תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

למה אנחנו מאוכזבים מתוצאות הדמוקרטיה?

לכתבה
דונלד טראמפ (מימין) בפגישה עם ראשי החברות הגדולות בעולם. ג'ף בזוס קיצוני משמאלDrew Angerer/אי־אף־פי

תמונת הבוסים של חברות הטכנולוגיה הגדולות בעולם ישובים בצייתנות, בסבר פנים חמור ליד טראמפ, ממחישה יותר טוב ממאות מאמרים את הסוד הגלוי שהאליטה הכלכלית והפוליטית מנסה להסתיר מהציבור: הקשר ההדוק בין המגזר הפרטי לבין הממשלה ובין ההון לשלטון

31תגובות

במאי השנה ישב מנכ״ל ובעל השליטה באמזון, ג׳ף בזוס, אחד מחמשת המיליארדרים הגדולים בארה״ב, מחויך ונינוח מול מרטי בארון, עורך "וושינגטון פוסט", והסביר לו בצורה ברורה מדוע המועמד הרפובליקני דונלד טראמפ מאיים על הנורמות התרבותיות של ארה"ב. ״ברוב המדינות בעולם, אם אתה מבקר את הנשיא או את ראש הממשלה…אתה תמצא עצמך בכלא…אצלנו יש חופש...יש נורמות אחרות…עכשיו הדבר הזה מאוים״, אמר בזוס. חודש לפני הבחירות חידד בזוס את המסר, וקבע ש״דונלד טראמפ שוחק את הדמוקרטיה האמריקאית״.

זה לא היה ראיון רגיל: בארון הוא עובד בכיר באימפריית בזוס. חוץ מאמזון, חברה עם שווי שוק של 360 מיליארד דולר, בזוס מחזיק בבעלות מלאה ב"וושינגטון פוסט", שאותו הוא רכש מידי משפחת גרהאם לפני ארבע שנים תמורת רבע מיליארד דולר.

בזוס התייחס בדבריו למתקפות של טראמפ עליו, בעקבות מה שטראמפ תפש כסיקור מגמתי שלילי ב"וושינגטון פוסט". ״הוא (בזוס) יודע שאם אני אהיה נשיא — לאמזון יהיו בעיות קשות עם הגבלים עסקיים״, חזר וצייץ טראמפ בחשבון הטוויטר שלו. לטראמפ גם היתה תיאוריה סדורה למוטיווציה של בזוס לקנות את העיתון: ״הוא משתמש בזה כדי לצבור כוח פוליטי, שנחוץ לו כדי שאמזון תמשיך להתחמק ממסים״, הוא הסביר ל–17.5 מיליון עוקביו.

"וושינגטון פוסט", יותר מ"ניו יורק טיימס", היה העיתון הביקורתי ביותר כלפי טראמפ ב–2016, והמתקפות של טראמפ עליו ועל בעל השליטה בעיתון היו בהתאם הכי מחודדות ואגרסיביות. דרך הפוסט נהפך בזוס בהדרגה לקול הכי לעומתי ורועם נגד טראמפ. עד שתוצאות הבחירות הגיעו.

48 שעות לאחר שטראמפ נבחר לנשיאות, בזוס שינה את המוזיקה. תחילה הוא בירך את הנשיא הנבחר בטוויטר ואיחל לו בהצלחה בתפקידו. באמצע דצמבר הוא עלה לרגל, עם כל המיליארדרים של חברות הטכנולוגיה האמריקאיות, למגדלי טראמפ בניו יורק, למפגש שבסיומו הפליג בשבחיו.

48 שעות לאחר שטראמפ נבחר לנשיאות, בזוס שינה את המוזיקה. תחילה הוא בירך את הנשיא הנבחר בטוויטר ואיחל לו בהצלחה בתפקידו. באמצע דצמבר הוא עלה לרגל, עם כל המיליארדרים של חברות הטכנולוגיה האמריקאיות, למגדלי טראמפ בניו יורק, למפגש שבסיומו הפליג בשבחיו.

טראמפ לא שינה במאום את הרטוריקה שלו — בינתיים הוא בדיוק אותו טראמפ — אבל בזוס שינה גם שינה את הרטוריקה שלו. את החששות והמחשבות שלו לגבי הדמוקרטיה האמריקאית הוא כבר שומר לעצמו. המיליארדר המחויך, שתמיד נראה נונשלנטי, ישב סמוך לטראמפ ונראה כמו תלמיד נזוף.

מה שמשותף לבזוס ולכל 15 מנהלי חברות ההיי־טק והאינטרנט שישבו מסביב לשולחן בחדר הישיבות של טראמפ הוא לא רק עושרם המופלג — רובם מיליארדרים או מולטי־מיליארדרים — אלא בעיקר ההשפעה האדירה שיש לחוקים, לרגולציות ולאכיפה שלהם על הונם ועסקיהם.

ההתייצבות של כל ברוני האינטרנט וההיי־טק אצל טראמפ, עוד לפני שנכנס לתפקידו — וזאת אף שרובם תמכו בגלוי, לעתים בקולניות, ביריבתו הילרי קלינטון — אינה מפתיעה. אין להם ברירה. הם תלויים בו.

התמונה המשותפת של הבוסים של חברות הטכנולוגיה הגדולות בעולם ישובים בצייתנות, בסבר פנים חמור ליד טראמפ, ממחישה יותר טוב ממאות מאמרים את הסוד הגלוי שהאליטה הכלכלית והפוליטית מנסה להסתיר מהציבור: הקשר ההדוק בין המגזר הפרטי לבין הממשלה, בין ההון לשלטון, בין ההחלטות בוושינגטון לרווחים בעמק הסיליקון.

המודלים העסקיים של אמזון, פייסבוק, מיקרוסופט, גוגל, אורקל ואפל נשענים על התשתית החברתית והכלכלית של ארה״ב. אלפי חוקים ותקנות תומכים ביכולתן של החברות האלה לצמוח ולהרוויח — או מגבילים אותן. הגבלים עסקיים, מיסוי, פרטיות, הגירה, ביטחון לאומי — אין כמעט תחום בעולם הרגולציה והחוקים שלא משפיע דרמטית על שווי החברות האלה ועל עתידן.

גודלן של החברות האלה והנטייה הגוברת שלהן לגייס בכירים, מומחים ויועצים מתוך המערכת הפוליטית ועשרות חברות הלובי שהן מעסיקות בוושינגטון נותנים להן השפעה עצומה על כל זרועות הדמוקרטיה האמריקאית: הביצוע, החקיקה, המשפט וגם העיתונות.

התלות של ענקיות היי־טק ברגולציה מחד גיסא והכוח הפוליטי שלהן מאידך גיסא התחדדו מאוד בשנתיים האחרונות, בעקבות הפעולה הנחושה והאגרסיבית של רשות התחרות של האיחוד האירופאי המשותף נגד פרקטיקות התחרות והמיסוי של אפל וגוגל — והיעדר פעולה מקבילה של רשויות ההגבלים והמסחר ההוגן בארה״ב.

משחק הכוח המרתק בין טראמפ לבין ראשי חברות הטכנולוגיה בארה״ב הוא דרך נהדרת להתבונן באחד הכשלים העיקריים ברוב הדמוקרטיות — יחסי ההון והשלטון, או יחסי קבוצות האינטרס עם השלטון. קבוצות האינטרס וההון תמיד ינסו — ולרוב יצליחו — לארגן את כללי המשחק לטובתן, והממשל ישתמש לעתים קרובות בכוחו כדי להעניש או לתגמל את החלקים במגזר העסקי שיבטיחו את בחירתו. המשחק הזה קיים בכל הדמוקרטיות, בווריאציות שונות — אבל בחירתו של טראמפ לנשיא הפכה אותו לראשונה לגלוי, חשוף וחד, כי טראמפ גם תקף את השיטה הזו בכל הקמפיין שלו וגם עשוי להפוך אותה לבוטה מתמיד, אם לשפוט מההתבטאויות והמהלכים הראשונים שלו בחודש האחרון.

מארגן הפגישה המדוברת בין טראמפ לצמרת עמק הסיליקון הוא פיטר ת'יל, תומך טראמפ, משקיע בפייסבוק וליברטריאן בהשקפתו הכלכלית והפוליטית. הוא מאמין במינימום מעורבות ממשלתית. תן לשוק לעבוד, לבד.

האידיאולוגיה הליברטריאנית, בדומה לאידיאולוגיה הסוציאליסטית, מושכת ושובת לב — בעיקר עבור אלה עם ניסיון מוגבל בממשל, בעסקים או בהיסטוריה: בתיאוריה הן נראות מצוין, אבל במציאות הן נכשלות. הליברטריאנים מתעלמים מרוב כשלי השוק, הסוציאליסטים מתעלמים מרוב כשלי הממשלה. כאשר יעומתו עם המציאות יסבירו תמיד הליברטריאנים שהשיטה שלהם מעולם לא נוסתה עד הסוף, ותשובה דומה ישמיעו חבריהם מהצד השני.

ב–50 השנים האחרונות ניטש ויכוח עז בין השמרנים לליברלים, בין השמאל לימין בארה״ב ובעולם כולו על גודל הממשלה ותפקידה במשק. ייתכן שחלק לא מבוטל מהוויכוח הזה הוא מסך עשן. רמת המעורבות של כל הממשלות בעולם בכלכלות היא עצומה, ויש סיכוי קלוש לראות אותה מצטמצמת בצורה משמעותית בעתיד.

במחצית הראשונה של המאה ה–20 הגדילו כל הממשלות במדינות המפותחות את המעורבות שלהן בכלכלות בשתי דרכים עיקריות: 1. הקמת מדינת הרגולציה — תקנות וחוקים שקובעים את כללי המשחק בכל ענפי המשק. 2. הקמת מדינת הרווחה — הכפלה ושילוש של הוצאות המגזר הציבורי כאחוז מהתוצר על חינוך, בריאות, רווחה וביטחון.

מיקוד הדיון בגודלה של הממשלה מבליע בתוכו את ההנחה שיש קשר ישיר, חיובי או שלילי, בין גודל הממשלה לצמיחה, איכות החיים או רמת החיים. אבל בניגוד למיתוסים הפופולריים בקרב הימין והשמאל הכלכלי, הנתונים לא תומכים בקשר כזה. יש מדינות כושלות עם מגזר ציבורי גדול ויש מדינות משגשגות עם מגזר ציבור גדול — ולהפך.

שאלה חשובה יותר איפוא היא לא גודל הממשלה, אלא את מי היא משרתת ומה האפקטיביות שלה בשני ערוצי המעורבות שלה במשק: רגולציה ואספקת שירותים ציבוריים. השאלות את מי משרתת הממשלה ובאיזו יעילות היא פועלת הן במידה רבה הסוגיה שעמה מנסה להתמודד גיליון מיוחד זה של TheMarker, שכן האכזבה הגדלה של אזרחי רוב המדינות המפותחות בעולם מהתוצאות שמניבות הדמוקרטיות שלהם היא לא מהתהליך הדמוקרטי עצמו — אלא בעיקר מתוצאותיו.

עלייתו של טראמפ לשלטון בארה״ב, כמו ההחלטה על הברקזיט, משאל העם באיטליה, התחזקות תנועות לאומניות ימניות ולעתים גזעניות באירופה — חוט השני שעובר לאורך כל אלה הוא כעס, אכזבה ומרמור גובר בקרב נתח גדל והולך מהציבור על הממסד, הממשלה ובעיקר האליטות הכלכליות והפוליטיות.

באופן מפליא, הדיון בשאלות את מי משרתת הממשלה ובאיזו יעילות היא מספקת שירותים פחות ער, ומבוסס בדרך כלל על פחות מידע מיתר הנושאים הכלכליים. כאשר מגיע הרגע לבחון את האפקטיביות של המגזר הציבורי ואת היחסים בין הממשלה למגזר העסקי — מיתוסים, דעות קדומות, מחנות פוליטיים וזהויות אישיות משפיעים לעתים קרובות יותר מעובדות, נתונים וניתוח.

בחודש שחלף מאז נבחר טראמפ לנשיא שקע חלק גדול מהעולם הליברלי בייאוש ופסימיות. העיתונים המרכזיים מלאים כתבות וניתוחים על ״סוף הדמוקרטיה הליברלית״ או ״סוף העידן הליברלי״; פוליטיקאים, אינטלקטואלים ועיתונאים מביטים בעליית טראמפ ובעליית מפלגות ימין קיצוניות בכל אירופה ושוקעים בדכדוך. חלקם מהרהרים שוב ושוב בקווי דמיון לשנות ה–20 וה–30 של המאה הקודמת.

אחרים טוענים שהגלובליזציה והמהפכה הטכנולוגית מתפוצצות לכולנו בפנים. הם יצרו עושר וקידמה אדירים, אבל השאירו מאות מיליוני אנשים מאחור. בארה״ב השכר החציוני עומד במקום כבר יותר מ–30 שנה, עיקר הצמיחה זרם למאיון העליון והעשירונים העליונים — ורוב הציבור נשאר מאחור.

ההגדרה הנכונה לשחיתות

בגיליון הבוחן את האתגרים האדירים העומדים בפני רוב הדמוקרטיות בעולם ותוהה אם השיטות הנוכחיות הן בנות קיימא, אפשר להקדיש את רוב הניתוחים לדרך שבה קבוצות אינטרס מיוחדים, אליטות פוליטיות וכלכליות הפכו את הדמוקרטיה לאות מתה, לכלי ריק. אנשים הולכים לבחירות כל ארבע שנים, אבל החוקים והתקציבים תפורים ברובם לטובת החזקים והמאורגנים שקרובים יותר לצלחת.

אבל את הניתוח הזה, שבו אנחנו מרבים לעסוק בעיתון מדי יום, נשאיר הפעם בצד, וננסה לדון בשאלה מהו הרכיב החסר שיהפוך את הדמוקרטיה לבת קיימא. דרך טובה להתחיל דיון כזה היא עם פרופ' בו רוטשטיין, אחד החוקרים הבודדים בעולם שמקדיש בשני העשורים האחרונים את רוב מרצו בדיוק לשאלות האלה. רוטשטיין, שוודי במוצאו, במקור חוקר מדע המדינה, הקים ב–2004 את מכון המחקר של ״איכות הממשלה״ באוניברסיטת גוטנברג בשוודיה, ובשנה שעברה הצטרף כפרופסור לבית הספר בלווטניק לממשל באוניברסיטת אוקספורד. בשנה האחרונה הזדמן לי לבלות עמו שעות רבות בשיחה על נושאים אלה.

כאשר מדברים על דמוקרטיה, נוטים רוב אנשי מדע המדינה — ולמעשה רוב הציבור — לחשוב אינסטינקטיבית על בחירות חופשיות מדי כמה שנים. אבל מבחן רלוונטי יותר לדמוקרטיה הוא לא ההליך הדמוקרטי עצמו — אלא התוצאות שלו: אם האזרח פוגש שירות ציבורי גרוע או מושחת או מגזר עסקי נצלני — התהליך הדמוקרטי הרבה פחות חשוב, אם בכלל.

פרופ' בו רוטשטיין
Johan Wingborg

עבור רוטשטיין, המבחן העיקרי של דמוקרטיה הוא התוצאות שהיא מניבה לציבור הרחב, ואלה נגזרות מאיכות הממשלה. בספרו The Qality of Government שפורסם ב–2011 בהוצאה לאור של אוניברסיטת שיקגו, הוא מגדיר את איכות הממשלה בעיקר דרך השאלה אם עובדי הציבור פועלים בצורה ״חסרת פניות״ — Impartial decision making — כלומר מקבלים החלטות ענייניות.

מדוע בחרת להציג את שאלת ״איכות הממשלה״ כקבלת החלטות ״חסרת פניות״?

"לא הייתי מרוצה מההגדרה הרווחת של שחיתות. שחיתות מנוגדת לאיכות, נכון? ההגדרה המקובלת של שימוש לרעה בכוח ציבורי היא רחבה מאוד. זהו מושג ריק לגמרי, משום שניצול לרעה אינו מוגדר. אינך יודע מהו ניצול לרעה. אינך יודע מהי הנורמה שעליה עוברים כששחיתות מתרחשת. יש לכך כמה השלכות שליליות. ראשית, פרשנויות שונות: בדנמרק שחיתות נתפשת כמשהו שונה לחלוטין מאשר בצרפת או בניגריה — וזה לא דבר טוב. שנית, השיח כולו מרוקן מתוכן. אנחנו יודעים שדמוקרטיות מבוססות על נורמה אחת ויחידה: שוויון פוליטי. לכולם יש זכות לבחור, זכות לחופש ביטוי וזכות להיבחר למשרה ציבורית. זה לא מושלם, אך זאת הנורמה.

"קשה מאוד לזהות שחיתות כשהיא מתרחשת בצד שמקבל החלטות ומחזיק במשרות ציבוריות. האדם שמחזיק במשרה ציבורית אינו יכול להיות שוויוני כלפי כולם. אחרי הכל, ילדים עם מגבלות צריכים טיפול אחר מילדים בלי מגבלות. חולים זקוקים לטיפול צמוד יותר לעומת אחרים. לפיכך, אי אפשר לדרוש שוויוניות. קיבלנו השראה מהפילוסוף ג'ון רולס, והרעיון הוא של אי־משוא פנים. משמעות אי־משוא פנים היא שכשעובד ציבור מיישם דבר כלשהו, הוא לא יכול להביא בחשבון את הנטייה הפוליטית שלך, את השייכות האתנית שלך או כל דבר אחר שאינו מוגדר בחוק".

הפילוסוף ג׳ון רולס שאליו מתייחס רוטשטיין הציג את רעיון ״מסך הבערות״ — דרך לשאול את עצמנו כיצד נראה משטר אוטופי. נניח שאתה צריך לתכנן כיצד ייראה העולם שאליו תיוולד בגלגול הבא שלך. אינך יודע אם תיוולד למשפחה ענייה, עשירה, לבנה או שחורה. כאשר אתה צריך לתכנן את העולם מאחורי מסך בערות זה, הרקע האישי הנוכחי שלך נהפך ללא רלוונטי. סביר להניח שרוב האנשים יעדיפו להמר על משטר הוגן יותר, שוויוני יותר, עם הזדמנויות שוות.

חגיגות חג המולד בשוודיה"
TT NEWS AGENCY/רויטרס

כאשר אתה אומר ״אי־משוא פנים״ זאת בעצם דרך לבחון את הדרך שבה היית עושה דברים אם היית מאחורי מסך בערות, אפרופו רולס.

"בדיוק. ומשוא פנים מיתרגם בשאלת תפקוד השירות הציבורי ליכולות גבוהות של משרתי הציבור, שכן ההיגיון שנובע מאי־משוא פנים הוא מריטוקרטי — אתה מעסיק ומקדם אנשים במגזר הציבורי ומתייחס ליכולות האמיתיות, למיומנויות ולכישורים שלהם. בצורה כזאת, אתה מקבל אנשים שיודעים יותר. אתה מזריק איכויות למערכת. כלכלנים רבים אומרים שאי אפשר לדבר על איכות ממשל בלי להביא בחשבון יעילות, אך אני אומר — לא, זה לא הדבר החשוב. ככל שהממשל יותר חסר משוא פנים, כך הוא מתפקד בצורה טובה יותר.

כשאתה מסתכל על איכות הממשלה בעולם העשיר, מה אתה רואה?

"אם אתה מתייחס רק לאירופה, תראה הבדלים גדולים בין יוון לדנמרק, בין הונגריה לבריטניה ובין נורווגיה לפורטוגל. מדהים עד כמה ההבדלים גדולים. בכמה ממדינות אירופה אפשר לזהות הבדלים בין אזורים שונים. יכולה להיות מדינה שבה כמה אזורים נקיים וכמה אזורים מושחתים, איטליה לדוגמה. שוב, עלינו לחשוב על ההשפעה המועטה שיש לכמה מוסדות רשמיים. באיטליה המוסדות הרשמיים לא השתנו כבר 150 שנה. כשמדובר באיכות הממשל ובשחיתות ברמה אזורית, זה לא עוזר".

הבעיה היא התרבות והנורמות

כאשר רוטשטיין אומר ״מוסדות רשמיים״ הוא מתכוון לכל מוסדות השלטון: השירות הציבורי, בתי המחוקקים, בתי המשפט, מערכות החוקים והתקנות, רשויות האסדרה והרגולציה. באיטליה, כמו ברוב המדינות המפותחות, קיימים לכאורה כל המוסדות הרשמיים הדרושים כדי לקיים דמוקרטיה מתקדמת. הבעיה היא במה שכלכלנים ואנשי מדעי המדינה מכנים ״מוסדות לא פורמליים״, וכאן הכוונה היא בעיקר לתרבות, נורמות, הרגלים — התורה שבעל פה שקובעת את ההתנהגות של משרתי הציבור, האזרחים, אנשי העסקים והפוליטיקאים.

האם תסכים שהדיון כמעט תמיד ממוקד ברפורמות במוסדות הרשמיים ודיון מועט מאוד נערך במוסדות הלא פורמליים?

"באוגנדה, אחת המדינות המושחתות בעולם לפי מדד הבנק העולמי, יש מוסדות כמעט מושלמים. פרופ' דאגלס נורת' (מהכלכלנים החשובים בעולם, חתן פרס נובל לכלכלה, שפיתח את הרעיונות של מוסדות דמוקרטיים והשפעתם על הביצועים הכלכליים; ג"ר) הסביר שאי אפשר להתמקד רק במוסדות הרשמיים. עליך לראות שני דברים לנגד עינייך. הראשון הוא מה הם המוסדות הבלתי רשמיים והשני הוא כיצד הם מתפקדים בפועל.

בוא נשוחח על מוסדות בלתי רשמיים, הנורמות והערכים שלהם. אתה מדבר הרבה על אמון חברתי. יש אנשים שמדברים על הון חברתי או אמון אזרחי. עזור לנו להבחין בין השניים.

"זאת טרמינולוגיה, לא דברים מוחשיים. אפשר לומר שהון חברתי הוא מספר האנשים שאתה מכיר כפול רמת האמון שיש לך במערכות היחסים האלה. לתת אמון גדול במספר מועט של אנשים אינו מהווה ערך גדול. עדיף לתת אמון סביר במספר גדול של אנשים. מרבית האנשים מקבלים את מה שהם צריכים לאורך חייהם בעזרת הרשתות שהם יוצרים. עבודה חדשה, דירה, מערכת יחסים, טיפים על מסעדה טובה או מקומות יפים לבקר בהם בחופשה וכן הלאה".

איך אנחנו מודדים אמון חברתי?

"אין דרך מושלמת למדוד זאת, כמובן. ברמה בינלאומית, אני חושב שזה התחיל עם סקר חברתי כללי שנערך בארה"ב ב–1962, ושאל: 'באופן כללי, האם אתה חושב שניתן לבטוח במרבית האנשים?'. זה התפשט לסקר הערכים העולמי וכן הלאה. היתה להם חלוקה: או שאתה בוטח באנשים או שלא. יש לנו סקאלה בין 1 ל–10, משום שאנחנו חושבים שאפשר לבטוח באנשים ב–100% או לא לבטוח בהם בכלל. האם זה מדד מושלם? לא. שום דבר אינו מושלם, אך יש מתאם עקבי בין צורת המדידה הזאת לבין כמה תוצאות. מדינות שבהן יש רמה גבוהה של אמון חברתי באוכלוסיה מתפקדות בצורה טובה יותר בכל תחום. כלכלית, דמוקרטית, יש בהן שיעור פשיעה נמוך ופחות שחיתות".

אם הייתי מביא אותך לכל מדינה בעולם העשיר בתפקיד יועץ המדיניות שלי, והייתי מבקש ממך לסייע לנו לשפר את איכות החיים, מה היית אומר לי? הילחם בשחיתות? הקם ממשלה מריטוקרטית?

"חלק ממאמצי המלחמה בשחיתות נבעו מהתיאוריה הפופולרית של 'בעיית המנהל־סוכן' (ידועה לעתים כבעיית הנציג — כשסוכן הנדרש לייצג אדם או גורם כלשהו ישתמש בסמכויותיו כדי לקדם אינטרסים עצמיים על חשבון אינטרסים של הגורם שמינה אותו; ג״ר). הרעיון הוא שיש לך מנהל ישר, אך הסוכנים נצלנים או אפילו בלתי ישרים. המודל הזה של מלחמה בשחיתות טוען שהמנהל הישר ישנה את התמריץ שמניע את הסוכן האינטרסנט. כשהפחד שיתפסו אותך מבצע פעולות מושחתות חזק יותר מתאוות הבצע שלך, אולי יש סיכוי שהדברים ישתפרו. אז אתה בוחר בשיטה שבה החוקים קשוחים יותר, הענישה רבה, יש יותר מפקחים וכן הלאה.

גן ילדים בפינלנד
אייל טואג

"אך שיטה זאת לא עובדת משתי סיבות: ראשית, אם שחיתות היא בעיה של תמריצים — אפשר היה לתקן אותה כבר מזמן. שנית, במדינה או בעיר מושחתת באופן מערכתי, מהיכן יגיע אותו מנהל ישר? משמעות הדבר היא שאנשים שמטרתם לשנות את התמריצים או לפקח עליהם הם בעצמם חסרי תמריץ. אפשר לשחד אותם, והם האנשים הבשלים ביותר ליהפך למושחתים.

"התיאוריה של בעיית המנהל־סוכן הובילה את מחקר השחיתות הרבה מאוד שנים. איני אומר שחוקים ורגולציות אינם חשובים, אך הם משניים. הדבר החשוב ביותר הוא לשנות את התפישה של האנשים לגבי החוזה החברתי בחברה שלהם. זה מבוסס על הרעיון הכללי של תיאוריה שאנשים הם בבסיסם יצורים בלתי רציונלים, מונעים מאינטרס עצמי ונצלנים. יש אנשים כאלה — אך הם המיעוט. מרבית האנשים מבססים את התפישה המוסרית שלהם על הדדיות. הם מוכנים לעשות את הדבר הנכון בתמורה להבטחה שמרבית האנשים במצבם יעשו את הדבר הנכון גם כן. אתה מוכן לעשות את המאמץ הנוסף כדי למיין את הפסולת שלך, או לעמוד בתור, אך אין בכך היגיון אם אתה היחיד שעושה זאת. בשביל להמשיך לפעול כך, עליך לחשוב שאתה צריך להשתנות, אך רק אם אתה סבור שמרבית האנשים במצבך ישתנו גם הם.

"אלה דברים שהתגלו בצורה אמפירית, ונראה שהם עובדים. אני חקרתי למשל את נושא המיסוי: כשאנשים לא משלמים מסים, לא אכפת להם משחיתות. במרבית המדינות, אתה מקבל משרה ציבורית מפני שאתה משתייך למפלגה הנכונה, למשפחה הנכונה או כי אתה גבר. אם תשנה זאת ותגיד, 'לא. אנחנו לא בוחרים במריטוקרטיה' — זאת מהפכה".

כשאנשים מקשיבים לך ולאחרים מדברים על ממשל איכותי מריטוקרטי ועל העלמת השחיתות, פעמים רבות התגובה היא שזה לא רלוונטי עבור מדינות רבות — זה יכול לקרות רק במדינות הומוגניות כמו שוודיה.

"שוודיה נהפכת למדינה רב־תרבותית. אני חושב שכיום ל–20% מהשוודים יש הורה זר".

כן, אבל זאת היתה חברה הומוגנית במשך שנים רבות והיא פיתחה תרבות חזקה מאוד. כעת האנשים שמגיעים לשוודיה מאמצים את התרבות, אך מה קורה כשאתה מביט על חברות הטרוגניות כגון ארה"ב, שהיתה חברת מהגרים במשך שנים רבות?

"זה קשה יותר, כמובן. גיוון אתני הוא מאתגר. אך יש מטה־אנליזה נחמדה של הנושא. היא נעשתה על ידי גרמני צעיר שעוסק במדעי המדינה. הוא בחן 180 מחקרים עם 480 תוצאות, ושאל: 'האם גיוון אתני פוגע בלכידות החברתית?'. יש נתונים שמצביעים על קשר בין גיוון אתני ללכידות חברתית, אך גם כך רק ב–60% מהמקרים נצפה הקשר הזה".

אם זאת לא אתניות, מה יכול להסביר את ההבדלים בהון החברתי?

"בדיוק סיימנו לכתוב מאמר על כך. זה לא ייאמן. יש לנו נתונים לגבי הון חברתי ורמות של איכות ממשל מ–200 אזורים. יש לנו נתונים על אבטלה, פערי שכר וחברה אזרחית. יש לנו נתונים על כמה אנשים שמתגוררים באזור כלשהו נולדו מחוץ לו. כשאנו מבצעים ניתוח רגרסיה, אלה התוצאות: כן, אזורים שבהם יש גיוון אתני גבוה סובלים מרמה נמוכה יותר של אמון חברתי. אך באופן כללי מאפיין זה נעלם כשאתה שולט באיכות הממשל. באזורים שבהם יש רמה גבוהה של איכות ממשל, הגיוון האתני אינו מהווה השפעה שלילית על האמון החברתי.

"אנחנו מסבירים זאת כך: אתה מתגורר באזור כלשהו או בעיר כלשהי. מספר גדול של אנשים שונים ממך מגיע לאזור. הם מדברים בשפה אחרת ונראים אחרת, הם גם מאמינים במשהו שונה. בנוסף, האזור סובל מאיכות ממשל ירודה. רשות המסים, מערכת הבריאות והשירותים החברתיים הם גרועים. במקומות כאלה אנשים לא משלמים מסים, הם מנצלים את מערכת הרווחה, מבצעים פשעים והמשטרה לא מתמודדת אתם. אתה מאבד את האמון. חשוב על הונגריה, בריטניה וספרד. לעומת זאת, אם אתה מתגורר בקופנהגן, סביר יותר שתגיד לעצמך, 'הנה מגיעים אנשים שונים ממני. אולי לא אחבב אותם. הייתי רוצה שהם לא ייכנסו לכאן'. אך מאחר שיש איכות גבוהה של ממשל, אתה גם חושב לעצמך, 'הם אמנם שונים, אבל הם חייבים לשחק לפי אותם כללי משחק'. בעיית האמון נעלמת".

אתה סבור שבמדינות ובאזורים שבהם יש גיוון אתני אנחנו יכולים, לפחות בתיאוריה, לקיים אמון חברתי ואיכות גבוהה של ממשל?

"גיוון אתני כשלעצמו אינו מוביל להרס של איכות הממשל. אני חושב שאם איכות הממשל גרועה, אזי הלכידות החברתית תינזק מהגיוון האתני. אם אתה יכול להמשיך ולקיים איכות ממשל גבוהה, הגיוון האתני לא יהווה בעיה. ראה לדוגמה את המהגרים לדנמרק. בדנמרק יש רמה גבוה של הון חברתי ואמון חברתי. הוא אפילו עלה ב–20 השנים האחרונות. מה קרה עם המהגרים שהגיעו לשם מחברות הפוכות? לאחר כמה שנים בדנמרק, האמון שלהם עלה גם כן. לא לרמה הגבוהה ביותר השוררת בקרב הדנים, אך קרוב לכך במונחי האמון במדינה שבה נולדו. כדי שזה יקרה, הם צריכים להרגיש שהרשויות הדניות התייחסו אליהם בשוויון ובהגינות".

אז התשובה היא כן — אפשר להגיע לרמת ממשל גבוהה במדינות רב־תרבותיות שבהן יש גיוון אתני גבוה?

"כן. כשאתה מגיע מבנגלדש, מטורקיה או מפקיסטן, אתה יודע שכל נושאי המשרות הציבוריות מושחתים, לא ישרים ומפלים. אתה מגיע לדנמרק ואתה חווה יחס הפוך. הם אינם מושלמים, אך הם לא פועלים מתוך גישה של אפליה מערכתית. הם מיומנים וכשירים. רק אז אתה יכול להחליט מה דעתך על החברה החדשה, אם היא בעלת מוסר גבוה או ירוד".

"סולידריות לא נקבעת באופן טבעי"

תלמידים רבים של אסכולת מילטון פרידמן או פרידריך האייק חושבים שהניסיון שלי ושלך לחפש דרכים לשפר את הממשלה נדון לכישלון. לשיטתם, הפוליטיקאים תמיד ידאגו לעצמם וימנו את אנשי שלומם ולא את האנשים הטובים ביותר, ומשרתי הציבור שימונו ידאגו לעצמם ולמקורביהם. לדידם, הטורים שלי ועבודתך בעשורים האחרונים מיותרים. מדוע להתעסק במרוץ הבלתי נגמר אחר שירות ציבורי הוגן או מריטוקרטיה כשכל שאתה צריך הוא לתת לשוק לעשות את נפלאותיו, להגביל את גודל הממשלה ובעיקר את היכולת שלה להתערב בשוק החופשי?

"מדוע שלא תתחילו עם הנתונים במדינות שבהן יש איכות ממשל? אני לא טוען שהמדינות הנורדיות והצפון־אירופיות מושלמות, אבל אם אתה עורך אנליזה שיטתית של כל הדירוגים שיש לנו — אוכלוסיה, יצירתיות, שגשוג — מדינות אלה תמיד מדורגות בראש".

שוב, שוודיה, דנמרק ופינלנד הן מדינות קטנות והומוגניות.

"קח לדוגמה את הביטוח הלאומי בארה"ב. הוא עובד כמו בדנמרק. זאת מערכת אוניברסלית, שמקבלת לגיטימיות רבה ממעמד הביניים. אין ממשלה רפובליקנית שהצליחה לשנות זאת. דוגמה נוספת היא שירותי הבריאות הלאומיים בבריטניה — המצב דומה. סולידריות, עבורי, היא משהו שאינו נקבע באופן טבעי. זה משהו מתוכנן שמעוצב על ידי הדרך שבה אתה מעצב את המערכות. רולס מצא את הנוסחה הטובה ביותר. הוא אומר 'מערכת צודקת מייצרת בעצמה את התמיכה בה'. כלומר, המערכות הדניות או השוודיות עובדות. הן יכולות לעבוד גם במדינות שבהן יש שלטון ניאו־ליברלי יותר".

אתה מדברים על משרתי ציבור שפועלים ללא משוא פנים. אבל משהו מפריע לי בקריטריון הזה. הרי משרתי הציבור עשויים ליישם בצורה חסרת פניות ועניינית חוקים שמשרתים קבוצות אינטרס. הדוגמה הכי טובה לכך היא בית המשפט העליון בארה״ב, שאיפשר לתאגידים באמצעות פסק דין מ–2010, לממן תעמולת בחירות דרך Super PACs — והצדיק את המעורבות של כסף בפוליטיקה.

"זה היה פסק דין הרסני. במרבית המקרים ברחבי העולם, המערכת השופטת היא בעצם מערכת פוליטית של אנשים שלא נבחרו. זה יוצר בעיית לגיטימיות קשה. דמוקרטיה, בסופו של דבר, מסתמכת על לגיטימיות. אם ניצחו אותך בהצבעה, עליך לקבל זאת. אם מתקבלת החלטה על ידי שופטים שלא נבחרו, מדוע שתקבל אותה?"

מה התפקיד של איגודים במגזר הציבורי בממשל איכותי? במדינות רבות הם נתפשים כחלק גדול מהבעיה — עוד קבוצה של בעלי אינטרסים שמגנה על אנשיה.

"כשאנשים משתמשים במונחים כמו איגודים, כאן ובמדינות הנורדיות, הם מתכוונים לשני דברים שונים לחלוטין. הכל שונה. קשה מאוד להשוות. המושג זהה אך המשמעות שונה. מעולם לא שמעתי על אנשים שהולכים לפגישת איגוד בשוודיה. זה פשוט לא קיים".

בשוודיה ובדנמרק, 60%–80% מכוח העבודה מאוגד, כך שהאחריות שמוטלת על האיגודים היא להפנים את הצורך ביעילות וביצרנות. האם זה המרכיב החסר במדינות אחרות?

"אפשר לומר שאיגוד קטן יכול לפעול בצורה חסרת אחריות מפני שההשלכות של חוסר האחריות מפוזרות על פני כל מי שלא מאוגד — על הציבור הרחב. אך אם יש איגוד שמאגד 70% — אי אפשר לגלגל את העלויות על מישהו אחר. במאמר שצוטט רבות, של קלאוס שנאבל ויואכים ואגנר, נכתב: אם יש איגודים חלשים מאוד, זה טוב לכלכלה. אם יש איגודים חזקים מאוד, זה טוב לכלכלה גם כן. הדבר הגרוע ביותר הוא להתנדנד בין השניים, מכיוון שאז האיגודים חזקים דיים כדי להעלות דרישות, אך לא חזקים דיים כדי לקחת אחריות על היעילות והתחרות של המשק.

"בשוודיה לדוגמה, כ-75%–80% מכוח העבודה מאוגד. אין לאיגודים שום דרך לנצל אחרים, אין אף קבוצה שאפשר לגלגל עליה את הרמה הנמוכה של הייצור או את חוסר היעילות. כשיש איגוד קטן, הוא כמו קרטל. אם הוא גדול אי אפשר לשחק את המשחק. אתה יודע שאם תדרוש דרישות גדולות מדי — חברי האיגוד יסבלו, אז אתה חייב לקחת אחריות".

אתה מקדיש חלק גדול מהקריירה שלך לתפקוד הממשלה. יש אנשים שיאמרו שאינך מאמין בכלכלת שוק, בקפיטליזם.

"קפיטליזם והשווקים הם שני דברים שונים. איך אנסח זאת? בקפיטליזם, בעלי ההון הם אלה שיכולים לגייס את כוח העבודה. ואז, אם אתה מעסיק אנשים ומשלם לכוח עבודה — אתה מחליט מה יקרה בייצור. בכלכלת שוק, כוח העבודה יכול לגייס הון. אתה ואני יכולים להקים חברת ייעוץ קטנה. אין לנו כסף, נלך לבנק, נקבל הלוואה בגלל האמינות שלנו, אך הבנק הוא לא זה שיחליט מה נעשה. אנחנו המחליטים. תחום הייצור כה מורכב כיום, כך שהמודל המקובל של קפיטליזם לא עובד כל כך טוב. חשוב על חברות היי־טק או חברות ייעוץ. אלה שמחזיקים במניות אינם יכולים להשפיע מפני שאין להם את הידע. ההון המשיך הלאה מעבר לדברים פיזיים — כמו מכונות אל מוחם ומחשבותיהם של אנשים. האיזון השתנה, ולדעתי זה מעניין. הכוח של מעמד הידע, אם אפשר לכנות זאת כך, נהפך לערך חשוב יותר ויותר במגזר הייצור".

ועדיין, כלכלת השוק בשוודיה שונה מאוד מזאת שבארה"ב.

"נכון, אכנה זאת קפיטליזם מאורגן. הרגולציה קיימת, אך מטרתה להגדיל את התחרותיות הגלובלית. המדינות הסוציאל־דמוקרטיות, כמו שוודיה ודנמרק, הן מדינות קטנות. הן יודעות שהאפשרות היחידה שלהן לשגשג ולהישאר משגשגות היא שהכלכלות שלהן יהיו תחרותיות ברמה גלובלית. הן גם יודעות שאין כל דרך שהן יצליחו להתחרות במדינות בעלות רמת שכר נמוכה במזרח אסיה, לכן הדרך היחידה שלהן להתחרות היא באמצעות מיומנויות גבוהות, חדשנות, יצירתיות וכן הלאה. מה הן עושות? הן משקיעות סכומי כסף עצומים בייצור של הון אנושי, מחקר, הדרכה, במיוחד מגיל צעיר.

"אחת ההשקעות הטובות ביותר במדינות האלה היא גני הילדים, משום שמתברר כי למה שקורה לתודעה של אדם בארבע השנים הראשונות לחייו יש חשיבות עצומה. הגננים במדינות אלה הם בעלי השכלה גבוהה. לא מדובר בבייביסיטרים — הם אנשים משכילים, ללא שום ספק. הרגולציה בהחלט קיימת במדינות אלה, אך התפישה היא שהרגולציה היא חלק מהשאיפה לייצר תחרותיות גלובלית".

אם כך, הרעיון הוא של כלכלת שוק משולבת במדינת רווחה?

"יש כמה דרכים להתייחס אל מדינת הרווחה. אחת — משמעותה של מדינת רווחה היא לטפל בעניים מתוך גישה אלטרואיסטית. דרך התייחסות אחרת היא שמדינת הרווחה היא משחק כוחות, הימין נגד השמאל, ומדובר בחלוקה מחדש. אני ניסיתי להגדיר דרך שלישית להתייחס אל מדינת הרווחה. אפשר להתייחס אליה כפתרון של בעיית הפעולה המשותפת. בתחומים רבים, כגון פנסיות, ביטוחי בריאות, דמי אבטלה, השווקים, שמונעים על ידי מידע א־סימטרי, לא יספקו את הפתרון הנכון או היעיל. לדוגמה, אין חברות ביטוח פרטיות שייבטחו את הפנסיות שלך נגד אינפלציה. זה בלתי אפשרי. אנחנו יודעים שבתחום הבריאות, השווקים נוטים להוביל לעלויות טיפול גבוהות מדי ולטיפול יתר. זאת אחת הסיבות העיקריות לכך שבארה"ב ההוצאות על בריאות גבוהות בהרבה מאשר באירופה.

"אם תחזיר את מעמד הביניים למערכת בצורה כזאת שתספק להם בתי ספר טובים, תבטל את שכר הלימוד ותעניק להם מערכת בריאות טובה, הם יהיו מוכנים לשלם מסים, משום שהם יבינו שההוצאה של התחומים המוזכרים מהשוק הפרטי תיטיב עמם. בצורה כזאת תספק גם את אותם שירותים למעוטי היכולת בחברה. הדרך הטובה ביותר לעזור לעניים היא לא לדבר עמם או להקים עבורם תוכניות מיוחדות. תוכניות מיוחדות לעניים נהפכות בסופו של דבר לתוכניות עניות.

"עם זאת, מעמד הביניים לא יקבל את השירותים שהמדינה מציעה אם הם לא יהיו ברמה גבוהה יחסית. ההסכמה הזאת תעבוד רק אם תפתור שלוש בעיות של אמון: ראשית, עליך להאמין בכך שמרבית האנשים אכן ישלמו מסים. שנית, עליך להאמין שלא יהיה ניצול לרעה או שימוש יתר ברשתות ההגנה החברתית. ולבסוף, עליך להאמין שכאשר השירות יינתן, הוא ייעשה בצורה שמיטיבה עמך.

"לא היית רוצה שמערכות הבריאות והטיפול בקשישים יתייחסו אליך כאל כבשה. לכן האמון ייווצר רק אם אנשים ייווכחו שהממשל הוא ברמה גבוהה יחסית. במדינות רבות אנשים יגידו 'הייתי רוצה לראות עוד שירותים ציבוריים טובים, אך איני מסוגל לבטוח בממשל, כי הוא גונב לי את המסים או לא מספק את השירותים בצורה נאותה'. אני מתייחס למדינת רווחה כאל פתרון של בעיית המאמץ המשותף עבור מעמד הביניים".

אני רוצה להציע עמק שווה של מחנות השמאל והימין: כלכלת שוק היא בדרך כלל הדרך הטובה ביותר להקצות משאבים ולקדם את הכלכלה, אך כדי לקיים כלכלת שוק לגיטימית, אנו זקוקים לרגולציה יעילה ולרשתות סוציאליות משמעותיות. כדי להשיג אותן אנו זקוקים לממשל ציבורי שמצד אחד אינו מושחת, ומצד שני מיומן ובעל יכולות.

"אני מסכים. זאת פחות או יותר עמדתי. עדיין לא מצאנו דרך טובה יותר לנהל את בעיית החלוקה וההקצאה מאשר השווקים. אך איני מסכים עם הכלכלנים שאומרים שאנו זקוקים להתערבות ממשלתית קטנה מאוד עד מינימלית, או שהמדינה אינה חשובה כלל.

"זה מה שהמדינות הנורדיות, אך גם גרמניה, הולנד ומדינות רבות אחרות, מוכיחות לעולם. חברות יכולות להתבסס על שווקים חזקים ולצדם ממשלים חזקים. הממשלה השוודית אינה קטנה — אנחנו משלמים מסים גבוהים מאוד — אך ב–20 השנים האחרונות, התמיכה במערכת רווחה בסיסית לא נעלמה. נהפוך הוא, התמיכה בה בקרב מעמד הביניים רק התחזקה, משום שהם יודעים שהם מקבלים תמורה לכספם".

אנשים רבים אינם מודעים לכך ששוודיה, המודל הסוציאל־דמוקרטי המוביל בעולם ותומכת נלהבת של תחרותיות ושווקים, תומכת גם בכלי ההפרטה. כיצד זה עובד?

"הפרטה היא מושג בעייתי. כל פעילות ייצור מתבססת על שלושה שיקולים: כיצד לממן אותה, מי מפקח עליה ומי מייצר בפועל את השירותים. את כל אחד מאלה אפשר להפריט או להותיר ציבורי. לא קל לומר מה בדיוק פרטי ומה ציבורי. אם אתה מפריט משהו, אתה חייב לדעת מה חשוב בעינייך. אנו רוצים שהזבל ייאסף ושהאוטובוסים יגיעו בזמן, ואפשר למדוד זאת בצורה טובה.

"במקרים אחרים, כגון חינוך ובריאות, הדבר מסובך יותר, וקשה הרבה יותר לחבר חוזה ברור. אם אינך מסוגל לחבר חוזה ברור ואתה מקים חברה למטרות רווח שתספק את השירותים האלה — באופן טבעי היא תעגל קצוות ולעתים מחיר התחרות יהיה הידרדרות השירותים. אוניברסיטת שיקגו מתחרה בהרווארד, בייל ובסטנפורד וכן הלאה, אך אף אחת מהן אינה מונעת על יד רווחים. אין בעלים שיכול לקחת כסף מארגונים אלה".

אבל זאת הבעיה: אם אתה רוצה ששירותים מופרטים יפעלו כראוי, אתה זקוק לרגולציה יעילה.

"נכון מאוד. משום כך אמרתי שחיבור חוזרים ואכיפתם הם דבר מסובך מאוד. אתה זקוק לאנשים בלתי מושחתים ויעילים במגזר הציבורי. אם אין לך זכות לבחור בין שתי ספקיות של שירותים ציבוריים, כמו שהמצב היה בשוודיה עד תחילת שנות ה–90, אזי אתה יוצר את מה שכיניתי 'חור שחור' בדמוקרטיה. אם מתעללים בילד שלך בבית הספר או סבתא שלך מקבלת יחס מחפיר בבית האבות, אתה יכול להתלונן, כמובן, אבל אם לא תוכל לעבור לספק אחר, זה ייצור בעיות קשות בחייך.

"יש לנו שירותים ציבוריים מפני שהם חשובים לנו. לפיכך, מנקודת מבט נורמטיבית, אנו זקוקים לזכות הבחירה. התנהגות ארגונית תומכת בכך: ארגונים שלא מקבלים אזהרה כשהם טועים או חיזוק חיובי כשהם מצליחים, בטווח הרחוק יטעו יותר מאשר יצליחו. אובדן לקוחות הוא אחד הסימנים החשובים".

באילו תחומים היית רוצה לראות תחרותיות בשירותים שמספקת המדינה

"בריאות, חינוך, טיפול בקשישים, גני ילדים, תחבורה ציבורית, איסוף אשפה".

אנשים רבים מהשמאל עשויים להיות מופתעים: אתה שוודי סוציאל־דמוקרטי ואתה רוצה לראות תחרותיות בשירותים?

"כתבתי על כך בספרי על מדינת הרווחה. גם אם אתה תומך במערכת רווחה רחבה, אין סיבה שתתנגד לתחרותיות ולספקים פרטיים, המתבססים על הערכים שהזכרתי קודם. איני מתנגד למושג 'למטרות רווח', אך אני סבור שאם אתה מאפשר ספקים שפועלים למטרות רווח בתחומים החשובים, עליך להיות מיומן מאוד בחיבור חוזים: חשוב כיצד תכתוב חוזה שכולל סעיף על יחס של כבוד לקשישים כשהם נמצאים בבית אבות. כיצד תחבר חוזה כזה? לכתוב חוזים על אוטובוסים זה קל. אך איך תחבר חוזה שמפרט את הדרך הנאותה לטפל בילדים בגני הילדים?"

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות