תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

החשיכה שוב יורדת על הלהבה הגדולה של הדמוקרטיה

לכתבה

מאז 2000 קרסה הדמוקרטיה ב-27 מדינות ברחבי העולם, בעקבות גידול באי־שוויון ועלייה בחיבור בין הון לשלטון ■ האם אנחנו חוזים בסופו של עידן?

5תגובות

יום לאחר ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות בארה"ב, התפרסם ברחבי הרשת מם (meme) גרפי שבו נראתה ליידי ליברטי, פסל החירות, מליטה את פניה בידיה, אפורה מתמיד. המועמד שדיבר נגד נשים, זרים, מהגרים ומוסלמים במסע הבחירות נהפך לנשיא נבחר שמאות אלפים בארה"ב יצאו להפגין נגדו בשבוע הראשון לאחר בחירתו. הפעם האחרונה שהתעוררה מחאה קולנית ורחבה נגד נשיא נבחר היתה ב-1860, עם בחירתו של הרפובליקאי אברהם לינקולן, שקיבל 40% מסך הקולות, ולמרות זאת זכה בבחירות. ההמשך - מלחמת אזרחים מרה שבה ניצחו מתנגדי העבדות ומדינות הצפון המתועשות - ידוע היטב.

הדימוי העצוב של פסל החירות עמד בסתירה חדה לרוח שעלתה לפני כמעט שמונה שנים מבחירתו של ברק אובמה. בנאום קהיר שלו, כמה חודשים לאחר שנבחר, נשא אובמה בשורת שלום והתקרבות בין הממשל האמריקאי למדינות ערב. אובמה דיבר באותו נאום גם על דמוקרטיה, והכריז: "אמריקה אינה מתיימרת לדעת מה טוב ביותר עבור כל אחד...יש לי אמונה בלתי נדלית שכל בני האדם שואפים לדברים מסוימים: היכולת לומר את העולה על דעתך ולהשתתף בהחלטה איך תיראה צורת השלטון שלך; אמון בשלטון החוק ובצדק שווה לכולם; ממשלה שקופה שאינה גונבת מבני עמה; החופש לחיות כפי שאתה בוחר". נאומו של אובמה הקדים בשנה את האביב הערבי, ההתקוממות במדינות בצפון אפריקה ובמזרח התיכון נגד שלטון עריצי, שהסתיימה ברובה במפח נפש ובמשטרים לא דמוקרטיים, במלחמות אזרחים ובמקרים מסוימים בכאוס נורא.

ב-2016 נמצאת הדמוקרטיה ברחבי העולם בעמדת מגננה: במדינות שהתנדנדו בין אוטוקרטיה לדמוקרטיה, במדינות שניסו לצאת לראשונה לחופשי, ואפילו במעוזים הוותיקים והחזקים ביותר של הדמוקרטיה, בארה"ב ובאירופה. ב-15 השנים הראשונות למילניום, לאחר יובל של התחזקות והתפשטות משמעותית, קרסה הדמוקרטיה ב-27 מדינות בעולם, לפי נתוני העמותה האמריקאית למחקר "פרידום האוס". עם ה-27 נמנות בין היתר קניה, רוסיה, תאילנד וטורקיה. במדינות רבות בעולם חירויות הפרט הוגבלו, וניסיונות להעלות משטר דמוקרטי באחרות נכשלו ברובם.

האביב הערבי של מצרים הוליד שלטון אוטוריטרי של האחים המוסלמים, ולאחר מכן הפיכה צבאית, וכל אלה נעשו תוך הרג רב. דרום אפריקה נשלטת על ידי אותה מפלגה מאז 1994. בטורקיה חונק ארדואן את העיתונות החופשית ואת הרשתות החברתיות ומדכא את מתנגדיו בזרוע קשה, וניסיון ההפיכה שהתרחש בקיץ נהפך לתרוץ להצרת צעדים נוספת. בבנגלדש, בתאילנד ובקמבודיה מתרחשות טלטלות פוליטיות קשות. במזרח אירופה, בפאתי האיחוד האירופי, עולים משטרים פופוליסטיים שמנסים לחתור תחת מוסדות עצמאיים כמו הבנקים המרכזיים, להפנות גב לעקרונות הפתוחים שעליהם קם האיחוד, ולסגור גבולות.

בחירתו של טראמפ, האיש שאמר כי לא יכיר בניצחונה החוקי של יריבתו, שטען כי הוא יכול לירות באנשים בפומבי ללא שיישא בעונש, סמלית מאוד בתהליך היחלשותה של הדמוקרטיה בעולם ובארה"ב. אולם טראמפ רחוק מלגלם את כל הגורמים לכך.

מדד הדמוקרטיה של אקונומיסט 2015

כולם יכולים להצביע - כל עוד פוטין זוכה

פרנקלין ד. רוזוולט
אי־פי

הדמוקרטיה בגרסתה המוכרת כדמוקרטיה ישירה נולדה באתונה העתיקה, אך ב-2,000 השנה שלאחר מכן לא התקיימה בשום מקום בעולם. התעוררותה המחודשת של הדמוקרטיה במאה ה-18 בעקבות המהפכה האמריקאית היתה מקרה נדיר בעולם: מהפכות באירופה הולידו משטרים מלוכניים, או החליפו אותן בדיקטטורות אחרות. בין מלחמות עולם התמוטטו הדמוקרטיות גרמניה, איטליה וספרד. ב-1941 היו בעולם 11 דמוקרטיות בלבד. "החשיכה של הברבריות", התריע נשיא ארה"ב פרנקלין ד. רוזוולט, איימה על "הלהבה הגדולה של הדמוקרטיה".

המחצית השנייה של המאה ה-20 היתה תקופת האור של הדמוקרטיה. בגרמניה שלאחר הנאציזם, בהודו הענייה שלאחר המשטר הבריטי, בדרום אפריקה פוסט־אפרטהייד. בלבו של ערש התרבות המערבית פינו משטרים צבאיים, עריצים ואוטוקרטים את מקומם לדמוקרטיות - יוון ופורטוגל ב-1974, ספרד ב-1975. בדרום אמריקה, עשור לאחר מכן, נהפכו ארגנטינה, ברזיל וצ'ילה לדמוקרטיות. נפילת חומת ברלין והתפרקות בריה"מ הולידו שלל מדינות חדשות, שרובן דמוקרטיות. ב-2000 סווגו על ידי פרידום האוס 120 מדינות, 63% מכלל המדינות הריבוניות בעולם, כדמוקרטיות.

עם פרוש המאה ה-21 נבלמה התפשטות הדמוקרטיה. ב-2013 חיו רק 40% מהאנשים בעולם במדינות שבהן מונהגות בחירות חופשיות והוגנות. במדינות רבות כעת יש חזות חיצונית של דמוקרטיה באמצעות בחירות, ללא הגיבוי של זכויות ומוסדות החיוניים לתפקוד של מערכת דמוקרטית.

עלייתה של סין הוזכרה לפני שנתיים על ידי המגזין "אקונומיסט" כאחת הסיבות לנסיגת הדמוקרטיה בעולם: "המפלגה הקומוניסטית בסין שברה את המונופול של העולם הדמוקרטי על צמיחה כלכלית. הכלכלן לארי סאמרס, לשעבר שר האוצר של ארה"ב, אומר כי כשמדינתו צמחה בקצב המהיר ביותר - רמת החיים בה הוכפלה מדי כ-30 שנה. סין, לעומת זאת, הכפילה את רמת החיים בה כל עשור במשך 30 שנה". לצד סין אפשר לציין כלכלה אחרת, קטנה אמנם, שזכתה להצלחה מסחררת תחת שלטון ריכוזי - סינגפור - שלה לא רק תמ"ג לנפש מהגבוהים בעולם, אלא גם הובלה בדירוגים של תחרותיות, חופש כלכלי, רמת החינוך ועוד.

מצעד שנערך לכבוד חגיגות ה-60 לייסוד הרפובליקה העממית של סין
בלומברג

ההצלחה הכלכלית של סין היתה אחד הזרמים החזקים שפעלו בבחירות האחרונות לנשיאות בארה"ב. המועמד טראמפ חזר ונקב בשם סין כמתחרה הגדולה של ארה"ב, כמי שגונבת מקומות עבודה ופרנסה מאמריקאים חרוצים. הדמוניזציה הזו שזורה בהערכה ובהתפעלות: התפישה כי הסינים, למרות משטר קומוניסטי מדכא חירויות אדם, מצליחים יותר מהאמריקאים, מתקדמים במהירות להובלה כלכלית בעולם, וסוגרים פערים באקדמיה, למשל, מטילה צל כבד על התפישה שהדמוקרטיה היא השלטון העדיף. הסינים רואים את השיטה שלהם, שבה ההנהגה הפוליטית מתחלפת מדי עשור וזוכה לאספקה מתמדת של כישרונות טריים שנבחנים בעמידתם ביעדים, כעדיפה. אמנם הביקורת על סין חריפה מאוד - המדינה משתיקה, אוסרת ולעתים הורגת את המתנגדים למשטר או מי שלא הולך בתלם - אולם הסינים הולכים ומרחיבים את החופש, ומאמצים שיטות כלכליות הנהוגות בדמוקרטיות, כמו מערכות פנסיה ורווחה שלא היו זמינות עד לפני שנים מעטות.

אם שואלים את הסינים, 85% מהם היו מרוצים מאוד ב-2013 מהכיוון שבו צועדת מדינתם, לעומת 31% מהאמריקאים. מלומדים סינים טוענים כי הדמוקרטיה יוצרת קיפאון, מסבכת ומייקרת תהליכים פשוטים, ומאפשרת את עלייתם של פוליטיקאים שמשקרים לבוחרים.

כישלון המעבר לדמוקרטיה ברוסיה, ונצואלה, אוקראינה וארגנטינה בשנות ה-90 תרם מהצד השני לפגיעה במוסד השלטוני. ולדימיר פוטין, יוצא הק.ג.ב שמכהן כראש ממשלה או נשיא רוסיה מאז 1999, הצליח לייצר לעצמו הצלחה מקומית שנבנתה במידה רבה על שגשוג כלכלי בזכות משאבי הנפט של ארצו, תוך שהוא חונק את החופש, ומתנגדים נמצאים מתים בנסיבות שונות ומשונות, או שהם מושלכים לכלא בתירוצים שונים. אצל פוטין, "כולם יכולים להצביע בבחירות, כל עוד פוטין זוכה".

עוד לפני שבחירתו המהדהדת של טראמפ לנשיאות ארה"ב עוררה שאלות כבדות משקל אודות הדמוקרטיה האמריקאית, היתה למעצמה המערבית השפעה משלה על התפתחות הדמוקרטיה בעולם. עם נסיגתו של קונצנזוס וושינגטון, ולמרות נאום קהיר, הנשיא אובמה נקט מדיניות בדלנית יותר מקודמיו. צמצום המעורבות וההשפעה האמריקאית בעולם תרמו גם הן לתהליך נסיגת הדמוקרטיה.

ולדימיר פוטין, יוצא הק.ג.ב שמכהן כראש ממשלה או נשיא רוסיה מאז 1999, הצליח לייצר לעצמו הצלחה מקומית שנבנתה במידה רבה על שגשוג כלכלי בזכות משאבי הנפט של ארצו, תוך שהוא חונק את החופש, ומתנגדים נמצאים מתים בנסיבות שונות ומשונות, או שהם מושלכים לכלא בתירוצים שונים

פוטין בהלוויתו של השגריר הרוסי שנרצח בטורקיה
ALEXEI NIKOLSKY/אי־אף־פי

המשבר הפיננסי חשף את חולשת הדמוקרטיה

מאז שנות ה-70 המאוחרות נמצא האי־שוויון בארה"ב ובמדינות אירופה בעלייה חדה. חלקם בהכנסות של ה-1% והאלפיון העליון מנגד הלך וגדל והגיע לשיא כל הזמנים. בעוד העולם המתעורר מתעשר, גם בו נפתחים פערים בין העשירים - בקבוצה גדלה והולכת אמנם - לעניים, גם אם הם פחות עניים משהיו בעבר.

ב-2008 הגיע לשיאו המשבר הפיננסי, שהחל במערכת הבנקאית ובשוק הנדל"ן. המשבר לא רק גרם להפסדים כספיים לחוסכים, למוסדות ולממשלות, אלא חשף את החולשות במערכת הפוליטית במערב - הון שלטון, העדפת מקורבים, שלטון התאגידים, הטיית מגרש המשחקים לטובת החזקים והמחוברים. ההתפכחות הזאת לוותה באכזבה מרה ואובדן אמון במוסדות השלטון.

הדמוקרטיה בנסיגה מספר המדינות בעולם, לפי סוג המשטר

לא רק שהצמיחה דילגה על רבים והשכר דרך במקום, גם תהליכים גיאו־פוליטיים שקשורים הדוקות לאינטרסים כלכליים הובילו לערעור האמון. התקפות הטרור של 2001 הובילו למתקפה על חירויות הפרט והזכויות לפרטיות מצד אחד, ומצד שני הוציאו את ארה"ב ובעלות בריתה למלחמה באמתלה שנחשפה כשקרית: נשק ההשמדה ההמונית של סדאם חוסיין, ששימש כתירוץ לפלישה ב-2003, התגלה כלא קיים. תאגידי שירותי הנפט והביטחון ששירתו את הצבאות בעירק, חלקם בבעלותם של אנשי ממשלו של בוש, גבו מאות מיליוני דולרים מכוחות הברית ולא סיפקו את הסחורה. קונצנזוס וושינגטון, שאותו קידם בוש, היה אמור להביא לאימוץ הדמוקרטיה על ידי עמים שנאנקו תחת עול עריצים. בפועל, הוא הוליד את אל־קאעדה ואת דאעש.

המשבר הפיננסי לא רק חשף את חולשת הדמוקרטיה, כי אם העמיק אותה. הביטוי הרשמי והמוחצן ביותר לפגיעה בדמוקרטיה ניכר באירופה. במהלך יותר משש שנות משבר חובות ממשלתיים, ספגו כמה מהחברות של האיחוד האירופי מהלומות חוזרות ונשנות למשטר הדמוקרטי שלהן, כל זה במסווה של שמירה על יציבותו הכלכלית של גוש היורו והאיחוד.

בשרשרת של החלטות דרקוניות אילצה הנהגת הגוש את יוון לפעול בניגוד למשאל עם והשתמשה בבנק המרכזי כנשק מאיים על הבנקים של יוון. "היכנעו לדרישותינו או שנמוטט את המערכת הפיננסים שלכם", היה המסר של מרקל וחבר מרעיה. יוון היא כיום מדינה לא מתפקדת

בכירים באיחוד האירופי ומנהיגי בריטניה, גרמניה, צרפת ואיטליה בפגישה בארמון האליזה ל-2008, בשיא המשבר הפיננסי העולמי
רויטרס

לידתו של גוש היורו היתה בהחלטה פקידותית של הנהגת האיחוד האירופי. לרוב אזרחי האיחוד שצורפו לגוש היורו לא ניתנה אפשרות בחירה: ההחלטה על מטבע אחיד הועמדה למשאל עם רק בדנמרק ושוודיה - ושתיהן דחו את ההצעה.

משבר החובות של אירופה הוליד מדיניות צנע וגזירות כלכליות שהוכתבו על ידי הנהגת האיחוד. הנושים של המדינות שסבלו מחובות כבדים במיוחד היו מוסדות האיחוד עצמם - הבנק המרכזי של אירופה, הנציבות האירופית, בצירוף קרן המטבע הבינ"ל.

קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל עם ראש הממשלה היווני אלכסיס ציפראס
רויטרס

בשיאו של המשבר אילצה האליטה של גוש היורו, בראשותם של אנגלה מרקל ושר האוצר הניצי שלה, וולפגנג שויבלה, את איטליה ויוון להחליף מנהיגים שנבחרו באורח דמוקרטי בטכנוקרטים. האיחוד האירופי נהפך לקרקע פורייה למפלגות פופוליסטיות כמו מפלגת החירות של חרט וילדרס בהולנד והחזית הלאומית של מרין לה פן בצרפת, שטוענות כי הן מגנות על האנשים הרגילים מהאליטה היהירה והבלתי מתפקדת. השחר הזהוב היוונית היא מפלגה בסגנון נאצי. וכך יצא שפרויקט שנועד לרסן את הלאומנות האירופית עורר אותה לחיים מחדש. הפרלמנט האירופי - עלה התאנה הדמוקרטי של האיחוד - הוא גוף זניח שרבים מתעבים.

בשרשרת של החלטות דרקוניות אילצה הנהגת הגוש את יוון לפעול בניגוד למשאל עם, והשתמשה באופן בוטה בבנק המרכזי כנשק מאיים על הבנקים של יוון. "היכנעו לדרישותינו או שנמוטט את המערכת הפיננסים שלכם", היה המסר של מרקל וחבר מרעיה. יוון היא כיום מדינה לא מתפקדת, שאזרחיה איבדו אמון במוסדות השלטון. 44% מהזכאים להצביע לא השתתפו במשאל העם ב-2015 על מדיניות הצנע. אזרחי יוון מביעים חוסר אמון עמוק בממשלתם וביכולתם להשפיע על התהליך הפוליטי וכיוון ארצם.

ויקטור אורבן
אי־פי

בד בבד, האיחוד האירופי הגיב בנזיפות רפות בלבד לסחף במזרח אירופה. בהונגריה ראש הממשלה ויקטור אורבן נקט צעדים לא דמוקרטיים, ואמר כי ברצונו להביא לסופה של הדמוקרטיה הליברלית בהונגריה, ולאמץ את המודל של רוסיה וטורקיה. באמצעות רוב גדול בפרלמנט העביר מאות חוקים ששחקו את עצמאות בתי המשפט, תוך שהוא ממנה נאמנים שלו לתפקידים בהם, טיהור של השירות הציבורי, שינוי חוקי הבחירות וסתימת פיות לעיתונות החופשית. את בחירתו של טראמפ הכתיר אורבן כמהפכת־נגד. "חזרנו למציאות, לכבד את רצונם של האנשים, לא לחנך אותם איך לחשוב", אמר.

גם במעוז הכלכלי האיתן ביותר, שבו החוק והסדר מקודשים, מתערערת תחושת השיתוף של האזרחים בדמוקרטיה. חוקי האיחוד וחוקתה של גרמניה גם הם הועמדו בספק על ידי מהלכיה של הקנצלרית במשבר הפליטים. הכרזתה של מרקל כי גרמניה תקלוט מיליון פליטים, והלחץ על מדינות אחרות לקלוט גם הן זרים לא היתה חוקתית מבחינה טכנית. לפי החוק הבינלאומי ולפי חוקת גרמניה, פליטים יכולים להגיע אליה רק בדרך האוויר (החוק קובע שפליטים זכאים למקלט במדינה הראשונה הבטוחה שהם מגיעים אליה. גרמניה גובלת יבשתית במדינות בטוחות מכל צדדיה, ולכן תיאורטית רק פליט שמגיע בטיסה ממדינה מסוכנת זכאי למקלט) בעוד שבפועל נקלטו מיליון ויותר שהגיעו ממדינות סמוכות בדרך היבשה. קליטת הפליטים נעשתה בהחלטה חד־צדדית ועוררה התנגדות רבה.

אפילו במונחים של תמיכה ממשלתית, הדמוקרטיה באירופה ניגפת: תקציב קרן הדמוקרטיה של האיחוד האירופי, שהוקמה ב-2013, היה 11 מיליון דולר בלבד ב-2015. בבריטניה קרן דומה מתוקצבת ב-5 מיליון דולר.

התוצאה המהדהדת ביותר של כל אלה לפני בחירתו של טראמפ היתה ההצבעה במשאל עם על יציאה מהאיחוד האירופי שהתקיים בבריטניה בקיץ האחרון. בניגוד לכל הציפיות, הרוב בבריטניה הצביע בעד הברקזיט. התוצאה היממה את מוסדות השלטון באיחוד האירופי, ונתפשה לא רק כהתנגדות למדיניות הגבולות הפתוחים, אלא גם כדחיפה חזרה נגד התכתיבים שמגיעים מבריסל. המחלוקת הקשה ומפח הנפש שבו התקבלה התוצאה מראים את המורכבות של מצב הדמוקרטיה. מצד אחד, מדינה ריבונית שלוקחת בחזרה את השליטה בגורלה, ומצד שני, ציבור גדול שמרגיש שתוצאת הבחירות פוגעת בחופש שאליו חותרים הליברלים במשך שנים.

המחלוקת הקשה ומפח הנפש שבו התקבלו תוצאות משאל העם בבריטניה מראים את המורכבות של מצב הדמוקרטיה. מצד אחד, מדינה ריבונית שלוקחת בחזרה את השליטה בגורלה, ומצד שני, ציבור גדול שמרגיש שתוצאת הבחירות פוגעת בחופש שאליו חותרים הליברלים במשך שנים.

הפגנה בעד היציאה מהאיחוד בבריטניה
Kirsty Wigglesworth/אי־פי

האיחוד האירופי מודע לבעיה: "המשבר הכלכלי באירופה עורר משבר לגיטימיות של הדמוקרטיה", נכתב בנייר מחקר של הנציבות האירופית שיצא ב-2015. "הידרדרות הכלכלה וחוסר היציבות הפוליטית הגובר, בצירוף מדיניות ממשלתית מגבילה המתמקדת בשליטה על פי הכללים ועל פי המספרים", של הבנק המרכזי של אירופה, הנציבות האירופית הפרלמנט האירופי והמועצה האירופית, נבחנו במחקר. התוצאות הצביעו על נתק בין מה שעושים השחקנים הפוליטיים והטכנוקרטיים של אירופה למה שהם אומרים שהם עושים. המוסדות נתפשים כדיקטטוריים, "אייתוללות של צנע", וסובלים ממחסור בגמישות ובשקיפות בפרשנות שלהם לחוקי האיחוד.

כאב ראש לדמוקרטיה האמריקאית

ברקע כל אלה נמצא גם משבר פליטים עצום שהביא עמו לחופי אירופה גל אדיר של מהגרים. כשטראמפ נבחר לנשיאות ארה"ב בנובמבר, בירכו אותו לא רק ראש ממשלת הונגריה, כי אם מנהיגי מפלגות הימין הקיצוני ברחבי היבשת, ממרין לה פן בצרפת ועד פראוקה פרי מ-AfD הגרמנית.

ניצחונו של טראמפ יוצר כאב ראש לדמוקרטיה העולמית ולזו האמריקאית בפרט מסיבות רבות. ראשית, טראמפ עצמו נקט רטוריקה אנטי־דמוקרטית וחסרת סובלנות. שנית, בחירתו מעידה על השבר העצום באמון הציבור במערכת השלטון.

ב-2003 70% מהאמריקאים שהשתתפו בסקר של גאלופ היו מרוצים מהדרך שבה עובדת הדמוקרטיה בארצם, עלייה משיעור של 63% ב-1995. רבע מהאמריקאים היו לא מרוצים מהדמוקרטיה בשתי התקופות. גאלופ לא חזרו על הסקר בשנים האחרונות, אולם אוניברסיטת ונדרבילט ערכה סקרים בשם AmericasBarometer, שהראו כי אף שהדמוקרטיה מושרשת היטב בתרבות האמריקאית של ארה"ב ושל קנדה, היתה הידרדרות מהירה בסובלנות הפוליטית בקרב צעירים בין 2006 ל-2014. האמריקאים ככלל איבדו את אמונם בלגיטימיות של המערכת הפוליטית.

אנשי תנועת מסיבת התה מפגינים מול בית המשפט בוושינגטון
Alex Wong / Getty Images / AFP

הסקרים מבוססים על מערכת של שאלות שבוחנת את אמונתם של האמריקאים במוסדות הדמוקרטיים ואת סובלנותם הפוליטית: האם בתי המשפט מבטיחים משפט הוגן האם המוסדות הפוליטיים מגנים על זכויות היסוד? האם למי שמתנגד לממשל מגיעות זכויות אזרח?

בסקר שנערך ב-2014 הפגינו אזרחי ארה"ב את הסובלנות הפוליטית הגבוהה ביותר בחצי הכדור המערבי, בעוד שבתמיכה במערכת הפוליטית היא דורגה 15 מתוך 24, נמוך מהונדורס, מקסיקו וניקרגואה.

חוק גלאס־שטיגל נחקק לאחר השפל הגדול, בעקבות המשבר הפיננסי שמוטט את הכלכלה האמריקאית. בדמדומי כהונתו של הנשיא ביל קלינטון, בוטל החוק. הסכר נפרץ לבנקים לגדול לכדי תאגידי־על פיננסיים עולמיים, ולזרוע את הזרעים למשבר של 200

התפכחות מיכולת ההשפעה
שיעור השתתפות בבחירות פרלמנטריות, באחוזים מהזכאים

שבירתו של האמון במערכת הפוליטית והכלכלית בארה"ב התרחשה במשך שנים. יש לה כמה אבני דרך היסטוריות בולטות. אמנם אפשר למצוא מקרים רבים בהיסטוריה שבהם אמון הציבור בפוליטיקאים התערער בשל חשיפת שחיתות או ערעור סמכותם, כמו פרשיית ווטרגייט, או ניסיון ההדחה של הנשיא ביל קלינטון, אולם אלה לא בהכרח עירערו את האמון במוסד הפוליטי עצמו. אבני הדרך האמיתיות הן אלה שיצרו שינוי מבני עמוק במערכת היחסים בין הציבור לדמוקרטיה בארה"ב.

הנשיא לשעבר ביל קלינטון
רויטרס

האחת היא ביטולו של חוק גלאס־שטיגל, שהפריד את הבנקים המסחריים מבנקי ההשקעות. גלאס־שטיגל הוא חוק משנות השפל בארה"ב, שנחקק בעקבות המשבר הפיננסי החמור שמוטט את וול סטריט והכלכלה האמריקאית. ב-1999, בדמדומי כהונתו של הנשיא ביל קלינטון, ובהובלתו של שר האוצר לורנס סאמרס, בוטל החוק. הסכר נפרץ לבנקים לגדול לכדי תאגידי־על פיננסיים עולמיים, ולזרוע את הזרעים למשבר של 2008. ביטול החוק למעשה נתן רישיון לבנקים להפנות גב לסיבת הקיום המקורית שלהם - לקחת פיקדונות ולתת הלוואות לצרכנים ועסקים קטנים, ודחפה אותם לעסקי ההשקעות והסיכונים. ביטול גלאס־סטיגל היה צעד אחד, סמלי ומהדהד, במהלך דה־רגולציה עמוק במגזר הפיננסי, שהוביל בין היתר להצטמצמות התחרות בשוק, לגדילת הבנקים ולעלייה ברמות הסיכון.

אבן הדרך השנייה היתה החלטת בית המשפט העליון ב-2000 בעניין בוש נגד גור, שהתערב בספירת הקולות בבחירות לנשיאות בארה"ב, אקט שהוביל לפוליטיזציה תפישתית, ואולי גם מעשית, של מוסד שאמור להיות על־פוליטי.

חוסר האמון בשלטון גובר שיעור האזרחים החברים במפלגות פוליטיות, באחוזים

אבן דרך חשובה נוספת היתה פסיקת בית המשפט העליון מ-2010 בתביעת העמותה השמרנית סיטיזנס יונייטד נגד ועדת הבחירות הפדרלית. בית המשפט קבע כי חופש הדיבור אוסר על הממשל להגביל תרומות פוליטיות של עמותות, תאגידים ואיגודים מקצועיים. הפסיקה פרצה את כל הסכרים: הכסף הגדול החל לזרום לפוליטיקה, ולא רק ברמה הלאומית - בארה"ב עומדים לבחירה בעלי תפקידים רבים, משופטים ותובעים מחוזיים, עד מושלים וסנאטורים של בתי מחוקקים של מדינות. עם קבלת ההחלטה ניתן כוח עצום לבעלי הממון להשפיע פוליטית. פסיקה דומה נוספת ניתנה ב-2014 בתביעה מקצ'און נגד ועדת הבחירות הפדרלית. במקרה זה הוסרו מגבלות מעל מתן תרומות פרטיות ישירות למפלגות ומועמדים.

המשבר הפיננסי ושנים של התכתשויות פוליטיות בין הבית הלבן לקונגרס, איומים בשמיטת חובות והשבתות ממשל הובילו להתערערות קשה של האמון במערכת הפוליטית. ההשפעה של כסף - באמצעות לוביסטים - על החקיקה בוושינגטון ובמדינות, הלכה ונחשפה, וזכתה לביטויים חריפים אפילו בתרבות הפופולרית (ע"ע "בית הקלפים"). העובדה שממשל אובמה לא הצליח לקדם את המדיניות שלו בגלל התנגדות המחוקקים לא תרמה לאמון במוסדות השלטון.

ואז באה מערכת הבחירות לנשיאות 2016. טראמפ זיהה את הזרם התת־קרקעי המבעבע, את הפצעים הכואבים של ציבור הבוחרים האמריקאי, והציע לו מענה שמאז ומעולם הצליח לפתות אנשים במצוקה כלכלית, החוששים לעתידם וחשים נצורים: זעם. הזעם של טראמפ הוא אחד הדברים הבלתי אותנטיים ביותר שאפשר לדמיין בעולם הפוליטי - האיש נולד למשפחה עשירה, גדל בניו יורק, עשה את כספו משיווק חסר בושה של שמו ומעט מאוד עשייה של ממש, אף שהוא מתהדר באצטלה של בונה. הוא השתמש ללא רחם בשיטה האמריקאית של גיוס מימון מהציבור לעסקיו, מינוף עד קריסה, פשיטת רגל וחזרה לשוק. במהלך הקריירה שלו הוא הרס את מקור פרנסתם של עובדים, ספקים וגורמים אחרים שהיו תלויים בבתי הקזינו שלו. בנפרד, הוא מינף את האובססיה האמריקאית לתרבות הידוענים והריאליטי כדי לבנות לעצמו מותג נוצץ ומוכר בכל בית.

הקהל מקבל את טראמפ באסיפת בחירות במסצ'וסטס
© Brian Snyder / Reuters/רו

ניצחונו של טראמפ הוא מצד אחד תגובת נגד להתפוררות הדמוקרטיה האמריקאית, ומצד שני מכה קשה נוספת לחיוניות שלה. טראמפ אינו מקדם חופש, שוויון ואחווה, ואינו נקי בכלל מהרעות החולות שלקו בהן קודמיו - קרבה בין שלטון להון, בין מפקחים למפוקחים, רדיפת בצע ושררה ללא מעצורים. יתר על כן, ניצחונו מהווה השראה לגורמים אנטי־דמוקרטיים ברחבי העולם, ומחזק את ידיהם.

אם להסתכן בקללת האורקל, בעשור הקרוב לא תזרח קרנה של הדמוקרטיה האמריקאית, ולא זו העולמית. טראמפ עוד לא יושב בבית הלבן, אולם תומכיו - פוליטיקאים במדינות, מחוקקים ופקידי ממשל - כבר מרגישים את הרוח הגבית לביטול חקיקה לשוויון וזכויות אזרח. חופש הביטוי, העיתונות והעיסוק, זכויות מיעוטים וקבלת האחר, כולם נשמעים עתה כמלים גסות בארה"ב. תגובת הנגד של המטוטלת שנעה לכיוון גלובליסטי, אינטרנשיונליסטי, רב־תרבותי, לא צפויה להיות נאורה בעיקרה.

המבחן העיקרי עבור ארה"ב יהיה במוסדות הדמוקרטיים החזקים והממשל התקין. בעשורים האחרונים ההון הצליח לשנות את דרכם לרעה - במערכת משפט המוטה לטובת בעלי ההון, במערכת שיטור שפוגעת במיעוטים, ובחקיקה מקומית ופדרלית שמושפעת מתורמים ואינטרסים עסקיים. עתה תבוא המתקפה מכיוון שמונע במניעים אידיאולוגיים עמוקים שהדמוקרטיה לא בראש מעייניהם. בסיס התומכים האקטיבי ביותר של טראמפ, האלט־רייט (הימין הקיצוני), הוא נוצרי, לאומני, בדלני ושמרני - "ערכי המשפחה" וגדולתה של האומה הם נר לרגליהם. אלה ייתנו שוב רוח גבית לאינטרסים עסקיים שמעוניינים להחליש עובדים ואיגודים, למשל, ואלה, בשל זיקתם לכאורה לצד השמאלי של המפה הפוליטית, עלולים לצאת ניזוקים.

בעשור הקרוב לא תזרח קרנה של הדמוקרטיה האמריקאית, ולא זו העולמית. טראמפ עוד לא יושב בבית הלבן, אולם תומכיו - פוליטיקאים במדינות, מחוקקים ופקידי ממשל - כבר מרגישים את הרוח הגבית לביטול חקיקה לשוויון וזכויות אזרח

חֵרט וילדרס ומארין לה-פן
© Alessandro Garofalo / Reute

באירופה התהליכים עלולים להיות סבוכים ומסוכנים אף יותר: במקום מדינה ריבונית אחת, יש עשרות, עם שפות שונות, תרבויות שונות, ומצב כלכלי שונה. אירופה שרויה עדיין עמוק במשבר כלכלי שמגמד את זה האמריקאי, ואף שמערכות הרווחה שלה עדיין פרושות רחב ועמוק יותר, חסרים לה מנועי צמיחה כלכליים באופן נואש. אפילו בגרמניה המשגשגת עובר הלם קשה על המערכת החברתית בעקבות ההגירה ההמונית. בחירות ארציות ברחבי היבשת עלולות להניב תוצאות דומות לאלה של ארה"ב. האיחוד האירופי - פרויקט השלום והדמוקרטיה הגדול ביותר של העולם המערבי - עלול להיקלע לסכנה קיומית בעשור הקרוב, עד כדי פירוקו. בשאר העולם, כלכלות מתעוררות יתבוננו מהשוליים - להן יש המון מה להפסיד מהתהליכים האלה, אולם הלקחים שהן יפיקו עלולים להיות גם הם אנטי־דמוקרטיים. וההפסד כולו - שלנו.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות