תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"ארדואן ונתניהו? איך אפשר בכלל להשוות?"

לכתבה
תומכי ארדואן בכיכר טקסים באיסטנבול, ביולי. "טורקיה מעולם לא היתה דמוקרטיה אמיתית"BULENT KILIC/אי־אף־פי

איך נראות טורקיה של אחרי ההפיכה הכושלת ואיטליה של נזקי ברלוסקוני, משאל העם והתפטרות ראש הממשלה רנצי? הרפתקה של שבועיים מבליטה את ההבדלים, אך גם את נקודות הדמיון, בין שלוש הדמוקרטיות הים־תיכוניות. אנשיל פפר יצא למסע בין ירושלים, אנקרה, רומא, תל אביב, איסטנבול ומילנו - וחזר אופטימי

45תגובות

בלילה שבין ה-15 ל-16 ביולי היתה מערכת החדשות והאולפן המרכזי של ערוץ CNN Turk באיסטנבול זירה מרכזית בניסיון הכושל של צבא טורקיה לבצע הפיכה נגד הנשיא רג'פ טייפ ארדואן. משם שודרו הדיווחים הראשונים על תפיסת גשרי הבוספורוס בידי חיילים שתומכים בהפיכה. שם שודרה הודעת ראש הממשלה בינאלי יילדרים, שבישרה כי מדובר בניסיון הפיכה. חצי שעה לאחר חצות נשמע לראשונה קולו ונראו פניו של הנשיא ארדואן ממקום חופשתו על מסך האייפון של כתבת התחנה. הוא קרא לתומכיו לצאת לרחובות ולהתנגד להפיכה.

המוסף השנתי של TheMarker: דמוקרטיה, ישראל 2016 - מה השתבש?

בשלוש לפנות בוקר נחת בחניון התחנה מסוק צבאי וחיילים החלו להסתער פנימה. העיתונאים ניסו להתנגד לחיילים, שפרצו לחדר החדשות והורו להפסיק את השידורים. במשך שעה, שבמהלכה שוטרים ואזרחים נלחמו בחיילים, נראה על המסכים אולפן ריק, וברקע נשמעו קולות הקרב. השידורים התחדשו רק לאחר שהשוטרים הצליחו להשתלט על החיילים. דיווחים החלו לזרום גם ממקומות אחרים, שבהם גברו שוטרים ואזרחים על חיילי ההפיכה, ובהמשך דווח שארדואן הצליח להימלט מתקיפה על בית המלון שבו שהה, והגיע בשלום במטוסו הפרטי לנמל התעופה אטטורק באיסטנבול.

חמישה חודשים לאחר ליל ההפיכה נעלמו הסימנים למאבק שהתחולל במשרדי הערוץ. החלונות מנוקבי הכדורים הוחלפו וגם הנזק שנגרם למשרדי העיתון הורייט, שבצד השני של הבניין, תוקן. ואולם, רשמי אותו לילה עדיין ניכרים היטב במערכת. "לערוץ שלנו קל יותר בעקבות ההפיכה. הממשלה רואה בנו כאלה שעמדו לצדה", מודה העורך הראשי פרחאט בוראטאב. כ-170 עיתונאים נעצרו בטורקיה מאז ההפיכה, אבל עיתונאי הערוץ לא ניזוקו.

פרחאט בוראטאב, העורך הראשי של CNN בטורקיה: "אנחנו הולכים לכיוון של 'דמוקרטיה טהורה', כשהסמכות של השלטון נובעת אך ורק מתוצאות הבחירות. נושאים כמו זכויות אזרח ושלטון החוק נהפכים למרכיבים משניים במשחק הפוליטי"

נשיא טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן, קורא לתומכיו להתנגד להפיכה בשידור חי ברשת CNN Turk
REUTERS TV/רויטרס

די במבט חטוף בעובדי המערכת מתכוננים למהדורות הערב, לבושים בבגדים מערביים מעודכנים כשהנשים אינן מכסות את ראשיהן, כדי להבין שמרביתם אינם תומכים פוטנציאלים של מפלגת הצדק והפיתוח (AKP) המוסלמית־שמרנית השולטת במדינה.

אולי חלקם מצטערים על כך שבאותו לילה נאבקו בחיילים?

"האינסטינקט העיתונאי הוא להמשיך לדווח. זה לא שיקול פוליטי - אתה לא יכול ללחוץ על כפתור, לכבות את מי שאתה וללכת הביתה", אומר בוראטאב, שכמו עיתונאים רבים בערוץ, נסע בבהילות למערכת בשעות המאוחרות של אותו ליל שבת. "היינו כאן בשביל הדמוקרטיה, לפי הבנתנו".

איילה איידינטאסבאס, עיתונאית טורקייה: "כיום כבר לא מנסים אפילו לפברק ממצאים נגד עיתונאים. מספיק שיגידו על עיתונאי שהוא קשור לגולניסטים או ל– PKK (המפלגה הכורדית הלאומנית), או שהעביר 'מסרים תת־הכרתיים'. אל תיתנו לזה לקרות אצלכם"

CNN Turk נמצא בעמדה בעייתית עוד לפני ההפיכה. מצד אחד, הערוץ נהנה ממעין חסינות בשל הבעלות על ידי CNN הבינלאומי, ומצד שני, 50% ממניותיו נמצאים בידי חברת האחזקות הטורקית דוגאן, שזקוקה לרצונה הטוב של הממשלה. בשנים האחרונות מואשם הערוץ על ידי חוגי האופוזיציה בשידורים ידידותיים לממשלה. במהלך ההפגנות הסוערות נגד ארדואן בקיץ 2013, שהחלו בפארק גזי באיסטנבול, מיעט CNN Turk בסיקורן. בוראטאב חושב שרבים מעמיתיו בתקשורת בטורקיה ובמערב לא מבינים שהם נמצאים בעידן פוליטי ותקשורתי חדש.

חשודים במעורבות בניסיון ההפיכה בטורקיה מובלים לבית המשפט, באוגוסט
KENAN GURBUZ/רויטרס/ קנ

"אנחנו הולכים לכיוון של 'דמוקרטיה טהורה', כשהסמכות של השלטון נובעת אך ורק מתוצאות הבחירות. נושאים כמו זכויות אזרח ושלטון החוק נהפכים למרכיבים משניים במשחק הפוליטי", אומר בוראטאב. "השלטון נובע מרצון העם, שבוחר במנהיג שהוא מאמין שיכול לזכות בכל מערכת בחירות". ובדמוקרטיה טהורה, תקשורת ביקורתית נהפכת למטרד. "מה שכינינו כאן בעבר דמוקרטיה היתה מוגנת על ידי כוחות פוליטיים בעלי תפישה חילונית - הצבא ומערכת המשפט, גם אם זה לא היה בדיוק דמוקרטיה. עכשיו הדמוקרטיה פועלת לפי התפישה החדשה. העיתונות בכל העולם איבדה את המונופול על הידע ואנחנו פגיעים. בטורקיה כבר אין כמעט מחאות כשעיתונאים נשלחים לכלא. לפני 20 שנה פרצו מחאות אדירות על דבר כזה. עכשיו השלטון עושה מה שבא לו, והדו"חות של האיחוד האירופי לא מזיזים להם. ראינו שהחברות הבינלאומיות הגדולות לא עוזבות את טורקיה ושהדיפלומטים מסתפקים במחאות רפות".

ארדואן שימש כראש ממשלה מ-2003 במשך 11.5 שנה ברציפות, והמשיך לתפקיד הנשיא עם סמכויות מורחבות. ממפלגת AKP, שאותה ייסד, טיהר כל יריב פוטנציאלי והעמיק את אחיזתה במוסדות הרפובליקה. השלטון המתמשך והניצחון האוטומטי ולכאורה דמוקרטי של המפלגה בכל מערכת בחירות, נהפכו כמעט לטבעיות. התקשורת, לשיטת בוראטאב, צריכה להמשיך לתפקד במרחב המצומצם שנותר לה. "אנחנו צינור שדרכו משתפים את הסיפורים האנושיים במרחב הציבורי. אנחנו צריכים לספר את הסיפורים האלה - להסביר כיצד AKP מקבלים כמעט 50% מהקולות בכל בחירות. הקולגות האמריקאים שלנו נכשלו בזה בבחירות האחרונות, ולא הצליחו להסביר מדוע נבחר דונלד טראמפ".

בוראטאב ביקר בישראל כמה פעמים ומאמין שיש דמיון רב בין המדינות. "בישראל ובטורקיה המציאות היום־יומית מתעוותת בגלל העבר המסובך, הקיצוניים הדתיים והמרכזיות של הצבא בניהול המדינה". וכמובן, בשתי המדינות יש מנהיג שנהפך למנצח סדרתי וכמעט טבעי בבחירות.

משוואת נתניהו־ארדואן כבר נהפכה לקלישאה חבוטה, שקל להפריך בין היתר על ידי העובדה שעיתונאים ישראלים לא יושבים בכלא, ואפשר להמשיך. כמו כן, בישראל הצבא מעולם לא ביצע הפיכה כפי שעשה כמה פעמים בטורקיה במאה הקודמת. אצלנו לא עצרו ועונו עשרות אלפי מתנגדים לשלטון ולא בוצעו טיהורים בשורות המשטרה ובמערכות המשפט והחינוך. עם זאת, קשה להתעלם מהדמיון בין המדינות, וכל ההסתייגויות לעיל בטלות כאשר מדברים על הנושא הפלסטיני.

פרופ' סולי אוזל, מרצה ליחסים בינלאומיים ומדע המדינה באוניברסיטת בילגי (Biligi) בטורקיה, לשעבר מרצה אורח באוניברסיטה העברית וחבר בקהילה היהודית באיסטנבול, מכיר את ישראל היטב. על כוס בירה בבית קפה יווני קטן בשכונת צ'יהאנגיר באיסטנבול, הוא מרצה לי על הדמיון הרב בין שתי המדינות: "לשתיהן יש תחושת נחיתות מובנית, שתיהן נוסדו תוך כדי טיהור אתני, בשתיהן המפלגות המייסדות איבדו את כוחן ומתברר שהתדמית החילונית תמיד היתה תרמית". טורקיה, לדעתו, מובילה את הטרנד העולמי של "דמוקרטיה לא ליברלית", שכדוגמתה ניתן למצוא ממזרח אירופה (הונגריה ופולין), ועד למזרח הרחוק (הודו, הפיליפינים ותאילנד). גם ישראל לדעתו הולכת בכיוון.

נשים בהפגנת תמיכה בארדואן
ARIS MESSINIS/אי־אף־פי/

אבל אני לא עוד לא לגמרי משוכנע. יש מקבילות מדאיגות בינינו לטורקיה - לא רק במתיחות בין דת לדמוקרטיה ובתפקיד הגלוי והנסתר שהצבא משחק במדינה. האופן שבו הכיבוש והסכסוך עם הפלסטינים משחית ומכרסם בדמוקרטיה שלנו מזכיר מאוד את האופן שבו הלחימה הבלתי נגמרת עם המיעוט הכורדי בטורקיה משמש תירוץ למההלכים הלא דמוקרטיים של השלטון. ועדיין, לפחות בתוך הקו הירוק, אנחנו רחוקים מהם מאוד.

כולם חוששים לדבר

הגעתי לאיסטנבול ביולי, 24 שעות לאחר פרוץ ההפיכה, כשהתברר שהיא נכשלה. בתחילת גלי המעצרים ניסו ידידים טורקים ליברלים לשכנע את עצמם שמדובר בתקופה קצרה של משטר חירום, שבה ייעצר בעיקר מי שחשוד בהשתייכות לתנועה הגולנסיטית שהואשמה בתכנון ההפיכה, ואז העניינים יירגעו.

חזרתי לאיסטנבול לאחר חמישה חודשים, עם בוא החורף. הרוחות הלאומניות שגעשו בשבועות שלאחר ההפיכה שככו באופן טבעי. בכיכרות כבר אין הפגנות תמיכה בנשיא, ומרבית הדגלים שהונפו על כל בניין כבר הורדו. אבל יש נוכחות רבה יותר של ניידות משטרה, ושלל אמצעים לפיזור הפגנות, כמו כלי רכב לבנים גדולים עם זרנוקי מים וגז מדמיע, נראים בצמתים המרכזיים. גם בכניסות למשרדי הממשלה וערוצי התקשורת ניצבים יותר שומרים חמושים, אבל השינוי הבולט יותר הוא בהתנהגותם של האנשים. כמעט כל מי שפגשתי הודה שהוא חושש לדבר בפומבי.

במדינה כמו טורקיה, עם קרוב ל-80 מיליון אזרחים, בהם 15 מיליון באיסטנבול, אין דרך לעמוד על הלך הרוחות השורר בכל חלקי האוכלוסיה. כמו הבועה התל־אביבית אצלנו, גם בטורקיה מדברים על בועות. "יש רבים שחיו שכל חייהם בשכונות ללא מצביעי AKP", מדגיש בוראטאב. "ויש עיתונאים שרואים את טורקיה דרך שני חלונות בלבד - איסטנבול ואנקרה. יש אצלנו אמירה שבטורקיה זה לא חורף עד שיורד שלג באיסטנבול".

הניתוק הזה של שוכני הבועה תורם לא מעט לתפישות השונות מאוד של הדמוקרטיה במדינה - זו המערבית־ליברלית והדמוקרטיה "הטהורה" של ארדואן ותומכיו. הדמוקרטיה נראית אחרת בשכונות האמידות בצד האירופי של איסטנבול, שם מתגוררים "הטורקים הלבנים", בריכוזי מעמד הפועלים השמרניים והדתיים המשתרעים בצד האסיאתי - מעוזי תומכי ארדואן מהימים שבהם שימש כראש העיר, או בשכונות הכורדיות בשיפוליה ההרריים של העיר, כמו גאזי, שם מסיירת המשטרה בניידות משוריינות.

את איילה איידינטאסבאס אני פוגש בלב הבועה. במסעדה אופנתית בשכונת בֶּבֶּק, בין חנויות היוקרה ומעגן היאכטות בבוספורוס. איידינטאסבאס היא כתבת ופרשנית, שבאחד ממאמריה האחרונים לוושינגטון פוסט סיפרה כיצד המצב הפוליטי בארצה משפיע על בריאותה.

גארו פיילאן (HDP): "ארדואן הוא אופורטוניסט. הוא הריח שאנחנו בעידן הרודנים שנגד הגלובליזציה, אז עכשיו הוא משתמש בלאומנות. טראמפ ופוטין עושים נורמליזציה למה שארדואן עושה. לא אכפת להם שנהרגים אנשים או שסוגרים את כלי התקשורת"

בתמונה נראים אזרחים רבים מחזיקים בתמונה של ארדואן, ומנופפים בדגלים
OSMAN ORSAL/רויטרס

"איך אתה יכול בכלל להשוות בין ארדואן לנתניהו?", היא מזדעקת ומיד פוצחת בשורת סיפורים על חברים שנעצרו בחודשים האחרונים. גם קודם נעצרו בטורקיה עיתונאים, אבל מאז ההפיכה הכושלת "הקווים האדומים זזו". היא מספרת על בעל הטור קאדרי גורסל, שקרא לקוראיו למחות נגד ארדואן, הידוע בתיעובו המופגן לעישון, בהדלקת סיגריה. גורסל נעצר תחת אישומי טרור ונטען שבכתיבתו העביר "מסרים תת־הכרתיים" למתכנני ההפיכה. גורסל יושב במעצר עם עוד עשרה מעמיתיו בעיתון צ'ומהורייט, בהם העורך הראשי והמנכ"ל. כ-150 גופי תקשורת - מערוצי טלוויזיה ועד אתרי אינטרנט - נסגרו בתואנות שונות בחמשת החודשים האחרונים.

איידינטאסבאס אמנם לא נעצרה, אבל עיתון שבו פירסמה טור שבועי ותוכנית טלוויזיה שבה הופיעה כפרשנית קבועה סיימו את ההתקשרות אתה. "איך אתה בכלל משווה?", היא שואלת שוב, נעלבת מהמחשבה שאני ממעיט מהלחץ המופעל עליה ועל עמיתיה. "אצלכם בישראל עושים דברים כאלה? היום כבר לא מנסים אפילו לפברק ממצאים נגד עיתונאים. מספיק שיגידו על עיתונאי שהוא קשור לגולניסטים או ל–PKK (המפלגה הכורדית הלאומנית, המוגדרת כארגון טרור; א"פ), או שהעביר 'מסרים תת־הכרתיים'".

היא צודקת: אצלנו לא עוצרים עיתונאים בסיטונות (אף שלא מעט פעילי ארגונים פלסטינים שהם גם עיתונאים נעצרו בסעיפי טרור), אבל ביום שבו אנו נפגשים מתפרסמת בישראל הידיעה שמשפחת נתניהו תובעת דיבה אזרח ששיתף בעמוד הפייסבוק שלו פוסט (שכתב אדם אחר) על כך שיאיר נתניהו הפקיד מיליוני דולרים עבור אביו בבנק בפנמה. "ככה זה התחיל גם עם ארדואן", היא נזכרת. עוד לפני שהחל לעצור עיתונאים, ארדואן השתמש במערכת המשפט נגדם. ב-2004 תבע את הקריקטוריסט מוסא קארט על כך שצייר אותו בדמות חתול. מאז, גדוד עורכי דין הפועלים מטעמו הגישו אלפי תביעות דיבה נגד עיתונאים ואזרחים מהשורה. "אל תיתנו לזה לקרות גם אצלכם", מפצירה איידינטאסבאס.

אבל מה בדיוק אפשר לעשות? גם לראש ממשלה, כפי שנתניהו נוהג להזכיר, יש זכות להילחם על שמו הטוב. באיזו נקודה נהפכת התמודדות משפטית לגיטימית של האזרח נתניהו לדיכוי התקשורת החופשית? האם נדע מתי חצינו את הקו האדום?

בביקורי בטורקיה לאורך השנים דיברתי עם מאות תומכי ארדואן, בהם תושבי השכונות הפחות בועתיות באיסטנבול, שוטרים וחיילים המוצבים בגבול סוריה, פועלים בערי הספר וחקלאים בדרום ובמזרח. מבחינתם, דמוקרטיה היא להצביע ל-AKP וארדואן. הוא נתן את התמורה - בתקופת שלטונו השתפר מצבם הכלכלי, ומוסלמים שמרנים שנשותיהם מכסות את ראשיהן כבר לא מודרים ממסדרונות השלטון. קשה להתווכח עם העובדה שגם אם היינו כותבים על הדמוקרטיה הטורקית לפני 20 או 30 שנה, לא היינו מוצאים מצב טוב בהרבה מהיום.

מאז הקמת הרפובליקה הטורקית ב-1923, היא מתהדרת בכך שהיא דמוקרטיה. אבל היא תמיד היתה דמוקרטיה בעירבון מוגבל. עד עליית ארדואן טורקיה הייתה דמוקרטיה עם גוון צבאי חזק וחוקה שהשליטה חילוניות כפויה בחיים הציבוריים של מדינה שרוב אזרחיה הם מוסלמים אדוקים. אולי צריך בכל זאת לתת אשראי ל-AKP על מהלכים דמוקרטיים?

"יש ואקום שלטוני בטורקיה ומישהו צריך למלא אותו"

במבואה למשכן הפרלמנט באנקרה הושארו חלק מההריסות שנותרו מהפצצת מטוסי ה-F16 בליל ההפיכה. לא משנה מה דעתך על הנשיא ארדואן, מרגש לראות את חברי הפרלמנט חולפים על פני השברים בדרכם לעבודת החקיקה, ומעניקים תחושה שלמרות הכל, הדמוקרטיה מנצחת.

חיילים שהיו מעורבים בניסיון ההפיכה בטורקיה, נכנעים על גשר הבוספורוס באיסטנבול
Gokhan Tan / Getty Images/ גו�

טאליפ קוצ'וקצ'אן, חבר פרלמנט מטעם ה-AKP, פרופסור לסוציולוגיה שנראה צעיר בהרבה מ-53 שנותיו, עם תארים מאוניברסיטאות בריטיות ואנגלית מצוחצחת, הוא הפנים שממשל ארדואן רוצה להראות לעולם. הוא מבטיח לי שהעיתונאים לא נעצרו משום שפירסמו ביקורת על השלטון, אלא בשל החשד בשיתוף פעולה עם הגולניסטים. חברי הפרלמנט הכורדים שנעצרו גם הם אינם בכלא בשל מוצאם, אלא בחשד למעורבות בפעילות ה-PKK. "נכון, יש 100 אלף איש שהושעו מעבודתם ו-30 אלף שנעצרו", הוא מאשר בצער. "אבל הם עדיין לא הורשעו. כולם יקבלו את יומם בבית המשפט. מדובר במהלכי מנע מחמירים, אבל בהתחשב באיום - זה מוצדק".

למה התהליך המשפטי מתעכב?

"נעצרו גם 3,500 שופטים", הוא מזכיר. "כי תנועת גולן חדרה למערכת, וגם אנחנו אשמים בכך באופן חלקי".

החשד בגולניזם מרחף מעל לפרלמנט, ובעיקר מעל עשרות חברי AKP, שכמו ארדואן, שיתפו פעולה עם הגולניסטים בעבר. התנועה החברתית והחינוכית האסלאמית במשך עשור עבדה יחד עם אנשי הנשיא כדי למגר את כוחם של קציני הצבא והחילונים בממסד. ל-AKP לא היו פקידים ומשפטנים מיומנים, וכוח האדם המקצועי הגיע משורות הגולניסטים. בסיוע ה-AKP הם חדרו למערכת המשפט שהייתה עד אז חילונית כולה ותפסו עמדות מפתח. משם הובילו שורת חקירות שחשפו מזימות כביכול של קצינים בכירים לקשור קשר נגד השלטון. עשרות גנרלים הודחו ונאסרו על בסיס ממצאים שלטענתם פוברקו.

אבל בחמש השנים האחרונות, לאחר שהצבא כבר הורד מגדולתו, הפנו משפטני גולן את תשומת לבם לשחיתות לכאורה בחוגים המקורבים לארדואן - לנאמנו שעמד בראש ארגון המודיעין המרכזי, לשרים בכירים ולבני משפחותיהם. אז נהפכו הגולניסטים למי שהואשמו בחתרנות תחת הדמוקרטיה והחל ציד המכשפות שהגיע לשיאו לאחר ההפיכה.

"ההפיכה היתה קריאת השכמה לטורקיה", פורש קוצ'וקצ'אן את הנרטיב המפלגתי. "הנהגנו המון רפורמות, פתחנו את המערכת הפוליטית בפני קבוצות רבות שדוכאו בידי החילוניות וחיזקנו את המוסדות הדמוקרטיים, אבל התהליך נחטף על ידי הגולניסטים". ובכלל, איך אפשר להאשים את ארדואן, שהוביל במשך שנים תהליך שלום עם הכורדים, בהתנכלות. "התהדרות בזהות כורדית כבר אינה טאבו בטורקיה בזכות ארדואן. שינינו את הליכי הקבלה לשירות הציבורי ועכשיו הם אחידים וממוחשבים ואין אפליה בקבלה לעבודה. אותו דבר בקבלה לאוניברסיטה", הוא מוסיף.

על כך ש-AKP, לפחות בשנים הראשונות לשלטונה חוללה רפורמות, אין מחלוקת. אז עוד קיוו בטורקיה להצטרף לאיחוד האירופי, והרפורמות נדרשו כדי לעמוד בתנאים המחמירים שמנהיגי האיחוד העמידו לטורקיה. מי שהוביל את המשא ומתן עם אירופה היה יאסאר יאקיס, חבר מייסד ב-AKP ושר החוץ הראשון מטעמה.

הדיפלומט הוותיק מקבל אותי בביתו הקטן באנקרה. בגיל 78, הוא אינו פעיל פוליטית כבר חמש שנים ובניגוד לחבריו במפלגה, הוא מרגיש בטוח למתוח ביקורת. יאקיס הגיע מרקע ממסדי־חילוני. במשך ארבעה עשורים הוא ייצג את טורקיה בבירות העולם. "הרבה חברים וקרובים כעסו כשהצטרפתי ל-AKP", הוא נזכר בחיוך. "איני אסלאמיסט. דווקא העובדה שהם הציגו עצמם כדמוקרטים משכה אותי להצטרף. הם גם נזהרו מאוד בהתחלה שלא להכעיס את הצבא ומערכת המשפט, לא לתת להם תירוץ לפרק את המפלגה. אבל ככל שהתמידו בשלטון, היסודות האסלאמיסטיים גברו, והם הרגישו יותר ביטחון".

למרות הביקורת הקשה שלו כלפי ארדואן, שלדעתו פנה משמרנות ללאומנות, הוא מזהיר שלא להספיד את הדמוקרטיה הטורקית. "אני לא שוכח שכדיפלומט הייתי צריך לסנגר על הפיכות צבאיות. התהליך הוא לא חד־כיווני. תהליך ההצטרפות לאיחוד האירופי סייע לשפר את הדמוקרטיה ולהפחית את השחיתות, וזה עדיין פועל. במשך שנה וחצי, שהחלה ב-2003, ערכנו יותר רפורמות ממה שערכנו ב–80 שנה. וגם בעבר היו דברים חיוביים - ב-1934 העניקו בטורקיה לנשים זכות הצבעה. היו כאן יסודות דמוקרטיים וליברליים שלא ייעלמו בקלות. לא היינו מעולם דמוקרטיה אמיתית, אבל זה טבעי. אנחנו חיים במזרח התיכון ועדיין מובילים כאן בדמוקרטיה - יחד עם ישראל".

את הנטייה הדיקטטורית של ארדואן הוא תולה ב"היחלשות הצבא ומערכת המשפט. יש ואקום שלטוני בטורקיה ומישהו צריך למלא אותו. קשה להגדיר את הכריזמה של ארדואן, אבל הוא יודע להניע אנשים. רוב הטורקים הם אדוקים כמוהו. הוא נמצא בפוליטיקה מאז גיל 17 והוא רכש הרבה ניסיון ניהולי כראש העיר איסטנבול". לפני עשרות שנים, כפעיל פוליטי זוטר, אמר ארדואן ש"דמוקרטיה היא כמו רכבת, כשהיא מביאה אותך ליעד - אפשר לרדת". "הייתי אופטימי", אומר יאקיס. "חשבתי שארדואן השתנה והוא מחויב לדמוקרטיה. עכשיו אני כבר לא בטוח".

הפגנה באיסטנבול באוגוסט 2015 נגד המפלגה הכורדית הלאומנית
אי־פי

הוא לא מאמין שאותו דבר יכול להתרחש בישראל, שבה ביקר בשליחויותיו הדיפלומטיות. "ישראל חייבת צבא וכלכלה חזקים כדי לשרוד. נתניהו זקוק להם, ולכן, גם אם הוא רוצה - הוא לא יכול להיות דיקטטור".

"אין כמו הסוגיה הכורדית בשביל לפלג את המדינה"

בנמל התעופה של אנקרה עומדת שורת מטוסי איירבוס דוממים בקצה השדה. מדובר בחלק מ-30 מטוסים שחברת טורקיש איירליינס הדמימה לאחרונה לנוכח הפסד של 647 מיליון דולר במחצית הראשונה של 2016 וירידה בהזמנות, שאילצה אותה לבטל 22 יעדים. חברת התעופה מזכירה את הרכבת החיג'אזית, הפרויקט העצום שניסה לבנות הסולטן העותמאני האחרון עבדול חאמיד השני, ושהיה אמור לחבר את איסטנבול למכה שבסעודיה כדי שמוסלמים יוכלו לבצע את החאג' בתחבורה מודרנית. גם טורקיש איירליינס נראית עכשיו קצת כמו פרויקט מגלומני של הסולטן. החברה, בניהול מקורבי ארדואן, התרחבה מדי ללא התחשבות בתנאי השוק. "כדי להצדיק את קניית המטוסים, הם נאלצו להוריד מחירים, שיהיה כדאי לטוס דרך איסטנבול", אומר איש עסקים בעיר. "אתם הישראלים טסים על חשבוננו בזול לאמריקה".

השבתת המטוסים היא רק סימפטום אחד לכלכלה מדשדשת. רבים מהבניינים החדשים והנוצצים שלאורך הכבישים המהירים המחברים את שכונותיה השונות של איסטנבול - מלונות, מרכזי קניות ודירות יוקרה, הנושאים שלטים של חברות בינלאומיות - מתבררים כבנייני רפאים ריקים ונעולים ברגע שמתקרבים אליהם. עדות אילמת לבועת נדל"ן שמתנפחת הרחק מעיני התקשורת.

"המציאות הכלכלית האמיתית לא מדווחת, כי כלכלנים עצמאים מפחדים להיעצר וכלכלנים בשירות המדינה חוששים למקום עבודתם. בינתיים, יועציו הכלכליים של ארדואן כותבים טורים בעיתונים על המצב הכלכלי הנפלא", אומר יועץ לשעבר לאחד הפוליטיקאים הבכירים במדינה, העובד כעת בחברה בינלאומית. גם הוא לא מוכן להיחשף בשמו. במקום שבו אנו נפגשים, בסניף של רשת בתי הקפה הבינלאומית Le Pain Quotidien בתוך קניון ענק חדש שלמרגלות משרדו באחד המגדלים ברובע העסקים לבנט, מסתובבים אלפי טורקים, שאוכלים ועושים קניות ברשתות הממותגות. על פניו - ההפך ממיתון.

ארדואן לאחר הפיגוע באיסטנבול, אתמול
Kayhan Ozer/אי־פי

"הבועה יכולה להימשך כל עוד יש צריכה מוגברת" הוא אומר. תחת ארדואן, התמ"ג בטורקיה עלה לראשונה ליותר מ-10,000 דולר לנפש. "הבעיה היא שאין חשיבה לטווח ארוך. המדיניות של ארדואן שיפרה את המצב של המעמד הבינוני־נמוך, והכלכלה הטורקית נפגעה רק מעט במשבר העולמי ב-2008, והוא גם הצליח לאזן את התקציב. אבל כעת, הכלכלה נעה מכוח האינרציה וכל המדדים שליליים. הלירה מתרסקת, ההשקעה הבינלאומית (FDI) בירידה, והדבר החמור ביותר הוא שאין השקעה בתשתית אנושית. מערכת החינוך הבינונית מדשדשת והיא עתידה להיפגע עוד יותר מגל המעצרים של אקדמאים החשודים כגולניסטים או תומכי הכורדים. גם האבטלה בקרב הצעירים בעלייה ואין השקעה במחקר ופיתוח. זה בלתי נמנע שבשלב מסוים תומכי ארדואן יחושו את המצב בכיסם, ואז הוא יאשים את הטורקים הלבנים ואת המיעוטים".

ארדואן ותומכות צעירות, אתמול
Kayhan Ozer/אי־פי

גארו פיילאן הוא נציגם של המיעוטים. הוא אחד מחברי הפרלמנט הבודדים ממוצא ארמני, דבר שלשם שינוי עזר לו בחודשים האחרונים כשעמיתיו הכורדיים במפלגת העמים הדמוקרטית (HDP) נעצרו בחשד לתמיכה בטרור. לפיילאן זקן עבה של מהפכן וחיוך מבויש, אבל הוא דווקא חש בנוח בצד המערבי של איסטנבול, שם אנחנו נפגשים. כאן, מקום שנחשב בעבר למעוז החילוניות הקמאליסטית, הוא מוקף בתומכים. "אנשים איבדו אמון באופוזיציה הישנה, שהפסיקה לתפקד ומשתפת פעולה עם ארדואן", מספרת לי אשה שניגשת לברכו. "לכן אנחנו תומכים בדמירטאס (סלהאטין דמירטאס, מנהיג המפלגה הכורדי, שנמצא כעת במעצר; א"פ). HDP הם כיום האופוזיציה היחידה לארדואן".

"המיעוטים כאן סובלים כבר 100 שנה", אומר פיילאן. "גם מוסלמים סונים שתומכים בכיסוי ראש, אבל אין כמו הסוגיה הכורדית בשביל לפלג את המדינה. HDP צמחה מ-5% ל-13% בבחירות כי דיברנו על אחדות, אבל מי שהרוויח מהסטטוס־קוו ראה בנו איום". פעם, מי שייצגו את הסטטוס־קוו היו הקמאליסטים החילונים. היום זה ארדואן, שעד לפני שנה דווקא קידם הסכם השלום עם המחתרת הכורדים. "האיומים על שלטונו מצד הגולניסטים גרמו לו לחזור לסטטוס־קוו", מפרשן פיילאן. "ארדואן הוא אופורטוניסט. הוא הריח שאנחנו בעידן הרודנים שנגד הגלובליזציה, אז עכשיו הוא משתמש בלאומנות".

אין לפיילאן הרבה תקווה, במיוחד כשהנסיבות הבינלאומיות מסייעות לנשיא. "טראמפ ופוטין עושים נורמליזציה למה שארדואן עושה. לא אכפת להם שנהרגים אנשים או שסוגרים את כלי התקשורת - אלה דיקטטורים שיכולים לעשות אתו עסקים". גם מהמנהיגים הדמוקרטיים של אירופה הוא נואש. "לאנגלה מרקל אכפת רק מנושא הפליטים", הוא מפטיר.

את ההתקרבות המחודשת לישראל הוא מפרש בציניות. "ארדואן קלט שהוא מבודד מארה"ב ומרוסיה, אז הוא התפייס עם ישראל כי הוא הבין שזו הדרך להתקרב אליהן".

האיטלקים עדיין חוששים מהפשיזם

עזבתי את איסטנבול בתחושת מועקה. לא פגשתי בשום ביקור קודם בעיר תאבת החיים אנשים כה מפוחדים ופסימיים. רבים ביקשו לדבר שלא לציטוט או נמנעו מלהיפגש עם עיתונאי זר. אבל גם ההקבלות לישראל הכבידו עלי. רבים מהמרואיינים והחברים שפגשתי אמרו לי שישראל אינה טורקיה ונתניהו אינו ארדואן. אבל קשה להשתחרר מנקודות הדמיון: ההסתה נגד השמאל והתקשורת, הקווים החדשים שמגדירים מהי נאמנות ובגידה במדינה, הכרסום במערכת המשפט והצורך הגובר של צמרת צה"ל לשמש כשומרת הממלכתיות. בכולם סממנים המזכירים את התהליך שעבר על טורקיה של ארדואן.

צה"ל מעולם לא היה קרוב לנסות ולתפוש את השלטון מידי הפוליטיקאים הנבחרים, ועם כל הביקורת על רפיסותה, מערכת המשפט שלנו הכניסה בשנים האחרונות ראש ממשלה ונשיא לכלא, אבל הלחצים הבלתי פוסקים על המטה הכללי, תפקוד היועצים המשפטיים לממשלה והניסיונות הגוברים לפוליטיזציה במינויי שופטי בית המשפט העליון לא מבשרים טובות. גם ראש ממשלה שמשוכנע שאיש אינו מסוגל להחליפו ושמהות הדמוקרטיה מתמצית בניצחונות סדרתיים בבחירות אינם מעודדים.

קיוויתי שאיטליה תשפר את הרגשתי. עד לאחרונה שלט שם פופוליסט מסוגו של ארדואן - סילביו ברלוסקוני. בין המוסלמי השמרן לאיטלקי חובב מסיבות החשק נרקמה חברות מפתיעה. ברלוסקוני אפילו שימש כעד בחתונת בנו של ארדואן ב-2003. אבל בניגוד לארדואן, ברלוסקוני לא הכניע את מערכת המשפט האיטלקית שהתישה אותו בשורת חקירות ומשפטים על שחיתות וקיום יחסי מין עם קטינות. ברלוסקוני הצליח פעמיים לחזור לשלטון וצבר בסך הכל תשע שנים בראשות הממשלה. אבל בסופו של דבר לא הצליח לשנות את איטליה כפי שביקש, או להנציח את מורשתו. בגיל 80 הוא עדיין פעיל פוליטית ומחזיק בכמה ערוצי תקשורת, אבל מפלגת הימין־מרכז "פורצה איטליה", שבה הוא עדיין שולט, אף שאסור לו להתמודד בבחירות, מחזיקה רק ב-8% מהמושבים בפרלמנט.

ברלוסקוני בנה את הדומיננטיות הפוליטית שלו לא מעט על שליטתו בתקשורת, בעיקר בטלוויזיה. המיליארדר שבנה את הונו תחילה בעסקות נדל"ן, לפני שעבר לתעשיית הטלוויזיה, הצליח בשילוב מיומנות עסקית וכיפוף החוקים הרגולטוריים להחזיק בשלושה משבעת הערוצים המשודרים בכל רחבי איטליה. על ערוצי רשות השידור הציבורי, Rai, שמפוקחת על ידי הפרלמנט, הפיל ברלוסקוני את חיתתו ואילצם לפטר עיתונאים ולבטל תוכניות סאטירה שעלבו בו. בפועל, שלט בתקופה מסוימת ב-90% משידורי הטלוויזיה הארציים. במלים אחרות, ברלוסקוני השיג שליטה בתקשורת האיטלקית שנתניהו רק יכול לחלום עליה. ועדיין נוצח.

נחתתי ברומא כדי לנסות להבין כיצד הדמוקרטיה האיטלקית ניצחה ושרדה את ברלוסקוני. מצאתי את עצמי בלב קמפיין מבלבל על שינוי בחוקה שביקש להנהיג ראש הממשלה מתיאו רנצי, כדי לצמצם את כוחו של הסנאט, הבית העליון בפרלמנט, ולהקל על ממשלתו להעביר רפורמות מקיפות. רנצי נתפש בעיניים זרות כאנטיתזה של ברלוסקוני - פוליטיקאי צעיר מהמרכז־שמאל, בן 41 בסך הכל, שזינק מראשות העיר פירנצה לראשות הממשלה והחל להוציא לפועל אג'נדה שאפתנית. משאל העם נראה כהימור מזהיר שאם היה מצליח, רנצי היה מוצא את עצמו בעמדה שלטת לבצע את מדיניותו.

ליה קוורטהפלה, חברת פרלמנט איטלקית: "ברלוסקוני, כמו טראמפ, היה אטרקטיבי לבוחרים כי לא היתה לו מדיניות. כיום אנשים פחות פתוחים לחשיבה פוליטית. רק סיסמאות. לממשלה כיום הרבה יותר קשה לספק בעצמה את הפתרונות"

ראש ממשלת איטליה לשעבר, סילביו ברלוסקוני, וראש הממשלה בנימין נתניהו
עמוס בן גרשום / לע"

בבוקר הראשון ברומא, הצטרפתי לצעדה שאירגנה תנועת חמשת הכוכבים, המפלגה הפופוליסטית שמאיימת בסקרים על המפלגה הדמוקרטית בראשות רנצי. המשתתפים דיברו על "הדיקטטור שמאיים על הרפובליקה", והם לא התכוונו לברלוסקוני, מבחינתם זקן חסר השפעה, אלא לרנצי. הם כמעט לא התייחסו לפרטי ההצעה שעליה הם היו אמורים להצביע. כל מה שהיה חשוב להם הוא לזעוק "אנחנו אומרים לא" (להצעת המשאל) ולרשוף על "הדיקטטור". בצעדה שנייה, גדולה בהרבה, שנערכה באותו יום ברומא לרגל יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים, ציפיתי למצוא ציבור הרבה יותר אוהד לרנצי. שוב שמעתי רבים שהיו נחושים להצביע "לא" במשאל כדי להבטיח שלראש הממשלה, או מי שיבוא אחריו, לא יהיה כוח ליהפך לדיקטטור. קשה להאמין עד כמה, 71 שנה לאחר הוצאתו להורג של מחולל הפשיזם בניטו מוסוליני, עדיין מקנן בקרב איטלקים פרגמטים ומתונים החשש מחזרת הרודנות.

למצעד נגד השינוי בחוקה הצטרף בפה גרילו, הקומיקאי שהקים את תנועת חמשת הכוכבים, שמאיימת ליהפך לכוח הפוליטי המוביל במדינה. גרילו, שהוגלה בשנות ה–80 מערוצי הטלוויזיה לאחר הסאטירה הפוליטית הבוטה והגסה שלו שהכעיסה את הפוליטיקאים, הקים את התנועה (הוא מתעקש שמדובר בתנועה, לא מפלגה) באמצעות הבלוג שלו, שבו שיתף את הציבור בדעותיו נגד הממסד. בהמשך קרא לתומכיו להתאסף באסיפות מחאה, שאותן כינה "יום הוופאנקולו" - הקללה האיטלקית האהובה ביותר, קיצור של "לך תזדיין בתחת".

בבחירות 2013 זכתה התנועה ב-25% מהקולות. עם זאת, גרילו בן ה-68 לא מכהן כחבר פרלמנט. הוא מסרב לקחת חלק במשחק הפוליטי ונשאר המנהיג והאידיאולוג של התנועה, כשנציגיו מחויבים בקוד מחמיר של תקנות המחייבות אותם להישמע בכל נושא לדין התנועה. הוא מתנשף בכבדות תוך כדי צעידה, אבל זה לא מפריע לו להעניק ראיון אחר ראיון כשהוא יורה בצרורות את הסיסמאות שלו.

"זאת צעדה שמחה", הוא מתעקש. "אנחנו אנשים שמחים, אנשים עם תשוקה", הוא אומר ונוטף בוז למי שמבקרים אותו ואת "התנועה שהוקמה על ידי שחקנים וקומיקאים". האויבים שלו הם השווקים והמומחים, הפוליטיקאים והעיתונאים, כל מי ש"מתעסק בעולם שכבר לא קיים ומדברים בשפה שאנחנו לא מבינים". תנועתו היא "הראשונה שהבינה את 'הטכנולוגיה של המחר' ומתמודדת עם אתגרי העולם החדש, שבו תהיה פחות עבודה".

אי אפשר לסווג את השיח של גרילו על קשת פוליטית המשתרעת מימין לשמאל. כדי להתחבר אליו צריך לאמץ את הנרטיב שבו השתמשו גם במהלך הקמפיין של טראמפ לנשיאות ובמשאל העם על פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי - אירועים שגרילו נתלה בהם בשמחה. זה שיח שבז למה שנתפש בעיני המומחים והעיתונאים כעובדות. את מה שרק השנה זכה באנגלית למונח "Post Truth", המציא גרילו כבר לפני שנים. ובדיוק כמו בארה"ב לפני חודשיים, גם באיטליה מבטיחים פוליטיקאים ועיתונאים ותיקים שאין שום סיכוי שגרילו יגיע לשלטון.

רנצי נכשל היכן שטראמפ הצליח

הפוליטיקה של רומא היא לעתים רדיקלית והפכפכה, ולתושביה נטייה תיאטרלית, המושפעת מהריסות האימפריה המקיפות אותם מכל עבר. כדי לשמוע דעות צלולות וברורות יותר, נסעתי צפונה למילנו. החלטה נכונה בחלקה: אמנם בבירת הצפון היה קל יותר לפגוש אנשים מעודכנים פוליטית עם עמדות מנומקות, אבל שוב מצאתי את עצמי בבועה אמידה ומשכילה. באופן מפתיע, גם כאן רבים לא ראו בברלוסקוני, יליד העיר, דיקטטור.

את ליה קוורטהפלה, חברת פרלמנט מטעם המפלגה הדמוקרטית, פגשתי במשרדי "קאזה דל סי" - "בית ה'כן'", מטה הבחירות המקומי למען התמיכה בשינוי בחוקה. קוורטהפלה היא כלכלנית רהוטה בת 34, נציגת דור חדש של פוליטיקאים, כמו רנצי, שנכנסו לזירה בעידן הפוסט־ברלוסקוני. היא מודה שקשה להסביר לבוחרים מדוע הממשלה צריכה יותר סמכויות.

ראש ממשלת איטליה היוצא, מתיאו רנצי. האם יצליח לנסח מסר משכנע שיציע התנתקות
מהשיטה הקיימת
KACPER PEMPEL/רויטרס

"קשה לשכנע אנשים להצביע בעד הצעה. הרבה אנשים פשוט נגד הרבה דברים. קל להם לצעוק על רנצי שהוא דיקטטור, אף שזה שטויות, כי הם גדלו בעידן הטלוויזיה של ברלוסקוני, עידן של קיטוב מעמיק". בעבר, היא אומרת, ברלוסקוני השפיע גם על האופוזיציה נגדו. "אנחנו נגררנו לקיטוב הזה, וכל עוד צעקנו על ברלוסקוני חזרה ועשינו לו דמוניזציה, הפסדנו. רק כשהתחלנו לדבר על מה שאנחנו מציעים, הראינו שיש אלטרנטיבה".

למרות ההפרש בגילים ובמדיניות, איטלקים רבים זיהו ברנצי מאפיינים דומים לברלוסקוני. שניהם שונים כל כך מהפוליטיקאים האיטלקים האפורים של פעם. כמו ברלוסקוני, גם רנצי חש בנוח תחת הזרקורים באולפני הטלוויזיה הגדולים והנוצצים של הערוצים המסחריים (רובם בבעלותו של ברלוסקוני). רנצי מסוגל להסביר מדיניות כלכלית סבוכה בלשון עממית. באחד הערבים צפיתי בתוכנית ראיונות בהנחייתה של בלונדינית בשמלה ורודה, שמסתיימת הרבה יותר קרוב לישבן מאשר לברך, ועקבים בגובה 10 ס"מ. בזה אחר זה הופיעו ברלוסקוני ורנצי, בעד ונגד המשאל. בהחלט אפשר היה לחוש בדמיון ביניהם. רנצי, לפחות בהופעתו הטלוויזיונית, הוא ברלוסקוני דור 2.0.

סיליביו ברלוסקוני
אי־פי

"להרבה אנשים עדיין יש טראומה מברלוסקוני ולכן גם חשש מרנצי, שהוא אדם כריזמטי וחזק", אומרת קוורטהפלה. אבל רנצי נאבק בבעיה עמוקה יותר, שאינה ייחודית לאיטליה. "אנשים פשוט נגד פוליטיקה ומדיניות. טראמפ היה אטרקטיבי לבוחרים בארה"ב כי לא היתה לו מדיניות. הוא לקח דרך קיצור לשלטון, במקום להתמודד עם שאלות קשות. גם ברלוסקוני היה כך, וכיום אנשים פחות פתוחים לחשיבה פוליטית. רק סיסמאות. לממשלה כיום הרבה יותר קשה לספק בעצמה את הפתרונות. ממשלה לא יכולה לשנות לבדה את האקלים, למנוע הגירה בין יבשות ולהילחם בטרור - צריך לעבוד בגופים בינלאומיים גדולים יותר, ואנשים מאבדים את האמון בממשלה שלא יכולה לספק פתרונות לבדה. הפתרון הוא שילוב בתוך האיחוד האירופי, אבל המרכז־שמאל כבר לא מצליח לנסח טיעונים משכנעים בזכות הפרגמטיות, והשמאל המסורתי נצמד לרעיונות מיושנים".

רנצי היה נער הפוסטר של המרכז־שמאל האירופי, שקיווה שיצליח לנסח את הנרטיב הפרגמטי החדש. אבל גם הוא התקשה, איבד פופולריות ולקח סיכון גדול מדי עם המשאל. ואולי הקיטוב פשוט היה עמוק מיד. קוורטהפלה מבטאת את הקיטוב ללא משים, כשהיא מסבירה מדוע רנצי ומדיניותו היו פופולריים יותר בצפון. "הצלחנו כאן במילנו לצאת מהמשבר הכלכלי, ואנחנו פתוחים לחשיבה חדשה. הבעיה היא שבדרום אין לאנשים את המנטליות שלנו, של להפשיל שרוולים ולהתחיל לעבוד". אמרנו, בועה.

מי שבשעתו התנגדו לברלוסקוני עושים עכשיו חשבון נפש. "לתקשורת האיטלקית בעידן ברלוסקוני היתה משימה - להוריד את ברלוסקוני, וזה לא דבר טוב. זה הופך עיתונאים לחד־ממדיים", אומר מאוריציו מולינארי, עורך העיתון "לה סטמפה". כתבת פוליטית לשעבר אומרת ש"הבעיה היא שבעיתונות האיטלקית מעולם לא היה פלורליזם אמיתי. כתבים היו מתקבלים לעבודה ולאחר מכן אסור לפטר אותם. לכל עיתון היה צוות פוליטי גדול וותיק שיושב ברומא, וכל כתב היה ניזון ממקורות קבועים, מפתח בהם תלות, והסיקור היה בהתאם - משעמם וחד־גוני. לכן פוליטיקאים חדשים היו צריכים למצוא דרכים חדשות להגיע לציבור, והטלוויזיה של ברלוסקוני היתה כל כך אפקטיבית".

"הטלוויזיה של ברלוסקוני הצליחה כי זה היה מודרני וצבעוני ונוצץ", נזכרת אנה זפסובה, עיתונאית ותיקה שהתמחתה ברוב שנותיה דווקא בסיקור של בריה"מ לשעבר. ערוצי הכבלים של ברלוסקוני התחילו בכלל כ"בונוס" שהעניק למי שרכשו דירות בשכונות המגורים שהקים בשנות ה-70, אבל עד מהרה הם התרחבו. "זה לא היה החומר המשעמם של Rai, שהוכתב על ידי קומוניסטים וקתולים", אומרת זפסובה.

כמו חלקים רבים בממסד האיטלקי, גם השליטה ברשות השידור הלאומית עד שנות ה-90 היתה תוצאה של פשרה בין המפלגות. מערכות החינוך, המשפט והתקשורת הוחזקו במקביל על ידי המפלגות הקומוניסטיות והקתוליות. הסידור הזה הבטיח יציבות שלטונית, אבל היו לכך השפעות מרחיקות לכת - מתוכנית הלימודים ועד לוח השידורים. הטלוויזיה של ברלוסקוני היתה זולה וטראשית, וכללה אופרות סבון, שעשועונים ותוכניות אירוח קלילות בהנחיית נשים יפות, שחלקן מצאו בהמשך את דרכן לספסלי הפרלמנט בשליחות פורצה איטליה ("קדימה איטליה", מפלגתו של ברלוסקוני). התהליך דומה לזה שבו ניגף הערוץ הראשון בישראל על ידי הטלוויזיה המסחרית בשנות ה-90. זה נתן לברלוסקוני המון כוח, אבל זה לא החזיק.

פתאום כולם רוצים להיות חברים של נתניהו

שעת נסיעה ברכבת מהירה ממילנו. אני פוגש את מאוריציו מולינארי במשרדי "לה סטמפה" בטורינו. איטליה היא "מדינה של ערים", כל עיר עם אופי שונה מאוד ומסורות שקיימות מאות שנים. טורינו הצפונית והקרירה היא העיר המרוחקת ביותר מאיטליה הים־תיכונית: מסודרת, תעשייתית, קודרת. עיר שיותר מ-100 שנה קשורה בטבורה לחברה אחת - ענקית הרכב פיאט. אבל גם פיאט, כדי לשרוד, היתה צריכה להתרחב אל מחוץ לאיטליה, לחבור לקרייזלר האמריקאית ולהעביר חלק גדול מהפעילות הפיננסית והייצור אל מדינות אחרות. על מדי קבוצת יובנטוס, שבבעלות משפחת אניילי, בעלי השליטה בפיאט, מתנוסס כיום לוגו Jeep האמריקאית, החברת הבת של פיאט־קרייזלר. גם "לה סטמפה" שייך לקונצרן ובהתאם, העורך הראשי מולינארי מאמין שהמזור לחוליי הדמוקרטיה באיטליה יבוא בכלל מארה"ב.

"דמוקרטיה באמצעות מוסדות ייצוגיים כבר לא עובדת", הוא שוטח את משנתו. "הברית החברתית הופרה ברגע שבו נהיה ברור שהדור הצעיר כבר לא ייהנה מאיכות חיים טובה משל הוריו. הגלובליזציה הועילה רק לחלק מהחברה, והעניים ומעמד הביניים במערב כבר לא מתקדמים. באופן טבעי, מאשימים את הממסד הפוליטי ויש גל של טינה וכעס, דומה מאוד לזה שהיה בשנות ה-20 וה-30". הפתרון לשיטת מולינארי הוא "למצוא תפישת רווחה חדשה, כזאת שתועיל למעמד הביניים ולא תיצור שנאה כלפי מהגרים. התפישות הסוציאל־דמוקרטיות של שנות ה-90 כבר לא יכולות לספק את זה".

עם כל הבעיות הייחודיות של איטליה, הוא מאמין שהיא לא שונה בהרבה מיתר מדינות מערב אירופה, וכמו שקרה שוב ושוב במאה ה-20, גם עכשיו תגיע ארה"ב להושיע את היבשת. "ארה"ב היא המעבדה החברתית הגדולה של המערב. היא תמצא את הנוסחה החדשה של מדיניות רווחה במאה ה-21". לכן מולינארי רואה בעליית טראמפ גם הזדמנות לשבירת מוסכמות פוליטיות וחברתיות מיושנות ויצירת פתרונות חדשים. הבעיה היא שזה ייקח זמן. "זה לא יקרה מיד, אולי רק בממשל שיחליף את טראמפ. בינתיים נראה לרבים באירופה ואמריקה שרק המנהיגים הרודניים, כמו פוטין, מצליחים יותר".

ראש הממשלה בנימין נתניהו נפגש עם ראש ממשלת איטליה מתיאו רנצי בבניין עיריית פירנצה, איטליה
קובי גדעון / לע"מ

מולינארי משוכנע שאנחנו בתקופת ביניים. "אני יהודי איטלקי, אז כמובן שאני אופטימי", הוא צוחק. "אני לא חושש לעתידה של הדמוקרטיה, כי אני מאמין שהיא יכולה להשתנות. השאלה היא אם הפתרון יגיע בזמן מארה"ב, לפני שתהיה לנו כאן מלחמת אזרחים בין התושבים הוותיקים למהגרים. ארה"ב ובריטניה חזקות מספיק כדי להחזיק מעמד עד שיגיע הפתרון, אבל אני חושש לחוליות חלשות באירופה כמו איטליה".

השיחה עם מולינארי, שחי במשך תקופות שונות מחייו בירושלים, כסטודנט באוניברסיטה העברית וכשליח עיתונו לישראל, מתנהלת בתערובת של אנגלית, איטלקית ועברית. גם הוא חושב שנתניהו דומה יותר לרנצי מאשר לברלוסקוני. "ברלוסקוני נכשל כי פשוט לא היה אכפת לו מהמדינה, רק מעצמו, ולא היה לו חזון אמיתי. רנצי הוא ביבי - פוליטיקאי צנטרליסטי שרוצה לשלוט במערכת כדי לשנות את הכל". מולינארי גם רואה בנתניהו את מי שהבין שהעולם נכנס לתקופת ביניים של מנהיגים פופוליסטים ואנטי־ליברלים. "מנהיגים אחרים בעולם, כמו ארדואן, רוצים עכשיו להיות חברים של נתניהו, כי הם רואים שיש לו קשר טוב עם פוטין. זה ילך ויתגבר, כי יש לו גם קשר טוב עם טראמפ".

מולינארי לא חושב שנתניהו בעצמו ילך באותו נתיב של צמצום הדמוקרטיה הליברלית. "הדמוקרטיה בישראל מסתדרת כי יש לה מגזר טכנולוגי חזק ויש את צה"ל. שני המגזרים האלה מתרחקים מפוליטיקה וזה נותן למדינה רשת ביטחון ששומרת על הדמוקרטיה".

ואולי הריחוק של המגזרים אלה מפוליטיקה דווקא יוצר ואקום שלטוני ובועות שמנותקות מהחברה, כמו הבועה התל־אביבית?

"מי אמר שבועות זה דבר רע?", מתגרה בי מולינארי בחיוך.

לילה חורפי ירד על טורינו כשעזבתי את משרדי "לה סטמפה" ונזכרתי ביהודי חכם שגר כל חייו כמה רחובות משם, למעט תשעה חודשים שבהם היה אסיר באושוויץ. הכימאי והסופר פרימו לוי נהפך שלא בטובתו לקול של מוסר אנושי יהודי־חילוני לאחר השואה. הוא העיד על עצמו שאף שתמך בציונות המקורית ובהקמתה של מדינת ישראל, הוא "מרגיש חצוי מאוד" כלפי האופן שבו ישראל התפתחה. עשרות שנים הוא חשש להתבטא ברבים בנוגע לישראל. ב-1982 הוא שבר שתיקה לראשונה כשחתם על מכתב פומבי שקרא לישראל להוציא את כוחותיה מלבנון, ופירסם מאמר נוקב נגד מדיניות הממשלה, שהתפרסם בעמוד הראשון של "לה סטמפה".

בראיון קשה לעיתון "לה רפובליקה" בעקבות הטבח במחנות סברה ושתילה, כינה את ראש הממשלה מנחם בגין "פשיסט", אבל גם הביע תקווה לעתידה של ישראל. כשנשאל אם הוא חושש שישראל עלולה ליהפך למדינה טוטליטרית ענה: "זה יכול לקרות, אבל רק בעקבות מלחמת אזרחים. כיום אני רואה שהאופוזיציה לבגין היא אמנם במיעוט, אבל מיעוט גדול. איני מאמין שבישראל יכול לקרות מה שקרה בצ'ילה. איני רואה סכנה שכזאת. ישראל היא מדינה תוססת ביותר מבחינה פוליטית ודמוקרטית".

רוב היהודים האיטלקים שאני פוגש כיום נוטים הרבה יותר ימינה מלוי, שנפל למותו ממעקה המדרגות בביתו ב–1987. הוא לא חי לראות את עלייתם של ברלוסקוני ונתניהו. מה היה אומר על ישראל העכשווית?

ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להיות לא דמוקרטית

"הסכנה לדמוקרטיות כיום אינה באידיאולוגיה כוללת, שבאופן שיטתי דוחה עקרונות דמוקרטיים", כותב חוקר החשיבה הפוליטית האירופית, פרופ' יאן־וורנר מולר, בספרו החדש והמדובר "מהו פופוליזם?". לדבריו, "הסכנה היא פופוליזם - גרסה נמוכה של דמוקרטיה, המבטיחה לקיים את הערך הנעלה ביותר של הדמוקרטיה - תנו לעם למשול".

הפופוליזם מבוסס על אותה "דמוקרטיה טהורה", שמבססת את סמכותה אך ורק על דין הבוחר ומצמצמת את מקומם של חופש הביטוי ושלטון החוק, כשכל מי שמתנגדים לה מוקעים כבוגדים ואויבי העם האמיתי. מולר מזהה את ארדואן וברלוסקוני כחלק ממבשרי הקו הפופוליסטי של המאה ה-21. הוא מביא שורה של דוגמאות מרחבי העולם, אבל לישראל אינו מתייחס. פופוליסטים חדשים בולטים בספרו הם כמובן טראמפ וגם בפה גרילו האיטלקי.

יורם גוטגלד, חבר פרלמנט איטלקי והיועץ הכלכלי של מתיאו רנצי: "ישראל ואיטליה דומות במידת האי־ שוויון הגדולה, אך הכלכלה הישראלית, עם כל הבעיות שלה, צומחת. הכלכלה האיטלקית לעומת זאת קפואה. את זה אנחנו מנסים לנער בשנים האחרונות"

רנצי מצביע היום במשאל העם
Antonio Calanni/אי־פי

"אם הרפורמות של רנצי ייפסקו, ולא יהיה תהליך של שיפור מתמיד, תהיה לנו בעיה של פופוליזם באיטליה", מזהיר יורם גוטגלד, חבר פרלמנט איטלקי ויועצו הכלכלי הבכיר של רנצי. גוטגלד, ישראלי יליד תל אביב, הגיע לפני 30 שנה למילנו כמתמחה במשרדים המקומיים של חברת הייעוץ מקינזי, התחתן ונהפך לאזרח איטלקי. הוא היה אחד המוחות מאחורי תוכנית הרפורמות של רנצי. אנחנו נפגשים בלובי של מלון בריסטול המפואר ברומא יומיים לפני קיום המשאל. בשבועיים שלפני פתיחת הקלפיות אסור לפרסם סקרים, אבל גוטגלד בוודאי חשוף לתוצאות סקרים פרטיים ושומר על ארשת של אופטימיות זהירה מאוד.

"בשנתיים האחרונות ערכנו הרבה רפורמות, אבל אנשים כבר שכחו", הוא מתאונן על הזיכרון הקצר של הבוחרים. "לא היתה לנו ברירה, המשאל הכרחי להמשך הרפורמות החיוניות כי אין לנו דרך להעביר אותם בפרלמנט הנוכחי". כמו עמיתתו הצעירה למפלגה, ליה קוורטהפלה, הוא טוען ששיטת הממשל "בלתי אחראית", מכיוון שהיא נותנת לממשלה "אליבי" לא לעשות דבר ולהאשים את הסנאט החזק שיכול להטיל וטו על חקיקה.

כמו יתר המרואיינים, גם הוא ממעיט בכוחו של ברלוסקוני. "ברלוסקוני הוא ימין מתון בסופו של דבר. הבעיה היא הימין הקיצוני, מפלגת לגה נורד (הליגה הצפונית), ששונאת מהגרים, ובפה גרילו. אם לא נטפל באי־שוויון, הפופוליסטים יעלו לשלטון. פופוליזם זה להצביע על אשמים. עכשיו האשם זה היורו, או הפליטים". הכלכלה האיטלקית, הוא מסביר, שיגשגה עד סוף שנות ה-60, כשהמפלגה השלטת - הנוצרית־דמוקרטית, נאלצה לשנות את חוקי העבודה כדי לפייס את הקומוניסטים. "לכן יש כאן המון חברות קטנות, כי חברה עם יותר מ-15 עובדים לא יכולה לפטר עובד, אפילו אם הוא גנב מהחברה, וקל יותר לחברה קטנה להעלים מס", אומר גוטגלד. כדי לתת למפלגות האחרות תקציבים ונתחי שלטון, הוסיפו שכבה נוספת של ביורוקרטיה בהקמת ממשלות אזוריות.

הקואליציה - שבמרכזה הנוצרים־דמוקרטים והסוציאליסטים, שהחזיקו בשלטון באיטליה מסוף שנות ה-40 - התמוטטה בתחילת שנות ה-90, עם חקירת "ידיים נקיות", שחשפה קשרים נרחבים בין הפוליטיקאים הוותיקים והפשע המאורגן, מה שפינה את הדרך לברלוסקוני. "היה צריך שיבוא מנהיג שישבור את המבנה הישן. הבעיה היא שברלוסקוני דיבר על רפורמה ליברלית, אבל לא עשה כלום. אחר כך בא רנצי". גוטגלד היה משוכנע עד הרגע האחרון, שרנצי מציע את הפתרון היחיד לאיטליה. "בפופוליזם נלחמים בשינוי וביעילות".

הוא מאמין שלמולדתו ישראל יש בעיות דומות. "ישראל ואיטליה דומות במידת האי־שוויון הגדולה והקיטוב ההולך וגדל בהכנסות. אם הדמוקרטיה לא תטפל בזה, נקבל פופוליזם". עם זאת, הוא נשמע אופטימי יותר כשזה נוגע לישראל. "הכלכלה הישראלית, עם כל הבעיות שלה, צומחת. הכלכלה האיטלקית קפואה. את זה אנחנו מנסים לנער בשנים האחרונות. אני לא רואה סכנה לדמוקרטיה בישראל - דמוקרטיה היא תכונה של חברה. ישראל היא חברה גלובלית שמחוברת לעולם והמשק שלה זקוק לחדשנות. היא לא יכולה להרשות לעצמה לא להיות דמוקרטית".

ומה לגבי איטליה?

"גם באיטליה, אני מאמין שמסורת של 70 שנות דמוקרטיה עשתה את שלה".

כעבור יומיים, ב-4 בדצמבר, התברר שגם הסקרים הפסימיים ביותר מבחינת רנצי פיספסו. 59% מהבוחרים האיטלקיים הצביעו נגד השינוי לחוקה. רנצי התפטר שעה קלה לאחר פרסום המדגם בטלוויזיה. הרפורמות נכנסו למקפיא ורנצי חזר לפירנצה. תנועת חמשת הכוכבים מובילה עכשיו בסקרים בפער קטן על הדמוקרטים של רנצי.

בפה גרילו
רויטרס

האם משמעות תוצאות משאל העם היא שרוב האיטלקים תומכים באג'נדה פופוליסטית? לא בטוח. רנצי יחזור. הוא קיבל 41% תמיכה במשאל וחמשת הכוכבים, גם בשיא כוחה בסקרים, מגיעה רק ל-31%. גרילו ורנצי עוד ייאבקו על עתידה של איטליה, ובבחירות הבאות יתייצבו שתי קואליציות - מפלגות מרכז־ימין ומרכז־שמאל מצד אחד, ופופוליסטים וקיצוניים מהצד השני. הפופוליסטים כרגע בתנופה, אבל הקרב עדיין לא הוכרע. מה שיכריע תהיה היכולת של שני המחנות לשתף פעולה בתוך עצמם - פרגמטים מימין ומשמאל ופופוליסטים וקיצונים - והצלחתם של שני המנהיגים לנסח מסר משכנע שיציע התנתקות מהשיטה הקיימת ועתיד חדש.

יש סיבה לאופטימיות

בבוקר האחרון ברומא הלכתי לשער טיטוס. קלישאה ציונית חבוטה, אבל כיהודי וישראלי לא משנה כמה פעמים אעמוד שם, שער הניצחון לגנרל הרומי שהחריב את ירושלים ובית המקדש, והביא לקץ הריבונות היהודית בארץ ישראל למשך 1,878 שנה, הוא מקום שמזכיר לי מהיכן באנו ואולי גם לאן אנחנו הולכים. בבוקר ה-30 בנובמבר 1947, יום אחרי החלטת האומות המאוחדות, הגיעו לכאן יהודי רומא, שרק שלוש שנים קודם לכן חיו בסתר מחשש שיגורשו לאושוויץ, ואמרו תפילת הודיה. שם, מתחת לתבליט של השבויים היהודים הנושאים את מנורת בית המקדש בתהלוכת הניצחון של טיטוס, עשו יהודי רומא את הוואפאנקולו הגדול ביותר בהיסטוריה.

האם מישהו העז אז לחלום ששתי האומות שנולדו מחדש מאפר המלחמה, האיטלקית והיהודית, יצליחו לשמור על משטר דמוקרטי במשך 70 שנה? האיטלקים התנסו בשלטון האפיפיור, במלוכנות ובפשיזם. ליהודים היה ניסיון של גלות ארוכה, שבה קיומם היה תלוי ברצונם של רודנים. המסקנה שרק דמוקרטיה ליברלית יכולה להבטיח קיום ושגשוג לאורך זמן אולי מתבקשת כיום, אבל היא לגמרי לא מובנת מאליה. איטליה השתחררה מהפשיזם, התמודדה עם קומוניזם ושחיתות, ואפילו שרדה את עידן ברלוסקוני. בישראל, מהגרים שהגיעו ממזרח אירופה וארצות ערב ללא כל ניסיון במשטר דמוקרטי, הצליחו לבנות מדינה שבה השלטון מחליף ידיים בדרכי שלום, על פי החלטת הבוחר.

פופוליזם אסלאמי־לאומני החליף מיליטריזם חילוני בטורקיה, ובארה"ב ייכנס בחודש הבא פופוליסט לבית הלבן. עם זאת, אצלנו עדיין יש סיבה לאופטימיות. הדמוקרטיה הישראלית היא פלא נדיר שכבר עמד מול אתגרים קשים יותר מנתניהו. כשנפרדתי ממאוריציו מולינארי בטורינו הוא ציטט את שמעון פרס, שאמר כי "היהודים הם עם של אנרכיסטים". אנרכיסטים לעולם לא ייתנו לרודן למשול בהם.

המוסף השנתי של TheMarker: דמוקרטיה, ישראל 2016 - מה השתבש?

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות