לא מצליחים לחסוך? הנה כמה שיטות שיעזרו לכם

לאומה האמריקאית יש בעיה גדולה: אזרחי ארה"ב לא יודעים לחסוך, ומעדיפים להוציא את הכסף כאן ועכשיו ■ מחקרים אקדמיים הציעו כמה דרכים לשנות את המצב, והממשל מאמץ אותן בחום ■ כדאי לכם לנסות את זה בבית

טלי חרותי-סובר
וושינגטון
טלי חרותי-סובר
וושינגטון

תארו לכם שמישהו מבקש מכם הלוואה בתנאים הבאים: אתם תיתנו סכום כסף בכל חודש במהלך שנה שלמה, והוא יחזיר לכם את כל הסכום בשוטף + 450, וללא ריבית. האם הייתם מתנפלים על הרעיון בשמחה? עכשיו תארו לעצמכם שמישהו מציע לכם שיטת מיסוי שכזו: אתם משלמים יותר מדי מס במהלך השנה, ובתחילת השנה הבאה יהיו לכם שלושה חודשים לבקש החזרים. במחצית אפריל - 16 חודשים לאחר שהתחלתם לשלם - תקבלו את ההחזר בבת־אחת, אך ללא ריבית. האם תהיה זו השיטה המועדפת עליכם?

עד כמה שהדבר נשמע לא הגיוני, ככה זה עובד בארה"ב. זה עשרות שנים בוחרים אמריקאים, עצמאים ושכירים, לשלם יותר מדי מס במהלך השנה, רק כדי לבקש החזר בגין רשימה ארוכה של נושאים (ממשכנתא ועד חשבונות חיסכון) בתחילת השנה שאחריה. ההחזר מגיע ל–75% מהמבקשים במחצית אפריל הבא בתשלום אחד וללא ריבית. אף שאיש לא בדק את כלכליות העניין, לא רק שהאמריקאים לא רוצים לשנות את השיטה, הם מאושרים ממנה. העובדה שהיא מקטינה את הכנסתם הפנויה במהלך כל השנה, מונעת מהם ריבית, או מגדילה פערים - שהרי מי שמקבל החזר גדול יותר הוא דווקא זה שיש לו יותר נכסים שעליהם הוא יכול להזדכות - לא משנה דבר. מה שחשוב הוא השורה התחתונה: במחצית כל אפריל מקבלים 75% מ–146 מיליון משקי בית שביקשו את ההחזר סכום נאה, שרובו מגיע לשכבות הבינוניות והגבוהות - והם מאושרים.

"נגיד שהיית רוצה לעשות דיאטה", מסביר פרופ' דן אריאלי, מחבר רב המכר "לא רציונלי ולא במקרה", המלמד באוניברסיטת דיוק שבצפון קרוליינה, "האם היית מכניסה עוגת שוקולד הביתה? סביר להניח שהיית אומרת לעצמך - עדיף שהיא לא תהיה כאן. האמריקאי מקבל את השיטה שקבעה הממשלה, שכאילו אומרת לו - כל חודש אחביא לך קצת כסף, ואתה תקבל אותו בחזרה בבת אחת, בתנאים שלנו, אחרי הרבה חודשים וללא ריבית - אבל זה הרע במיעוטו. הרי אם אתה תהיה אחראי עליו, כנראה שהוא ייעלם לפני שהוא יגיע לכיס שלך. האמריקאים רואים בשיטה הזו סוג של הלוואה לממשלה, שבסופו של דבר גם עוזרת להם לחסוך".

במלים אחרות, מדובר באומה שלמה שמבינה שהיא לא יכולה לסמוך על עצמה שתדע להתנהל עם המשכורת.

"זו אומה שמעדיפה שמישהו אחר, למשל הממשלה, ייצור עבורה סוג של קופת חסכון. חשוב לזכור שהמדינה נותנת אפשרות שנייה: שלמו פחות במהלך השנה ובסופה תהיו חייבים מס, וכשתתבקשו לשלם גם הוא יהיה, עד סכום מסוים, ללא ריבית, אבל זה כמעט לא קורה. האמריקאים שונאים להיות חייבים לממשלה, ולכן הם מוכנים לשלם יותר עכשיו, בשביל לקבל בחזרה, בבת אחת, אחר כך. נכון, זה לא הגיוני, ורוב האנשים מבינים שזה לא הגיוני אבל מקבלים את השיטה כי הם מבינים שאחרת הם עלולים לחסוך עוד פחות".

האנומליה שכוללת קבלת החזר לאחר זמן רב וללא ריבית היא הבעיה הקטנה של השיטה הזו. "זו שיטה שמייצרת חוסר ודאות, כי אתה לא באמת יודע כמה יחזירו לך, כך שקשה לתכנן. יתרה מזאת: אתה משלם כפול, גם לממשלה המרכזית וגם למדינה שאתה חי בה, תהליך הגשת הבקשה הוא כאב ראש אחד גדול, וכאמור, מדובר בשיטה שמעודדת הגדלת פערים כי הזיכוי נעשה על פי נכסים, ומי שיש לו יותר נכסים - מקבל יותר כסף, בעוד שמי שבאמת זקוק לכסף הזה, מקבל פחות. ולמרות כל זאת, נסי לקחת מהם את השיטה הזו - ותיתקלי בהתנגדות גדולה".

מכיוון שמדובר באמריקאים, ולא למשל בהולנדים או בגרמנים, שנחשבים בעלי משמעת עצמית?

"בארה"ב קשה לחסוך 0 הפיתויים גדולים וההשוואה החברתית חזקה. מדובר במדינה שמבוססת על תרבות צריכה אינטנסיבית. החזר המס הוא ללא ספק דבר מאוד לא רציונלי, אבל הוא טוב מאוד בהינתן המערכת הזו. עבור התרבות הקיימת - זה פתרון נכון".

משפחה אמריקאית בסוהו בניו יורק. תרבות צריכה אינטנסיביתצילום: בלומברג

ובכל זאת לא חוסכים מספיק.

"בלשון המעטה. המחקרים מראים שהחזרי המס מופנים לשלוש מטרות - בזבוזים, תשלום חובות וחיסכון. הן הממשלה והן האקדמיה כבר הבינו שצריך למצוא דרך לעזור לאנשים לחסוך יותר יותר, ומשקיעים בכך לא מעט כסף ומאמצים".

החיסכון הוא אחת הסוגיות המדוברות כיום בארה"ב - או ליתר דיוק, היעדרו. במדינה שבה לא קיימת פנסיית חובה, רשת הביטחון הסוציאלית מחוררת, תוחלת החיים עולה והפערים בין עניים לעשירים בלתי נסבלים (85% מהעושר נמצא בידי שני העשירונים העליונים, בעוד הארבעה התחתונים מחזיקים 1% מהעושר) כבר ברור כי החלום האמריקאי מתפוגג מול מציאות כלכלית קשה. "בשנים האחרונות מתבססת ההכרה שהניידות האמריקאית לא כל כך נהדרת כמו שאוהבים לחשוב כאן", אומר ד"ר ריד קריימר, חוקר בכיר בניו אמריקה, מכון מחקר עצמאי בוושינגטון. "התפישה האמריקאית הבסיסית אומרת: לא משנה איפה נולדת ומי אתה, אם תעבוד קשה יהיו לך חיים טובים. אותה תפישה גם אומרת: אם לא הצלחת זו אשמתך, ואם אתה עני - זה משום שקיבלת החלטות לא נכונות. אלא שיותר ויותר מחקרים מראים שאנשים שנולדים עניים מגיעים מלכתחילה לעולם בעייתי מאוד, והניידות לא כל כך קלה כפי שקובע האתוס. מכיוון שבשתי המפלגות, הדמוקרטית והרפובליקאית, מבינים שזה המצב, קיימת התגייסות למען חיזוק היכולת הכלכלית של בעלי הכנסות נמוכות. לכולם ברור שרמת החיסכון הקיימת אינה מספיקה".

המושג המוביל את השיח האמריקאי כיום הוא "בניית נכסים" (Asset Building), שטבע ב–1991 פרופ' מייקל שרדן מבית הספר לעבודה סוציאלית של אוניברסיטת וושינגטון שבסיינט לואיס. שרדן הוא הכהן הגדול של תפישת עולם אלטרנטיבית, המתייחסת לפתרון בעיות העוני והאי־שוויון לטווח ארוך לא רק על ידי בדיקת הכנסה מיידית וטיפול בה (למשל באמצעות תלושי מזון ודיור ציבורי), אלא על ידי מדיניות סיוע בבניית נכסים מוחשיים כמו חסכונות, השכלה, בית במשכנתא הגיונית או עסק בר־קיימא. את התפישה הזו, שהכניסה אותו לרשימת 100 האנשים המשפיעים בעולם של "טיים מגזין" ב–2010, מובילה כיום תלמידתו, החוקרת הישראלית פרופ' מיכל גרינשטיין־וייס, שעומדת בראש מכון המחקר לפיתוח חברתי של אוניברסיטת וושינגטון, וזוכה בלא מעט תקציבי מחקר בתחום. מעניין לראות כיצד נהפך תחום אקדמי, לכאורה תיאורטי, לבסיס לשיח, ובעיקר לתוכניות עבודה ממשלתיות, שאותן מקדם האוצר האמריקאי, המתבססות בין היתר על מחקרים שעורכת גרינשטיין־וייס.

מיכל גרינשטיין

"כיום איש לא מרים גבה כשמדברים על בניית נכסים", היא אומרת. "לא צריך להסביר למקבלי החלטות את המושג הזה, משום שברור שטיפול בעוני בטווח הקצר, למשל באמצעות התמקדות בקצבאות, אינו מספק. תוכניות שיסייעו להוציא אנשים ממעגל העוני צריכות לאפשר נכסים בני־קיימא לטווח ארוך. בניגוד למיתוס שלפיו אנשים עניים לא חוסכים ולא חשובים לטווח ארוך, מתברר שזה אפשרי גם בקרב בעלי הכנסות נמוכות. יתרה מזאת: בדיקת האי־שוויון לא יכולה להיעשות רק על פי רמת הכנסה, מכיוון שמדובר בנתון חלקי. כאשר אנשים נבדקים על פי 'השווי' שלהם - כמה יש להם לעומת כמה הם חייבים, המצב הרבה יותר עגום, והפערים הרבה יותר גדולים".

הנתונים מוכיחים עד כמה המצב עגום: ב–2011 פירסם צוות חוקרים מהרווארד ומסטנפורד מחקר, שעל פיו 25% מהאמריקאים לא יוכלו לגייס 2,000 דולר תוך 30 יום. כ–50% ממשקי הבית בארה"ב הוגדרו שבירים כלכלית, כלומר יתקשו מאוד להתאושש ממשבר שידרוש מהם סכום כסף לא שגרתי. כשנשאלו כיצד יגייסו את הסכום, ענו רק 60.6% מהאמריקאים כי יעשו זאת בעזרת חסכונות אישיים. לשם השוואה, כששאלו הולנדים את אותה שאלה, רק 8% ענו כי לא יוכלו לגייס 2,000 דולר תוך חודש, ו–88.8% דיווחו כי אם יזדקקו לכך, יסתמכו על חסכונות אישיים.

להתערב בקטנה, 
ולגרום לאנשים לחסוך

חיסכון, אם כן, הוא נושא מרכזי בבניית נכסיהם של בעלי הכנסה נמוכה. לשם כך משלבים בשנים האחרונות האקדמיה האמריקאית, מכוני מחקר חוץ־אקדמיים והממשלה ידיים, ומחפשים את הדרכים הנכונות לעודד חיסכון. כך נוצר תהליך מעניין: האקדמיה מקבלת תקציבי מחקר, והממשלה הופכת את הנתונים לתוכניות עבודה ממשיות. רגע לפני שאנחנו פונים למחקרים המשפיעים האלה, חשוב להדגיש כי בניגוד למצב בישראל, הממשל האמריקאי נותן כבוד לאקדמיה. "בישראל אוהבים מכוני ייעוץ מסוג מקינזי", אומר גורם ישראלי שביקש להישאר בעילום שם. "הממשלה לא סופרת את האקדמיה, ומחקרים לא נהפכים לתוכניות עבודה. בארה"ב יש כבוד למה שמגיע מהאוניברסיטאות. הממשל נותן לא מעט כסף עבור מחקר בתחומים שהוא מעוניין לדעת עליהם יותר".

מבזבזים בלי חשבוןצילום: בלומברג

אם כן, לא מעט מחקרים שמגיעים משולחנם של חוקרים כמו גרינשטיין־וייס ואריאלי משפיעים על מדיניות הרווחה האמריקאית. שניהם חושבים שאפשר לקחת את הניסיון האמריקאי וליישם אותו, בהתאמות מסוימות, בישראל. במחקר מעניין ופורץ דרך, הגדול מסוגו בעולם, נעזרו גרינשטיין־וייס ואריאלי בחברת Intuit, שבעזרת המוצר האינטרנטי שלה אפשר לבקש החזרי מס. 28 מליון משקי בית משתמשים בתוכנה הזו בכל שנה, מיליון מתוכם - שהכנסתם נמוכה מ–31 אלף דולר בשנה - אינם משלמים עבור השירות. על אותם מיליון משקי בית ערכו גרינשטיין־וייס ואריאלי ניסוי מעניין, שבדק אם בעזרת התערבות מינימלית אפשר לשכנע אנשים לחסוך יותר. השיטה היתה פשוטה: המספר העצום של הנבדקים חולק לכמה קבוצות שקיבלה כל אחת מסר אחר, חדש, שהוכנס לתוך השאלון הסטנדרטי. בצמוד לשאלה "איך תרצה לקבל את הכסף, לחשבון הבנק או בצ'ק לתיבת הדואר?" נוספה השאלה "האם יש לך כסף עבור מקרי חירום?". קבוצה אחרת נשאלה: "האם יש לך כסף לסיוע למשפחה?", ואחרת "האם קיימים חסכונות לחינוך גבוה לילדים?". לכל אחת מהשאלות הצטרפה המלצה לחסוך עבור הנושא הזה 25%–75% מהחזר המס הצפוי. "מדובר בניצול הרגע שבו צריך לקבל החלטה, מה שאנחנו קוראים 'הגולדן מומנט' - הכסף כבר בידיך, אתה רואה אותו, אבל הוא עדיין לא בכיס", מסביר אריאלי. "זה המקום שבו אפשר להתערב ולהזכיר את נושא החיסכון, שלא תמיד עובר לנו בראש באופן מיידי".

האם ההתערבות הפשוטה הזו עובדת? החוקרים גילו שכן. "הבאנו לעלייה של 6 מיליון דולר ברמת החיסכון של הנשאלים ביחס לקבוצת הביקורת", אומרת גרינשטיין־וייס, "וגרמנו לעוד 5,000 איש לחסוך. העלייה הממוצעת ברמת החיסכון בקרב בעלי חשבון חיסכון היתה 30%. רוב הנשאלים - 85% - חסכו לזמן חירום". ההשפעה היא גם ארוכת טווח: ל–20 אלף איש מבין הנשאלים נערכו ראיונות עומק לאחר שישה חודשים, ושיעור גבוה בהרבה יחסית לקבוצת הביקורת שמר על החיסכון, והנשאלים היו הרבה יותר בטוחים בתשובה לשאלה אם יוכלו לשלם 2,000 דולר תוך חודש, בזמן משבר.

למה הם העדיפו לחסוך לזמן משבר ולא לפנסיה או לתשלומי קולג' לילדים?

גרינשטיין־וייס: "מכיוון שאנשים בעלי הכנסה נמוכה מועדים יותר למצבי חירום. המכוניות שלהם זולות ולכן ייכנסו יותר למוסך, התזונה והבריאות שלהם רעועות ולכן הם יצטרכו יותר שירותי בריאות. לראיה, 66% מבין הנשאלים ענו שבשישה חודשים חוו מקרי חירום, ולכן אין פלא שכשמחליטים לחסוך חושבים דווקא על הנושא הזה".

פרופ' דן אריאליצילום: אייזק הרננדז הררו

האם "הגולדן מומנט" האמריקאי יכול להיות מיושם גם בישראל, שבה מדברים הרבה פחות על הצורך בחיסכון, ומעודדים דווקא צריכה? על פי החוקרים, מדובר בשיח שנהפך לאפשרי, ונחוץ גם בארץ. "רגע של פתיחת קרן השתלמות הוא רגע שאפשר לנצל לתזכורת חיסכון", אומר אריאלי. "כמו כל קבלת סכום כסף שהוא מהמדינה, כמו מענק שחרור או עבודה מועדפת. אפשר, וראוי, לפנות לאדם רגע לפני שהוא מקבל את הכסף ולהמליץ לו לחלק את הסכום לשלושה חלקים - שליש לתשלום חובות קודמים, שליש לשיפור איכות החיים ושליש לחיסכון. אפשר לעודד חיסכון באופן מתוחכם יותר, למשל, להגיד לחוסך - אם אתם לא מודיע אחרת, הפעילות האוטומטית תהיה כזו: בעוד חמש שנים תיפתח הקרן, אבל 10% או 30%, או כל סכום אחר, יושבו לחיסכון. לאדם קל לדחות החלטה כזו לעוד חמש שנים, כי הוא ממילא לא רואה את הכסף ורוצה לחסוך לעתיד. כדי לעודד חיסכון עדיף לא לפתות אותו עם כסף קל, אלא לקבל את הסכמתו מראש להמשיך ולחסוך".

השיח בישראל עוסק יותר בעידוד צרכנות נבונה מאשר בחיסכון.

"השיח על חיסכון היה חזק מאוד בישראל בעבר, והוא נעלם. כיום הוא מתחזק בארה"ב, הן בגלל המציאות הכלכלית והן בגלל מחקרים שיצרו את התובנה שגם דברים קטנים משנים. לכן הממשלה משקיעה 6 מיליון דולר בקרן Financial Social Innovation שבה 11 פרויקטים שונים, כדי להבין איך אפשר להרחיב את התובנות האלה. לצערי, אני לא רואה את זה קורה כרגע בישראל".

עשרות פרסומות מעודדות אנשים לקחת הלוואות יקרות, למשל מחברות כרטיסי אשראי, כדי לבזבז, לא כדי לחסוך. היית מציע לאסור על שידור פרסומות כאלה?

צילום: בלומברג

"הייתי מציע לחשוב איך לגרום לאנשים לא להיכנע לפרסומות, לתת להם יותר כוח התנגדות. המיתוס שאדם יודע מה הוא עושה ויכול לעשות זה לבד חזק בארה"ב, וקיים גם בישראל, אלא ששוב ושוב אנחנו מגלים שהוא לא מדויק. הממשלה צריכה לחשוב על כלים פשוטים שבעזרתם אפשר לעודד חיסכון".

לחסוך לילד מרגע הלידה, בעזרת המדינה

הדוקטורט של גרינשטיין־וייס, בהנחייתו של שרדן, בדק אם אפשר לעודד בעלי הכנסה נמוכה לבנות נכסים על ידי תמריץ כלכלי. "עבדנו עם ארגון מגזר שלישי בסגנון 'פעמונים' הישראלי, שקיבל מפילנתרופ סכום כסף גדול עבור העניין. על כל דולר שמשתתפי המחקר, 2,400 משקי בית, בחרו לחסוך במשך ארבע שנים, נעשה מצי'נג - ניתן להם דולר נוסף. כמו כן, הם התחייבו להשתתף בתוכניות של חינוך כלכלי. הכסף נחסך בחשבון בנק, והם היו יכולים לשבור את החיסכון רק עבור קניית בית, חינוך, התחלת עסק, פנסיה או מכונית כדי להגיע לעבודה. אם שברו אותו עבור מטרה אחרת, הם לא קיבלו את המצ'ינג. התוצאה היתה עלייה של 7% ברכישת בתים באמצעות משכנתא שאפשר להחזיר ועלייה גדולה בהרשמה לתוכניות חינוך. יתרה מזאת: אנשים דיווחו שהם מרגישים טוב יותר עם עצמם, ההורים דיברו על חשיבות החסכונות לילדים, אנשים אמרו שלא האמינו שיוכלו לעשות זאת וכמה הם גאים שהם אכן חוסכים.

"בדקנו גם מה מנבא חיסכון: מתברר שככל שהשתתפת ביותר שיעורי חינוך פיננסי, כך חסכת יותר. במקביל, ובאופן טבעי, מי שעשה הפקדות אוטומטיות, חסך יותר. עוד גילינו שככל שהמטרה שנקבעה היתה גבוהה יותר - כך גם החיסכון היה גבוה יותר. חלק מהמשתתפים לא לקחו את המצ'ינג כי נזקקו לחסכונות עבור מקרי חירום, אבל גם זה טוב כי היה להם מקור שממנו הם היו יכולים לקחת את הכסף במקום לפנות למקורות אשראי חוץ־בנקאיים יקרים".

שנתיים לאחר קבלת תוצאות המחקר, העבירה הממשלה את חוק Assets for Independence, שקבע כי בכל שנה יועברו 125 מיליון דולר לתוכניות מהסוג הזה. גרינשטיין־וייס גאה מאוד בתוצאה, אבל למדה ממנה עוד משהו: "תוכניות המצ'ינג טובות, אבל יקרות מאוד. הן גם דורשות המון משאבים, כמו ליווי והדרכה פיננסית. חשבנו איך אפשר לעודד מיליוני אנשים לבניית נכסים כמו חיסכון, ולא רק כמה אלפי אנשים בכל פעם".

המחקר הבא, שהחל ב–2007 בטולסה, אוקלהומה, היה מתוחכם יותר. השתתפו בו 2,700 נשים, שזה עתה ילדו. עבור מחציתן פתחה המדינה בשם הרך הנולד חשבון חיסכון בן 1,000 דולר עבור לימודים עתידיים. הכסף הופקד בחשבון של המדינה, ולא של הבנק, והמשפחות קיבלו מידע שוטף על מצבן. גם במקרה הזה לא המדינה נתנה את המימון, אלא קרן פורד. עבור המחצית השנייה של האימהות לא נפתח חשבון, והן הוזמנו לחסוך באופן עצמאי עבור הילד. את כולם עודדו להגדיל את החיסכון, למשל במקום לתת מתנות בחגים להפקיד את הכסף בחשבון וכדומה. לאחר 30 חודשים נבדק מצב החסכונות: ל–99.9% מהילדים שעבורם נפתח החיסכון, הוא עוד היה קיים (מעטים ויתרו מסיבות דתיות). בקבוצת הביקורת פתחו רק עבור 2.4% מהילדים. סכום החיסכון בקבוצת הביקורת היה 76 דולר, ואילו בחשבונות האחרים - 1,135 דולר. המסקנה, אומרת גרישנטיין־וייס, "אנשים לא יעשו את זה לבד, צריך לעשות את זה בשבילם".

צילום: בלומברג

נתון מעניין במיוחד עלה מבדיקה שנערכה כשלילדים מלאו 4. אף שכולם הגיעו ממשפחות עניות, אלה שהיו בעלי חשבון חיסכון היו בעלי הישגים מנטליים־חברתיים ורגשיים גבוהים מאלה של ילדי קבוצת הביקורת. "הם לא נעשו חכמים יותר כי המדינה סגרה להם חיסכון עבור הקולג'", אומר אריאלי, "אבל ההורים האמינו בהם יותר ולכן השקיעו יותר: הם קראו להם, דיברו אתם, שלחו אותם לחוגים - הרי הילד תיכף הולך לקולג'. האמהות גם דיווחו כי הן מדוכאות פחות. החיסכון הזה פשוט שינה תודעה לאורך זמן".

בעקבות ההצלחה באוקלהומה, יושם המחקר בעוד כמה מדינות בארה"ב. במיין, למשל, העניק תורם עשיר 500 דולר לכל ילד שנולד. שם התרחש תהליך מעניין: במקום שבו ההורים התבקשו לעשות פעולה אקטיבית כדי לפתוח את החשבון, רק 40% עשו זאת, והם היו בעיקר הורים עשירים ומודעים. לכן הלכו החוקרים בדרך ההפוכה והציעו כי החיסכון ייסגר לכל ילד באופן אוטומטי, ומי שלא ירצה - ייצא מהתוכנית. "ברגע שההליך נהפך לאוטומטי, 100% מהילדים קיבלו את הכסף, והמספר עלה מ-5,000 ל–12,500 בעלי חיסכון בשנה", אומרת גרינשטיין־וייס. "גם בנוודה נפתחים חשבונות כאלה כיום, ובסן פרנסיסקו כל ילד שנכנס לגן חובה, 35 אלף ילדים עד עתה, מקבל חשבון חיסכון סגור שנקרא מ"הגן קולג'". החשבון נפתח אוטומטית, והעדכונים נשלחים אל המשפחות".

בבריטניה התלהבו מהרעיון, והממשלה מימנה אותו עד השנה האחרונה, כשהחליטה על קיצוץ. ומה בישראל? כבר ב–2007 הבינה גרינשטיין־וייס שהרעיון ישים גם בכל הקשור לחיסכון הישראלי. "אנחנו מציעים שמענק הלידה, שבעבר ניתן בישראל כדי לעודד נשים להגיע ללדת בבתי החולים, יהיה הפיקדון הראשוני בחיסכון סגור, לכל ילד שנולד כאן. החיסכון ייסגר עד גיל 18, וייפתח רק עבור כמה מטרות מוגדרות, למשל לימודים גבוהים. במלים אחרות, במקום שהמדינה תיתן כסף עבור עגלה, היא תסגור אותו עבור הילד".

על פי גרינשטיין־וייס, אפשר לעודד חיסכון גם דרך קצבאות הילדים, על ידי סגירת סכום מסוים בכל חודש עבור אותו ילד, על פי מבחן הכנסה, מסכום נמוך מאוד ועד לקצבה כולה. הצעת חוק שאותה הכין יו"ר העבודה יצחק הרצוג מתבססת על המחקר של גרינשטיין־וייס ומציעה את תוכנית החיסכון הלאומי - הורים יוכלו לפתוח חשבון חיסכון מתוך קצבת הילדים, שיהיה סגור מגיל חודש עוד 18, ועל כל סכום שייתנו ההורים (לא פחות מ–10% מגובה הקיצבה) תיתן המדינה סכום זהה. התוכנית תיפתח בגיל המתאים ורק לצורך שלוש מטרות: השכלה (מקצועית או גבוהה), רכישת דירה או פתיחת עסק. "מדובר בכלי משמעותי לטיפול בעוני לטווח ארוך", אומר הרצוג. "זה יהיה החוק הראשון שאעביר כשאחליף את נתניהו".

צילום: בלומברג

"התפישה של הממשלה בישראל צריכה להיות בנויה על כמה הנחות יסוד", אומרת גרינשטיין־וייס. "חיסכון הוא דבר חשוב, אנשים מעדיפים שלא לחסוך בעצמם, יש לעזור להם בכל דרך לעשות זאת, עדיף שזה יקרה באופן אוטומטי, או בעזרת התערבות קלה. כך או כך, לאורך זמן, כולם מרוויחים".

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ