סכנה/חגיגה לדמוקרטיה* - מגזין שנתי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

סכנה/חגיגה לדמוקרטיה*

נכון, הדמוקרטיה שלנו לא מושלמת ומרחפים מעליה איומים רבים. אי אפשר להתעלם מהכיבוש, מהגזענות, מהפערים, וכן - מנתניהו ■ מצד שני, יש רבים בישראל של 2016 שמרגישים שהקול שלהם נשמע סוף־סוף

תגובות
ממשלת רבין מ–1992. אם הכל היה כל כך טוב, איך זה שחצי מהישראלים הרגישו מודרים?
סער יעקב/לע"מ

באחת מישיבות המערכת התפתח ויכוח שקצת הפתיע אותי: מחצית מהנוכחים שללו את הנחת היסוד של הגיליון השנתי שעליו חשבתי - שהדמוקרטיה הישראלית מידרדרת למקומות מסוכנים. קשה היה לפספס את החלוקה הדמוגרפית/מגזרית/עדתית בין אלה שאמרו שהדמוקרטיה נמצאת בעיצומו של סחרור אטי לבין אלה שיעצו לי להרגיע. הכל בסדר, כלום לא קורס, הם אמרו.

מה אתם מדברים, התרגזתי, ראש הממשלה בנימין נתניהו חזק מדי ואינו קשוב לעקרונות הדמוקרטיים הבסיסיים. הוא מנהל את המדינה עם בני משפחה ומקורבים, מצ'פר טייקונים חברים, מחסל וממנה פקידים לפי נאמנותם, משתמש בטיעונים ביטחוניים לשווא, פוגע בתקשורת, מסית נגד ערבים ושמאלנים, מלהטט בחוקים ומעקם נהלים. כל זה מחלחל למטה. ועוד לא דיברנו על מירי רגב עם "יש לנו 30 מנדטים ולכם רק 20", או "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו", על איילת שקד שממנה שופטים "משלנו", על נפתלי בנט והחינוך מחדש, ועל דוד ביטן שמי בכלל רוצה לצטט אותו. ומה עם החלשת בג"ץ והחוקים האנטי־דמוקרטיים שעולים בכנסת? ואיך אפשר לשכוח את הפלסטינים ומצבם, נושא שנהפך "שקוף" לרוב הציבור, מודחק מהתודעה?

בסדר, כבר ראינו הכל, הם אמרו. אתה חושב שבתקופת מפא"י היה יותר טוב? גם שם חולקו כספים לפי שיוך פוליטי, גם שם התקשורת היתה מגויסת. וחוץ מזה, הכיבוש התחיל אצל נתניהו? מירי רגב, אמרת? תראה את התקציבים לתרבות בפריפריה ואת שינוי הכיוון שהיא מובילה. ומה עם ועדת ביטון לשילוב מורשת המזרח שהקים בנט? האליטות צריכות להשתנות ונתניהו מבין את זה.

הוויכוח התלהט, ואני הפלגתי במחשבות לממשלת רבין מ-1992. אולי הם צודקים, חשבתי. שולמית אלוני היתה אז שרת החינוך ואריה דרעי שר הפנים. שיר של מחמוד דרוויש נכנס לתכנית הלימודים, חל גידול עצום בתקציבי החינוך, הוקמה מערכת השכלה גבוהה בפריפריה, מחלפים וכבישים נסללו, נתב"ג החדש החל להיבנות, חוק חיילים משוחררים וחוק ביטוח בריאות ממלכתי חוקקו, ומיליארדים הושקעו במגזר הערבי וברשויות המקומיות. באחת נהפכנו למדינה רצויה ולאבן שואבת להשקעות בינלאומיות. חלום של דמוקרטיה.

שער הגיליון השנתי של TheMarker

בעצם, לא בטוח. אם הכל היה כל כך טוב, איך זה שחצי מהישראלים הרגישו מודרים? הייתכן שהזיכרון הקולקטיבי של ישראלים מסוימים כל כך שונה מזה של אחרים?

בום. חזרתי ל-2016. נכון, הדמוקרטיה שלנו לא מושלמת ומרחפים מעליה איומים רבים. אי אפשר להתעלם מהכיבוש, מהגזענות, מהפערים, וכן - מנתניהו. מצד שני, יש רבים בישראל של 2016 שמרגישים שהקול שלהם נשמע סוף־סוף. מתי היה כאן ייצוג כל כך משמעותי למגזרים שונים? המערכת הציבורית עדיין מתפקדת ומונעת הידרדרות, ראש ממשלה מושחת נשלח לכלא, חוקים דיקטטורים נבלמים, חופש הביטוי מתפקד. אולי בעצם החשש המוצדק ליסודות הדמוקרטיה מתערבב עם הפחד של אליטות שמתקשות לפנות קצת מקום גם לאחרים?

מוסף סוף השנה של TheMarker עוסק בין היתר בשאלות האלה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#