תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

שחר של ימים עברו: הימין הקיצוני הופך את אירופה

לכתבה
מנהיגת הימין הקיצוני בצרפת, מארין לה פןרויטרס

צעירים, הומואים, יהודים, פמיניסטיות - כל אלה מצטרפים לבני מעמד הפועלים, שכבר נטשו את מפלגות השמאל, והם עוזרים לימין להשתלט על היבשת

תגובות

באפריל 2002 הדהים ז'אן מארי לה פן את אירופה כשהביס את המועמד הסוציאליסטי ליונל ז'וספן בסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות צרפת, והתקדם לסיבוב הסופי, שנערך בין שני המועמדים המובילים. בבהלה מעצם המחשבה על ניצחון של הימין הקיצוני, התייצב השמאל הצרפתי — כולל הקומוניסטים, הירוקים והמפלגה הסוציאליסטית — מאחורי הנשיא המכהן ז'אק שיראק, מעמודי התווך של ממסד המרכז־ימין שהיה ראש העיר פריז במשך 18 שנה לפני שנהפך לנשיא ב–1995. אסטרטגיית הבחירות הזו בודדה את החזית הלאומית (FN) של לה פן, שתוארה כסרטן בגוף הפוליטיקה הצרפתית.

שבועיים לאחר מכן, ב–5 במאי, זכה שיראק בבחירות עם שיעור אסטרונומי של 82% מהקולות, והביס בכך את לה פן בפער הגדול ביותר שנרשם בבחירות לנשיאות צרפת מאז 1848. "עברנו תקופה של חרדה רצינית במדינה הזאת — אבל הלילה צרפת אישרה מחדש את קשריה לערכי הרפובליקה", הכריז שיראק בנאום הניצחון שלו. אחר כך הוא שיבח את הקהל שהתכנס בארמון הרפובליקה על כך שדחה "את חוסר הסבלנות והדמגוגיה".

אבל מאז 2002 בעצם לא היה רגע של ניצחון. להפך. אלה היו פרפורי הגסיסה של הסדר הישן, שבו גורלן של האומות האירופיות נשלט על ידי מפלגות ממסד גדולות. לה פן היה מטרה קלה לשמאל ולדמויות ממסדיות כמו שיראק. הוא היה פרובוקטור פוליטי שמשך אנטישמים והומופובים אך גם בוחרים שזעמו על ההגירה, וקיבל תמיכה בעיקר מהאלמנטים הריאקציונריים ביותר של הימין הקתולי הישן. במלים אחרות, הוא היה הרשע הקלאסי — והאידיאולוגיה שלו ייצגה צרפת אנרכיסטית, שבה העבר מובס. בנוסף, הוא לא התכוון ברצינות לעלות לשלטון, ואף פעם לא באמת התקרב לשם. התפקיד שלו היה להיות פרובוקטור ולהזריק את רעיונותיו לשיח הלאומי.

הימין הקיצוני החדש של אירופה שונה מכך. מדנמרק ועד להולנד ולגרמניה, גל חדש של מפלגות ימין התעורר בעשור וחצי האחרונים, והן מכוונות להרבה יותר אנשים מכפי שניסה לה פן. באמצעות פנייה לפחד, נוסטלגיה ותיעוב האליטות, הן מצליחות להרחיב במהירות את בסיס תומכיהן.

מפלגות הימין האירופי הצליחו לקחת לעצמן את המטרות הפרוגרסיביות של השמאל - מזכויות להט"ב ועד לשוויון מגדרי והגנה על יהודים מפני אנטישמיות - בכך שתיארו את המהגרים המוסלמים כאיום העיקרי על שלוש הקבוצות האלה

בתו של לה פן היא הדוגמה הבולטת ביותר לשאיפות החדשות של הימין: בניגוד לאביה מצית הלהבות, מארין לה פן מנהלת פעילות פוליטית ממושטרת יותר וכבר הוכיחה כי מפלגתה יכולה לזכות בעד 40% מהקולות באזורים שונים — מקאלה בצפון ועד לריוויירה הצרפתית בדרום. היא ועמיתיה בדנמרק ובהולנד אינם — כפי שאוהבים לחשוב גורמים מסוימים בשמאל — ניאו־נאצים או קיצוניים שוליים. המפלגות האלה בנו אידיאולוגיה ברורה והן מכרסמות בעקביות באחיזתן של מפלגות הממסד בשלטון. הן התנתקו מסמלי העבר של הימין והרחיקו את עצמן מגלוחי הראש, הניאו־נאצים וההומופובים. הן גם אימצו חלק מהמטרות ומהרטוריקה של יריביהן. הן ניסו לאגף את השמאל בכל הנוגע להגנה על מדינת רווחה חזקה והגנה על זכויות סוציאליות והצליחו לקחת לעצמן את המטרות הפרוגרסיביות של השמאל — מזכויות להט"ב ועד לשוויון מגדרי והגנה על יהודים מפני אנטישמיות — בכך שתיארו את המהגרים המוסלמים כאיום העיקרי על שלוש הקבוצות האלה. ככל שהחשש מהאסלאם מתפשט, בעידודן, הן מציגות את עצמן כמגנות העיקריות של הזהות והחירויות המערביות — המעוז האחרון שמגן על הציוויליזציה היהודית־נוצרית מפני הברברים שבשער.

המפלגות האלה ממלאות את הריק האלקטורלי שהותירו המפלגות הסוציאל־דמוקרטיות והימין־מרכז, שהתעלמו מהרעב הגובר של בוחריהן בנושא ההגירה — חלק ממנו מוצדק, חלק ממנו נובע מדעות קדומות — או שפשוט המתינו זמן רב מדי כדי לטפל בו. הן השילו חלק מהמטען הלא רצוי של הימין תוך התייחסות לחרדות כלכליות ולחשש מטרור באמצעות שילוב בין מדיניות כלכלית של יותר רווחה, אבל רק לילידים, לצעדים ביטחוניים מחמירים יותר נגד מהגרים. המסר שלהן מתחיל לחלחל לאוכלוסיה החרדה, שמאמינה שהאליטות הליברליות השולטות כבר לא מקשיבות לה.

פליטים מגיעים מדנמרק לשוודיה. "מדינת רווחה סקנדינווית לא מתאימה למדיניות הגירה פתוחה"
רויטרס

הברקזיט היה רק ההתחלה. הימין הקיצוני החדש של אירופה עומד לשנות את הנוף הפוליטי של היבשת — בין אם באמצעות ניצחונות בבחירות או פשוט על ידי הכנסת הרעיונות שלו למיינסטרים. וכשזה יקרה, קבוצות שמעולם לא חשבו להצביע למפלגת ימין קיצוני לפני עשור — צעירים, הומואים, יהודים, פמיניסטים — יצטרפו לבוחרים בני מעמד הפועלים שכבר נטשו את מפלגות השמאל וייהפכו לעמוד השדרה החדש של הימין הפופוליסטי.

קסנופוביה ייחודית לאומה סובלנית

מנהיג הימין הקיצוני בהולנד, פים פורטוין,
שנרצח ב– 2002
אי־פי

ב–6 במאי 2002, יום לאחר שהחוגגים מילאו את רחובות פריז בחגיגות ניצחונו ההיסטורי של שיראק, נורה המנהיג הראוותני והאיקוני של הימין הקיצוני בהולנד, פים פורטוין, על ידי פעיל זכויות בעלי חיים רדיקלי, בשעה שיצא מראיון בתחנת רדיו. המתנקש טען מאוחר יותר שרצח את פורטוין כדי למנוע ממנו להשתמש במוסלמים כ"שעירים לעזאזל". בבחירות הארציות, תשעה ימים לאחר מכן, נהפכה מפלגתו של פורטוין לשנייה בגודלה בהולנד עם 17% מהקולות.

פורטוין, קומוניסט לשעבר וגיי מוצהר שהתגאה בכך ששכב עם מהגרים מוסלמים תוך שקרא לאיסור על הגירת מוסלמים, היה דמות מחשמלת במדינה שידועה בפוליטיקה המתונה שלה. זמנו באור הזרקורים היה קצר אך חולל שינוי אדיר. היה זה פורטוין שסלל את הדרך לדור חדש של מנהיגי ימין קיצוני בכל רחבי אירופה. הוא אולי לא התכוון להיות חלוץ, אבל חוסר התקינות הפוליטית שלו, התיאור שלו את התרבות האסלאמית כמפגרת והאיום הריאקציונרי על הערכים הפרוגרסיביים שהתפתחו במשך שנים במערב אירופה סיפקו מצע טוב לימין הקיצוני המודרני. היורשים האידיאולוגיים שלו בפוליטיקה ההולנדית, כמו גם מפלגת החזית הלאומית בצרפת, מפלגת העם בדנמרק ומפלגת אלטרנטיבה לגרמניה, חיקו כל אחת את פורטוין בדרכה שלה.

פורטוין הוכיח כי הטיעון המנצח של הימין הקיצוני האירופי אינו פנייה, כמו בארה"ב, לערכים דתיים ושמרנים, אלא "הגנה על תרבות חילונית ופרוגרסיבית מפני איום ההגירה", אומר מרין אודנמפסן מאוניברסיטת טילבורג. הולנד היתה המעבדה המושלמת לאסטרטגיה החדשה הזו, משום שבניגוד לצרפת, אין בה קבוצה חזקה של שמרנים דתיים שמתנגדים לשוויון לנשים ולזכויות להט"ב.

בנט מלכיאור, לשעבר הרב הראשי של דנמרק, כועס על עצם הטענה שלפיה פליטים הם עשירים רק משום שברחו עם כסף בכיסיהם. "דנמרק אינה מדינה ענייה, למען השם", אומר מלכיאור. "יש לכולם פה אוכל, ואפילו אם יגיעו לכאן כמה עשרות אלפי אנשים נוספים, עדיין יהיה אוכל לכולם"

לפני שהקים את המפלגה שלו ב–2002, ניסה פורטוין להצטרף בסוף שנות ה–90 למפלגת מרכז־ימין השייכת לממסד, מפלגת העם לחופש ודמוקרטיה (VVD). מי שהנהיג אז את המפלגה, פריץ בולקשטיין, שהיה אחד הראשונים שהשמיע ביקורת נגד ההגירה בתחילת שנות ה–90, זוכר את פורטוין כפוליטיקאי מוכשר אך מסית. "היתה לו אישיות תיאטרלית, וזה שיחק לטובתו", אומר בולקשטיין. "לא רציתי שהוא יהיה ברשימה שלי לפרלמנט, לכן הפניתי לו כתף קרה. הוא היה מתפוצץ כמו פצצה".

אז פורטוין לקח את הרטוריקה הנפיצה שלו למקום אחר, ובאמצעות סוג חדש של פוליטיקה ימנית קיצונית בלבוש פרוגרסיבי — "סוג של קסנופוביה שהתאים במיוחד לאומה שמתגאה בסובלנות שלה", כפי שתיאר אותה פעם "ניו יורקר" — הוא שינה את השיח הלאומי באופן ששרד הרבה אחרי מותו.

שנתיים אחרי שפורטוין נרצח, זיעזע את הולנד רצח פוליטי נוסף. בבוקר אחד בנובמבר 2004 נרצח יוצר הסרטים תיאו ואן גוך על ידי צעיר הולנדי־מרוקאי, מוחמד בויירי, שירה בו שמונה פעמים, שיסף את גרונו ואחר כך נעץ על חזהו מכתב בסכין. המכתב היה איום ברצח שכוון לחברת הפרלמנט ממוצא סומלי איאן חירסי עלי — מבקרת ידועה של האסלאם — שבעקבות זאת הוצמדו לה מאבטחים.

ההתנקשויות האלה זיעזעו את הולנד והזניקו לתודעה פוליטיקאי אלמוני בעל תספורת תיאטרלית, חרט וילדרס, שזכה לפופולריות כיורש אידיאולוגי של פורטוין. וילדרס החל אף הוא את דרכו ב–VVD, אך עזב ב-2004. כשחירסי עלי היתה תחת אבטחה, הוא נהפך עד מהרה לקול הבולט ביותר בהולנד נגד הגירה — ונשאר כזה עד היום.

כל מי שטרח לשים לב הבחין כבר אז כי הקרקע הפוליטית החלה לזוז. שישה חודשים לפני ניצחונו של שיראק וההתנקשות בחייו של פורטוין, התקיימו בחירות בדנמרק. לכאורה, התוצאות לא היו קו פרשת מים. מפלגת המרכז־ימין ונסטרה הודחה מהשלטון על ידי הסוציאל־דמוקרטים, והממשל עבר ממפלגת ממסד אחת לשנייה. מה שהשתנה היה שמפלגת העם הדני (DPP), שרצה לבחירות עם מצע אנטי־מהגרים, גרפה 12% מהקולות, מה שהפך אותה לממליכת המלכים בפרלמנט.

בניגוד למה שקרה בצרפת ובהולנד, ה–DPP נהפכה מיד לשחקנית חשובה עם השפעה אמיתית על המדיניות בדנמרק. היא לא רק לקחה קולות מהימין, אלא גם משכה בוחרים סוציאל־דמוקרטים ממורמרים שחשו שמנהיגיהם נטשו אותם.

ה–DPP — שכיום עומד בראשה כריסטיאן דהאל — גיבשה מדיניות חברתית וכלכלית שבמובנים רבים היתה סוציאליסטית יותר משל הסוציאל־דמוקרטים — הבטיחה מערכת בריאות טובה יותר, טיפול טוב יותר בקשישים ויותר דיור מסובסד. כפי שאמר לנו ראש הממשלה לשעבר מטעם הסוציאל־דמוקרטים, פול נירופ רסמוסן, ב–2002, כמה חודשים אחרי תבוסתו: "הם לקחו חלק מהרטוריקה שלנו וניסו למכור אותה כחבילה חדשה לאנשים, ואפשר לומר שבלא מעט הצלחה". באותה תקופה טען נאדר ח'אדר, חבר פרלמנט דני שהיגר מסוריה כילד, כי "הדרך הטובה ביותר להחליש את DPP היא לתת להם השפעה". הוא טעה.

מחנה קבלת פליטים בדנמרק. המדינה פגעה בתדמית הבינלאומית שלה כמעוז של פרוגרסיביות
אי־פי

לכבוש את פרברי פריז

מטה החזית הלאומית יושב ברחוב שקט בפרבר הפריזאי ננטר, ליד מוסך ומסעדה פורטוגזית. רק כשמתקרבים לבניין האפור שרוב תריסיו הכחולים סגורים, אפשר לראות את המאבטחים החמושים. במשרדה הצנוע בקומה השנייה, מוקפת בספרים ואדי סיגריה אלקטרונית, הסבירה מוקדם יותר השנה מארין לה פן כיצד נהפכה מפלגה שבעבר כינתה את השואה "פרט שולי בהיסטוריה" למתמודדת אמיתית על הנשיאות. "בין אם מרצון או שלא מרצון, הוא נתן תחמושת למתנגדים שלנו"', אומרת לה פן על אביה. אבל היא התעקשה כי היא ניקתה את האורוות. "פיטרתי את כל האנשים ההם, שהביעו אידיאולוגיה או דעות שלא נראו לי מתקבלות על הדעת".

ג'וליאן רושדי, בן 28 שעמד בראש האגף הצעיר של המפלגה אך עזב אותה מאז, אמר כי הוא מאמין שהשינוי הוא אמיתי. בעוד שהמנהיג הקודם נהג לתבל את נאומיו באמירות אנטישמיות, כיום אם מישהו במפלגה מספר בדיחה גזענית, "יתקפו אותו מיד", אמר. "יש הרבה משמעת עצמית בימים אלה. הם מפחדים שיאשימו אותם שוב באנטישמיות או גזענות".

מתנגדי המפלגה ממשיכים להאשים אותה בכך, דבר שמרגיז את לה פן. "למתנגדים שלנו כיום כבר אין תחמושת, והם סתם חוזרים על אותן טענות לגזענות ופשיזם. בשלב מסוים זה מאבד מכוחו", היא אומרת, "משום שהבוחרים רואים שדבר במצע שלנו לא דומה לפשיזם או גזענות". לה פן לא הסתפקה בסילוק הגזענים והאנטישמים הבוטים ביותר. היא יזמה קמפיין שפונה גם לבוחרים מהמרכז והשמאל. כפי שכתב אוליבייה פיי מ"לה מונד": "היא מנסה למחוק תדמית נוספת שדבקה ב–FN — של הומופוביה". וזה עובד: סקר הראה כי שיעור התמיכה במפלגה בקרב זוגות חד־מיניים נשואים בבחירות האזוריות ב–2015 היה גבוה מ–32%, לעומת 19% ב–2012.

אם המפלגות הישנות רוצות לנצח, הן חייבות קודם כל לזנוח את האסטרטגיה הישנה של זלזול בתנועות פופוליסטיות כשוליות ובמקום זאת להתייחס אליהן על סמך היתרונות והמגרעות של מדיניותן ולצאת נגד מסרי השנאה

בשעה שלה פן מילאה את המעגל הקרוב אליה בכמה שיותר יועצים גאים, היא גם פנתה לבוחרים יהודים בצורה מפורשת יותר. "הרבה יהודים בצרפת רואים את FN כמפלגה היחידה שיכולה להגן עליהם מהאנטישמיות החדשה", אומרת לה פן. "באופן טבעי הם פנו אליה כי היא מסוגלת, לדעתי, להגן עליהם".

עבור בוחרים בצרפת שחשים מאוימים מהגיוון החברתי החדש במדינה, דחיית הרב־תרבותיות לובשת צורה של געגועים לעידן שחלף. והרבה מפלגות ימין קיצוני חדשות ברחבי אירופה מעודדות נוסטלגיה. לה פן הבטיחה חזרה לתקופה שבה לצרפתים היו מטבע ומדיניות מוניטרית משלהם, כשהיו פחות מסגדים ובשר חלאל, כשבתי ספר צרפתיים קידמו את אתוס ההיטמעות של הרפובליקה.

"יותר ויותר צרפתים חשים לא בנוח בארצם", הכריז הפילוסוף אלן פינקלקראוט בינואר בדיון עם מועמד המרכז־ימין לנשיאות אלן ז'ופה, שדוגל בקו מחמיר פחות לגבי האסלאם וההגירה מאשר יריבו ניקולא סרקוזי. פינקלקראוט תיאר את צרפת של ימינו כמדינה של קצבי חלאל ובתי תה שיושבים בהם רק גברים, ואמר כי "מה שטוב לציבור לא נמצא בשמים, זה עשוי מדברים מוחשיים — הצרפתית של פרוסט ומונטן…גני לוקסמבורג והפרות של נורמנדי".

פינקלקראוט, ליברל יהודי בן 67, אינו מעריץ של החזית הלאומית, אבל הפנייה של לה פן ליהודים ולקהילה הגאה נתנה ביטוי פוליטי לטיעון שהוא השמיע לראשונה לפני יותר מעשור — שהשמאל, עם הסובלנות שלו כלפי האסלאם, מהווה איום גדול יותר בפני צרפת מאשר הימין הקיצוני. אחרי ששיראק "הציל" את הרפובליקה מז'אן מארי לה פן ב–2002, פינקלקראוט צפה בחגיגות והזהיר כי החוגגים הם הסכנה האמיתית: "עתיד השנאה נמצא במחנה שלהם ולא במחנה של מי שנוסטלגים למשטר וישי", כתב. "במחנה של החברה הרב־תרבותיות ולא של האומה האתנית — במחנה הכבוד, ולא במחנה הדחייה".

שוטים מפנים אזרחים מאזור המועדון בטקלאן בפריז, בליל הפיגועים ב-13 נובמבר 2015
רויטרס

14 שנה מאוחר יותר, אחרי מתקפות הטרור במערכת העיתון "שרלי הבדו", באולם בטקלאן ובניס, פינקלקראוט בטוח עוד יותר בצדקתו. "האנטי־גזענות כיום היא לפעמים תירוץ לא לראות את הסכנה האמיתית שניצבת בפנינו", הוא אומר. אף שהוא עדיין לא אוהד של FN, הוא סבור שהיא השתנתה וטוען ש"צריך להתנגד לה, אבל בגלל מה שהיא היום ולא מה שהיתה בעבר, ולא בשם האנטי־פשיזם". הצרפתים חייבים, לדבריו, "להימנע מאנלוגיות פשטניות לשנות ה–30. אסור לנו לטעות לגבי העידן שבו אנחנו חיים. באירופה יש לא רק שדים, יש בה אויבים, והיא צריכה לדעת איך להילחם בהם". הוא חושש שהאינטגרציה נכשלה כל כך, עד שצרפת תצטרך "לכבוש מחדש את הטריטוריות האבודות שלה" — ובכך הוא מתכוון לפרברי פריז. "שילוב אנשים זה לא להגיד להם 'אתם מי שאתם ואנחנו מי שאנחנו'...אינטגרציה משמעה להפוך אותם לחלק אינטגרלי בתרבות שלנו". ואם זה לא יקרה, הוא מזהיר, "במקרה הטוב תהיה התבדלות, ובמקרה הרע מלחמת אזרחים". המשך ההגירה ממדינות מוסלמיות, לדבריו, הוא לא פחות מאשר "מותה המתוכנן של אירופה".

אל תגידו לנו מה לומר, מה לחגוג ומי צריך לגור לידינו

בזמן שלה פן שקדה על "דה־דמוניזציה" של מפלגתה, מנהיגי הימין הקיצוני בהולנד מיצבו את עצמם בהצלחה ככוח היחיד שמעז לקרוא תגר על הממסד הפוליטי המנותק, והמפלגה היחידה שמוכנה לדבר על מה שהרבה בוחרים חוששים ממנו: האסלאם הקיצוני. חרט וילדרס ומפלגת החירות (PVV) עקפו את מפלגת העבודה ההולנדית והגיעו למקום השני בסקרים לקראת הבחירות שנערכו במארס 2017. בספטמבר האחרון הכריז וילדרס כי אירופה עומדת בפני "פלישה אסלאמית" — מסוג ההתבטאויות שהביאו אותו לבית המשפט באשמת עידוד שנאה רדיקלית, אישומים שהוא דוחה כמתקפה על חופש הביטוי.

הנוכחות של "המוני גברים צעירים מזוקנים בשנות ה–20 לחייהם שקוראים 'אללה אכבר' ברחבי אירופה", הזהיר וילדרס בשיא משבר הפליטים של השנה שעברה, מאיימת "על השגשוג שלנו, הביטחון שלנו, התרבות והזהות שלנו". ארגונים ברחבי הולנד הגיבו לאזהרה של וילדרס, וניסו למנוע התיישבות של מבקשי מקלט בעיירות שלהם. באוקטובר שעבר הגיע קלאס דיקהוף, סגן השר הממונה על יישוב הפליטים, לביקור בעיירה הצפונית־מזרחית אורניה, שבה החליטה ממשלת הולנד ליישב 700 פליטים. מקומיים זועמים חסמו את הכביש המוביל לעיירה, בעטו במכוניתו של דיקהוף ותלשו את המראות. כמה ימים לאחר מכן, ליד אוטרכט, מרכז למהגרים הותקף על ידי רעולי פנים שהשליכו פצצות עשן.

בעשור שאחרי ההתנקשויות בפורטוין ו־ואן גוך, האינטגרציה של המהגרים המוסלמים נהפכה לסוגיה השנויה ביותר במחלוקת בפוליטיקה בהולנד. לפתע, אזרחים הולנדים ממוצא טורקי או מרוקאי נהפכו ל"מוסלמים". וככל שהדיון הציבורי בנוגע לאסלאם ולהגירה נהפך עוין יותר, אפילו הצורות הבסיסיות ביותר של שמירה על אורח חיים דתי — לבישת חג'אב, קניית בשר חלאל או צום הרמדאן — נהפכו לטעונות מבחינה פוליטית. חבר הפרלמנט ממפלגת העבודה אחמד מרוק, שהגיע להולנד בגיל 10 מכפר במרוקו, מספר כיצד התעוררו ויכוחים בכל מקום — מסופרמרקטים ועד כיתות בבתי ספר. הולנד הליברלית מזדעזעת כשנערות אומרות למורים שלהן שהן לא יכולות ללחוץ את ידיהם, או שהן צמות ומתפללות בשעה שנערים הולנדים אחרים יוצאים לבלות, שותים אלכוהול ומקיימים יחסי מין. כפי שאמר מרוק, זה נוגד את כל מה שתרבות הצעירים בהולנד מקדמת.

ה–PVV של וילדרס ניצלה את החרדה הציבורית הזו בעזרת שימוש בסיסמאות פשוטות וגסות לגבי הגירה, פשע ופליטים — אחת האחרונות שבהן היתה פשוט "לעשות דה־אסלאמיזציה" — כדי לסחוף בוחרים שחשים שכל מה שמוכר להם חומק מבין ידיהם. באמצעות הצגת פוליטיקת האנטי־הגירה שלה כמאבק נגד האליטות והתקינות הפוליטית, הצליחה PVV למנף את כל הדאגות והכעס לגבי מבקשי המקלט ולהפוך אותם ליורו־סקפטיות. בינתיים נהפכו רעיונות רבים של השמאל הרדיקלי — כולל התנגדות לגזענות ואנטי־קולוניאליזם — לחשיבה הממסדית בהולנד. "האידיאליזם עבר ביורוקרטיזציה", אומר העיתונאי בס היינה, שכותב טור בעיתון הליברלי "NRC הנדלסבלאד". "וכשהממסד מקדם אוניברסליזם, מתנגדים אליו". זו הסיבה לטון החזק כל כך של הימין ההולנדי נגד התקינות הפוליטית: אל תגידו לנו מה לומר, מה לחגוג ומי צריך לגור לידינו.

בדיוק כאשר החזית הלאומית של לה פן נהפכת לבעלת נוכחות עצומה במדיה החברתית בצרפת, הימין בהולנד נמצא בעיצומה של השתלטות על המדיה. Geen Stijl (בלי סטייל), אתר חדשות פופולרי בסגנון ברייטבארט האמריקאי, מעודד את המגיבים הזועמים ביותר שלו לבקר באתרי המיינסטרים ולצאת למתקפה. "זה חשוב מאוד", אומר מרין אודנמפסן מאוניברסיטת טילבורג. "זה כמו תנועה חברתית". האתר פתח בלוג שהוקדש למי שחשו חסרי בית פוליטי אחרי הירצחו של פורטוין, ומאז יש לו נוכחות חזקה בשיח הציבורי בהולנד, עם צבא של פעילים בטוויטר. לדברי אודנמפסן, כמה פוליטיקאים אמרו לו ש–Geen Stijl הוא האתר הראשון שהם בודקים בבוקר.

הנוכחות של "המוני גברים צעירים מזוקנים בשנות ה-20 לחייהם שקוראים 'אללה אכבר' ברחבי אירופה", הזהיר חרט וילדרס ההולנדי בשיא משבר הפליטים של השנה שעברה, מאיימת "על השגשוג שלנו, הביטחון שלנו, התרבות והזהות שלנו"

מנהיג הימין הקיצוני בהולנד, חרט וילדרס
אי־פי

הכוח החדש של הימין בתקשורת גם עיצב את מה שהעיתונאי קוסטב בסמס מעיתון השמאל "פולקסראנט" רואה כסוג חדש של תקינות פוליטית. פעם, הוא אומר, היו נושאים שנחשבו על ידי השמאל לטאבו, כמו השמצות נגד מהגרים. כיום, "אם אתה אומר משהו שונה מ'הגירה זו בעיה' או 'אסלאם הוא הגורם לטרור', משטרת המחשבות מיד מתנפלת עליך ומתקנת אותך".

בכיר בממשלת הולנד שעוסק בסוגיות ביטחון התלונן כי אף שהאינטגרציה של המהגרים ואיום האסלאם הקיצוני נהפכו לסוגיות חמות בהולנד, הדיון הציבורי הלוהט בעניין לא מוזן כמעט משום ידע לגבי האסלאם או הטרור. בזמן שהפוליטיקאים מלבים את אש הפחד, הוא אומר, "הכלכלנים מחפשים את השורשים הכלכליים של הבעיה, הסוציולוגים מחפשים את הגורמים החברתיים והאנתרופולוגים מנסים להסביר את התרבות הג'יהאדיסטית — אבל לאף אחד מהם אין מושג לגבי תיאולוגיה". אפילו מומחים לרדיקליזציה נוטים להסביר את הקיצוניים של ימינו דרך העדשות ההיסטוריות של השמאל הקיצוני האירופי — שלא מסבירות מה הוביל קבוצה קטנה של צעירים מוסלמים, כמו רוצחו של ואן גוך, מוחמד בויירי, להקדיש את עצמם לג'יהאד. "קל להיות מרקסיסט", מתלונן הבכיר. "אבל קשה להיות סלפי".

ככל שהתפישה שלפיה המדינה לא יכולה למנוע את הרדיקליזציה של צעירים מוסלמים מחלחלת והפחד מטרור גובר, כך גדל גם נתח הבוחרים שמתחילים לקבל את טיעוני הימין הקיצוני לגבי "אסלאמיזציה". אלה כבר לא רק פעילים נגד הגירה שמתנגדים לקונצנזוס. יש גם הרבה פרוגרסיבים מאוכזבים — האנשים שראו את הניצחונות התרבותיים של שנות ה–60 וה–70 והפכו את החופש המיני, הפמיניזם וזכויות הלהט"ב לחלק בלתי מעורער מהחברה ההולנדית. לפתע הניצחונות האלה נראים קלושים. ובאווירה הזאת, בוחרים שבעבר השתייכו לשמאל, כמו קהילת הלהט"ב ויהודים, חשים מאוימים — וחלקם נהפכו לחשדנים כלפי מוסלמים.

הסטריאוטיפ שלפיו מוסלמים דתיים שונאים הומואים ולסביות נהיה מושרש כל כך בהולנד, עד שאף צד לא יכול למצוא ראיות שיפריכו זאת. כשחבר הפרלמנט מרוק הצטרף לראשונה למצעד הגאווה של אמסטרדם, הוא נהפך ל"מוסלמי ההטרוסקסואל הראשון שמשתתף באופן פעיל במצעד", לדבריו. הקהילה הלהט"בית חששה מאלימות מצד קיצוניים, והמוסלמים המסורתיים היו מבולבלים וכעסו. שתי הקבוצות פשוט הגיעו למסקנה: "כנראה שמרוק הוא הומוסקסואל בעצמו", הוא צוחק. אף אחד לא דמיין שמוסלמי סטרייט יעז לעשות את מה שהוא עשה.

הפגנה נגד מוסלמים בקופנהגן
Noe Falk Nielsen / NurPhoto/ נ

אבל מפגני סולידריות כאלה הם עדיין נדירים. בקרב זוגות גייז ויהודים דתיים, יש עדיין פחד מהתקפות הומופוביות או אנטישמיות מצד צעירים מוסלמים. כמו בצרפת, האווירה הזו גרמה למפלגות הימין הקיצוני להיראות כאופציה סבירה לקבוצות באוכלוסיה שמעולם לא היו שוקלות להצביע עבורן.

פריץ בולקשטיין, שהוביל את מפלגת המרכז־ימין VVD בשנות ה-90, סבור כי עליית הימין הקיצוני נוגעת למעמד לא פחות מאשר לאסלאם. מפלגת העבודה ההולנדית, הוא טוען, ויתרה על בסיס מעמד הפועלים שלה: "הם עשו טעות גדולה", הוא אומר על יריביו לשעבר, בשמץ של שביעות רצון. "למול הבחירה בין זרים לבין מעמד הפועלים, הם בחרו בזרים, והם משלמים על כך ביוקר". סקרים נוכחיים צופים כי כוחה של המפלגה בפרלמנט ייחלש מ–36 המושבים שלה כיום (מתוך 150) ל–10 בלבד.

מרוק אומר כי בדומה לשמאל הישן בצרפת, רבים ממי שהיו בוחרי מפלגת העבודה בהולנד תומכים כעת בווילדרס. בנוסף, הם עדיין חיים באותן שכונות שאליהן עברו משפחות כמו שלו בשנות ה–80, כאשר משפחות הולנדיות לבנות רבות עזבו. "המסר שלהם למפלגה העבודה", הוא אומר, "הוא: 'התעלמתם מאתנו. נתתם לזה לקרות'".

הקריקטורה שסימנה את השינוי

"להרבה פליטים פשוט ניתנות קצבאות רווחה במקום שהמדינה תכיר בהשכלה ובכישורים שלהם. אם המוטיווציה שלכם היא לגבש חברה ליברלית שבה האינדווידואל יכול ליצור לעצמו חיים טובים, הייתם צריכים לפתור את הבעיה הזאת לפני שנים" איידין סוי

מפלגת העם הדנית חיפשה בוחרים כאלה במשך שנים, והצליחה גם היא למנף את אווירת האנטי־מהגרים כדי לסחוף את הבסיס המסורתי של הסוציאל־דמוקרטים — אנשים שחוששים ש"פחות חמאה תהיה מרוחה על הלחם", כפי שניסח זאת העיתונאי הדני לארס טרייר מוגנסן. ה–DPP שילבה ביעילות בין רטוריקת אנטי־מהגרים לבין מסר התומך ברווחה ובמערכת בריאות טובה עבור הקשישים. סורן אספרסן, סגנו של מנהיג ה–DPP, לא חושב שהסוציאל־דמוקרטים לשעבר ישובו אי־פעם למפלגתם הקודמת. "כשמישהו מהם עושה את הצעד ומצביע לנו, זה צעד גדול מאוד", הוא אומר. "ולמה שהם יחזרו? אם הם כבר עברו את המכשול הראשון והצביעו לנו, הם עשו זאת".

הסוציאל־דמוקרטים בדנמרק החלו לאבד את הדומיננטיות שלהם בערים הגדולות וסביבן בשנות ה–90, כשרבים מבוחריהם עברו להצביע ל–DPP. אחד המקומות האלה הוא עיירת הלוויין הקטנה הרלב, 16 ק"מ ממערב לקופנהגן. ראש העיר תומס גילדל פטרסן, סוציאל־דמוקרט בן 41, חי בעיירה הזו כל חייו, וסבור כי ריסון ההגירה יהיה הדרך היחידה של מפלגתו לחזור לימיה הטובים. מבחינת פטרסן, המפתח לאינטגרציה מוצלחת הוא איזון דמוגרפי. לדבריו, כשבבית ספר או בניין מגורים נהיה רוב של מהגרים — או רוב של מובטלים — מתחילות לצוץ בעיות. הוא מאשים את מנהיגי המפלגה שלו: "ראשי ערים הזהירו בשנות ה–80 שמשהו לא בסדר, ושחייבים להשתנות". אבל מנהיגי המפלגה, הוא אומר, "עצמו עיניים".

ואז הגיעו הקריקטורות של מוחמד. ב–2005, עורכי "יילנדס פוסטן", העיתון הגדול בדנמרק, הזמינו קבוצה של קריקטוריסטים ידועים לצייר את הנביא. התגובה הראשונית היתה מתונה, אך תוך כמה חודשים — בשל שילוב של לחץ דיפלומטי, תגובה מזלזלת מצד ממשלת דנמרק, וקמפיין מתוזמר של אנשי דת מקומיים — הקריקטורות נהפכו למשבר, עם חרם על מוצרים דניים והפגנות אלימות ברחבי המזרח התיכון. דנים שמעולם לא חשבו להצביע ל–DPP ראו כעת כיצד השגרירויות שלהם עולות באש והעיתונאים הידועים ביותר בארצם מקבלים איומים על חייהם.

לפתע, המצע של DPP נשמע הגיוני. הם הזהירו כי מוסלמים הם קיצוניים שרק מחכים להתעורר, כעת האזהרות האלה התממשו. פוליטיקאים כמו נאסר ח'אדר, שבעבר הזהירו כי מתן כוח ל–DPP יחליש אותם, מצאו את עצמם מתקרבים יותר ויותר לצד הימני של המפה הפוליטית. כשח'אדר ייסד ארגון חדש בשם "מוסלמים דמוקרטים" בצל שערוריית הקריקטורות, הוא קיבל איומים על חייו.

גם בראש המפלגה הסוציאל־דמוקרטית החלו לנקוט גישה נוקשה יותר. בתחילת השנה נסעה מנהיגת המפלגה, מטה פרדריקסן, לשטוקהולם כדי להיפגש עם סוציאל־דמוקרטים סקנדינבים אחרים. היא נשאה שם נאום שטילטל את עמיתיה. "אנחנו, הסוציאל־דמוקרטים, צריכים לקבל את העובדה שיש כאן התנגשות", אמרה. "חלק חזק מאוד בזהות שלנו הוא שאנחנו עוזרים לאנשים שצריכים עזרה…אבל חזק לא פחות הוא הערך שלפיו אנחנו חייבים מדינת רווחה מתפקדת". פרדריקסן המשיכה: "העמדה שלי היא שמדינת רווחה סקנדינבית במימון אוניברסלי עם גישה חופשית ושווה לבריאות, חינוך וסובסידיות סוציאליות לא מתאימה למדיניות הגירה פתוחה".

מנהיג "מפלגת העם" הדנית, כריסטיאן דאהל
אי־פי

אבל בתוך כל הלהט שלה לרסן את ההגירה, דנמרק פגעה בתדמית הבינלאומית שלה כמעוז של פרוגרסיביות — מקום מהסוג שברני סנדרס אהב להזכיר בנאומיו בקמפיין הבחירות. בינואר, שלושה חודשים בלבד אחרי שיאו של משבר הפליטים, אישרה דנמרק את מה שזכה לכינוי "חוק התכשיטים", שקבע כי כל מהגר שנושא עמו חפצים יקרי ערך בשווי של יותר מ–10,000 קרונות (1,400 דולר) — חפצים אלה יוחרמו ממנו לטובת מימון עלויות קליטתם של מבקשי מקלט. מאמרי מערכת וטורי פרשנות בכל העולם מיהרו לגנות את החוק. לדברי קנת' כריסטנסן ברת', חבר פרלמנט מה–DPP, הרעיון היה הרתעה. "המטרה היתה, כמובן, שננסה לומר לאנשים שהם לא צריכים לבקש מקלט בדנמרק", אמר. חוק התכשיטים היה רק חלק קטן. "חשובה יותר העובדה שרבים ימתינו זמן ממושך יותר לאיחוד משפחות, משהו כמו שלוש שנים", הוסיף. ולא רק ה–DPP והממשלה הדנית תמכו בכך — גם הסוציאל־דמוקרטים הצביעו בעד.

בנט מלכיאור, לשעבר הרב הראשי של דנמרק, בן 87, זועם. הוא כועס על עצם הטענה שלפיה פליטים הם עשירים רק משום שהם ברחו עם קצת כסף בכיסיהם. והוא יודע על מה הוא מדבר: אף שדנמרק תמיד זוכה לשבחים על הצלת יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה, לפעמים נשכחת העובדה כי יהודי דנמרק שילמו לדייגים סכומים אדירים כדי שייקחו אותם לשוודיה. משפחתו של מלכיאור שילמה סכום "השווה כמעט לשכר דירה של שנה על דירת שישה חדרים" עבור ההעברה שלה. "דנמרק אינה מדינה ענייה, למען השם", אומר מלכיאור. "יש לכולם פה אוכל, ואפילו אם יגיעו לכאן כמה עשרות אלפי אנשים נוספים, עדיין יהיה אוכל לכולם".

הדרך שהובילה מפלגת מרכז־שמאל לתמוך בחוק כזה היתה ארוכה ומייגעת, אבל המסלול היה ברור. מערכת הרווחה הסקנדינבית תמיד היתה בנויה על סולידריות, כשכל אחד משלם את הנתח ההוגן שלו ומקבל מה שמגיע לו. ככל שהמדינה נהפכה למגוונת יותר, חלק מהאמון שהחזיק את המערכת הזאת נשבר. מהגרים ניצלו את המערכת הזאת, והתקשורת פירסמה יותר ויותר כתבות שתיארו את המהגרים כרמאים וכעלוקות שמוצצות את דמה של המערכת. אבל הסוגיה החשובה יותר, כפי שטוען הכלכלן פול קולייר מאוקספורד, היא חוסר הנכונות הגובר של ילידי דנמרק לסבסד את מי שנתפשים בעיניהם כעניים זרים.

אף שדנמרק תמיד זוכה לשבחים על הצלת יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה, לפעמים נשכחת העובדה כי יהודי דנמרק שילמו לדייגים סכומים אדירים כדי שייקחו אותם לשוודיה

ראש העיר הרלב לא מתנגד למתן מקלט, אבל מתעקש כי יש להטיל מכסה על מספר הפליטים. "אנחנו חייבים לעזור לפליטים, ואנחנו חייבים לקלוט פליטים בדנמרק בכמות שבה נוכל לעזור להם. אם המאזן הזה יתערער, מערכת הרווחה לא תחזיק מעמד", מזהיר פטרסן.

אבל איזון כזה לא יכול לעשות את כל העבודה. איידין סוי, סוציולוג דני ובנו של מהגר מאירן, סבור שיש בעיה קשה יותר באופן החשיבה של ממשלת דנמרק — כזו שילידי דנמרק שמעולם לא היו בצד המקבל של מדיניות האינטגרציה לא רואים. "להרבה פליטים פשוט ניתנות קצבאות רווחה במקום שהמדינה תכיר בהשכלה ובכישורים שלהם", אמר, כשהוא מביא כדוגמה את אמו, שהגיעה לדנמרק עם תואר בפיזיקה, אך לפתע לא היה לו כל ערך. "אם המוטיווציה שלכם היא לגבש חברה ליברלית שבה האינדווידואל יכול ליצור לעצמו חיים טובים, הייתם צריכים לפתור את הבעיה הזו לפני שנים", הוא אומר.

מפגינים אוחזים בתמונתו של תיאו ואן גוך, שנרצח על ידי מהגר מרוקאי בהולנד
MARCEL ANTONISSE / AFP

במקום זאת, המדינה מספקת למהגרים דמי כיס ומפתחות לדירה, ומתעלמת מהם — בהנחה שהיא סיימה את העבודה שלה. הבעיה, אומר סוי, היא שאין שום תמריץ פוליטי לשלב מבקשי מקלט בשוק העבודה. "אין לכך השלכות על הפוליטיקאים, משום שאין לפליטים זכות הצבעה". כך או כך, זה משחק לידי הטיעון של ה–DPP. "המהגרים לא יכולים להועיל", אומר פטרסן. "כשהם מובטלים הם נטל על החברה. כשהם מקבלים עבודה, הם בעצם גונבים אותה מהדנים".

לומר בקול את מה שאחרים חושבים

בין אם לה פן תזכה בבחירות של השנה הבאה בצרפת או שה–PVV של וילדרס תיהפך למפלגה הגדולה ביותר בהולנד, הימין הקיצוני החדש לא הולך להיעלם. הרפלקס של מפלגות ממסד רבות — וגופי מדיה — היה לזלזל בהן, להתייחס אליהן כשוליות או ללעוג להן. אולם אחרים החלו לחקות אותן בניסיון לזכות בחזרה בקולות הבוחרים הוותיקים. הרטוריקה, בטווח הארוך, חשובה יותר מתוצאות בחירות. כששוחחנו באחרונה שוב עם תומך יהודי של וילדרס מאמסטרדם, הוא היה משוכנע כי המאבק בהרבה מובנים כבר הוכרע — ללא קשר לתוצאות הבחירות של השנה הבאה. "ה–PVV הזיזה את כל השיח הפוליטי ימינה. מפלגת העבודה אומרת כמעט את אותם הדברים שווילדרס אמר לפני חמש שנים", הוא אומר. "אפשר להשיג הרבה השפעה בפוליטיקה אם משנים את השיח".

אם המפלגות הישנות רוצות לנצח, הן חייבות קודם כל לזנוח את האסטרטגיה הישנה של זלזול בתנועות פופוליסטיות כשוליות ובמקום זאת להתייחס אליהן על סמך היתרונות והמגרעות של מדיניותן ולצאת נגד מסרי השנאה. אחד הלקחים של הברקזיט הוא שעבור מיליוני בוחרים לא מרוצים, הגירה היא רק עוד דבר שאיש לא שאל אותם לגביו. זה מה שהופך את הסוגיה הזו לכלי נשק חזק במיוחד: היא משלבת את האנרגיות העוינות של ילידי המקום עם האי־יציבות הפוליטית ושנאת האליטה הפוליטית המרוחקת.

"אנחנו, הסוציאל־דמוקרטים, צריכים לקבל את העובדה שיש כאן התנגשות. חלק חזק מאוד בזהות שלנו הוא שאנחנו עוזרים לאנשים שצריכים עזרה… אבל חזק לא פחות הוא הערך שלפיו אנחנו חייבים מדינת רווחה מתפקדת" מנהיגת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בדנמרק, מטה פרדרי־ קסן

ומנהיגי הימין הקיצוני החדש למדו לנצל זאת בצורה יעילה. הם יודעים שאי אפשר להתייחס אליהם בביטול כאנטישמים או גזענים. בצרפת, הרוב החדש שלה פן מקווה לבנות דומה מאוד לקואליציה שהביאה את הניצחון של קמפיין הברקזיט.

במאי, בפארק סמוך לבניין העירייה של קאלה, סמואל ופסקל, אקטיביסטים מארגון בשם "לכבוש מחדש את קאלה" הפגינו נגד ראש העיר, שמגיעה ממפלגת מרכז־ימין. הם האשימו אותה בהתרחבות מחנה הפליטים שנודע בכינוי "הג'ונגל", אשר שכן חמישה ק"מ ממזרח לעיר עד שפונה בסוף אוקטובר. "מי ששולטים בנו הם לגמרי נגדנו. המהגרים הלא חוקיים, שאינם צרפתים, יכולים לעשות מה שהם רוצים", אמרו לנו. עבורם, אפילו לה פן "רכה מדי". הם ישמחו מאוד אם הפרויקטים ליישוב מחדש יקחו את הפליטים מקאלה לאזורים אחרים בצרפת, כפי שעשו עשרות אוטובוסים מאז פירוק המחנה. "הם שולחים אותם לכל הכפרים הקטנים בצרפת", אומר סמואל. אחרי שהם יתחילו לפתוח עסקים ולהביא בני משפחה, "תוך שנתיים הכפר יהיה מת".

כ–1.5 ק"מ משם שוכן מסוף המעבורות של קאלה מאחורי שכבות של גדרות תיל ופלדה. אנחנו פוגשים שם את רודי ורקוק ויוהן פבייר, מנהיגי הסניף המקומי של החזית הלאומית, מחוץ למסוף, שם הם ממתינים לביקור של בכיר מהאיחוד האירופי. שחפי ענק חגים מעל בשעה שהם תוקפים את ראש העיר, נטשה בושאר, חברה במפלגה הרפובליקאית של סרקוזי. "זאת היא שאיפשרה את זה", אומר בכעס ורקוק, בן 35. והיה זה סרקוזי, הוא מציין, שניהל את המשא ומתן על הסכם לה טוקה, שבפועל הזיז את הגבול עם בריטניה למקום שבו עמדנו. קאלה תלויה בתיירות מבריטניה, וההכנסות ירדו באופן חד מאוד. התוצאה היא משבר כלכלי וחברתי משתק: "תמצאו רופא שרוצה לעבור לגור בקאלה. תמצאו מנתח שרוצה לעבור לגור בקאלה", אומר ורקוק. "אתה עובד כל חייך, מסיים את החובות על הבית שלך ומפסיד כסף. זה בלתי נסבל". התמיכה שלהם בסניף המקומי של FN אולי היתה פעם בגדר הצבעת מחאה, אומר פבייר, אבל לא עוד. "כיום יש באמת אנשים שתומכים ברעיונות שלנו". ורקוק בוטה יותר: "אנחנו אומרים בקול את מה שאנשים חושבים עמוק בפנים".

סשה פולקוב־סורנסקי הוא עמית במכון Open Society. ספרו על עליית פוליטיקת האנטי־הגירה יצא לאור בהוצאת Nation Books בסתיו 2017

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות