תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

תפסיקו להתבכיין! בסוף, פייסבוק היא הדמוקרטיה הגדולה בעולם

לכתבה

עם 1.8 מיליארד משתמשים ממאות מדינות, חדרה פייסבוק לכל נימי החיים, עירערה מערכות ממשל והשפעה ותיקות - ויצרה סדר עולמי חדש ■ אחד המבחנים שלה יהיה יכולתה לספק תשתית דמוקרטית גם במדינות שלא מקיימות משטר כזה, כמו בסין ■ המוסף השנתי של TheMarker

17תגובות

"חקירה נגד 3 מיליון מהגרים לא חוקיים שהצביעו בבחירות — לאחר שאובמה הבטיח להם שזה בסדר"

(18 אלף שיתופים בפייסבוק)

"פורד העבירה פסי ייצור של משאיות ממקסיקו לאוהיו מיד לאחר בחירת דונלד טראמפ לנשיא"

(20 אלף שיתופים בפייסבוק)

"השחקן דנזל וושינגטון הצטרף לצוות הבחירות של דונלד טראמפ"

(10,000 שיתופים, 80 אלף לייקים)

"דונלד טראמפ נבחר לנשיא ארה"ב בזכות כתבות מזויפות שהופצו בפייסבוק"

(400 שיתופים, 1,500 לייקים)

מה המשותף לכל הכותרות האלה? כולן צוטטו באמצעי התקשורת המסורתיים בשלב כזה או אחר של חייהן. כולן הופצו בעמודי הפייסבוק של ערוצי חדשות רשמיים, שלכל אחד מהם עשרות ומאות אלפי עוקבים. את כל הכותרות האלה שיתפו עשרות אלפי חברים בפייסבוק. אבל הדבר החשוב ביותר הוא העובדה שאף אחת מהכותרות האלה אינה נכונה. כולן שקריות. עם זאת, הכותרת היוצאת דופן היא זאת האחרונה, זו שטוענת כי טראמפ נבחר לנשיא בזכות אלפי כתבות כוזבות שנכתבו על ידיו תומכיו ושכירי עט בתקופה שקדמה לבחירות. הכותרת הזאת שונה משאר הכותרות הכוזבות, מפני שאי אפשר להוכיח שהיא נכונה או לא.

בגלל פייסבוק הפלסטינאים דוקרים יהודים, בגלל פייסבוק לא הצלחנו לחזות את בחירתו המחודשת של בנימין נתניהו לראשות הממשלה, בגלל פייסבוק התחזיות פיספסו את החלטת הבריטים לעזוב את האיחוד האירופי ובגלל פייסבוק הסקרים כשלו ולא ניבאו את בחירתו של טראמפ לנשיא

מארק צוקרברג. כבר לא מתייחס לפייסבוק כאל רשת חברתית
בלומברג

הבחירות שהתקיימו בנובמבר בארה"ב חשפו לא רק את הפער העמוק בין תומכי המפלגות הגדולות, אלא גם פערו סדק עמוק ביחסם של אמריקאים רבים כלפי אמינותה של הפלטפורמה החברתית שעליה הם נסמכו יותר ויותר בשנים האחרונות כמקור החדשות המוביל שלהם. הכמות העצומה של ידיעות "חדשותיות" כביכול, שהתגלגלו בפייסבוק בלי כל פיקוח ובקרה, עוררו תסכול וזעם כלפי האחראים על הפלטפורמה. הבחירות האחרונות חשפו גם את התלות המוגזמת של החברה האמריקאית (ואולי של החברה המערבית בכלל) בתקשורת המסורתית ובשיטות הישנות שמקומן הולך ומצטמצם בעולם הדיגיטלי. הן הראו שזמנם של כלים כמו סקרים והשקעות מאסיביות בפרסום בטלוויזיה חלף, והמחישו את האשליה שלפרשנים יש יכולת מופלאה לחולל שינוי בדעת הקהל. במקביל, הם הוכיחו את מרכזיותה של הרשת החברתית בחיי האזרחים — והעוצמה הזאת מוציאה מדעתם רבים מהמשתמשים והחברים בפייסבוק.

בחודשים האחרונים הבון־טון הוא להיכנס בפייסבוק, לצלוב את מארק צוקרברג ולתלות בפלטפורמה של הרשת החברתית את כל הרעות החולות של העולם. פייסבוק מצנזרת, פייסבוק מעודדת שיח אלים, פייסבוק אשמה בעלייתו של טראמפ לשלטון, פייסבוק בנתה את דעאש, פייסבוק מסיתה, דמם של נפגעי טרור על ידיו של צוקרברג, פייסבוק מפיצה תכנים שקריים, פייסבוק מעוררת שיימינג והתאבדויות, פייסבוק מסכנת את ביטחון המדינה, פייסבוק חודרת לפרטיות, פייסבוק מחוללת בדלנות, קיצוניות, שנאת זרים, גזענות, פייסבוק היא השטן, ויש לפחות בן אדם אחד שטוען ש"פייסבוק היא השטן הגדול והנורא מכולם".

הרשת החברתית הזאת, שמשרתת בכל חודש כ–1.8 מיליארד אנשים על פני כדור הארץ ו–1.2 מיליארד בני אדם מדי יום, היא זאת שאשמה בכל הדברים הרעים שמתחוללים בעולם בשנה־שנתיים האחרונות. בגלל פייסבוק הפלסטינאים דוקרים יהודים, בגלל פייסבוק לא הצלחנו לחזות את בחירתו המחודשת של בנימין נתניהו לראשות הממשלה, בגלל פייסבוק התחזיות פיספסו את החלטת הבריטים לעזוב את האיחוד האירופי ובגלל פייסבוק הסקרים כשלו ולא ניבאו את בחירתו של טראמפ לנשיא. פייסבוק מדרדרת את העולם לשפל שלא נראה כדוגמתו — ועדיין לא ראינו כלום.

אבל בואו נניח בצד רגע את הבעיות השוליות שמטרידות מעט מאוד אנשים, כמו העובדה שבישראל אין כמעט אמצעי תקשורת מסחרי או ציבורי שפועל בחופשיות. בואו נניח לרגע לעובדה הזניחה שיותר מ–90% מצרכני התקשורת בישראל נתונים למניפולציה מרובת חזיתות מצד גורמים עוצמתיים בעלי אינטרסים נסתרים (לפעמים גם גלויים), שעושים בפלטפורמות תקשורת ההמונים כבתוך שלהם. גורמי שלטון מבצעים ספינים פוליטיים בוטים, שולטים באמצעות מקורביהם בעיתונים, כובשים באמצעות הרגולציה ערוצי טלוויזיה ומתמרנים אתרי תוכן באמצעות בעלי הון. בפלטפורמות התקשורת שלא נתונות לחסדי פוליטיקאים, שולטים בעלי הון ומבצעים באמצעות הרכוש הפרטי שלהם (ערוץ טלוויזיה, עיתון או אתר) מניפולציות שמשרתות את האינטרסים הכלכליים שלהם, שלא בהכרח תואמות את האינטרס הציבורי הכללי.

התכנים שזורמים כיום ל"פיד" לא בהכרח מעידים על תענוגות החיים. נהפוך הוא — הם קשים, בוטים ואלימים. המסרים שעוברים בפייסבוק כבר לא רק אישיים, אלא ציבוריים, ומהנדסי פייסבוק נתנו בידיהם של מניפולטורים את הכלים הטובים ביותר להפיץ את האידיאולוגיה שלהם

לא חופש המידע, לא חופש העיתונות ולא זכות הציבור לדעת ולהתבטא עומדים מול עיניהם של שתי קבוצות הכוח האלה — הון ושלטון — אלא האינטרסים הצרים, קצרי המועד שלהן, בין אם מדובר בעלייה בהכנסות ובין אם בביצור מעמדן האישי בשלטון. זה נכון בישראל וכך גם בארה"ב. המצע של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב הרבה יותר שפוי מהדעות האיומות של של הנשיא הנבחר טראמפ, אבל מה שהרבה יותר איום ונורא הוא העובדה שבמשך שישה חודשים כל אמצעי התקשורת הממוסדים בארה"ב הטילו את כל כובד משקלם — נגד טראמפ. בבסיס המאבק עמדו טיעונים אידיאולוגיים, אבל הרחק, ברקע, תסס החשש מאיבוד ההשפעה והשליטה הטוטאלית על דעת הקהל וגם החשש מפגיעה באינטרסים הכלכליים של בעלי הרשתות והערוצים — אם וכאשר טראמפ ייבחר.

צוקרברג מעדיף אתכם באלבום תאילנד

האם השימוש שעושות קבוצות שונות בפלטפורמה של פייסבוק יכול להיחשב כפגיעה בדמוקרטיה יותר מהניצול הציני המתמשך של שילוש ההון־שלטון־עיתון לטובת האינטרס המשותף שלהם? מה יפגע יותר במרקם החברתי של מדינה דמוקרטית — הסתה לאלימות בפייסבוק מצד זרמים קיצוניים בחברה, או רמיסת כבודו של המעמד הבינוני מצד בעלי הון ששולטים במדיה המסורתית? האם החלטה של פייסבוק לחסום משתמש שכתב את המלה "קוקסינל" מתוך התחשבות ברגשותיה של קבוצה רחבה של משתמשים היא אנטי־דמוקרטית יותר מהחלטה של ראש ממשלה לחסל את השידור הציבורי? האם החלטה של פייסבוק לחסום פרסום תמונה היסטורית של ילדה עירומה היא טוטליטרית יותר מהחלטה של ערוץ טלוויזיה להשמיע "פיפס" בכל פעם שמרואיין אומר "זין"? והאם דחיפה של סטטוסים מסוימים במעלה הפיד האישי היא פגיעה חמורה יותר בפרטיות האזרח, מאשר פרסום סמוי של פסטה בתוכנית בישול בפריים־טיים, תוכן שיווקי באתר חדשות, או כתבת תיירות שמקפלת בתוכה טובת הנאה לכתב או למערכת העיתון?

בשנה החולפת חטפה פייסבוק מכות וביקורת מכל הכיוונים, מצד המשתמשים הפרטיים והעסקיים ומצד ממשלות וגורמים פוליטיים. תוך פחות משנה עמדו במוקד הביקורות מגוון רחב של טענות, מההטיה לטובת השמאל הפוליטי על הפיד של הגולשים האמריקאים ותלונות על הפצה מסיבית של חדשות שקריות־מזויפות, דרך חוסר היכולת של הפלטפורמה להתמודד עם בעיות של הסתה, חסימת תכנים תמימים בטענה לפגיעה ברגשות החברים, קבלת החלטות סביב שידורי וידאו חיים לא הולמים וסוגיות של פגיעה בפרטיות המשתמשים והצלבת מידע על המשתמשים עם פלטפורמות אחרות שבבעלותה כמו ווטסאפ ואינסטגרם — ועד המחאה הציבורית ברחבי העולם נגד תכנוני המס הגלובליים שלה.

טראמפ עשה למערכת הבחירות - בין אם במתכוון ובין אם במקרה - משהו שדומה למה שחוללה נאפסטר לתעשיית המוזיקה. הוא הצליח לפרק את היציבות של השיטה המסורתית, בזכות הפלטפורמה החברתית

דונלד טראמפ מתראיין
בלומברג

ההתייחסות לפייסבוק כיום היא כאל ישות מוכרת ועל פי פרמטרים שהחברה המערבית הקפיטליסטית כבר מכירה ויודעת להכניס לפורמטים ולתבניות. הרי אין לנו כלים אחרים לנתח, להבין ולשפוט את התופעה האדירה הזאת ואת ההשלכות של החדירה שלה לכל פינה — מהחיים האישיים ועד מערכות הממשל וההשפעה. יש מי שמתייחס אל הרשת החברתית כאל המדינה הגדולה בעולם (1.8 מיליארד "אזרחים") ויש מי שמעדיף להתייחס אליה כאל אמצעי התקשורת הגדול בעולם. אבל היא לא זה ולא זה. מה היא באמת? אף אחד — גם לא צוקרברג, המייסד והמנכ"ל שלה — לא יודע ולא יכול עדיין להסביר במונחים שמוכרים לנו "מה זה פייסבוק". הקצב המסחרר שבו הפלטפורמה הזאת משנה את פניה מתעצבת ומעצבת נורמות חברתיות לא מאפשר בכלל להפיק תובנה שיפוטית שתוכל להחזיק את עצמה במשך יותר מ–6–12 חודשים.

פייסבוק נוצרה לפני 10 שנים כתעלול של סטודנט לדירוג אטרקטיביות של חברים/חברות. עד לפני חמש שנים הפלטפורמה בכלל שימשה לשליחת "פוׁקים" בין חברים, להעלאת תמונות מהטיול האחרון או לחיפוש דירה בין חברים. לפני שלוש שנים הפיד האישי של רוב החברים היה מפוצץ באנשים צוהלים, שזופים ומאושרים. שיניים היו האיבר הבולט ביותר בתמונות המחויכות שצצו בפיד. אם תשאלו את צוקרברג, הוא היה מעדיף שככה ייראה גם היום הפיד של כל החברים — מכיוון שאנשים שמחים הם צרכנים בטוחים יותר. אנשים שלווים ורגועים נוטים לבצע יותר קניות ולחולל לפלטפורמה ולמפרסמים דרכה הכנסות גבוהות יותר. הרי בשביל זה הוא כאן: לחבר אנשים אחד לשני ולמותגים, ועל הדרך להרוויח כמה סנטים.

קל מאוד להאשים את פייסבוק בכל הזוועות החברתיות שמתרחשות לנגד עינינו. אבל כדאי לזכור שמדובר בדיוק באותה הפלטפורמה שכולם העלו על נס בקיץ 2011 — אותו פייסבוק מעצים של המחאה החברתית והאביב הערבי ששטפו את הגלובוס מקצה לקצה. המחאות הספונטניות, שהתרחשו באותה שנה, לא מעט בזכות הפלטפורמה החברתית, זכו לעידוד והועלו על נס, והתוצאות שלהן נתפשו כחיוביות מבחינה חברתית ואזרחית. ב–2011 מחאות חברתיות היו חביבות הקהל, כי הן הסתדרו עם האג'נדות של מובילי הדעה. התקשורת מינפה אותן ורוב הפוליטיקאים תמכו בהן כי הן התרחשו אי־שם בלבנט והעבירו את הכוח (כך זה היה נראה לפחות אז) מהדיקטטורים של מדינות ערב אל ההמון במומנטום שנדמה היה כמו סוג של דמוקרטיה. הפלטפורמה האולטימטיבית להתנסות בכוחה של הדמוקרטיה הגיעה גם למדינות שבהן שורר משטר דיקטטורי. גם את המחאות האזרחיות במדינות הדמוקרטיות (מחאות הצרכנים של קיץ 2011, למשל) הצליחו קבוצות הכוח להכיל: התקשורת הממוסדת עודדה ושלטה בתכנים כשאלה התאימו לאג'נדות שלה, וכך עשו גם הפוליטיקאים.

בשנה האחרונה טיפח צוקרברג מערכת יחסים עם מנהיגי סין וביקר כמה פעמים במדינה כדי לפגוש בכירים האחראים על מדיניות הטכנולוגיה. נראה שפייסבוק תהיה מוכנה ללכת כמה צעדים לקראת שליטה ברפובליקה העממית - כדי לקבל כמה מאות מיליוני משתמשים נוספים

אבל בשנתיים־שלוש האחרונות משהו קרה. הפלטפורמה עברה שוב טרנספורמציה והתכנים שהוזרמו לתוכה החלו לעורר אמוציות. הפעם היו אלה אמוציות מסוג שונה מאלו שהיו מוכרות עד אז. בוקר אחד, באמצע יוני 2014, התעוררו מאות אלפי ישראלים וגילו שרבים מהחברים שלהם גזענים, אלימים, בוטים ונבערים. הרשת הוצפה באלפי סטטוסים שקראו לנקמה, לרצח, לחיסול, ובתגובות תומכות ומעודדות. מנקודת הזמן הזאת — חטיפת ורצח שלושת תלמידי הישיבה בגוש עציון — המגמה לא השתנתה ואף הקצינה עם פרוץ מבצע צוק איתן. כותבי הסטטוסים והתגובות הגבירו את עוצמת האלימות בתכנים שלהם, השליטו טרור על כל מי שלא הסכים לדבריהם והתוצאה היתה דילול מאסיבי של חברים ברשימות הפרטיות.

הציבור קובע את סדר היום

קפיצת המדרגה הזאת בשיח חוללה שינוי נוסף ביחס לפלטפורמה. עד לאותה נקודת שבר נחשבה פייסבוק בעיני מובילי התקשורת המקומית למקור של תכנים קוריוזיים, שמקומם בסוף מהדורות החדשות הטלוויזיוניות או בתוכניות משעשעות מחוץ לפריים־טיים. פתאום, ביום אחד, נהפכו התכנים ברשתות החברתיות לכותרות ראשיות, כאלה שראוי לדווח עליהן גם ב–20:03 במהדורה המרכזית של הערב. לא עוד פספוסים ביתיים ועדר תאויים שתוקף אריה רעב, אלא אמנים ואנשי רוח שהעלו סטטוס ובו דעה שונה מדעתו של ההמון המסית ונאלצו להתמודד עם תקיפות פיזיות.

באמצעי התקשורת המסורתיים החלו להבין שהפלטפורמה הזאת היא לא רק רשת חברתית, אלא במה מרכזית שקובעת את השיח ולא רק זורמת אתו. הבלעדיות על קביעת סדר היום הציבורי אינה בידי הכותרת הראשית של העיתון או מהדורת החדשות המרכזית — אלא מתרחשת 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, ובמקום אחר, שלפוליטיקאים, לתקשורת ולאנשי ההון אין שליטה עליו.

אם פעם התקשורת היתה תקועה במעגל קסמים יום־יומי שבו עורכי העיתונים היו ממתינים למהדורה החדשות המרכזית בטלוויזיה כדי לקבוע את הכותרת הראשית של מחר, ותוכניות האקטואליה ברדיו התקיימו מפולו־אפים על כותרות העיתונים שהניבו כותרות נוספות למהדורת הערב הטלוויזיוניות הבאות — בשנים האחרונות הסנטימנט ברשתות החברתיות משבש את הרצף האינסופי הזה. גם הפוליטיקאים ואנשי ההון שהכירו היטב את הדינמיקה ולמדו במשך עשרות שנים לשלוט בה לתועלתם האישית עם ספינים, בלוני ניסוי והודעות יח"צ מופרכות, עמדו מבולבלים מול הפלטפורמות החברתיות שטרפו את הכללים הישנים והטובים. קביעת סדר היום האזרחי והחברתי עברה לידיהם של החברים ברשתות החברתיות, והלך הרוח בהן הוא זה שמכתיב לתקשורת באילו חדשות להתמקד ועל מה להרחיב, ומעצב את התנהלות הפוליטיקאים ובעלי ההון.

נראה שפייסבוק תהיה מוכנה ללכת כמה צעדים לקראת שליטה ברפובליקה העממית - כדי לאמץ לחיקה באבחה אחת כמה מאות מיליוני משתמשים נוספים. באחרונה נודע כי הרשת החברתית פיתחה בחשאי תוכנה שמאפשרת הטלת צנזורה על תכנים שמעלים חבריה באזורים גיאוגרפיים מסוימים

צוקרברג עם מנכ"ל עליבאבא, ג'ק מאי
Shu Zhang / רויטרס

עברה שנה ועוד שנה, הפלטפורמה של פייסבוק היא עדיין אותה פלטפורמה והאלמנטים שמרכיבים אותה עדיין נסמכים על טקסטים קצרים, תמונות, קישורים לתכנים שמחוץ לרשת, סרטוני וידאו ותגובות. הלייקים הם אותם לייקים (וגם אם נוספו אייקונים מחויכים, לבביים או זעפנים — הרי שהרוב המוחץ עדיין משתמשים בלייק הישן), החברים הם אותם חברים (פלוס מינוס) והפרסומות הן אותן פרסומות. השינוי המהותי התחולל לא בפלטפורמה, אלא בתוכן שהחברים בה בוחרים להעלות ולפרסם. התכנים שזורמים כיום לפיד לא בהכרח מעידים על תענוגות החיים. נהפוך הוא — הם קשים הרבה יותר, בוטים ואלימים. המסרים שעוברים בפייסבוק כבר לא רק אישיים, אלא ציבוריים, ומהנדסי פייסבוק שעשו הכל כדי להקל על מפרסמים להשתלב בה, נתנו כך בידיהם של מניפולטורים ומסיתים את הכלים הטובים ביותר להפיץ את האידיאולוגיה שלהם. מדאעש ועד אינתיפאדת היחידים, מהימין הקיצוני ועד השמאל הרדיקלי — כולם החלו לנצל את המגפון היעיל ביותר של המאה ה–21. גם דונלד טראמפ.

למען האמת ההיסטורית, ראוי להדגיש כי תופעת טראמפ לא הפציעה בפייסבוק, אלא בעיקר ברשת חברתית אחרת, פוליטית וחדשותית יותר — הטוויטר, אבל קל יותר למקד את הביקורת בהשפעה שהיתה להתבטאויות שלו על הנעשה בפייסבוק. כל נאום וכל ציוץ שלו נהפכו תוך שניות אחדות לסטטוסים הנקראים ביותר בפייסבוק ולמקור הטוב ביותר לוויכוחים לוהטים. למרות ההתנגדות הגורפת של התקשורת למועמדותו, לא היה שום ערוץ, עיתון ואתר שהרשו לעצמם לפספס ציוץ טוב שלו — וכך הוא זכה לסיקור נרחב, הפיץ את דבריו והגביר את קולו. טראמפ עשה למערכת הבחירות — בין אם במתכוון ובין אם במקרה — משהו שדומה למה שחוללה נאפסטר לתעשיית המוזיקה. הוא הצליח לפרק את היציבות של השיטה המסורתית, בזכות הפלטפורמה החברתית.

טראמפ מפלרטט עם הפוליטיקה ועם האפשרות להתמודד על משרה ציבורית בכירה כבר יותר מ–20 שנה, אבל ספק אם היה יכול להגיע רחוק כל כך לולא הבשילו התנאים לכך: לא רק מבחינת דעת הקהל האמריקאית, אלא גם מבחינה תרבותית־טכנולוגית. סביר מאוד להניח שלפני עשר ואולי גם חמש שנים, השליטה המוחלטת של הממסד באמצעי התקשורת המסורתיים היתה בולמת בשלב מוקדם יותר את הדהירה שלו לבית הלבן.

מערכת היחסים בין פייסבוק ללקוחותיה שקופה יחסית וכלליה ברורים למדי. אמנם החברה לא חושפת סודות מסחריים כמו נתוני האלגוריתמים שלה, אבל עדיין מדובר בחברה ציבורית שמחויבת במתן דין וחשבון ובשקיפות כלפי המשקיעים שלה

וזאת גם אחת הסיבות לבהלה שאחזה בכל מוקדי ההשפעה האמריקאיים ובהתגייסות הכללית של כל אמצעי התקשורת בניסיון לעצור את האיש. לא רק התקשורת, אלא כל הממסד האמריקאי ובעלי ההון, התגייסו למאבק בבחירתו — אבל רק תוצאות הבחירות הוכיחו מעל לכל ספק, שכשניתנת לאזרחים פלטפורמה אלטרנטיבית, היא מפרקת את כל צורת החשיבה והדינמיקה המסורתית המוכרת. הפרשנים, שיטות הקמפיינים המיושנות, ניסיונות ההשפעה על דעת הקהל, הסקרים — כולם התמוטטו בזה אחר זה — מהדרך שלו לפריימריז של המפלגה הרפובליקאית ועד ליל הבחירות ב–8 בנובמבר 2016.

הפחד של המתנגדים נבע בבסיסו מההערכה (המוצדקת, ככל הנראה) שטראמפ לא ראוי לכהן כנשיא, אבל הוא גם קשור לעובדה שהוא הצליח לפרק את הסדר הישן, הטוב והנוח של הממסד. אמנם התכונה האחרונה שאפשר לייחס לטראמפ היא שליטה בטכנולוגיה, מכיוון שככל הנראה הוא כלל לא מעלה בעצמו את הסטטוסים והציוצים, אלא מכתיב אותם לאנשיו, ובשבועיים האחרונים שלפני הבחירות הם נישלו אותו מהאפשרות לצייץ כל העולה על רוחו כדי לא לחבל בסיכוייו ברגע האחרון. אבל נראה שהוא הצליח לרתום את הטכנולוגיה לתועלתו ולמנף אותה, בדרך שאפילו הילרי קלינטון הטכנומניאקית יכולה עכשיו רק לפנטז עליה.

נזירים טיבטים בהודו. המבחן האמיתי של פייסבוק הוא ביכולתה לספק תשתית דמוקרטית גם במדינות שלא מקיימות משטר כזה
אי־פי

עכשיו נשמע קולם של מאוכזבי הבחירות הטוענים שבגלל פייסבוק הדמוקרטים הפסידו בבחירות. "מנכ"ל פייסבוק, מארק צוקרברג, הבטיח לתרום 45 מיליארד דולר מכספו — ואני בטוחה שהוא זקוק לעצה כיצד לפזר את הסכום", כתבה שבוע לאחר הבחירות אן אפלבאום, זוכת פוליצר ובעלת טור ב"וושינגטון פוסט". "הנה העצה שלי: הוא צריך להשתמש בכסף כדי לתקן את הנזק האיום שגרמו פייסבוק ושאר הרשתות החברתיות לדיון הדמוקרטי ולשיח התרבותי מסביב לעולם כולו".

ראוי לציין שהבמה שבאמצעותה פירסמה אפלבאום את דעתה, ה"וושינגטון פוסט", נמצא בבעלותו של ג'ף בזוס, מייסד אמזון ואחד מאנשי ההיי־טק הקולניים ביותר במאבק נגד טראמפ.

בעיצומו של ויכוח בין השניים שהתקיים בסדרת ציוצים בטוויטר, הציע בזוס לשגר לחלל את טראמפ, שטען קודם לכן כי אמזון היא חברה ללא רווחים וכי רכישת "וושינגטון פוסט" על ידי בזוס היא תרמית מס שנועדה להקטין את שיעור המס שמשלמת אמזון. "לו אמזון היתה נדרשת לשלם שיעור מס הוגן, המניה שלה היתה מתרסקת והיא היתה מתפוררת כמו שקית נייר. ההונאה של 'וושינגטון פוסט' מצילה אותה!", כתב טראמפ. בזוס, שמאז פתיחת חשבונו בטוויטר ב–2008 פירסם ארבעה ציוצים בלבד, חרג משתיקתו היחסית והגיב לטראמפ בציוץ משלו. "סוף־סוף דונלד טראמפ תקף אותי. אשמור לו מקום בטיל של בלו אוריג'ין", כתב בזוס, 11 חודשים לפני שהבין שטראמפ רוכב על טיל לבית הלבן ולא לחלל.

הסתה, הצתה והעצמה

מסר הסתה שמקורו בסעודיה או בדובאי יגיע באותה שנייה לשטחי הרשות הפלסטינית ויחולל תבערה, אבל במקביל, חשבונית של סל קניות בברלין תתפרסם באותו רגע בתל אביב, ירושלים, אופקים וטבריה ותעורר סערה ציבורית.

הרשתות החברתיות הן מצע פורה ומזין להסתה: פלסטינים נגד ישראלים, ימנים נגד שמאלנים, פוליטיקאים נגד מתחריהם, דאעש נגד העולם. אבל פייסבוק בבסיסה אינה שונה מדרשת יום שישי של אימאם בפני מאמיניו במסגד, או מצע קיצוני שפורש פוליטיקאי במסגרת חוג בית, מכיוון שמדובר בעוד פלטפורמה לתקשורת ולהעברת מסרים. אנחנו נוטים לייחס לרשתות החברתיות תכונות ריכוזיות שמזכירות יותר אמצעי תקשורת מסורתיים — רדיו, טלוויזיה או עיתון ואפילו אתרי תוכן. אלא שהפלטפורמות החברתיות, כמו פייסבוק, טוויטר ואפילו יוטיוב (במידה מסוימת), מתנהגות על פי כללים שונים מאלה שהתרגלנו אליהם.

מארק צוקרברג וברק אובמה, 2011
בלומברג

אמנם אדון מארק צוקרברג (כפי שהשר לביטחון הפנים גלעד ארדן קרא לו, רגע לפני שהאשים אותו בכך שדם נפגעי טרור נמצא על ידיו), פיתח את פייסבוק, אבל התוכן שמתפרסם ברשת מתפזר לחברים בה על פי דפוס בלתי־צפוי ובהתאם לכך גם קשה לשלוט עליו, לרסן אותו ולפקח עליו בכלים הישנים והמוכרים. הסתה היא כמו אש — אפשר לנסות לחסום ולחנוק אותה, אבל ההתפשטות שלה בלתי צפויה וקשה ביותר לשליטה. בדיוק כמו תכנים ברשתות החברתיות. החטא העיקרי של פייסבוק הוא שהאלגוריתמים שלה מצליחים לזהות תכנים בעלי אופי ויראלי ומעצימים את ההתפשטות שלהם. התוכן עצמו "שקוף" לנוסחאות ולשורות הקוד והן מעצימות את תפוצת המסרים — אם הם קוראים לתרום כסף לנזקקים ואם הם מניפים דגל מאבק בשלטון.

אם פעם התקשורת היתה תקועה במעגל קסמים יום־יומי שבו עורכי העיתונים היו ממתינים למהדורה החדשות המרכזית בטלוויזיה כדי לקבוע את הכותרת הראשית של מחר, ותוכניות האקטואליה ברדיו התקיימו מפולו־אפים על כותרות העיתונים שהניבו כותרות נוספות למהדורת הערב הטלוויזיוניות הבאות - בשנים האחרונות הסנטימנט ברשתות החברתיות משבש את הרצף האינסופי הזה

אש לא מתפזרת סתם כך בשטח נתון. כדי שתתרחש דליקה גדולה נדרשים כמה תנאים כמו ניצוץ, רוח, מספיק קוצים יבשים ואזורים ללא הגנה מהתפשטות. כך מתחוללות שריפות ביקום החברתי: תמיד יהיה מי שיצית את האש, תהיה רוח גבית שתלבה אותה, הרבה קוצים ועשבים שוטים ויבשים שיידלקו זה מזה ומעט קולות שפויים שיחצצו בין האש לבין שטחים חיוניים ויבלמו את ההתפשטות. כך היה לפני פייסבוק וכך קורה עכשיו במהירות ובעוצמה גבוהות הרבה יותר. אם בעבר היו אזורי החיץ בדמות מרחקים פיסיים, גבולות מדיניים, הבדלי שפה ותרבות — הרי שבעולם הגלובלי של הרשתות החברתיות ההגנות האלה הוסרו. מסר הסתה שמקורו בסעודיה או בדובאי יגיע באותה שנייה לשטחי הרשות הפלסטינית ויחולל תבערה, אבל במקביל, חשבונית של סל קניות בברלין תתפרסם באותו רגע בתל אביב, ירושלים, אופקים וטבריה ותעורר סערה ציבורית.

בחודשים האחרונים נוטים להאשים את הפלטפורמות החברתיות בכך שהן מעצימות דעות קיצוניות ומעוררות פילוג. כך קורה כאן בישראל סביב סוגיות של ימין ושמאל, כך נטען כלפי מערכת הבחירות בארה"ב וכך סביב התחזקות גורמי הימין במדינות שונות באירופה. ואכן, אי אפשר להתכחש לתרומה של הרשת החברתית להעמקת התהומות בין התפישות האידיאולוגיות. אך זאת העמקת תהום שממילא כבר היתה קיימת ונוצרה לא בגלל פייסבוק, אלא בגלל תהליכים פוליטיים וחברתיים שמתקיימים בתוך החברות השסועות, סביב סוגיות שממילא בוערות בלב האזרחים. מה שפייסבוק בכל זאת תורמת לתופעה הזאת הוא ההעצמה של קולות שעד לא מזמן לא ניתן להם ביטוי, או שהם הושמעו בתוך תאים סגורים ומרוחקים זה מזה.

קל מאוד להאשים את פייסבוק בכל הזוועות החברתיות שמתרחשות לנגד עינינו. אבל כדאי לזכור שמדובר בדיוק באותה הפלטפורמה שכולם העלו על נס בקיץ 2011 - אותו פייסבוק מעצים של המחאה החברתית והאביב הערבי ששטפו את הגלובוס מקצה לקצה

כל מי שחבר ברשת חברתית (פייסבוק, טוויטר, אפילו בלינקדאין), מכיר את התופעה שבה עיקר התכנים שזורמים בפיד המידע שלו הם הומוגניים לתפישות החברתיות־פוליטיות שלו. סביב כל חבר נבנית בועה סגורה יחסית של דעות, רעיונות ואנשים שנוח לו לקבל אותם (ואם לא נוח — הוא יסלק אותם מהמעגלים). זאת לא התנהגות אנושית ששונה בהרבה מבחירת מקום מגורים, רכישת מנוי לעיתון, או העדפה של מקומות בילוי. בנוסף, האלגוריתמים של הרשתות האלה בנויים כדי להזין את פיד המידע בעוד תכנים דומים ולהנציח אותם.

אלא שבניגוד להתנהגות הישנה, המסורתית, הכוח העצום של הרשתות החברתיות הוא גם בחיבור בין הבועות האלה ובהעברת המידע מאחת לשנייה. אם פעם הבועות האלה היו מנותקות פיסית אחת מהשנייה — הרי שעכשיו הן מחוברות אחת לשנייה במאות ואלפי קשרים והצטלבויות שונים, והקול שלהן חזק יותר, ברור ונישא למרחקים גדולים בהרבה מבעבר.

הרגולציה לא עומדת בקצב

כל זמן שהתכנים שעוברים מקצה העולם לקצהו נושאים מסר של שלום, אחווה ושגשוג — אין כל בעיה וכולם מרוצים. המשתמשים נדיבים בחלוקת לייקים, המפרסמים נהנים מקהל והפוליטיקאים יכולים לעשות לביתם. הבעיות מתחילות כאשר מתעוררת מחלוקת סביב התכנים. מי קובע היכן עובר קו אדום בין הבעת דעה להסתה? מי מחליט מה נחשב פורנוגרפי ומה אמנותי? מה נכתב בציניות ומה ברשעות? איזו מלה לגיטימית לשימוש ובאיזה הקשר?

בכל רגע נתון נמצאות בחלל האוויר מאות ואלפי סוגיות כאלה, והן נוצרות במקומות הכי תמימים ובמפגשים הכי שגרתיים בין החברים ברשת. לא רק סוגיות פוליטיות או תרבותיות מציתות את האש, גם התייעצות תמימה בפורום שכונתי על מקום שניתן לתקן בו מכנסי עור עלולה להתפתח לוויכוח אלים ומכוער, אם כמה מהחברים בקהילה הם פעילים למען זכויות בעלי חיים.

במקום שבו המילה "קוקסינל" או שתמונה של ילדה עירומה נמלטת מאימת המלחמה מהווים פגיעה ברגשות משתמשים - פייסבוק חייבת להתחשב בהם, גם במחיר שהיא תשלם מצד הביקורת הליברלית

ילדת הנפלאם
Nick Ut/אי־פי

פייסבוק מעבירה בכל המדינות — כולל בישראל — מסר ברור ואחיד: אין מקום לתוכן המעודד אלימות, איומים ישירים, טרור או דברי שטנה ברשת החברתית, והחברה מגנה ומתנגדת לגילויי הסתה כאלה. החברה הדגישה בשנים האחרונות שוב ושוב שהיא מפעילה מערך של אמות מידה קהילתיות שנועדו לסייע לאנשים להבין מה מותר לפרסם בפלטפורמה ומה אסור, ומעודדת את החברים להשתמש באפשרות הדיווח אם הם מוצאים תוכן שהם מאמינים כי הוא מפר את אמות המידה האלה. אבל במקרים רבים, היכולת הטכנית שלה לתת מענה לכל הפניות וכזה שגם ירצה את כל הצדדים מוגבלת. מוגבלת מאוד אפילו.

עם 1.8 מיליארד משתמשים, לפייסבוק יש מערכת שיקולים קצת יותר מורכבת ממה שאפשר לצפות מגוף שמשרת כל כך הרבה "לקוחות". פייסבוק צריכה להתחשב ברגשותיהם של משתמשים שמגיעים ממאות מדינות ומפוצלים לעשרות אלפי תרבויות שונות, ללמוד כל אחד ואחת מהם ולעדכן את המדיניות שלה כך שתוכל מצד אחד להמשיך ולתת שירות סביר למשתמשים, ומצד שני גם להגן על עצמה כעסק מסחרי חובק עולם. במקום שבו המילה "קוקסינל" או שתמונה של ילדה עירומה נמלטת מאימת המלחמה מהווים פגיעה ברגשות משתמשים — פייסבוק חייבת להתחשב בהם, גם במחיר שהיא תשלם מצד הביקורת הליברלית.

בצמתים שבהן הביקורת הציבורית גוברת ומוכיחה שהטיפול המכני והאוטומטי של האלגוריתמים אינו במקומו, כמו ההסרה הגורפת של התצלום זוכה הפוליצר של "ילדת הנפלאם" העירומה מכל סטטוס והשבתת החשבון של מי שפירסם אותו, מיישרת פייסבוק קו עם הביקורת. כך הותרו לפרסום תמונות של נשים מניקות, תצלום "ילדת הנפלאם" הולבן לשימוש, סרטוני וידאו של אירועים שנויים במחלוקת הועלו לאחר שהוסרו אוטומטית ומילים שנאסרו לשימוש חזרו ללקסיקון לאחר שהוכח האבסורד שבבסיס הפסילה שלהן. המשתמשים, שהתרגלו לקבל שירות מהיר ויעיל, מצפים למענה באיכות דומה גם מצד החברה, אלא שמצב כזה כמעט בלתי אפשרי מבחינתה. רגולציה, מטבעה, היא כלי כבד ואטי, שמחייב בחינה מקיפה של כל ההשלכות שנובעות מהפעלתה.

פייסבוק בבסיסה אינה שונה מדרשת יום שישי של אימאם בפני מאמיניו במסגד, או מצע קיצוני שפורש פוליטיקאי במסגרת חוג בית, מכיוון שמדובר בעוד פלטפורמה לתקשורת ולהעברת מסרים

בעוד מדינות מנסחות כללים רגולטוריים במשך שנים בניסיון להסדיר את פעילותם של ענפים כלכליים הציפייה היא שפייסבוק תנסח בן לילה מענה לעשרות אלפי בעיות שצצות ועולות מתוקף קיומה. הכוונה אינה שפייסבוק תזכה לפטור מאסדרת הפעילות שמתרחשת בתוכה ומשליכה על החיים הפרטיים של חבריה, על ענפי כלכלה שונים של מאות מדינות שבהן היא פועלת, או על המסגרת המשפטית הבינלאומית שמחייבת אותה כחברה וכנותנת שירות. להפך: גודלה והשפעתה מחייבים להכניס את הפעילות שלה לתוך מסגרת שקופה ומחייבת. אלא שחייבים להביא בחשבון שכל רגולציה שתנוסח היום עלולה להיות בלתי רלוונטית (או רלוונטית חלקית) בעוד שלושה, שישה או 12 חודשים, כשטכנולוגיה חדשה תיכנס לשימוש.

בהנחה ש–2016 לא טומנת בזנבה מחלוקת חדשה סביב פייסבוק, הרי שהטענה האחרונה כלפיה השנה היא סביב הפצת חדשות־מזויפות. יותר ויותר משתמשים התלוננו מאז תקופת הבחירות בארה"ב על כך שתכנים רבים שהפיצו תומכי טראמפ (או מתנגדי קלינטון) היו קישורים לידיעות חדשותיות, כביכול, שלא היתה להן כל אחיזה במציאות. האלגוריתמים של גוגל, שזיהו את התכנים האלה כוויראליים, סייעו להפצתם בכך שהעלו את משקלם הסגולי בתוך זרם החדשות של המשתמשים והנציחו בכך את דירוגם הגבוה. לפייסבוק נדרשו שבועות ארוכים כדי להודות שאכן לטכנולוגיה שלה היה חלק בהפצה מאסיבית של תכנים כאלה, ובהתאם הבהירו בכיריה כי הם מפתחים מנגנונים שימנעו או יצמצמו למינימום מקרים כאלה.

מדיניות עמומה ככלי אסטרטגי

הבעייתיות של המצב שלתוכו פייסבוק הכניסה את עצמה במשך השנים מתבטאת אפילו בתפישה של החברה את עצמה במשך 10 שנות קיומה. המוטו של פייסבוק, שאף צוטט במסמך ההנפקה הראשונית של החברה, היה במשך שנים "זוז מהר ושבור דברים", ואילו לפני כשנתיים הוא עודכן בהתאם לאופי הפעילות שלה ל"זוז מהר עם תשתית יציבה". צוקרברג כבר לא מתייחס לפייסבוק כאל רשת חברתית, אלא כאל פלטפורמה שמעניקה מגוון רחב של שירותים מסחריים: שיווק, פרסום, צינור הפצת תוכן, אמצעי תקשורת המונים, פלטפורמת מסחר, ובשנה האחרונה אפילו כגוף שינסה למגר עד סוף המאה את כל המחלות הידועות לאדם. שינוי מהפכני בתפישה של הארגון את עצמו — תוך ארבע שנים מהיום שבו נהפכה החברה לציבורית.

מפגינים בתוניס, יולי 2013
רויטרס

פלטפורמות חברתיות כמו פייסבוק, טוויטר ואפילו יוטיוב הן אמצעי תקשורת שונה לחלוטין מאמצעי התקשורת המסורתיים, והכללים שבתוכם הן פועלות שונים מאלה שהתרגלנו אליהם זה עשרות ואף מאות שנים. אמנם הם נתונים תחת מרות טכנית של החברה שמפתחת אותם, אך התוכן שמתפרסם בהם מתפזר לצרכנים על פי דפוס בלתי צפוי, ובהתאם לכך גם קשה לשלוט עליו, לרסן אותו ולפקח עליו בכלים הישנים והמוכרים. בנוסף, הפלטפורמות האלה שמשרתות מאות מיליוני משתמשים, מחזיקות כמות מוגבלת ביותר של אנשי תמיכה, שאמורים לטפל במגוון עצום של תלונות.

ההתנהלות של פייסבוק ממשבר למשבר מראה שהמדיניות שלה אינה חקוקה בסלע והיא לא מעוניינת להיות תלויה בשום חוק של מדינה כלשהי, למעט האינטרס הכלכלי שלה עצמה. אחת הטענות כלפיה היא שהתגובות שמערך הדוברות שלה מספק ללקוחות ולשאלות העיתונות הן כלליות מדי ועמומות. אלא שנראה כי מדיניות עמומה היא לא כלי לטיפול נקודתי במשבר כזה או אחר, אלא אסטרטגיה בפני עצמה. כגוף שנמצא בתנועה מתמדת — המתכנתים שלה משנים בכל רגע נתון את האלגוריתם שקובע כיצד ייראה הניוז־פיד של המשתמש, האנליסטים שלה מחפשים אחרי טכנולוגיות חדשות במרחב הדיגיטלי והאסטרטגים שלה מרחיבים את החזון של החברה לטווח הבינוני והרחוק — פייסבוק נמנעת בשלב הראשון מלקיחת אחריות על המשבר או התלונה. כך, באופן טבעי מסוננות רוב הטענות כלפיה, ורק הבעיות שמתמידות לצוף זוכות למענה או לטיפול.

האינטרס של פייסבוק הוא שהגולשים הם אלה שיתריעו בפניה על תכנים בעייתיים — לא בהכרח כדי לחסוך בכוח אדם, אלא כדי להגביר את המעורבות של החברים בתוכן שעולה בניוז־פיד שלהם. בנוסף, האינטרס של החברה הוא לתת לרשת עצמה לקבוע את גבולות ומגבלות הדיון והמחלוקות, בבחינת טרור של צד אחד הוא מאבק חופש של הצד השני. מאיזה כיוון שלא מתבוננים על ההתנהלות הזאת, כי העמימות בכל הקשור למדיניות שלה — מסחרית, חוזית, מיסויית ואפילו פלילית — היא מרכיב חשוב ביותר באסטרטגיה שלה להגיע לכל אחד מאזרחי העולם הגלובלי. ככל שהיא תכבול את עצמה לגבולות גיאוגרפיים, אמות מידה מוסריות, חוקים כלכליים, או מגבלות טכנולוגיות, תתעכב הגשמת החזון שלה להיות פלטפורמת התקשורת החברתית־כלכלית של כל בני האדם על פני כדור הארץ.

סין עלולה לשבש את הכל

סביב כל חבר ברשת החברתית נבנית בועה סגורה יחסית של דעות, רעיונות ואנשים שנוח לו לקבל אותם (ואם לא נוח - הוא יסלק אותם מהמעגלים). זאת לא התנהגות אנושית ששונה בהרבה מבחירת מקום מגורים, רכישת מנוי לעיתון, או העדפה של מקומות בילוי

עם שווי שוק של כ–340 מיליארד דולר (נטועה היטב בחמישייה השנייה של רשימת החברות הגדולות בארה"ב), פייסבוק מתקרבת כיום בצעדי ענק לרף שני מיליארד המשתמשים, לאחר שבסוף הרבעון השלישי של 2016 דיווחה על 1.79 מיליארד משתמשים חודשיים — עלייה של 22% לעומת הרבעון השלישי ב–2015. הרווח הנקי של החברה כמעט הוכפל תוך 12 חודשים והסתכם בנובמבר ב–2.38 מיליארד דולר. גם הכנסותיה זינקו ב–60% לעומת הרבעון המקביל ב-2015 והסתכמו ב–7 מיליארד דולר. את הצמיחה הגדולה בהכנסות זוקפת החברה לפרסום, והרבעון האחרון מסתמן כאחד החזקים שלה מאז הונפקה, עם עלייה של 60% בהכנסות מפרסום ל-6.8 מיליארד דולר ועלייה של 6% במחיר הממוצע של הפרסומות. 84% מהכנסות החברה מפרסום מקורם בפרסום במכשירים ניידים, כלומר המובייל תרם 5.7 מיליארד דולר להכנסות החברה מפרסום ברבעון זה. עובדה זו אינה מפתיעה, כיוון שמתוך 1.18 מיליארד משתמשים יומיים, 1.09 מיליארד נכנסים לרשת החברתית באמצעות הטלפון הסלולרי שלהם.

צוקרברג שואף לחבר את כל אוכלוסיית העולם לפלטפורמה שהקים — בחזונו הוא רואה 6 מיליארד משתמשים יומיים בפייסבוק, והוא עושה הכל כדי להגשים את המטרה. מבחינתו קיימים בעולם שני סוגי אנשים: אלה שמחוברים לפייסבוק (1.8 מיליארד איש) ואלה שעדיין לא מחוברים, אבל תוך עשר שנים גם הם יהיו מחוברים (נכון להיום כ-4 מיליארד אנשים). הוא יעשה הכל כדי להתקרב כמה שיותר מהר אל יעדי החזון הזה: מפתרונות שבקצה שלהם נמצא חיבור לפייסבוק, לאפליקציית מסנג'ר או לאפליקציית ווטסאפ שבבעלותו, דרך אספקת מכשירי סלולר זולים (בשיטת מדפסות בחינם ומחסניות דיו במחיר רווחי) ועד הצבת לוויינים שיספקו אינטרנט לאלה שחיים באזורים מרוחקים וחסרי גישה לאינטרנט קווי או סלולרי (הלוויין הישראלי עמוס 6 היה אמור לשאת רכיבים כאלה לחלל עבור פייסבוק, אבל ההתפוצצות שלו עיכבה מעט את התוכניות של צוקרברג בתחום).

הקבוצה הבעייתית ביותר מבחינת פייסבוק וצוקרברג — שכוללת 2 מיליארד איש — הם אנשים שחיים באזור עם תשתית אינטרנט ויש להם מספיק כסף כדי להיות בעלים של מחשב, אבל לא מבינים מדוע הם צריכים להתחבר, או מנועים מלהתחבר לפלטפורמה שלו. בתוך הקבוצה הזאת אפשר למצוא כמה מאות מיליוני משתמשים פוטנציאליים. עבור 1.4 מיליארד אזרחי הרפובליקה העממית של סין, למשל - כמו אלפי אתרים, יישומים ואפליקציות מערביות אחרות - גם כתובת האינטרנט www.facebook.com חסומה כיום לשימוש.

צוקרברג שואף לחבר את כל אוכלוסיית העולם לפלטפורמה שהקים - בחזונו הוא רואה 6 מיליארד משתמשים יומיים בפייסבוק, והוא עושה הכל כדי להגשים את המטרה

בשנה האחרונה טיפח צוקרברג מערכת יחסים עם מנהיגי סין, ביקר כמה פעמים במדינה כדי לפגוש בכירים האחראים על מדיניות הטכנולוגיה והקדיש זמן ללימוד מנדרינית. נראה שפייסבוק תהיה מוכנה ללכת כמה צעדים לקראת שליטה ברפובליקה העממית — כדי לאמץ לחיקה באבחה אחת כמה מאות מיליוני משתמשים נוספים. באחרונה נודע כי הרשת החברתית פיתחה בחשאי תוכנה שמאפשרת הטלת צנזורה על תכנים שמעלים חבריה באזורים גיאוגרפיים מסוימים. על פי עדויות שהגיעו מצד עובדים בחברה, פייסבוק לא מתכוונת לצנזר את הפוסטים עצמם, אלא לתת לצד שלישי — במקרה הזה סביר להניח שחברה סינית — תוכנה לניטור תכנים ונושאים פופולריים שצפים כשאנשים משתפים אותם ברשת החברתית. השותפה של פייסבוק, כך דווח, תקבל שליטה מלאה להחליט על הצנזורה של פוסטים.

על פי הדיווח, התוכנה היא רק רעיון אחד משלל רעיונות שבהם דנה החברה במסגרת מאמציה להיכנס לסין, וכמו ניסויים רבים בתוך פייסבוק, ייתכן שהיא לעולם לא תופעל. עד כה התוכנה לא הופעלה, ואין כל ראיות לכך שפייסבוק הציעה לשלטונות בסין את השימוש בה. מטעם פייסבוק נמסר בתגובה לידיעה כי: "אנו אומרים כבר הרבה זמן שאנחנו מעוניינים בסין, ואנחנו משקיעים זמן, מחשבה ולימוד על המדינה". היא הוסיפה כי החברה לא קיבלה שום החלטה על הכניסה לסין. ואולם הפרויקט הזה מדגיש עד כמה פייסבוק מוכנה להתפשר על אחד מהעקרונות המנחים שלה: "להפוך את העולם לפתוח ומחובר יותר", כדי להיכנס לשוק של 1.4 מיליארד אזרחי סין. בנוסף, במקרה הנוכחי קיים חשש שעם היוודע על הפעלת הכלי בסין, הדבר עשוי להוביל לדרישות להפעלתו במדינות נוספות.

השר לביטחון הפנים גלעד ארדן
אילן אסייג

כאן בדיוק טמונה הסכנה האמיתית של התלות ההולכת וגוברת של אזרחי העולם בפלטפורמה המפלצתית שהקים צוקרברג תוך 10 שנים. הבעיה אינה המדיניות העמומה של החברה כלפי הפונים אליה. הבעיה אינה השימוש המניפולטיבי שמבצעים גורמים שונים בפלטפורמה הפתוחה והעממית הזאת, הבעיה אינה עלייתו של גורם פוליטי כזה או אחר במדינה דמוקרטית כזאת או אחרת. הבעיה היא גם לא החדירה לפרטיות שהמשתמשים מוכנים לקבל על עצמם בכניסתם כחברים ברשת. ובוודאי שהבעיה אינה טמונה בוויכוח על כמה מלים שהמשמעות שלהם נבדלת מתרבות לתרבות. בעיקרון, מדובר בבעיות שניתנות לגישור ולפתרון בתוך השיח דמוקרטי, בבחינת "צרות של עשירים". אלה הן סוגיות שבמסגרות הדמוקרטיות שבתוכן פועלת פייסבוק — שהיתה יכולה לפרוח ולצמוח לממדים העצומים שלה אך ורק בזכות המצע הדמוקרטי שעליו היא מושתתת — אפשר לפתור. המבחן האמיתי של פייסבוק הוא ביכולת שלה להמשיך ולספק תשתית דמוקרטית גם במדינות שלא מקיימות משטר כזה.

הקבוצה הבעייתית ביותר מבחינת פייסבוק וצוקרברג - שכוללת 2 מיליארד איש - הם אנשים שחיים באזור עם תשתית אינטרנט ויש להם מספיק כסף כדי להיות בעלים של מחשב, אבל לא מבינים מדוע הם צריכים להתחבר, או מנועים מלהתחבר לפלטפורמה שלו

כיום — עם כל הבעיות, התלונות, הנזקים קצרי המועד, האלימות הגואה וההסתה הלוהטת — פייסבוק היא עדיין ללא כל ספק הדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם. מערכת היחסים בין החברה לבין לקוחותיה שקופה יחסית וכלליה ברורים למדי. אמנם החברה לא חושפת סודות מסחריים כמו נתוני האלגוריתמים שלה, אבל עדיין מדובר בחברה ציבורית שמחויבת במתן דין וחשבון ובשקיפות כלפי המשקיעים שלה והיא נתונה לביקורת מצד המשתמשים הפרטיים, הלקוחות העסקיים וחוקי המדינות שבהן היא פועלת. כאשר היא חורגת מהסכמיה עם מי מהצדדים האלה, היא מחויבת לתיקון צעדיה (כפי שעשתה כשמסרה למפרסמים נתונים לא מדויקים על כמות הצפיות בסרטוני הווידאו, כפי שהיא משתפת פעולה עם ממשלות ריבוניות במלחמה נגד טרור או נגד פדופיליה, או כפי שהיא מחויבת לפסיקות בתי משפט אזוריים בהפרדת מידע בין האפליקציות השונות שבבעלותה).

בכירי החברה מודעים לכך שעוצמתה של החברה תלויה במידה רבה במחויבותיה למשקיעים ולקהילה שיוצרים את הערך שאליה היא הגיעה. אם צוקרברג ייתן בידי השלטון הסיני את החופש לבצע מניפולציות על המשתמשים, להגביל את צעדיהם או אף גרוע מזה להשתמש בתכנים שהעלו כדי לפגוע באזרחים — זאת תהיה תחילת ההתפרקות של הדמוקרטיה הפייסבוקית. המדרון בתנאים כאלה חלקלק ביותר ופייסבוק תיקלע, ללא כל ספק, לסחטנות כלכלית ופוליטית בעוד ועוד מדינות שבהן היא פועלת כיום ומגישה שירותים דמוקרטיים בתוך סביבה עוינת. מהלך אנטי־דמוקרטי שכזה יפרק במכה אחת את כל המוניטין הכלכליים, התקשורתיים והחברתיים שנבנו בשנים האחרונות סביב הרשת החברתית. האויב האמיתי של הדמוקרטיה שמארק צוקרברג יצר תוך 10 שנים הוא צוקרברג בעצמו. הרגע שבו הוא ייתן את ידו לכיפוף הכללים הדמוקרטיים שיצרו את החברה בעבור חופן משתמשים — יהיה הרגע שבו תעבור פייסבוק לצד האפל של המשטרים הפוליטיים.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות