דמוקרטיה זה לא - מגזין שנתי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

דמוקרטיה זה לא

הדמוקרטיה בישראל חוסלה בתנועת מלקחיים ■ מצד אחד השתלטה על המדינה ממשלה שתפישותיה קיצוניות, דתיות, דמגוגיות ושבויות בידי קבוצות כוח נצלניות ■ מצד שני, הוחלש כוחם של שומרי הסף שאמורים לבלום את דורסנות הרוב

תגובות
צעדת המיליון, 2011.
אילן אסייג

דמוקרטיה היא לא רק בחירות, אבל בלי בחירות אין דמוקרטיה. הבחירות שלנו אינן בחירות אמת. לכן הדמוקרטיה הישראלית היא דמוקרטיית שקר.

כבר יותר מעשור, לא ברציפות, מכהן כראש ממשלה האיש שנבחר בבחירות יותר מפעם אחת. בנימין נתניהו. בזכות הבחירה בו או במפלגתו הוביל נתניהו שורה של רפורמות, שנעו מכישלון לכישלון: זכויות אדם בסיסיות נשחקות, הפערים בין עשירים לעניים הם מהגבוהים במערב, העוני שובר שיאים, החינוך הממלכתי קורס, הגזענות גועשת, ספר החוקים מתמלא בתקנות הפוגעות במיעוטים, בית המשפט העליון חושש לפסול חקיקה לא דמוקרטית, יש יותר מדי מינויים פוליטיים, השלטון משועבד לקבוצות קיצוניות ולבעלי הון, שורר קיפאון מדיני והטרור גואה. הרשימה היתה יכולה למלא את כל הגיליון הזה. נכון, בג'ונגל מסביב ישראל היא וילה — אבל הווילה מתפוררת.

הדמוקרטיה חוסלה בתנועת מלקחיים. מצד אחד השתלטה על המדינה ממשלה שתפישותיה קיצוניות, דתיות, דמגוגיות ושבויות בידי קבוצות כוח נצלניות. מצד שני, הוחלש כוחם של שומרי הסף שאמורים לבלום את דורסנות הרוב. כך, כדי להתמנות למבקר המדינה או ליועץ המשפטי לממשלה צריך לרצות את ראש הממשלה. בית המשפט העליון מהלך על קצות האצבעות ליד הממשלה הלעומתית וחושש להרגיזה כאילו הפרדת רשויות ומערכת של בלמים הם לא תנאי שבלעדיו אין דמוקרטיה.

"יש המזהים את הדמוקרטיה עם שלטון הרוב. יטען הטוען כי אם החלטה כלשהי נתקבלה ברוב דעות ממילא, אז היא החלטה דמוקרטית. זו טעות", הסבירה באחרונה נשיאת העליון מרים נאור בנאום ביום זכויות האדם. לדבריה, "באין ריסון לכוחו של הרוב, הוא עלול ליהפך לעריצות; וכבר היו דברים מעולם".

ישראל מפוצלת. שתי מדינות לשני עמים. עם אחד שיש בו קבוצות כוח מבוצרות היטב הנוטלות את רוב עוגת המדינה: בעלי הון, מתנחלים, משרתי קבע, חרדים. כל קבוצת כוח מעוניינת לשמור על כוחה. הסתיידות העורקים הדמוקרטיים אינה נוגעת לקבוצות אלה בעם. הן נהנות ממנה. לעומת אליטות מבוצרות אלה, יתר הציבור הישראלי נאנק תחת יוקר המחיה, מחירי הנדל"ן הגואים וקריסת מדינת הרווחה.

חוסר היכולת של הרוב המנוצל לשנות את המציאות העגומה נעוץ בכך שברגעי ההחלטה תמונת המציאות המוצגת אינה אמיתית. תנאי בסיסי לדמוקרטיה הוא קבלת החלטות רציונלית המתבססת על מידע מהימן. בישראל אין מידע מהימן ואין החלטות רציונליות. תנאי הפתיחה של הדמוקרטיה לא מתקיימים.

נתניהו שולט במידע: ברצונו מספק, ברצונו קובר את הציבור במידע לא רלוונטי. אפילו כדי לברר כמה משלם הציבור על הגלידה במעון ראש הממשלה נדרשת בקשה לפי חוק חופש המידע. אם על הגלידה קשה לקבל מידע, מה הפלא שרכישת צוללות או ספינות להגנה על מאגרי הגז נעשית מאחורי מסך עשן?

באין מידע, המציאות היא מה שאומרים לנו שהיא. ביום הבחירות המציאות נהפכה ל"ערבים שנעים בכמויות אל הקלפי". אפילו מקבלי החלטות בכירים כבר אינם יודעים מהי המציאות. פקיד ממשלתי בכיר קורא מדי יום שני עיתונים, "מקור ראשון" ו"הארץ". כשביקשתי הסבר, אמר: "המציאות היא כנראה איפשהו ביניהם".

אמצעי התקשורת הישנים — טלוויזיה, רדיו, עיתונות כתובה — מתקשים לספק תשתית לקיום דמוקרטי. במקום סוגיות פוליטיות חשובות קיבלנו חיבה לביזאר. אורן חזן, למשל. חבריו לסיעה אולי מתביישים בו, אבל הם צריכים להודות לו. העיסוק התקשורתי בו הוא רכילותי ומופרז ובא על חשבון מידע חיוני ודיון ציבורי חשוב באמת. הוא מאפיל על עוד כמה אנשים שלא ברור כיצד לעזאזל נבחרו לכנסת. מנגד, בארה"ב מקבילו הרוחני של אורן חזן נבחר לנשיא. יש למה לשאוף.

כאשר התקשורת לא מספקת את הסחורה וגם לא נתפשת כגורם מהימן, מה שנחזה כמהימן מנצח. מעצבי דעת קהל שבו את הדמוקרטיה. בעידן האינטרנט, עיצוב דעת הקהל הוא שילוב של טכנולוגיה ופסיכולוגיה.

מדי יום אנו נכנעים לכוחות המעצבים את החלטותינו. בספר "תחרות וירטואלית" (Virtual Competition — The promise and perils of algorithmic-driven economy), שפורסם באחרונה בהוצאת אוניברסיטת הרווארד, מסבירים הפרופסורים המומחים לדיני תחרות, אריאל אזרחי מאוניברסיטת אוקספורד ומוריס שטוקה מאוניברסיטת טנסי, כיצד השוק החופשי נשלט. בעידן שבו כוח מחשוב ומידע על תנועותינו נאסף בכמויות (ביג דאטה), וכל צעדינו מנותחים ב"ביג אנאליטיקס" — השוק החופשי לא קיים באמת.

"חשבו על הסרט 'המופע של טרומן'", כותבים אזרחי ושטוקה, "שבו החיים הם סביבה נשלטת שכל כולה פסאדה, אבל היא מבטיחה לשחקנים בתוכה מידה של אושר. הנהנה האמיתי הוא מי ששולט בסביבה. באופן דומה, חלק מהשווקים המקוונים נראים כאילו הם מתנהלים על פי כללי השוק החופשי. כמו טרומן, גם אנחנו חושבים שאנחנו צרכנים רגילים שחיים את חיינו הרגילים וקונים מוצרים רגילים. אין לנו מושג איך, ובאיזו מידה, אנחנו מנוצלים".

רכישת כרטיסי טיסה היא דוגמה טובה למניפולציה. אתרי המכירה עוקבים אחריכם. בדקתם מחיר של טיסה, עברתם לאתר אחר כדי להשוות, כשתחזרו לאתר הראשון אתם עלולים לגלות שהמחיר עלה. האלגוריתם של האתר מנחש אתכם ומנסה ליצור אצלכם תחושה של דחיפות לרכוש את הכרטיס לפני שהמחיר יעלה וההזדמנות תחמוק. התוצאה היא שהאתר מרוויח יותר ואנחנו מפסידים. האלגוריתם מתמרן את ההחלטות שלנו לטובתו. הוא פועל לטובת מי שקנה אותו. אלה שיש להם כוח וכסף.

יוקר המחיה הוא אינדיקציה למצב הדמוקרטיה. משק שלא מצליח לצמצם את יוקר המחיה הוא משק שהמערכת הדמוקרטית שלו חולה. שוק חופשי אמור לטפל בבעיית יוקר המחיה. הצרכנים אמורים להיות מסוגלים לאסוף מידע, להשוות, להתמקח ולהוריד מחירים. בישראל זה לא קורה. רובנו עובדים יותר מדי, עייפים מכדי להשוות, מפסידים במיקוח או קונים בשוק מונופוליסטי שמרוויח עלינו גם כשנדמה שהעסקה טובה.

הבחירות הדמוקרטיות מתקיימות בתנאים דומים. מותשים ונטולי מידע, אנו בוחרים לפי הרגש. מי שולט ברגש? מי ששולט באינטרנט שאנו צורכים. נדמה לכם שאתם בוחרים את נתיב הגלישה שלכם באינטרנט. זו אשליה. פייסבוק יודעת מה אנחנו מחפשים ומה יספק אותנו. אם היא יודעת, גם נתניהו יכול לדעת זאת. כאזרחים עייפים במקרה הטוב אנחנו בוחרים לפי הרגש ומשלמים את המחיר המופרז של הבחירות שלנו בממשלה כושלת ובית נבחרים חלש. במקרה הגרוע יותר, אנחנו לא בוחרים בכלל ואחרים מכתיבים את חיינו.

בכנס השנתי של העמותה למשפט ציבורי, שנערך לפני שבועות ספורים, תקפה שרת המשפטים איילת שקד את מי שטוען שהדמוקרטיה מתה. שקד צודקת. הדמוקרטיה לא מתה, בדיוק כפי שהשוק החופשי לא מת. השוק קיים ואנחנו בכל זאת נדפקים. הדמוקרטיה לא מתה, אנחנו ממלאים תפקידנו כאזרחים למופת ובכל זאת נדפקים.

היענות בוחרי נתניהו לסרטון "הערבים נעים בכמויות אל הקלפי" היא הגרסה האלקטורלית להתנפלות על מבצעי מכירות ב–"50% הנחה" בחנות מוצרי חשמל, בלי לבדוק כמה מופרז היה המחיר ההתחלתי, או רכישה רגשית של ממתק "מופחת קלוריות" בלי לבדוק כמה קלוריות יש בו באמת.

בבחירות האחרונות הכינו בליכוד לראשונה מאז 2009 טיוטת מצע מפלגתי, ואז התלבטו אם כדאי בכלל לפרסם את המצע. במציאות הזאת באמת אין צורך במצע. די בכמה מלים שמפעילות רגש. יש "ציוני" ו"לאומי" ו"אח" וכל היתר "בוגדים". ביעילות אלגוריתמית יודע נתניהו לנגן על רגשות הציבור ברגע הנכון. לפעמים זו אירן, לפעמים טרור, לפעמים ערבים. מה שבטוח, זה לא דמוקרטיה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#