המהפכה של נתניהו: תסתמו את הפה - מגזין שנתי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
הדמוקרטיה לאן?

המהפכה של נתניהו: תסתמו את הפה

האם תוחלף צמרת הצבא ושירותי המודיעין בקצינים נאמנים? האם ההסתה נגד אמנים ויריבים פוליטיים תתבטא גם בכתבי אישום, מאסר ופיטורים - ולא רק בקללות ובאיומים בפייסבוק?

310תגובות
פסל נתניהו בכיכר רבין
מוטי מילרוד

ב-14 במאי 2015, בדיוק 67 שנה לאחר ההכרזה ההיסטורית על הקמת המדינה, התחוללה בישראל מהפכה. רק מעטים הבחינו בהתחלה בשינוי: בנימין נתניהו המשיך לכהן כראש הממשלה, כמו בשש השנים הקודמות. אותו חיתוך דיבור, אותה בלורית שיער, ובכל זאת, נתניהו אחר. המנהיג השמרן, שנזהר מהרפתקאות ונרתע מסיכונים, פינה את כיסאו לרדיקל ימני, שבא להגשים את חלומו הישן "להחליף את האליטות".

במקום להקים ממשלת אחדות עם יצחק הרצוג, יריבו במערכת הבחירות, ולשקוע בחזרה בנמנום וב"יציבות", הקים נתניהו קואליציה ימנית בהנהגת עוזרו בעבר ושנוא נפשו בהווה, מנהיג הבית היהודי נפתלי בנט. את המסר של הממשלה החדשה ניסח בנט עוד בזמן הקמפיין: "מספיק להתנצל". המסר הזה ביטא טענה ותיקה, שלפיה מפלגות הימין מנצחות בבחירות קרוב ל-40 שנה, אבל בהגיען לשלטון הן מרסנות את האידיאולוגיה שלהן ופונות למרכז, אם בגלל החשש מ"לחץ אמריקאי" ואם בגלל רצונם של הפוליטיקאים הימנים לזכות באהבת "התקשורת" והצמרת המשפטית והצבאית, שנותרו כביכול בשליטת "השמאל".

הפעם נוצרה הזדמנות נדירה להסיר את הבלמים והעכבות, ולהקים ממשלת ימין נטו, שתפעל לשינוי עמוק של הסדר החברתי והשיח הציבורי בישראל. בנט ניסח את המטרה הפוליטית: סיפוח הדרגתי של הגדה המערבית לישראל, תוך מחיקת ההבחנה שבין היישובים היהודיים ממערב לקו הירוק להתנחלויות בצדו המזרחי, והחזקת התושבים הפלסטינים בשליטת ישראל ללא זכויות אזרח, בעזרת הרשות הפלסטינית. הנצחת המצב הזה מחייבת, לשיטתם של מנהיגי הימין, את דיכוי השיח הביקורתי מבית, ומחיקת מלים כמו "כיבוש" מהלקסיקון הלגיטימי של השיח התקשורתי והפוליטי בישראל. שנאת ערבים, שפעם הוסוותה במסיכה המרופטת של "שיקולי ביטחון", הוצגה מעתה כעמדה מוחצנת של שלטון הימין, בהתאם לטון שקבע נתניהו בהכרזתו "הערבים נעים בכמויות לקלפיות" ביום הבחירות.

השתקת הביקורת הוצדקה בטענה שהמחלוקת הפנימית מהדהדת למדינות המערב ומתדלקת שם את תנועת החרם על ישראל (BDS), המוצגת כאיום אסטרטגי חמור. כדי להתגונן מפניו, נדרש טיהור יסודי של "האליטות" משמאלנים: החלפת המנהלים במוסדות התרבות, איום בקיצוץ תקציבים על מי שלא יתקרנפו, קידום קצינים ומשפטנים מהציונות הדתית, ניסוח תוכניות הלימודים מחדש בגוון דתי־לאומי, הצגת ארגוני זכויות האדם כמשת"פים של תנועת החרם ושלילת הלגיטימיות של פסיקות בג"ץ בטענה ש"השופטים מייצגים מיעוט, מצביעים לשמאל ואוהבים את הערבים יותר מאשר את המתיישבים היהודים".

בתחילה שמר נתניהו על פוזה ממלכתית, נמנע מהתרסה ישירה כלפי יריביו והניח לפוליטיקאים אחרים להוביל את המהפכה כלפי חוץ: שר החינוך בנט, שרת התרבות מירי רגב, שרת המשפטים איילת שקד, שר התיירות יריב לוין ויו"ר הקואליציה דוד ביטן. כל אחד הופקד על הטיפול במגזר אחר: רגב באמנים, בנט באקדמיה ובתוכניות הלימוד, שקד בבג"ץ וביטן בתקשורת; שקד ולוין מנהלים את ועדת השרים לחקיקה, הגוף השלטוני החשוב בישראל. בראייתם, דמוקרטיה היא שלטון הרוב, והמיעוט צריך להתיישר ולסתום את הפה. עמדה ליברלית כמו של נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, לפיה דמוקרטיה נבחנת בהגנת המיעוט וכיבוד זכויותיו, נתפשת בעיני הממשלה כדיבור פסול של שמאלנית עוכרת ישראל.

בעוד עוזריו מפרקים את הבלמים והרסנים על שלטונו, ראש הממשלה הנעים את זמנו בשיחות סרק על שיתוף המחנה הציוני בקואליציה ומינוי הרצוג לתפקיד הנחשק של שר החוץ. כמו חתול שמשתעשע בטרפו, נתניהו ניטרל את האופוזיציה בהבטחות שווא, וגרם להרצוג לאמץ בפומבי את מדיניות הימין ("מדינה פלסטינית לא עכשיו", "אומרים עלינו שאנחנו אוהבים ערבים") מבלי לתת לו דבר בתמורה, מעבר למסרים מעורפלים וניתנים להכחשה, שנאמרו רק בחדר סגור. מנהיג האופוזיציה השני, יאיר לפיד, השתכנע שהציבור מקבל ואוהב את הנרטיב של נתניהו, ואימץ גרסה קצת מעודנת שלו עם הבטחות מעורפלות ל"שינוי".

האופוזיציה הפוליטית הודברה בקלילות, אבל בתקשורת נותרו כמה קולות עצמאיים שמתחו ביקורת על התנהלות נתניהו ומשפחתו ודיווחו על "בדיקות" משטרתיות בענייניהם. הביקורת הזאת הוציאה את נתניהו ממחבואו להתקפות אישיות על העיתונאים, באותה שפה שבה השתמשו שריו נגד אנשי התרבות והשופטים ובסגנון חריף יותר.

נתניהו ניסח את הכוונות והשיטות של מהפכת הימין לפני 20 שנה, כשנבחר לקדנציה הראשונה שלו. בסדרת שיחות עם עיתונאי "הארץ" ארי שביט, דיבר נתניהו על הצורך להחליף את השיח שהשתלט על האקדמיה והתקשורת בישראל, ותמך בחלוקת הארץ עם הפלסטינים. הוא טען שהתקשורת מגויסת לדה־לגיטימציה של ממשלתו ושלו, וש"המבנה האינטלקטואלי של החברה הישראלית אינו מאוזן, יש כאן מונוליטיות רעיונית ואולי אפילו רודנות רעיונית...עדריות וקונפורמיזם של כת פנימית אחת, שגם כותבת את התורה וגם מפרשת אותה וגם מצפה שהכל ישעו לה". נתניהו ביקש "להקים אכסניות מחשבתיות שלא יהיו בשליטת הממשלה, אך ייצרו תחרות רעיונית בארץ...איזשהו תיקון למצב החד־קוטבי הנוכחי של המציאות התרבותית הישראלית".

בנימין נתניהו
AMIR COHEN/אי־פי

הדיבורים האלה נותרו באוויר בקדנציה הראשונה של נתניהו, שהסתיימה במפלתו אחרי שהסתכסך עם השמאל ועם הימין גם יחד. הם התגשמו בשנות המדבר, שבהן חתר נתניהו בחזרה לשלטון. "האכסניה המחשבתית" הגדולה והחשובה ביותר היתה ועודנה העיתון "ישראל היום", שפועל כ"פרבדה" בימי המשטר הסובייטי, ומציג מדי יום את דף המסרים העדכני מבית ראש הממשלה. בשנתיים־שלוש האחרונות הצטרף אליו אתר וואלה, שבעליו שאול אלוביץ' תלוי לפרנסתו ברגולציה הנמצאת בשליטת נתניהו. סביבם פועלים מכוני מחקר וארגוני שדולה ימניים, כמו "אם תרצו", "המכון לאסטרטגיה ציונית", אתר "מידה" ו"ישראל שלי", שמובילים את המאבק הציבורי לטיהור השיח, האקדמיה והתקשורת מ"השמאל" ולקידום חקיקה להצרת חופש הביטוי, דיכוי הקהילה הערבית־ישראלית, ובעקבות הבחירות בארה"ב — גם לצעדי סיפוח בשטחים.

המודל שבנה נתניהו הצליח בדיוק כפי שצפה. פחות משנתיים לאחר הופעת "ישראל היום", נתניהו חזר לשלטון ומאז לא הפסיד בחירות. הממשלה הנוכחית מקדמת את צנזור השיח החינוכי והאקדמי ברוח "אם תרצו". ערוצי התקשורת ההמוניים — ערוץ 2 ועיתון "ידיעות אחרונות", שנתניהו מציג כאויבו המר — מותחים לעתים ביקורת על התנהלות ראש הממשלה, אבל מקדמים בהתלהבות את הנרטיב של ממשלתו (הערבים והשמאלנים בוגדים, העולם אנטישמי, הכיבוש לא קיים). נתניהו ממשיך לרטון נגד "התקשורת" שכביכול עוינת אותו, כדי לזכות באהדת תומכיו ולקלוע את מבקריו לעמדה מצטדקת ("אנחנו לא שמאלנים"). ההבחנה בין "מתנחלים" לסתם ישראלים הולכת ונעלמת, לצד שרידי הדיבור על "פתרון שתי המדינות" — שדווקא נתניהו מעלה מדי פעם בראיונות לתקשורת הזרה.

הליכוד מזכיר בהתנהלותו את מפלגת השלטון הוותיקה של מקסיקו, שנקראה "המפלגה המהפכנית הממוסדת". גם אחרי עשרות שנים ליד הגה המדינה, והיעלמות הנרטיב הנגדי, נתניהו ושותפיו מציגים את עצמם כאופוזיציה רדיקלית לשלטון "השמאל", והציבור מתלהב. אבל המהפכה האמיתית נמצאת רק בתחילתה. מבחניה הגדולים עוד לפניה: האם תצליח להציב הרכב שמרני בבית המשפט העליון, שישנה את ייעודו מריסון השלטון להגנה עליו, כפי שנתניהו ושקד ריסקו את מוסד היועץ המשפטי לממשלה; האם תוחלף צמרת הצבא ושירותי המודיעין בקצינים נאמנים, שיראו בכיבוש ובהתנחלויות יעדים נכספים ולא רע הכרחי; האם ההסתה נגד אמנים ויריבים פוליטיים תתבטא גם בכתבי אישום ובמאסר, ופיטורים מהסגל האקדמי, ולא רק בקללות ובאיומים בפייסבוק ובצעדי חקיקה מינהליים; האם שירות המדינה יוחלף במינויי מקורבים, כפי שמציע נתניהו? בהיעדר אופוזיציה, או שיח חלופי, קשה לראות מה ומי יעצרו את הצעדים האלה, ככל שתימשך כהונת הממשלה הנוכחית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#