תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

תאונה מבצעית: כך השתלט האדם הכי הפכפך ולא דמוקרטי בפוליטיקה על מערכת הביטחון

לכתבה

בלהיטותו להבטיח עוד תקופה במעון בבלפור הפקיד ראש הממשלה בנימין נתניהו בידי אביגדור ליברמן את המערכת הרגישה והיקרה ביותר לחיי הישראלים ■ המוסף השנתי של TheMarker

102תגובות

בפרק הראשון של הספר "ליברמן - כתב האישום שלא הוגש" (בהוצאת כנרת־זמורה־ביתן) מתארת עו"ד אביה אלף, לשעבר מנהלת המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה, ארוחת צהריים עם ידידה ר' במסעדת זוני במרכז ירושלים, בנובמבר 2010, שיא ימי החקירה כנגד שר הביטחון אביגדור ליברמן. "לא עברו חמש דקות, ומולנו התיישב, בגבו אל הקיר ובפניו אלינו, גבר עם פנים סלביות וארשת קשוחה. לא ראינו אותו נכנס למסעדה, אבל פתאום הוא היה שם, שלושה שולחנות מאתנו. הוא הסתכל בתפריט שעל השולחן, אבל היה ברור שמבטו מכוון אלינו, משדר איום. 'עוקבים אחריך?', שאל אותי פתאום ר'. 'נראה לי שכן'".

בהמשך כותבת אלף: "לכל אורך הדרך היה ברור שמישהו הגיע לעדים ולחשודים זמן קצר לפנינו. בהרבה מפניותינו לבקשת מידע מהעדים, מהרשויות בחו"ל, מליברמן עצמו, היה ברור שהם יודעים מה אנחנו מתכוונים לשאול ושהם כבר מוכנים עם התשובות. לא היה אפשר שלא להבחין בכך שהתשובות מתאומות עם תשובותיו של ליברמן, מראש או בדיעבד. והיו גם מקרים שעדים חששו לדבר". בסופו של דבר, אכן נמצאה חפרפרת - קצין משטרה בדרגת רפ"ק, שנחשד כי הדליף מהחקירה והודח בשל כך מהמשטרה.

הספר של אלף עוסק בפרשת השחיתות הגדולה של ליברמן, פרשת חברות הקש - חברות שהוקמו בין 1997 ל-1999, שנים שבהן פרש ליברמן מתפקידו כמנכ"ל משרד ראש הממשלה, עד לחזרתו לפוליטיקה, עת הקים את מפלגת ישראל ביתנו. החברות האלה המשיכו לקבל כספים, עשרות מיליוני שקלים, מאוליגרכים ומאנשי עסקים המקורבים לליברמן, גם אחרי שזה התפטר מכל תפקידיו. הכספים זרמו גם לחברות נוספות שנרשמו על שם מקורביו של ליברמן, בהם בתו מיכל ונהגו הצמוד איגור שניידר. על פי החשד, הכסף זרם בזמן שליברמן כיהן בתפקידים ציבוריים, ח"כ ושר, דבר אסור על פי חוק.

במשך ארבע שנים - בין 2006 ל-2010 - עמלו במשטרה ובפרקליטות על תיק ליברמן שכלל 50 ארגזים עם מסמכים ועדויות, בהם עדות חותכת של רואת חשבון בקפריסין, המתארת את פעילות חברות הקש ואת הקשר שלהן לליברמן. למרות כל זאת, ואחרי שחלק מהעדים חזרו מעדותם וחלק מהם מתו באופן מסתורי, החליט בדצמבר 2012 יהודה וינשטיין, אז היועץ המשפטי לממשלה, לסגור את התיק, בצעד שנחשב עד היום שנוי במחלוקת.

היותו של ליברמן מעורב, מאחורי הקלעים, בבחירתו של וינשטיין לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה ב-2010, הוא עניין שעליו דובר לא מעט בחוגים משפטיים ופוליטיים, ובמיוחד לאחר סגירת התיק, אך תמיד בחדרי חדרים, משום שלא היתה לכך הוכחה חד־משמעית. מעורבות זו עלתה בעדותו של עד המדינה מרדכי (מוצי) דהמן, במסגרת פרשת ישראל ביתנו, שבה נחשדו ראשי המפלגה בשוחד ובמעשי שחיתות אחרים, כשכספים קואליציוניים של ישראל ביתנו זרמו לעמותות ולמועצות אזוריות, וחלק מכספים אלה חזרו לראשי המפלגה ולמאכערים שקשורים אליה במזומן או בדמות טובות הנאה אחרות.

תדמית הבריון הקשוח שירתה אותו מצוין, בעיקר בקהל הבסיס שלו, אבל ליברמן מבין היטב את החברה הישראלית, את אופן עבודת התקשורת, ויודע לזהות מצוין את הזרמים התת־קרקעיים של דעת הקהל

אסי כהן
בתפקיד ליברמן
ב"ארץ נהדרת"
קשת

בעדותו במשטרה, טען דהמן שהלוביסט ישראל יהושע, מקורבו של ליברמן, סיפר לו שליברמן היה מעורב הן במינוי וינשטיין והן במינוי יוסף שפירא לתפקיד מבקר המדינה. דהמן, שמועצת מגילות שבראשה עמד קיבלה כספים קואליציוניים מישראל ביתנו, אמר בחקירה כי "ישראל ציין בפניי שהמעורבות של ליברמן בבחירות היועץ המשפטי לממשלה ומבקר המדינה נעשתה בתיאום יחד עם ראש הממשלה נתניהו, וגם אני שמעתי את זה לא פעם. זה לא סוד מדינה. כשישראל היה אומר לי שהוא הולך להיפגש עם ליברמן לא היה תמיד אומר את שם המפורש, אלא עושה סימן עם היד של זקן. זה היה סימן מוסכם לליברמן". בנוסף, טען דהמן בעדותו שליברמן ידע על העברת הכספים הקואליציוניים ואף אישר אותם. למרות זאת, ליברמן לא היה חשוד בפרשה. על פי עדותו של דהמן, גם בפרשה זו זרם מידע מחדרי החקירות לאנשי ישראל ביתנו.

ליברמן יצא ללא פגע גם מספיח של פרשת חברות הקש - פרשת השגריר זאב בן אריה, שבה הוגש נגדו כתב אישום בגין הפרת אמונים, לאחר שהראה לליברמן מסמכים רגישים הנוגעים לפרשת חברות הקש, וכעבור זמן מה ליברמן, כשר חוץ, קידם אותו בתפקיד. ליברמן זוכה במשפט, דבר שסלל את דרכו חזרה למשרד החוץ בשלהי 2013.

בעברו של ליברמן קיימת הרשעה פלילית - ב-1999 היכה קטין, שכן שלו בהתנחלות נוקדים. שנתיים מאוחר יותר הורשע בעסקת טיעון, בתקיפת קטין ובאיומים, ונגזר עליו לשלם 10,000 שקל לקטין ועוד 7,500 שקל קנס. "הוא נחלץ בעור שיניו מהתיק הגדול של חברות הקש", אומר פרופ' מרדכי קרמניצר, מומחה למשפט פלילי וסגן הנשיא של המכון הישראלי לדמוקרטיה. "פרקליט המדינה דאז, משה לדור, חשב שיש מקום להעמיד אותו לדין, וגם וינשטיין לא נתן לו שחרור בהיעדר אשמה, אלא רק מחוסר ראיות. הזיכוי בפרשת השגריר היה מוזר מאוד. הפרשה אמנם מתגמדת מבחינת החומרה שלה לעומת התיק שנסגר, אבל לי ברור שההתנהגות שלו לא היתה נאותה, ובעיניי הזיכוי הזה הוא בלתי משכנע. אם המנהיגים שלנו אמורים לשמש דוגמה בהתנהלות שלהם, אז קשה לראות בהתנהגות שלו דוגמה טובה. זה לא עניין נקודתי - אם מצרפים לכך את האישומים בפרשת ישראל ביתנו, עולה ממנו ריח מאוד לא טוב".

כמנכ"ל משרד ראש הממשלה היה ליברמן חשוד גם בפרשת בר־און־חברון ב-1997, שבה עלה החשד לקנונייה במינויו של רוני בר־און ליועץ המשפטי לממשלה, כדי שיסגור את התיק הפלילי של אריה דרעי. גם כאן הוחלט לסגור את התיק, אך בדו"ח ציבורי שפירסם היועץ המשפטי דאז, אליקים רובישנטיין, נמתחה ביקורת על ליברמן (כמו גם על נתניהו ודרעי).

"ליברמן לא ראוי לטיפת אמון מהציבור, מכיוון שלאורך הקריירה שלו הוא התנהל בצורה בעייתית מאוד", אומר ד"ר דורון נבות, מומחה לשחיתות ציבורית מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטת חיפה. "במהלך החקירות שלו הוא התנהל באופן מאוד נינוח, שלא מאפיין נחקרים רגילים, לא כמו אהוד אולמרט למשל. חוקריו יודעים לספר על בן אדם שמאוד בטוח בעצמו, ועל התחושה שלהם שהוא תמיד הקדים אותם. עד היום הוא גם לא סיפק הסבר משכנע לפרשת חברות הקש או החברות הזרות - והאופן שבו היועץ המשפטי לממשלה הקודם סגר את התיק שלו רק הגביר את החשד. אדם סביר לא יכול לסמוך עליו בשום מערכת ציבורית שבראשה הוא עומד, בוודאי לא כשמדובר במערכת כה רגישה ועתירת כספים, כמו מערכת הביטחון".

בעצם העובדה שליברמן לא הועמד לדין בתיק חברות הקש נגרם נזק מבחינת אמון הציבור במערכות אכיפת החוק, ומלבד זאת התבטא ליברמן במשך השנים באופן חריף נגד המשטרה והפרקליטות. ליברמן לא רק מדבר, יש לו נציג בוועדה לבחירת שופטים - ח"כ רוברט אילטוב שהעלה באחרונה, יחד עם שרת המשפטים איילת שקד, הצעת חוק שמשמעותה פגיעה בבית המשפט העליון - אפשר יהיה למנות שופטים באמצעות רוב רגיל ולא מיוחס. להצעה הזו מתנגדת בחריפות נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור.

"מערכת אכיפת החוק סובלת מאווירה עוינת, שמטופחת בידי הפוליטיקאים, כיום בעיקר מהימין", אומר נבות. "ליברמן, שעושה כך בתמיכתו השקטה של נתניהו, הוא אחד היריבים האפקטיביים של המערכת. יש אנשים שחושבים שדמוקרטיה היא כמו מטוטלת - לפעמים אתה מפסיד ולפעמים מנצח, ואולי הם חושבים שאחרי נתניהו וליברמן יגיעו אנשים הגונים וישרים. אבל אף אחד לא מבטיח שיהיו חילופי שלטון או שמפלגה נקיית כפיים תעלה לשלטון, ואין להניח שהדברים יחזרו יום אחד להתנהל כמו שצריך. הריסה של מערכת אכיפת שלטון החוק הורסת את המדינה".

ליברמן מסוכן לדמוקרטיה הישראלית. זאת לא רק השחיתות לכאורה או יחסו לשלטון החוק, אלא גם הדה־לגיטימציה לאזרחי ישראל הערבים, שמהווים חמישית מהאוכלוסיה; האופן הדיקטטורי שבו הוא מנהל את המפלגה שלו; הקשרים המוזרים והתמוהים עם משטרים בעייתיים במדינות בריה"מ לשעבר; ויחסו לתקשורת. למרות כל זאת, חצי שנה אחרי שמונה לתפקיד שר הביטחון נראה שהציבור הישראלי התרגל לראות אותו בתפקיד שהוא בליבת הקונצנזוס הישראלי, המקום שבו מתקבלות החלטות של חיים ומוות, וחולש על תקציב אדיר של 70 מיליארד שקל, פוטנציאל ענק לשחיתויות ולבזבוז כספי ציבור.

ליברמן ונתניהו בכנסת
אמיל סלמן

מאזן אימה משותף

אל ליברמן, בעיקר בשל התדמית הכוחנית של הבריון הרוסי, שמתבטאת גם בחיקוי של אסי כהן בתוכנית הבידור "ארץ נהדרת", מתייחסים רבים כמישהו זר לישראליות. אלא שיש באבחנה זו פספוס. הוא אמנם עלה לישראל מקישינב ב-1978, תקופה שבה היה משטר הברזל בבריה"מ בשיאו, אבל הוא היה בן 20 בלבד. את התבגרותו הפוליטית והבנת האופן שבו המערכות הציבוריות עובדות, עבר בישראל. תדמית הבריון הקשוח שירתה אותו מצוין, בעיקר בקהל הבסיס שלו, אבל ליברמן מבין היטב את החברה הישראלית, את אופן עבודת התקשורת, ויודע לזהות מצוין את הזרמים התת־קרקעיים של דעת הקהל.

הדוגמה האחרונה לכך היא פרשת אלאור אזריה. ליברמן, בצעד חסר תקדים, הגיע לבית הדין הצבאי בקסטינה כדי להביע תמיכה בחייל היורה, בניגוד מוחלט לעמדה שהציגו הרמטכ"ל גדי אייזנקוט ושר הביטחון דאז, משה (בוגי) יעלון, שביקשו להתנער ממעשה החייל שפגע בערכי צה"ל. כל זה לא הפריע לו, כשר ביטחון, להציג עמדה קצת יותר מתונה לגבי הפרשה.

את דרכו בפוליטיקה החל ליברמן בתחילת שנות ה-80, כסטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים, בימים שבהם פעלו בקמפוס גם צחי הנגבי וישראל כץ. בהמשך היה פעיל בסניף הליכוד בירושלים יחד עם עסקנים אחרים - ישראל יהושע, שאול מזרחי (עד לא מזמן יו"ר החברה למשק וכלכלה וחבר של יהושע, שחשוד בפרשת ישראל ביתנו בהדחת עד), דני נוה ואחרים, שפעלו תחת הנהגתו של יהושע מצא. כפעיל צעיר, בימים שבהם מינויים פוליטיים היה דבר שבשגרה, זכה לקבל ג'וב - דירקטור בחברה הכלכלית לירושלים (אז חברה ממשלתית), תפקיד שסידר לו ישראל כ"ץ, אז עוזרו של שר התעשייה והמסחר אריאל שרון.

לקראת סוף שנות ה-80, כשקבוצת מצא איבדה מכוחה, החל ליברמן להתקרב לנתניהו, כוכב עולה שסיים זה עתה את תפקידו כשגריר ישראל באו"ם, וחזר כדי להתמודד בבחירות הפנימיות של 1988. לאחר מכן נהפך ליברמן לעוזרו של נתניהו כסגן שר חוץ, המשיך אתו לתפקיד מנכ"ל הליכוד, כשנתניהו היה יו"ר המפלגה, ולאחר מכן לתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אחרי בחירות 1996. ב-1997 הוא הפסיק לעבוד עם נתניהו, ואולם במשך כל השנים הם יחד, בתוך מאזן אימה משותף. פעם הם משתפים פעולה בהרמוניה, ופעם הם פשוט לא מדברים. פעם ליברמן הוא המנכ"ל של המדינה, פעם אחרת היריב המר מבחוץ, ואחרי כמה שנים שר החוץ.

כמה חודשים לאחר שהתפוצצה פרשת ישראל ביתנו, אמר ליברמן שכאשר רץ עם נתניהו ברשימת הליכוד ביתנו שהתמודדה ב-2013, הסתיימו החקירות, ואילו כשנפרדו - הן התחדשו. במלים אחרות, ליברמן רמז שאנשי נתניהו הם שהעבירו למשטרה את החומרים שבגינם התפוצצה פרשת השחיתות, שדירדרה את מפלגתו לשישה מנדטים בלבד בבחירות 2015. קצת יותר משנה ארכה תקופת השפל, אבל במאי 2016 הם חזרו לרקוד טנגו, כשליברמן קיבל את התפקיד שבו חשק שנים ארוכות - שר הביטחון. "הם גנבו כל כך הרבה סוסים ביחד, שהם כבר יודעים היטב מתי השני מבלף ומתי הוא מדבר ברצינות", אומר יועץ אסטרטגי שמכיר היטב את השניים. "אני לא חושב שביבי באמת האמין שאיווט יהיה שר ביטחון תחתיו. הוא חושש ממנו. זה קורה כי אין ברירה. ביבי לא נותן כלום כשיש לו ברירה, ונותן הכל כשאין לו ברירה. אין פה שום יחסי חברות".

 ליברמן כבובת בבושקה ובתוכה מסתתר פוטין
Moran Katz / NYT

ליברמן הוא ימין קשה, אבל תמיד ידע לקרוץ למרכז. זה בא בגלים - פעם אמירות חריפות שבהן הוא מאיים להפציץ את סכר אסואן, לחסל את איסמעיל הנייה, או לשלול מהאזרחים הערבים את האזרחות, ופעם קריצה למרכז, כמו לפני הבחירות האחרונות, אז אמר שבהחלט אפשר לוותר על שטחים ואפילו על חלקים ממזרח ירושלים. כעת נמצא ליברמן בפאזה המתונה. בחודשים האחרונים אמר פעמיים שפינוי עמונה הוא עובדה מוגמרת; הפתיע באמירה שיש לכבד את מכתב הנשיא בוש מ-2004 - כלומר, שישראל תבנה רק בגושי ההתנחלויות, ולא מחוצה להם; והתראיין לעיתון הפלסטיני "אל־קודס" והסביר שבנסיבות מסוימות, הוא בעד הקמת מדינה פלסטינית.

עד כה, ליברמן גם נוהג באופן מתון: ההחלטה המשמעותית הראשונה שלו היתה מינוי אלוף פקוד צפון אביב כוכבי לסגן הרמטכ"ל, שמשמעותה יישור קו עם צמרת הצבא, ולא עימות עם אלופי המטכ"ל שרואים בו אאוט־סיידר גמור. בהתאם למדיניות שאותה כינה "מקל וגזר", אישר ליברמן בנייה פלסטינית של מבני ציבור (בתי חולים ומגרשי כדורגל) בשטחי סי, הגדיל את מספר הפלסטינים המורשים לעבודה בישראל וקיבל באחרונה החלטה חדשה (המתפרסמת כאן לראשונה) - להתיר ל-200 אנשי עסקים פלסטינים בכירים להיכנס לישראל, עם כלי רכבם הפרטי, כדי לעשות עסקים.

ליברמן מסוכן לדמוקרטיה הישראלית. זו לא רק השחיתות לכאורה או יחסו לשלטון החוק, אלא גם הדה־ לגיטימציה לאזרחי ישראל הערבים; האופן הדיקטטורי שבו הוא מנהל את המפלגה שלו; הקשרים המוזרים והתמוהים עם משטרים בעייתיים במדינות בריה"מ לשעבר; ויחסו לתקשורת

מצד שני, ליברמן עדיין חולק על הצבא בכל הנוגע לסוגיות של ענישה קולקטיבית, והוא ממשיך להדגיש, בשיחות פנימיות, את היחס הקשה לאבו מאזן. בדיונים פנימיים הוא ממשיך לדבוק בעמדה שאם תהיה מלחמה בעזה - היא צריכה להיות האחרונה. בשל הצהרותיו מהעבר, זאת הסוגיה שבה הוא ייבחן. "פוליטית, הוא לא יכול שלא לחסל את חמאס", אומר יועץ אסטרטגי שמכיר אותו היטב. "השאלה הגדולה היא אם הוא באמת יוכל לעשות את זה כשהדברים יגיעו לכך. אני מניח שמכיוון שהוא יודע שזה מסובך, הוא ישתדל בכלל להימנע מלהגיע למקום כזה. לגבי התנחלויות, איווט אמביוולנטי מאוד. נורא קשה להבין בדיוק או לתפוש את השקפת עולמו. הוא בעד החזרת שכונות מזרחיות בירושלים ובעד החזרת אום אל־פחם. להבנתי, הוא פשוט לא רוצה לראות ערבים מול העיניים".

בצד הפלסטיני יש לפחות ערבי אחד שליברמן מאוד לא רוצה לראות - יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן. עוד כשר חוץ התבטא ליברמן נגדו, והמשיך בקו דומה גם כח"כ. לפי פרסומים שונים, הוא היה מעדיף את מוחמד דחלאן כיו"ר הרשות הפלסטינית. בינואר 2015, כשהיה שר חוץ, הוא נפגש עם דחלאן בפריז. מי שנכח בפגישה הוא ידידם המשותף, איש העסקים מרטין שלאף, אותו שלאף מפרשת חברות הקש של ליברמן ומשורה של פרשיות שחיתות אחרות בישראל. שלאף מכיר את סוגיות הרשות הפלסטיניות עוד מסוף שנות ה-90, אז היה הבעלים של הקזינו ביריחו. דחלאן, אגב, הוא בעל אזרחות סרבית והוא בעל קשרים במדינה זו, שבה גם לשלאף יש אינטרסים עסקיים.

"היחס של ליברמן לאבו מאזן אינו רציונלי", אומר גרשון בסקין, מנכ"ל מכון איפק"רי הישראלי־פלסטיני, שהיה מעורב בעסקת שליט בזכות קשריו בצד הפלסטיני. "אנשי השב"כ והצבא אומרים לו כמה אבו מאזן משתף פעולה במישור הביטחוני, וכמה הוא מחויב להילחם בטרור. עם זאת, לקשר של ליברמן לדחלאן יש היסטוריה, והיא שלאף, שהיה בין המשקיעים בקזינו ובעוד מיזמים של דחלאן. בפירוש משולבים כאן יחסים כלכליים. צריך להיזהר מהדברים האלה. חלק מהשגיאות של אוסלו היו לבנות 'בית קלפים' על גבם של כל מיני מושחתים, ולהגיד שזו בעיה פנימית שלהם. אבל ההיסטוריה הוכיחה שאם בונים יחסי שלום על סמך אנשים מושחתים, הוא שברירי מאוד".

כשר הביטחון אחראי ליברמן גם למערכת עצומה של רכש ועסקות ענק. פרשת הצוללות שמסעירה את המערכת הפוליטית ממחישה את פוטנציאל השחיתות הרב שיש במערכת הזו. ליברמן אמנם לא מעורב בפרשה, אבל הוא זה שאישר בזמן מהיר יחסית, בוודאי בשביל מי שקודם לכן לא היה בקי בחומר, את העסקה שעליה לחץ נתניהו, למרות התנגדות יעלון. עד כה קשה להסביר מדוע אישר ליברמן את העסקה, שאליה התנגד קודמו באופן תקיף.

כבר לאחר כניסתו לתפקיד הוא ביצע מהלך שנוי במחלוקת כשהכריז על מינוי שלושה שרים לשעבר של ישראל ביתנו - עוזי לנדאו, יוסף אהרונוביץ' ויאיר שמיר ליושבי ראש בשלוש החברות הביטחוניות הגדולות - רפא"ל, תע"ש ותעשייה אווירית (בהתאמה). בינתיים, פסלה הוועדה לאישור מינויים בכירים בחברות ממשלתיות את מינוי שמיר, משום שבמקביל הוא מכהן כיו"ר החברה הממשלתית נת"ע. כל זה לא מפריע לליברמן לנסות, בסיוע השר חיים כץ, לפעול להמשך המינוי. עוד לפני כן יצא יו"ר רשות החברות הממשלתיות אורי יוגב נגד שלושת המינויים, בטענה שהם צריכים להיעשות לפני נוהל נבחרת הדירקטורים ולא בהצנחה מלמעלה של השר, שרשאי למנות דירקטורים בלבד ולא אמור לעקוף החלטות דירקטוריון.

"הוא בולש אחרי כולם"

מלבד התנהלותו בתפקידיו הציבוריים, ראוי לבחון גם את ההתנהלות של ליברמן בתוך הזירה הפוליטית־מפלגתית. הציבור נחשף לכך בפעם הראשונה ב-1997, בפרשת ביתן 28 של מרכז הליכוד. ליברמן היה אז מנכ"ל משרד ראש הממשלה והאיש החזק בליכוד. הוא הפעיל צלם שהסתובב בין הקהל, כדי שירגל אחר שיחות בין ח"כים ופעילים. כשנחשף הדבר בתקשורת, פרצה שערורייה. לאחר כמה שבועות פרש ליברמן מתפקידו, דבר שיוחס גם לאירועי הביתן.

לאחר שנה וחצי, שבה נהפך משכיר רגיל לאיש אמיד שמעשן סיגרים יקרים ואוסף בקבוקי יין יקרים (זאת בזכות החברות שייסד, שמאוחר יותר סיבכו אותו בפרשת חברות הקש), הקים ליברמן את מפלגת ישראל ביתנו. לאורך השנים התקנאו מנהיגים אחרים, כמו משה כחלון ויאיר לפיד, בדיקטטורה המפלגתית שהנהיג ליברמן, אך הטרנד הזה מחזיר את הדמוקרטיה הישראלית לשנות ה-50 ולימי הוועדה המסדרת, כשאין שקיפות במתרחש בתוך המפלגות.

לדברי אנשים שהיו שם, במקרה של ליברמן הדיקטטורה המפלגתית מושרשת ועמוקה יותר מעבר לשאלת בחירת נציגי הרשימה לכנסת. "אצל ליברמן אפשר לזהות שני מאפיינים בולטים לעומת מפלגות אחרות של איש אחד", אומר ח"כ לשעבר במפלגה. "ראשית, אין אצלו שום סובלנות לעמדה אחרת - מי שלא מיישר קו, המשמעות המיידית היא סילוק. במובן הזה, ח"כים ופעילים חוששים ממנו, רואים אותו ככל יכול, כאחד שאסור להתנגד לו ושאפשר רק להתרפס בפניו. התחושה שם היא שהוא יודע מה קורה, ובולש אחרי כולם".

ב-1997 הפסיק ליברמן לעבוד עם נתניהו, ואולם במשך כל השנים הם יחד, בתוך מאזן אימה משותף. פעם הם משתפים פעולה בהרמוניה, ופעם הם פשוט לא מדברים. פעם ליברמן הוא המנכ"ל של המדינה, פעם אחרת היריב המר מבחוץ, ואחרי כמה שנים שר החוץ

ליברמן בעת השקת קמפיין הבחירות לליכוד ביתנו ב-2012
אי־פי

איך הוא עושה זאת?

"בכל לשכה הוא ישים מישהו שלו. לדוגמה, את מקורבו רמי כהן (כיום חשוד בפרשת ישראל ביתנו; ש"ש) הוא הציב כמנכ"ל משרד החקלאות, כשיאיר שמיר היה שר. על סגן שר החוץ דני איילון הוא הנחית דוברת בשם אירנה אטינגר, שאחר כך נהפכה לדוברת של החברה הממשלתית לתיירות, בתקופה שבה סטס מיסיז'ניקוב שימש שר התיירות".

אבל מדובר באנשי אמון. הוא מכריח למנות אותם?

"הוא נותן לך להבין שאי אפשר לסרב להצעה כזו".

מקור אחר, שהיה פעיל במפלגה, מוסיף שמלבד כהן ואטינגר יש דוגמאות נוספות, חלקן מגיעות גם לרמה של נהגים ומזכירות בלשכות, אבל גם לחברות ממשלתיות ולגופים שונים שעובדים עם הממשלה, שם עבדו מקורבים של ישראל ביתנו בתפקידים שונים. מיטל קירשנבאום, בתה של פאינה, עבדה בסיעת ישראל ביתנו, לפני שקיבלה תפקיד בהתאחדות מגדלי הבקר, מינוי שהגיע אף הוא לחקירת משטרה במסגרת פרשת ישראל ביתנו. "היו אנשים שתפקידם היה לדווח לליברמן ברמה הפרטנית ביותר", אומר אותו מקור. "זה מגיע לזוטות של נזיפה בעוזר פרלמנטרי שעשה לייק לדף של יצחק הרצוג, אבל גם לדברים כמו אילו פעילים נוכחים באיזה אירוע. בכל צומת יש לו אנשים שיודעים שהוא אוהב שמדווחים לו הכל. ליברמן אובססיבי לרכילות ולפרטי מידע. הוא שם כל עיתונאי בכיס הקטן בהקשר זה. הוא צריך את המידע הזה למטרת שליטה והרתעה. כששואלים אותו איך הוא יודע, הוא עונה בהפוך על הפוך, 'הרי אני מהק.ג.ב, אתם לא יודעים?'"

אירנה אטינגר, רמי כהן ודני איילון סירבו להגיב לכתבה. יאיר שמיר מסר בתגובה: "הכרתי את רמי כהן לפני שנים רבות, עוד לפני שנכנסתי לפוליטיקה, כאשר הוא היה רס"ן בחיל האוויר. לא בחרתי בו מפני שליברמן אמר לי. התייעצתי עם ליברמן בעניין המינוי שלו. זה מקובל להתייעץ ולשאול, ובסך הכל הייתי טירון פוליטי אז. ליברמן בירך על המינוי. הוא חשב שכהן הוא איש טוב, וגם אני חשבתי כך".

הכוח הרב של ליברמן על הח"כים שלו מתבטא כמובן בעיצוב הרשימה לפני הבחירות הבאות. או אז נסגרים החשבונות עם הח"כים הסוררים, שסירבו ליישר קו במהלך הקדנציה. כך מצאו את עצמם ח"כים, זה אחר זה, מנופים מהרשימה. הזובור המפורסם ביותר שליברמן ערך היה לאיילון, שנודע לו על הדחתו מהרשימה שעות ספורות לפני סגירת הרשימה לקראת בחירות 2013. לדברי מקור הבקי בדברים, זה לא מקרי. ליברמן מחזיק את הקלפים קרוב לחזה, עד לדקה האחרונה של סגירת הרשימות, כדי שאותו מועמד לא יוכל לחפש מקום במפלגה אחרת.

ליברמן בביקור
בפיקוד צפון
אריאל חרמוני / משר

"הוא לא מתעמת עם הח"כ 'הסורר' פנים אל פנים", מסביר בכיר לשעבר במפלגה. "הוא לא אומר כלום, ואז בקביעת הרשימה הבאה לכנסת נסגרים החשבונות. יש לו מניפולציות מחושבות מראש. ככל שמצטבר יותר ניסיון ורואים את שיטת הפעולה, אנשים כבר לא מגיעים למפלגה. אורלי לוי־אבקסיס, הפליטה האחרונה, כבר הבינה שזה מה שהולך לקרות. לדעתי, היא ניצלה את ההזדמנות של כניסת ליברמן לקואליציה כדי לפרוש ולהקים סיעת יחיד, תוך שהיא מותחת ביקורת על סוגיות חברתיות. כנראה שהיא העריכה שלא תשובץ ברשימה בבחירות הבאות, והחליטה להקדים תרופה למכה".

הביקורת של לוי־אבקסיס בסוגיות החברתיות היא לא מקרית. מצבם הכלכלי־חברתי של עולים מבריה"מ לשעבר, הציבור שאותו מתיימר ליברמן לייצג, בכי רע. הם מהווים כמחצית מעובדי הקבלן בישראל, ופערי ההכנסות בין העולים לוותיקים עומד על כ-67% ולא השתנו באופן מהותי בין 2000 ל-2014. קשה שלא להתרשם מכך שבניגוד להצהרות הבומבסטיות בנושאי חוץ וביטחון, ליברמן ממעט להתייחס לסוגיות חברה וכלכלה, כמו גם לסוגיות כמו נישואים אזרחיים, מלבד בתקופות ספציפיות, בדרך כלל לפני בחירות.

"ליברמן נמצא כבר 17 שנה בשלטון, אבל אף נושא חשוב לא נפתר בשנים האלה", אומרת ח"כ קסניה סבטלובה (המחנה הציוני), "לא הפנסיות לעולים המבוגרים ולא נישואים אזרחיים או ברית הזוגיות. מה הוא עשה לטובת הציבור שלו, כשהיו לו 15 מנדטים? כחלון, עם עשרה מנדטים, לפחות מנסה. ליברמן, עם כל הכוח שלו, לא יכול היה לפחות להרים קול צעקה על כך ש-300 אלף איש לא יכולים להתחתן פה? על כך שמתוך 180 אלף קשישים מתחת לקו העוני, 150 אלף מהם יוצאי בריה"מ? אנשים פה מוכנים לפרק ממשלה על 40 משפחות בעמונה. עוד לא ראיתי אף אחד, כולל ליברמן, מנסה לפרק ממשלה בגלל הקשישים שחיים מקצבת זקנה".

"אחד משלהם"

פן נוסף שראוי לתשומת לב אצל ליברמן הוא הקשר בין מפלגת ישראל ביתנו, שבה כאמור הוא שולט ללא עוררין, לבין מדינות בריה"מ לשעבר, או הגוש הסובייטי לשעבר. אלה הם האזורים שבו מקושר ליברמן היטב, וגם עשה את מרבית הונו בתקופה שבה היה איש עסקים. אין שום רע, כמובן, בטיפוח קשרי חוץ, אלא שהקשרים מטופחים בדרך כלל לא עם מדינות שמנסות לנוע מימי מסך הברזל לכיוון הדמוקרטי, כמו פולין או צ'כיה, אלא דווקא עם מדינות שמתרחקות מערכים דמוקרטיים והשחיתות פושה בהן.

רוסיה היא הדוגמה החשובה והמדאיגה ביותר. תחת הנשיא ולדימיר פוטין, נהפכת רוסיה למדינה סמי־דיקטטורית, שבה חופש הביטוי נמצא בנסיגה. פוטין רודף אחר עיתונאים וקהילת הלהט"ב, ומבצע מהלכים כוחניים כמו המלחמה נגד אוקראינה, הפלישה לחצי האי קרים ובחודשים האחרונים היא שותפה לפשעי מלחמה בחאלב שבסוריה, בהפצצות של אוכלוסיה אזרחית. בשבועות האחרונים, אחרי נפילת חאלב, האזור נהפך למוכה אסון. כל זה לא מפריע לצמד ליברמן את נתניהו לטפח קשרים חמים עם המשטר ברוסיה.

בדצמבר 2011 התקיימו הבחירות לפרלמנט ברוסיה שבהן ניצח ראש הממשלה (דאז) פוטין, ברוב זעיר. עשרות אלפי אזרחי רוסיה יצאו להפגין ברחובות בעקבות הבחירות בטענו שהן זויפו. טענה זו עלתה בפומבי גם על ידי שרת החוץ האמריקאית דאז, הילרי קלינטון. מיכאיל גורבצ'וב, מי שהוציא את בריה"מ מהקומוניזם, קרא לערוך הצבעה חוזרת. ליברמן נפגש עם פוטין ואמר לעיני המצלמות שהבחירות היו "הוגנות, חופשיות, ודמוקרטיות". עוד לפני הפגישה הזו שלח ליברמן משקיפים מטעמו לפקח על הבחירות. בניגוד למקרים אחרים שבהם שלחה ישראל עובדי משרד חוץ, ח"כים מכל קצוות הקשת הפוליטית או בכירים בשירות המדינה, לשמש משקיפים בבחירות, כאן היו המשקיפים אנשים פוליטיים המזוהים אישית עם ליברמן, בהם פאינה קירשנבאום ורוברט אילטוב מישראל ביתנו, ח"כ רוחמה אברהם מקדימה (שעבדה עם ליברמן כשהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה) וליאון ליטינצקי, אז פעיל פוליטי וחבר ועד עובדי חברת החשמל, שכיהן תקופה קצרה כח"כ במפלגת העבודה, ולימים ח"כ מטעם ישראל ביתנו.

לעיתונאים שנכחו בפגישה עם פוטין אמר אז ליברמן כי שוחח עם המשקיפים והם אלה שדיווחו לו על הליך הבחירות הנקי. "זאת דעתי, מכיוון שאני סומך על המשקיפים שלנו", הסביר. לדברי מקור הבקי בדברים, הצהרתו של ליברמן על הבחירות ברוסיה עוררו את חמתה של קלינטון, שכבר לאחר הפגישה הראשונה ביניהם הסתייגה ממנו ולאחר אירוע זה לא רצתה בכלל להיפגש אתו. ממברק שנשלח משגרירות ארה"ב במוסקבה לוושינגטון, ונחשף ב-2010 במסגרת מסמכי ויקיליקס, עלה כי מבחינת ארה"ב ההנהגה הרוסית רואה בליברמן "אחד משלהם". המברק היה סיכום ביקור של ליברמן במוסקווה, ביוני 2009, כמה שבועות לאחר שנכנס לתפקיד שר החוץ.

"אין אצלו שום סובלנות לעמדה אחרת — מי שלא מיישר קו, המשמעות המיידית היא סילוק. במובן הזה, ח"כים ופעילים חוששים ממנו, רואים אותו ככל יכול, כאחד שאסור להתנגד לו ושאפשר רק להתרפס בפניו. התחושה שם היא שהוא יודע מה קורה, ובולש אחרי כולם"

ליברמן בישיבת סיעת ישראל ביתנו
אמיל סלמן

הקשר בין ליברמן לרוסיה הוא בעייתי בפן נוסף: ממשלת רוסיה מממנת גוף הפועל בעולם ונקרא "המועצה המתאמת הכלל־עולמית של ילידי רוסיה החיים מחוצה לה". יו"ר השלוחה של הגוף הזה בישראל הוא ליטינצקי. הגוף הזה מבקש לחזק את כוחה של רוסיה בעולם, על ידי שמירת הקשר עם דוברי רוסית בתפוצות השונות. הפעילות של גוף זה, בשל אופי המשטר של רוסיה תחת פוטין, שנויה במחלוקת ברחבי העולם. גם בארץ נשמעה ביקורת דומה בקהילת דוברי הרוסית, והיא מכוונת באופן ספציפי כלפי ליברמן ומפלגתו בשל המעורבות של ליטינצקי.

בנובמבר, במסגרת חגיגות 25 שנה לחידוש היחסים בין ישראל לרוסיה, נערכה קבלת פנים בתיאטרון גשר, שבה נכחו אנשי המועצה לצד אנשי מפלגת ישראל ביתנו. בין היתר, נכחה באירוע שרת הקליטה סופה לנדבר. ליברמן, כמו גם השר זאב אלקין, שלחו ברכה שהוקראה לקהל. בדבריו, קרא שגריר רוסיה בישראל לנוכחים לסייע לרוסיה ולפעול בכלי התקשורת, במוסדות של החברה האזרחית, ובחוגים פוליטיים בכל הנוגע לדיווחים מוטים על מדיניות הפנים והחוץ של הפדרציה הרוסית. "כל הדבר הזה הוא בעייתי, במיוחד כשיש בגוף הזה אנשים המזוהים עם ליברמן", אומרת סבטלובה. "מה פתאום נציגי מפלגת ישראל ביתנו נמצאים באירוע שבו הם שומעים אמירות על לויאליות לרוסיה?"

ליטינצקי מסר בתגובה: "יש כאן עיוות של הדברים. ממשלת רוסיה לא מממנת אותנו ואין שום קשר בין ישראל ביתנו לבין הארגון שאותו אני מנהל. היו"ר הקודם של הארגון פנה אלי בבקשה להחליפו בתפקיד. אנחנו מגייסים כספים לפעילויות ספציפיות, כמו יום השנה לווטרנים הרוסים, פסטיבל לילדים זמרים, פעולות לשימור השפה הרוסית לדור הצעיר. אולי 10% מהכסף מגיע מרוסיה. את כל השאר אנחנו מגייסים בעצמנו בארץ. לפעיליות שלנו מגיע כסף גם מהקרן הקיימת והקונגרס היהודי העולמי. לגבי הדברים שאמר השגריר - הוא היה אורח של הכנס ואמר מה שרצה להגיד".

קשר בעייתי אחר של ליברמן הוא עם ממשלת אזרבייג'ן, שנחשף בפברואר מעל במת הכנסת על ידי יו"ר מרצ זהבה גלאון. לפי הממצאים שלה, עמותת אזיז, הממומנת לפחות בחלקה על ידי הממשלה האזרית וראשיה הם בכירים לשעבר בישראל ביתנו, תומכת במפלגה באמצעות עריכת אירועים וכנסים, וחשיפה תקשורתית ברשתות החברתיות למפלגה.

אביגדור ליברמן
מוטי מילרוד

קשר תמוה נוסף של ליברמן הוא עם בלרוס. זו המדינה שבה כיהן בן אריה כשגריר, ושם העביר לליברמן את המסמכים הרגישים הקשורים לפרשת חברות הקש, שהגיעו לשגריר במסגרת הבקשה לחיקור הדין ששלחה הפרקליטות. בראש מדינה זו עומד הדיקטטור אלכסנדר לוקשנקו, שנחשב למצורע בעיני רוב מדינות המערב והוא בעל רזומה של התבטאויות אנטישמיות. ליברמן, כשר התחבורה בממשלת שרון, לחץ שתיפתח שם שגרירות, לאחר שבקדנציה קודמת היא נסגרה עקב קיצוצים שדרש משרד האוצר. ליברמן אף הסכים להעביר תקציב ממשרד התחבורה כדי לממן את פתיחת השגרירות.

בתחקיר של תוכנית "המקור", שפורסם בנושא, מתואר כיצד ישראל, בתקופה שבה בן אריה היה שגריר, היתה היחידה מבין שורה של מדינות במערב שכלל לא טרחה להיפגש עם נציגי האופוזיציה במדינה, שלחמו כנגד שורה של הפרות קשות של זכויות אדם, בהם כליאת מתנגדי משטר ויריבים פוליטיים של לוקשנקו. עד היום לא ברור מדוע ליברמן לחץ כל כך על פתיחת השגרירות בבלרוס. בהקשר זה שב ועולה השם מרטין שלאף: גם במדינה זו יש לידידו הטוב של שר הביטחון עסקים ענפים.

"בכל צומת יש לו אנשים שיודעים שהוא אוהב שמדווחים לו הכל. הוא שם כל עיתונאי בכיס הקטן בהקשר זה. הוא צריך את המידע הזה למטרת שליטה והרתעה. כששואלים אותו איך הוא יודע, הוא עונה בהפוך על הפוך 'הרי אני מהק.ג.ב, אתם לא יודעים?'"

בלי נאמנות אין אזרחות

ובחזרה לישראל. מתחילת דרכו הפוליטית הפגין ליברמן יחס קשוח כלפי אזרחי ישראל הערבים. ב-2009 השיגה ישראל ביתנו 15 מנדטים על סמך הסיסמה הגזענית "בלי נאמנות אין אזרחות". ב-2014 נרשמה נקודת ציון חדשה כשקרא ליברמן באופן מפורש להחרים בתי עסק בבעלות ערבים, לאחר שוועדת המעקב של ערביי ישראל קראה לשביתה כללית בעקבות הרג פלסטינים במבצע צוק איתן.

"באופן עקבי, ההתבטאויות שלו כלפי הציבור הערבי עוינות", אומר קרמניצר, "החל ברעיון לדרוש הצהרת נאמנות, דבר שלא דורשים באף מדינה; וכלה בקריאות להחרים סוחרים ערבים בגלל אקט מחאה, דבר שהוא יוצא דופן בכל קנה מידה. זה מתחבר לאג'נדה הוותיקה שלו למסור שטחים שמיושבים בערבים ישראלים לרשות הפלסטינית. ההצעה לנקוט מהלכים שיביאו להרחקת ח"כים ערבים מהכנסת, אם היא תתממש, פירושה חיסול הדמוקרטיה בישראל. אחד המבחנים העליונים בדמוקרטיה היא השאלה איך הרוב מתייחס למיעוט. כשמישהו בכיר מציב סימן שאלה על השתייכותם של אזרחים למדינה, זה פוגע בערכי היסוד הבסיסיים של הדמוקרטיה".

לדברי מנכ"ל עמותת סיכוי רון גרליץ, המהלך של ליברמן כלפי אזרחי ישראל הערבים הוא חסר תקדים בקנה מידה היסטורי. "מראשית ימי המדינה ועד שליברמן הופיע בזירה הפוליטית, ההנחה היתה שיש בעיות ביחסי יהודים וערבים, אבל ברור שהערבים החיים כאן הם אזרחי המדינה. הוא שינה את ההנחה הזו ובעצם אמר - הם לא חייבים להישאר אזרחים. הוא גם מציע קשת של דרכים, שבאמצעותן הם יפסיקו להיות אזרחים".

לדברי ח"כ ד"ר יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת), תושב אום אל־פחם, ליברמן לא מדבר עם ח"כים ערבים במסדרונות הכנסת, דבר לא מקובל בקודים הפרלמנטריים. "פעם שאלו אותו על כך, אז הוא השיב שהוא לא מדבר עם מחבלים".

"האמירות שלו לאורך השנים כלפי הציבור הערבי הן מחפירות", מצהיר ג'בארין, שהיה מרצה למשפטים באוניברסיטת חיפה לפני שנבחר לכנסת. "אם תיקח אמירות של ליברמן ותחליף את המלה 'ערבי' ב'יהודי', תקבל הצהרות שבעיני כל העולם ייחשבו אנטישמיות. אין אף פוליטיקאי בעולם שהיה יכול לשרוד לאור אמירות שכאלו. כמשפטן, אני סבור שההצהרות שלו מגיעות לכדי רמה של עבירה פלילית. מערכת המשפט הישראלית נכשלה כאן, כשהיא לא התגייסה להגנה על הציבור הערבי נגד ההסתה של ליברמן. כבודו של חופש הביטוי במקומו מונח, אבל לא כשנותנים לפוליטיקאי בכיר להסית ככה כנגד ציבור שלם".

לדבריו, ליברמן משפיע על הידרדרות השיח לא רק בעצם ההשפעה על כלל האזרחים, אלא בהשפעה שלו על פוליטיקאים אחרים. "נתניהו אומר שאנשי בל"ד נואמים עם שובל של דגלי דאעש מאחוריהם, וזה מתקבל בשלוות נפש, אף על פי שדאעש זה סמל הרשעות בעולם הערבי כולו. כבר התרגלו למצב שבו פוליטיקאים בימין מתחרים זה בזה בהסתות שלהם כנגד הציבור הערבי".

אביגדור ליברמן במסיבת עיתונאים
אי־אף־פי

"החזק הוא הצודק"

באופן לא מפתיע, ליברמן לא אוהד במיוחד את התקשורת. הוא מכיר מצוין את הממלכה השביעית, ויודע לעשות בה שימוש לטובתו, לפחות עד לפני חמש־שש שנים, אז חלה עלייה בכוחן של רשתות חברתיות ובלוגים. לליברמן היתה השפעה עצומה על התקשורת בשפה הרוסית, ויש הסבורים שהוא שלט בה הלכה למעשה.

"צריך להבין את הפסיכולוגיה של העיתונאי הרוסי הממוצע", מסבירה עיתונאית ותיקה יוצאת רוסיה. "להוציא בודדים, רוב האנשים שעובדים בתקשורת של המגזר הם לא באמת עיתונאים, אלא אנשים דוברי רוסית שמצאו ג'וב. אז הוא לא חייב אפילו לכוון דברים מלמעלה, כי יש את הרצון לרצות את החזק. יש משהו במנטליות הסובייטית, הדיכוי של 70 שנה, שלימד שהחזק הוא הצודק, שאם אתה לא אתו אתה לא שורד. מי שרוצה לחם עם חמאה יודע מה הוא צריך לעשות".

אלכס גולדפברב, לשעבר עיתונאי בכיר בערוץ תשע, מסתכל אחרת על הדברים. "הקשר בין העיתונות הרוסית לליברמן טבעי, כי ליברמן הוא בכיר. זה לא מדויק לומר שהתקשורת הרוסית בכיסו. ערוץ תשע פעל עצמאית, והעיתונאים שעובדים פה גדלים בארץ. עם זאת, יש כלי תקשורת ברוסית שחייבים לליברמן את עצם קיומם, כמו רדיו רק"ע, תחנה בשפה הרוסית של רשות השידור, שקיים עד היום רבות בזכותו, מכיוון שהוא התגייס להצילו אותם כשהיה שר בממשלה".

לליברמן גם לא זרה הפרקטיקה של הפעלת לחץ חריג והחרמת עיתונאים. כך קרה עם המגישה אנה שוליק, שהיתה מגישה פופולרית בערוץ תשע. ב-2011, בזמן הבחירות השנויות במחלוקת ברוסיה, הנחתה שוליק משדר שבו נמתחה ביקורת חריפה על ליברמן שהגדיר את הבחירות הוגנות. זמן קצר לאחר מכן התבטא ליברמן נגד שוליק בחריפות, בישיבה סגורה של סיעת ישראל ביתנו. כעבור שבועיים היא פוטרה מעבודתה, בעילה של צמצומים על רקע מצב כלכלי, על אף שאף עובד בערוץ לא פוטר בתקופה זו על רקע זה. ממכתב שהפנתה באמצעות בא כוח ארגון העיתונאים, עו"ד אמיר בשה, עולה שאנשי ישראל ביתנו פנו לערוץ תשע ודרשו לפטר את שוליק. הזימון לשימוע הגיע זמן קצר לאחר דרישה זו. בסופו של דבר עברה שוליק לערוץ rtvi, ערוץ לוויין בשפה הרוסית, שבו הנחתה תוכנית שבועית. שוליק עבדה שם במשך שנתיים, ובכל התקופה הזו סירב ליברמן להתראיין שם. כשעזבה, הוא הופיע שם מיד בראיון.

אביגדור ליברמן
מוטי מילרוד

בתקשורת הישראלית־עברית נחשב ליברמן מחובר ומקושר לאנשים בעלי השפעה. הוא מיודד עם מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס, שהוא גם הבעלים של העיתון הפופולרי בשפה הרוסית "וסטי", שבמשך השנים נתן במה מרכזית לליברמן וידוע בעמדות הימניות שלו. ליברמן מחובר גם למו"ל אלי עזור, הבעלים של רדיו ללא הפסקה, "מעריב" ו"ג'רוזלם פוסט".

ישראל ביתנו, כפי שנחשף בפרשת השחיתות שנקראת על שמה, מקושרת מאוד ללוביסטים. זה לא רק החבר הטוב יהושע, אלא גם שלושה לוביסטים נוספים שהיו מעורבים בפרשה. גם בפרשות השחיתות בנתיבי ישראל (מע"צ) היו מעורבים לוביסטים ומאכערים המזוהים עם המפלגה, הבולט שבהם הוא אלכס ויזניצ'ר, עוד חבר טוב של ליברמן. בשלהי 2014, רגע לפני שהתפוצצה פרשת ישראל ביתנו ברעש גדול, אפשר היה להבחין כיצד פוגע הקשר בין ישראל ביתנו ללוביסטים גם בהליכי חקיקה. היה זה כשהמפלגה ניצלה את תקופת המעבר כדי לסכל רפורמות חשובות. בתקופה זו כל הצעת חקיקה שנמצאת בשלב מתקדם צריכה לקבל אישור מוועדת הסכמות, של נציגי כל סיעות הבית, כדי לעבור באותה קדנציה. ישראל ביתנו ניצלה את המצב הטכני הזה, כדי לסכל הצעות חוק, על אף שנציגיה תמכו בה קודם לכן.

כך לדוגמה, סיכל אילטוב הצעת החוק של ח"כ מיקי רוזנטל (המחנה הציוני) להגבלת שכר הטרחה של חברות למימוש זכויות רפואיות (חוק לבנת פורן). אילטוב עשה זאת על אף שלוי־אבקסיס תמכה בחוק. אחד מהמתנגדים לחוק מטעמם של בעלי העניין היה רו"ח משה ליאון, מקורבו וחברו הטוב של ליברמן עוד מתחילת שנות ה-90, כשהיה מנכ"ל הליכוד. ב-2013 הריץ ליברמן את ליאון לתפקיד ראש העיר ירושלים.

באותה תקופה פעלה ישראל ביתנו גם כדי לטרפד רפורמות שונות בתחום הבריאות לשנת ההסדרים של 2015, תוך שהבולטת שבהם היא הניסיון של הממשלה להגדיל את המיסוי ולקבוע מגבלות שונות על תעשיית התיירות הרפואית, שהלקוחות שלה מגיעים בעיקר מרוסיה ומאוקראינה, ומי שמתפרנס ממנה בארץ הם מאות ואולי אלפי מאכערים מציבור דוברי הרוסית, כלומר הקהל של המפלגה. ישראל ביתנו פעלה בעניין זה לטובת אינטרסים שהיו דומים לאלה של ידידו של ליברמן, בוריס קרסני, בעל משרד פוליסי והלוביסט של בית החולים אסותא. קרסני הוא גם הלוביסט של איגוד חבורת הביטוח, שגם להן היה אינטרס לפעול כנגד הפגיעה בתיירות המרפא. ליברמן, שקודם לכן לא נודע כמתעניין במיוחד בסוגיות בריאות, הפעיל את המנופים השונים כדי לסכל את הרפורמות מתוך האינטרס הצר של המפלגה שבראשה הוא עומד.

ליברמן מסר בתגובה לכתבה: "מאז הפרוטוקולים של זקני ציון לא נשפכו כל כך הרבה שקרים על נייר אחד. הדברים המופיעים בכתבה מבטאים רק את המוח המעוות של מערכת וכתבי 'הארץ', שמסוגלים להמציא ולפרסם כל דבר שקרי, כדי לפגוע במי שאינו מתיישר עם עמדותיו האנטי־ציוניות של העיתון".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות