ניצחון, במינימום האפשרי - מגזין שנתי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ניצחון, במינימום האפשרי

בזמן שהעובדים בישראל נאבקים להעלות את שכר המינימום ל-27 שקל לשעה, העובדים הכי עניים, הכי לא מאוגדים והכי חלשים בסיאטל הצליחו לכופף את ראש העירייה, את מועצת העיר ואת האיגודים המקצועיים ולהעלות 
את שכר המינימום שלהם ל-15 דולר לשעה

3תגובות

זאת שעת ערב מוקדמת בעיר התחתית של סיאטל, והעיר סוערת - ליתר דיוק, חלק קטנטן ממנה סוער. מתחת לבנייני המשרדים הגבוהים, על רקע החנויות הפתוחות וקישוטי חג המולד, במזג האוויר הקר והגשום של תחילת דצמבר, צועדים כמה עשרות מפגינים ברחובות העיר, תחת עינה הפקוחה של המשטרה המקומית, לפני שהם צונחים לקרקע ומעמידים פני גופות. בדרכם הם צועקים סיסמאות כמו "תפסיקו לרצוח שחורים לא חמושים" ו"אנחנו לא מסוגלים לנשום" (מלותיו האחרונות של אריק גרנר, שנחנק למוות על ידי שוטר לבן בניו יורק ביולי).

אף שוטר לבן בסיאטל לא הרג באחרונה אדם שחור לא חמוש, אבל זה לא משנה: הפגנת הסולידריות בסיאטל נגד ההחלטות שלא לתבוע את השוטרים הלבנים שהרגו את גרנר ואת מייקל בראון בפרגוסון, מיזורי, התקיימה במקביל לעשרות הפגנות דומות שנערכו בערים אחרות ברחבי ארה"ב באותו יום, מתוך הכרה בכך שגם אם אין סיבה מיידית להפגנה בנושא אלימות המשטרה נגד שחורים בסיאטל, המאבק עדיין רלוונטי לסיאטל הלבנה ברובה, בדיוק כפי שהוא רלוונטי לכל ארה"ב.

באחד מסניפי מקדונלד'ס הסמוכים למסלול ההפגנה העסקים כרגיל. כמה לקוחות משועממים למראה בולסים באטיות את הצ'יפס והצ’יקן מקנאגטס שלהם. שני עובדי הדלפק מקשקשים ביניהם בנינוחות על נושאים שבשגרה: ג'ניפר לורנס ו"משחקי הרעב" החדש ורכילויות על עובדים אחרים. איש אינו חוסם את הכניסה לסניף, והעובדים אינם צפויים לעזוב בקרוב. זה לא מובן מאליו כמו שזה נשמע: באותו זמן אלפי עובדים ברשתות מזון מהיר ב-190 ערים ברחבי ארה"ב כבר עזבו את הסניפים שלהם ויצאו לשביתת מחאה חסרת תקדים, שיאו של מאבק מחאה בן שנתיים של עובדי המזון המהיר האמריקאים, הקורא להעלאת שכר המינימום ל-15 דולר לשעה.

רויטרס

למזלו של כל מי שחשקה נפשו בביג-מק בסיאטל, עובדי המזון המהיר בעיר לא הצטרפו לשביתה הגדולה של חבריהם. העסקים במקדונלד'ס, בסטארבקס, בבורגר קינג, בטאקו בל, בפיצה האט ובשאר רשתות המזון המהיר בעיר המשיכו להתנהל ללא הפרעה. הסיבה לכך פשוטה: בסיאטל העובדים לא צריכים להילחם - הם כבר ניצחו במהפכה שלהם. ביוני הם הצליחו לגרום למועצת העיר להעלות את שכר המינימום בעיר בלא פחות מ-60%, ל-15 דולר לשעה (לעומת 9.32 דולרים כיום). לאחר שנים של קיצוצים, פיטורים, מיקור חוץ ושחיקה בשכר, הצליחו העובדים בעיר להשיג שכר מינימום שהוא יותר מכפול משכר המינימום הפדרלי בארה"ב (7.25 דולר לשעה).

מדובר בהישג אדיר, יוצא דופן, אחד מההישגים הגדולים ביותר שהצליחו עובדים בארה"ב להשיג ב-30 השנים האחרונות - והעובדים בסיאטל הצליחו לעשות זאת תוך פחות משנה. הם גם עשו זאת ללא "שפיכות דמים" או שביתות יקרות, כשהם זוכים לתמיכתה של קואליציה רחבה שכללה את ראש העירייה המכהן, את האופוזיציה שלו, את חברי מועצת העיר, את מנהיגי קהילת העסקים המקומית ואת ארגוני העובדים יחדיו. בישראל, לשם השוואה, לאחר שבועות של איומים בהשבתה כללית של המשק, שכר המינימום צפוי לעלות ל-27 שקל לשעה על פי ההבנות שהושגו בחודש שעבר בין נציגי המעסיקים להסתדרות. בסיאטל, לעומת זאת, העובדים הצליחו להשיג שכר מינימום של 60 שקל לשעה מבלי להעלות אפילו את האיום בשביתה, ומבלי להוציא בשום 
שלב יותר מכמה מאות אנשים לרחובות.

איזבלה, שעובדת בסניף של אחת מרשתות המזון המהיר ("בבקשה אל תכתוב איזו בדיוק", היא אומרת בפחד, חוששת שהמנהלים שלה יגלו שדיברה עם התקשורת, גם אם מדובר בעיתונאי ישראלי שכותב בעברית), היא אחת מאלפי העובדים שיושפעו מהעלאת שכר המינימום. היא בת 34, אם חד-הורית ממוצא היספני. היא ובנה הקטן מתגוררים כיום עם אחיה, אשתו ושני ילדיהם. היא מעולם לא עלתה על מטוס, שכרה דירה משלה או קנתה מכונית. היא מבלה כל יום כשעתיים וחצי באוטובוס כדי להגיע למקום עבודה שבו היא מגישה ג'אנק פוד לזרים. אין לה ברירה: סיאטל נהפכה בשנים האחרונות ליקרה כל כך, שהיא לא יכולה להרשות לעצמה, בשכר של 9.3 דולרים לשעה, לגור קרוב יותר לעבודה. "אני מקווה שעכשיו, כשהשכר שלי יעלה, אוכל לשכור דירה קטנה משלי קרוב יותר לעבודה. יהיה נחמד גם פשוט לשכור דירה משלי, לתת לאחי לחיות את חייו".

רבים מהעובדים שמרוויחים שכר מינימום בסיאטל דומים לאיזבלה. מחקר שנערך באוניברסיטת וושינגטון מגלה שיותר ממחצית מהמשתכרים שכר מינימום בסיאטל הם בני 25 ומעלה. רבים מהם נמצאים בשנות ה-30 לחייהם. רובם מחזיקים בהשכלה גבוהה מסוג כלשהו - בין אם תואר ראשון או לימודים שלא הושלמו - ואינם נתמכים על ידי קצבאות סעד. הנתונים האלה מקבילים לנתונים דומים בערים אחרות בארה"ב. רק 30% מהעובדים שמשתכרים שכר מינימום כיום הם תיכוניסטים. מקבלי שכר המינימום כיום הם מבוגרים ומשכילים יותר מאי-פעם. לא פלא, בהתחשב בכך שרוב המשרות שנוצרו בארה"ב מאז תחילת ההתאוששות מהמשבר היו משרות בשכר מינימום במגזר השירותים.

מייק, למשל, רחוק מלהיות תיכוניסט. בשיער ארוך וז'קט שמכסה פלנל אדמדם, הוא נראה כאילו נלקח היישר מסיאטל שלפני 20 שנה. כשהמשבר היכה הוא היה סטודנט במכללה מקומית בסיאטל ועבד כמאבטח. הוא פוטר, נקלע לקשיים, נאלץ לחזור להוריו והתחיל לעבוד בסטארבקס, שם הוא עובד עד היום. בשכר המינימום הנוכחי, הסיכוי שלו לעמוד בעלייה המואצת במחירי השכירות בסיאטל ובמקביל לשלם את הלוואות הסטודנטים שלו שואף לאפס. "אני מקווה לצאת מהבית של ההורים בקרוב, וגם לחזור ללימודים מתישהו. אבל אני כבר בן 26. אני לא יודע כמה זמן יש לי לפני שהחיים שלי כרגע ייהפכו לקבועים".

חייהם של איזבלה, מייק ושל עוד רבים כמוהם - כ-24% מכוח העבודה של סיאטל, לפחות 100 אלף איש - צפויים להשתנות מן הקצה אל הקצה בעקבות העלאת שכר המינימום בעיר. ואולם השינוי לא יקרה כל כך מהר: במסגרת ההצעה שאושרה ביוני, שכר המינימום יועלה בהדרגה עד 2021. ההעלאה הראשונה, באפריל 2015, תעלה אותו ל-10–11 דולר לשעה, תלוי בגודל העסק. ב-2017–2018 יצטרכו המעסיקים הגדולים — רשתות המזון המהיר, למשל - לשלם שכר מינימום של 15 דולר לשעה (תלוי אם המעסיק מספק ביטוח בריאות לעובדים). ב-2021 גם העסקים הקטנים יצטרכו לעבור לשכר המינימום החדש. עובדי העירייה יעברו לשכר המינימום של 15 דולר באופן מיידי - לטענת נציגי העובדים פשוט כי זה הדבר האחד שמועצת העיר יכולה לעשות ללא דיחוי.

seiuhealthcare775nw

"אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שלא להעלות את שכר המינימום. סיאטל נהפכה לעיר שאי אפשר לגור בה", אמר בחודש שעבר ראש עיריית סיאטל אדוארד מאריי —- דמוקרט, הומוסקסואל מוצהר - לרשת CNBC. מאריי, שנבחר לתפקידו בנובמבר 2013, תמך בהצעה להעלות את שכר המינימום בסיאטל ל-15 דולר לשעה במהלך הקמפיין שלו לראשות העירייה. יריבו במרוץ, ראש העירייה המכהן דאז מייק מקגין, תמך בהצעה גם הוא.

אך הניצחון של העובדים בסיאטל חורג בהרבה מסיאטל עצמה. אם בסוף שנות ה–90 היתה העיר חממה לאקטביסטים חברתיים ולתנועות פוליטיות רדיקליות, בחזית המאבק נגד הגלובליזציה בזכות ההפגנות המפורסמות מול ועידת ארגון הסחר העולמי (WTO) ב-1999, הרי שכיום היא נמצאת בחזית של מאבק מסוג אחר: בירת הגראנג' האפרפרה, הרקע לשירי הדיכאון שכל מתבגר בעולם המערבי בשנות ה-90 שמע בחדרו, היא כיום סמל, מודל, מיתוס של התנועה המתהווה במסגרת המאבק המתגבר באי־שוויון בארה"ב.

אם ארה"ב נמצאת כיום במלחמת מעמדות - ואם מקשיבים לפרשנים הפוליטיים מימין, זה בדיוק מה שקורה בימים אלה - סיאטל היא כנראה חוד החנית שלה. עשרות ערים ומדינות החליטו להעלות את שכר המינימום שלהן בשנה וחצי האחרונות - משיקגו ועד סי־טק הקטנטנה, השוכנת ליד סיאטל, מניו ג'רזי ועד שיקגו, מוושינגטון הבירה ועד רוד איילנד. אבל סיאטל היא העיר הגדולה הראשונה בארה"ב שהחליטה להעלות את שכר המינימום שלה בצורה כל כך דרסטית. וההישג הזה כבר משכפל את עצמו: בנובמבר הלכה סן פרנסיסקו בעקבותיה והעלתה גם היא את שכר המינימום שלה ל-15 דולר לשעה.

כעת העיר ה-21 בגודלה בארה"ב, על 700 אלף תושביה, מהווה ניסוי ענק להשפעות של שיפור דרסטי בתנאי העובדים על הכלכלה המקומית. חלק מבעלי העסקים בסיאטל ומחוצה לה ופרשנים כלכליים שמרניים מזהירים שהעלאת שכר המינימום ל-15 דולר תוביל לגלי פיטורים, לאבטלה ולעזיבה המונית של עסקים את העיר. תומכי ההצעה, לעומת זאת, טוענים שהיא תאפשר לתושבים שבמשך השנים נדחקו החוצה ממנה להמשיך לחיות בה או לחזור אליה, לפרנס בכבוד את משפחותיהם ובמקביל לצרוך יותר ולכן לתמרץ ולחזק את הכלכלה המקומית.

מדוע זה קרה בסיאטל? למה דווקא סיאטל היתה העיר הראשונה שהחליטה להיענות לדרישותיהם של עובדי רשתות המזון המהיר? ואיך ייתכן שזה קרה תוך פחות משנה, במאבק שהתאפיין, באופן יחסי, בטונים רגועים למדי? התשובה תלויה בכמה גורמים: בנחמדות הבסיסית של תושבי סיאטל, שמקפידים לברך זרים לשלום ברחוב ולפצוח בשיחות לבביות על פוטבול; במערכת הפוליטית הפרוגרסיבית של העיר, חממה אקטיביסטית עם היסטוריה ענפה של התאגדות מקצועית, שבה אין רפובליקאים של ממש אבל סוציאליזם נחשב לאלטרנטיבה פוליטית אמיתית; ובקואליציה הרחבה והמעט משונה שיצאה למאבק על העלאת שכר המינימום ל-15 דולר וכללה ראש עירייה מכהן, חברת מועצה סוציאליסטית, אחד המשקיעים הראשונים באמזון, איגודים מקצועיים שהחליטו להתעורר לאחר שנים של תבוסות ושמרנות והרבה תושבים שהחליטו לתמוך במאבקם של העובדים החלשים ביותר, משום שהבינו שהמודל הכלכלי של העיר שלהם, כמו זה של ארה"ב כולה, שבור.

“אנחנו ידועים 
בהיותנו נחמדים”

הרקע למהפכה של סיאטל, מסביר פרופ' מארק לונג מאוניברסיטת וושינגטון שבעיר, היא העובדה שבשנים האחרונות סיאטל צומחת מהר יותר מכל עיר גדולה אחרת בארה"ב. בין 2012 ל–2013 היא הוסיפה 18 אלף תושבים חדשים וגדלה בקצב של 2.8%. במקביל נהפכו החיים בעיר לבלתי נסבלים: יוקר המחיה עלה בחדות. מחירי הדיור, במיוחד השכירות, נסקו. תושבים חדשים זורמים לעיר כל הזמן, חלק לא קטן בגלל תעשיית ההיי־טק המשגשגת שלה, שכוללת חברות כמו מיקרוסופט ואמזון. מערכת התחבורה הציבורית הנוראית של העיר, הסובלת תדיר מאיומי קיצוצים, נהפכה לעוד יותר בלתי נסבלת, בגלל העומס. במקביל, עשרות אלפי עובדים בסיאטל - ובני משפחותיהם - נדחקו בשנים האחרונות אל סף עוני. מאז תחילת המשבר, ולמרות ההתאוששות של כלכלת ארה"ב, השכר של רבים מהם נשחק ונוצר מצב שבו 100 אלף איש בעיר עובדים במשרה מלאה ובכל זאת נמצאים מתחת לקו העוני. מספר ההומלסים בעיר גדל ב-13% בשנה האחרונה בלבד.

מה שקרה לעובדי שכר המינימום בסיאטל קרה גם לשאר חבריהם בארה"ב. שכר המינימום הפדרלי בארה"ב לא הועלה מאז יולי 2009, ובכל מקרה הגיע לשיאו בכלל ב-1968, אז היה (בהתאמה לאינפלציה) גבוה ב-30% מכיום. יש מדינות שבהן שכר המינימום גבוה יותר משכר הדירה הפדרלי, אבל עד השנתיים האחרונות הן היו מעטות. יוקר המחיה, לעומת זאת, לא חיכה שהקונגרס יפשיל שרוולים ויטפל בבעיה הקשה של עובדי הצווארון הכחול בארה"ב, והמשיך לנסוק ב-46 השנים האחרונות. לכן עובד שמשתכר כיום שכר מינימום בארה"ב מרוויח בשנה פחות מ-15 אלף דולר - כלומר, נמצא מתחת לקו העוני, שמוגדר כשכר של 23,283 דולר בשנה למשפחה של ארבע נפשות. בשנתיים האחרונות מנסה ברק אובמה להוביל יוזמה להעלאת שכר המינימום הפדרלי ל–10.10 דולר, אך ההצעה שלו תקועה בקונגרס, שם הרוב הרפובליקאי המוצק לא ייתן לה לעבור.

השחיקה ההרסנית בשכר המינימום, שמשפיעה על שורה ארוכה של עובדים שלא מרוויחים שכר מינימום בעצמם אבל ששכרם נקבע לפי שכר המינימום הקבוע בחוק, נחשבת לאחד הגורמים העיקריים האחראיים להחרפת האי-שוויון בארה"ב בעשורים האחרונים ולאובדן הניידות האמריקאית. התופעות האלה לא פסחו על סיאטל, כפי שהן לא פסחו על אף עיר אמריקאית אחרת. אך בסיאטל, הודות לשורה של גורמים מקומיים ייחודיים, נוצר מצב שאיפשר פתרון דרסטי במיוחד.

"אני חושב שסיאטל פשוט היתה בשלה לרגע הזה", מסביר לונג במשרדו. בחודשים שלפני ההעלאה ביקשה העירייה מלונג לערוך עם שניים מעמיתיו מחקר, שיבדוק מי מהעובדים בעיר יושפע מהעלאת שכר המינימום וכיצד. כעת הם מתכוונים לערוך מחקר המשך, שבו יבדקו את ההשלכות של העלאת שכר המינימום על הכלכלה המקומית. "יש לנו הנהגה פוליטית מאוד פרוגרסיבית, ויש גם משהו בתרבות של סיאטל. אנחנו ידועים בהיותנו נחמדים. גם בדיונים על העלאת השכר, המעסיקים שביטאו את החשש שלהם תמיד התחילו את דבריהם בכך שאמרו 'אנחנו חושבים שלעובדים מגיעה העלאה, ובכל זאת אנחנו מודאגים'. אני חשבתי שזה מחליש את הטיעון שלהם, כי הם רמזו שברמה המוסרית העלאת השכר היא צודקת, אבל זה מעיד על כך שסיאטל היתה בשלה לקבל את הרעיון".

אלא שסיאטל לא היתה המקום הראשון בארה"ב שנענה לקריאתם של עובדי המזון המהיר והעלה את שכר המינימום ל-15 דולר. בתואר הזה זכתה סי-טק, קהילה קטנטנה בגודל של 26 קמ"ר השוכנת מסביב לנמל התעופה של סיאטל־טאקומה. בנובמבר 2013 התפרסמה סי־טק - עד אז עיירת צווארון כחול עם אוכלוסיה של 27 אלף איש, רובם מהגרים ובני מיעוטים, שבה כל ילד שלישי נמצא מתחת לקו העוני - לאחר שתושבי העיר החליטו להצביע במשאל עם בעד הצעת חוק שהעלתה את שכר המינימום בעיר באופן מיידי (החל בינואר 2014) ל-15 דולר לשעה. המעסיקים התנגדו, התקשורת הזדעקה, ההצבעה המכריעה היתה צמודה במיוחד, אבל הבוחרים בסי-טק דבקו בשלהם. על הדרך, הם גם "פינקו" את עצמם בתנאי עבודה משופרים: ימי מחלה, למשל, או הבטחה שעובדים במסעדות ובענפי שירותים אחרים יוכלו לשמור על הטיפים שהרוויחו ולא ייאלצו לחלוק אותם עם המעסיק.

לצערם של הרוב המכריע של העובדים בסי-טק, הם יצאו למאבק שבו הרבה מאוד כסף מוטל על כף המאזניים. בדצמבר 2013, בעקבות ערעור שהוגש על ידי שדה התעופה והמעסיקים, הפך בית משפט במדינת וושינגטון את תוצאות משאל העם וקבע שלמעסיקים בשדה התעופה יינתן פטור משכר המינימום החדש. פירוש הדבר היה שרוב העובדים בסי-טק, שעובדים בשדה התעופה עצמו, לא חוו העלאת שכר. העובדים עירערו על ההחלטה, וכיום היא נדונה בבית המשפט העליון של מדינת וושינגטון. בינתיים, הם צריכים לראות כיצד השכנים והחברים שלהם, שעובדים במלונות הסמוכים לשדה התעופה ובשירותים נלווים כמו השכרת רכב, מרוויחים 15 דולר לשעה וכיצד ערים אחרות, במדינות אחרות, שואבות השראה מהחלום שלהם וזוכות אפילו להגשים אותו - בניגוד אליהם.

להחלטה בסי-טק היתה השפעה עצומה, מכרעת, על התפשטות הרעיון של שכר מינימום בגובה 15 דולר לשעה אל תוך סיאטל רבתי. "סי-טק וסיאטל הן כלכלות שונות לחלוטין", מסביר לונג. "הטענה של תומכי העלאת שכר המינימום בסי-טק היתה שהביקוש בסי-טק 'לכוד'. מאחר שמדובר בשדה תעופה, הוא לא יכול לעזוב למקום אחר. אבל הרעיון התפשט לסיאטל בכל זאת".

אי־פי

המיליארדר, הסוציאליסטית והמנקים בשדה התעופה

אחת הסיבות לכך שהרעיון הזה הצליח להתפשט היא הסניף המקומי של ארגון העובדים SEIU, שמייצג כ-2 מיליון עובדים במגזר השירותים בארה"ב, והיו"ר הכריזמטי שלו, דיוויד רולף. רולף, שלפי כתבת פרופיל במגזין האמריקאי "אמריקן פרוספקט" הצליח לאגד 74 אלף עובדי סיעוד בלוס אנג'לס לפני שמלאו לו 30, הוא אחד ממנהיגי האיגודים המצליחים בארה"ב. הוא רהוט, שקול במלותיו ועדין למראה, ולא נראה, נשמע או מתנהל כמו הסטריאוטיפ של ראש איגוד מקצועי. רולף, 45, היה מהכוחות המרכזיים שמאחורי העלאת שכר המינימום בסי־טק, ואחריה בסיאטל. הוא גם עמד בראשו של צוות משותף לנציגי העובדים ונציגי העסקים שהקים אדוארד מאריי לאחר שנבחר לראשות העירייה כדי לנסח פשרה שתהפוך את העלאת שכר המינימום ל-15 דולר למציאות.

"אף אחד לא יכול לחיות מ-9 דולרים לשעה בעיר שלנו", מסביר רולף. "זה פשוט לא אפשרי. מי שמשתכר 9 דולרים לשעה גר רחוק ומבזבז שעות בכל יום בנסיעה לעבודה, או שהוא גר בתנאים קשים ביותר. פגשתי אשה בת 32 שעבדה במקדונלד’ס וסיפרה לי שהחלום שלה - השאיפה הכי גדולה שלה בחיים - היא שיום אחד יהיה לה חדר משלה. היא מעולם לא ישנה בחדר לבדה, היא פשוט לא היתה יכולה להרשות לעצמה את זה. אשה אחרת היתה צריכה ללכת 16 ק"מ מהעבודה לבית שלה בכל יום, בדרך מסוכנת, כי לא היתה יכולה להרשות לעצמה לגור ליד העבודה ולא הצליחה למצוא עבודה טובה יותר. בכלכלת הפוסט-התאוששות בארה"ב שוק המניות והרווחים התאגידיים בשיא, אבל השכר של עובדים כאלה הצטמק".

לסיאטל, מסביר רולף, יש היסטוריה ענפה של מאבקי עובדים. "אנחנו העיר היחידה בארה"ב שערכה שביתה כללית, ב-1919". ואולם הניצוץ שהוביל להעלאת שכר המינימום בסיאטל, הוא מציין, נמצא בכלל בניו יורק, בנובמבר 2012, אז יצאו עובדי המזון המהיר הראשונים ממקומות העבודה שלהם ופתחו בשביתת מחאה בדרישה להעלאת שכר המינימום ל-15 דולר לשעה. "זה היה הניצוץ שהשפיע באופן דרמטי על התפישה הציבורית. כשהשביתות הגיעו לסיאטל במאי 2013, העובדים פשוט לכדו את הדמיון של העיר. בינואר 2014 ערכנו סקר בקרב תושבי סיאטל, לראות מה הם חושבים על העלאת שכר המינימום ל-15 דולר לשעה. 68% תמכו בהצעה. חצי שנה לאחר מכן, אחרי שההצעה כבר עברה, 75% הביעו תמיכה. השביתות שינו את הנרטיב והפכו את העובדים לאנושיים. במקום שיוערכו על ידי איכות הצ’יפס שהכינו, הם התחילו להיתפש כהורים, כאזרחים. לא רק כאנשים שמגישים המבורגרים".

SEIU, שאינו מייצג ישירות את עובדי המזון המהיר הלא מאוגדים, תמך במאבק שלהם בסיאטל מתחילתו, מימן את המחאה ובמקביל סיפק תמיכה פוליטית לעובדים. אבל הדמות המכרעת שהובילה לשינוי השיח בסיאטל, שלה חבה העיר את העלאת שכר המינימום שלה אולי יותר מכל, היא חברת המועצה שאמה סוואנט, סוציאליסטית לוחמנית ומרצה לכלכלה לשעבר, שנבחרה בנובמבר 2013 למועצת העיר על בסיס מצע שכלל שכר דירה מפוקח, "מס מיליונרים" ודרישה להעלאת שכר המינימום ל-15 דולר לשעה.

סוואנט, חברת במפלגת אלטרנטיבה סוציאליסטית (Socialist Alternative), מפלגה סוציאליסטית כלל־עולמית שפעילה בארה"ב מאז שנות ה- (ומיוצגת בישראל על ידי ארגון האח מאבק סוציאליסטי), היתה הסוציאליסטית הראשונה שנבחרה למועצת העיר בסיאטל מזה 100 שנה. במקומות רבים בארה"ב המונח "סוציאליסט" עדיין נחשב למלה גסה, או גרוע מכך, אבל בארה"ב שאחרי המיתון - ובסיאטל שאחרי המיתון במיוחד - האכזבה מהשיטה הכלכלית הובילה לכך שבעיני רבים, במיוחד צעירים, סוציאליזם כבר לא נראה כמו רעיון רע במיוחד.

הניצחון של סוואנט, אומרת ג'ס ספיר - פעילה מרכזית באלטרנטיבה סוציאליסטית שבעצמה רצה לבית המחוקקים של מדינת וושינגטון בשנה שעברה ולא נבחרה - היה האירוע שהוביל לשינוי השיח הפוליטי בסיאטל. "אף אחד לא חשב שהציבור יבחר סוציאליסטית. שאמה התמודדה מול מועמד מכהן שהיה בתפקיד כבר 16 שנה, וקיבלה יותר מ-93 אלף קולות. ראש העירייה ושאר חברי המועצה הבינו מיד שאנחנו מתחברים לזעם שקיים בציבור, ושאם הם לא יטפלו בו גם הם יופלו על ידי מועמדים עצמאיים כשהם יעמדו לבחירות. מאחר ששיטת הבחירות למועצה שונתה, הבחירות האלה ייערכו בשנה הבאה".

רויטרס

לאחר שנבחרה למועצת העיר, המשיכה סוואנט להתייצב לצד עובדי המזון המהיר בהפגנות, ולעתים גם להיעצר עמם. היא והפעילים שלצדה השתמשו בחלק מהתקציבים שהוענקו להם כדי להקים את 15Now, רשת של פעילים וארגונים חברתיים שמטרתה לקדם שכר מינימום של 15 דולר לשעה, שבשנה האחרונה נהפכה לרשת כלל־ארצית. לצד ארגוני עובדים ממוסדים כמו זה של רולף, שניהל את המגעים לפשרה עם האליטה העסקית של העיר, שימשו סוואנט ופעילי 15Now כפנים הרדיקליים של תנועת העובדים המקומית. בעוד שרולף ניסה להוביל למנגנון שיאפשר העלאה של שכר המינימום ללא מאבקים משפטיים ממושכים, שימשו פעילי 15Now כ"שריר" של נציגי העובדים ברחובות.

"התפישה שלנו היא שרק תנועה ברחובות תיצור את הכוח בשולחן המשא ומתן, שדרוש כדי שהעובדים ינצחו", אומרת ספיר. "ערכנו מצעדים, קיימנו פעולות גדולות כל חודש, ערכנו פעולות נגד סטארבקס. דאגנו שהתקשורת תשים לב, וככל שהיא שמה לב ככה השיח הציבורי גדל. דאגנו ליהפך לחלק מהנוף הקבוע של העיר. אירגנו קבוצות תמיכה לעובדים שמרוויחים שכר מינימום וכאלה שלא אבל רוצים לתמוך בהם, דיברנו עם השכנים שלהם, עם העמיתים לעבודה, והסברנו להם למה שכר מינימום של 15 דולר לשעה לא יהרוס את הכלכלה. בשום שלב לא היו לנו אלפי אנשים ברחובות. היו לנו מאות אנשים ברחובות. אבל הצלחנו ליצור שיח רחב: כולם בעיר עקבו אחרי הדיון על שכר המינימום והבינו שאנשים שעובדים במשרה מלאה לא צריכים לחיות בעוני".

אחד התומכים הבולטים של היוזמה להעלאת שכר המינימום ל-15 דולר לשעה הוא טום מורלו, גיטריסט רייג' אגיינסט דה מאשין, שהופיע בספטמבר בערב התרמה למען התנועה עם סולן סאונגרדן לשעבר (ושותפו לשעבר ללהקת אודיוסלייב) כריס קורנל. תומך בולט אחר ביוזמה להעלאת שכר המינימום היה משקיע ההון־סיכון המיליארדר ניק הנאואר, שהתפרסם בשנתיים האחרונות בעקבות מאבקו באי-שוויון וקריאתו לחבריו לאלפיון העליון להתחיל לפעול לשינוי השיטה "כי הקלשונים באים".

ביוני 2013 פירסם הנאואר מאמר דעה באתר בלומברג, שבו הסביר את תמיכתו בשכר מינימום של 15 דולר לשעה. "החוק הבסיסי של הקפיטליזם הוא שאם לעובדים אין כסף, לעסקים אין לקוחות", הוא כתב. "משרות בשכר נמוך מחליפות במהירות את המשרות של מעמד הביניים בארה"ב. 60% מהמשרות שאבדו במיתון האחרון היו משרות מעמד ביניים, בעוד ש-59% מהמשרות החדשות שנוצרו בשנתיים האחרונות היו בתעשיות שמשלמות שכר נמוך וממשיכות לצמוח כמו קמעונות, מזון, ניקיון ושירותי בריאות. עד 2020, 48% מהמשרות בארה"ב יהיו בענפי השירותים האלה.

"אמנם קובעי מדיניות דנים בשינויים הדרגתיים שיבלמו את המעגל האכזרי הזה, אבל ייתכן שהפתרון החזק והאלגנטי ביותר כבר עומד לפנינו: העלאת שכר המינימום הפדרלי ל-15 דולר לשעה. נכון, זה נשמע הרבה, אבל הביאו בחשבון שאם שכר המינימום בארה"ב היה מוצמד לשיפור בפריון מאז 1968 הוא היה עומד כיום על 21.72 דולר לשעה - פי שלושה ממה שהוא עכשיו".

חודשיים לאחר מכן פירסם הנאואר ב"סיאטל טיימס" מאמר דעה שכתב עם רולף, שבו ניסו השניים לשכנע את הציבור לתמוך בשכר מינימום של 15 דולר. "אני לא חושב שמיליטנטיות ושיתוף פעולה הם סותרים", מסביר רולף את שיתוף הפעולה בין הגישה שלו, שדבקה במשא ומתן והידברות עם נציגי העסקים, לבין הפעילים המיליטנטיים יותר בראשות סוואנט. "פעולה ישירה יוצרת את הסביבה שבה שיתוף פעולה נהפך לאפשרי. המוכנות של רוב האנשים שעבדנו אתם בלשכת ראש העירייה לשתף פעולה התחזקה על ידי התפישה שהעובדים מוכנים לנקוט מעשים ושהציבור לצדם".

במשך יותר מארבעה חודשים ישב רולף עם שבעת החברים האחרים בצוות המשא ומתן שמינה ראש העירייה ("G8", כינתה אותם בלומברג) לפני שהצליחו למצוא פשרה שתאפשר את ההעלאה הקיצונית ביותר של שכר המינימום בארה"ב עד אז. ארבעה חודשים לאחר מכן, סן פרנסיסקו העבירה הצעה קיצונית עוד יותר, שבה פחות פעימות ושלבים. ,מה שקרה בסיאטל זה שהציבור תמך בעובדים. כשזה קורה, העובדים יכולים לנצח".

זה לא שלא היתה התנגדות. רשתות המזון המהיר התנגדו בחריפות. חלק מבעלי העסקים המקומיים, רבים מהם עסקים קטנים שחששו מהשפעות ההעלאה על יכולתם להתקיים, הזהירו מאסון. אחרים איימו שיצטרכו לפטר עובדים, או לסגור את העסק. התאחדות הזכיינים בארה"ב הגישה תביעה נגד הצעת החוק, בדרישה שהיא תבוטל על ידי בית המשפט. פרשנים כלכליים הזהירו שהעלאת שכר המינימום תוביל לאובדן אלפי משרות, לנטישה של עסקים את העיר ולפגיעה אנושה בצמיחה הכלכלית של סיאטל, מה שיפגע יותר מכל - הזהירו - באנשים שהעלאת שכר המינימום נועדה לשרת: העניים.

רולף, סוואנט, ספיר, הנאואר, מאריי והאחרים לא התרשמו מהאיומים. "אם אתה בוחן את 100 השנים האחרונות בתולדות ארה"ב, אתה רואה שבכל פעם שתנאי העבודה השתפרו הלובי העסקי תמיד צפה שזה יהיה סוף העולם, שיהיו פיטורים המוניים, שצעירים או בני מיעוטים לא יוכלו לקבל משרות. הם חזו את זה ב-1913, כשסיאטל רצתה יום עבודה בן שמונה שעות לנשים, וב-1916, כשהקונגרס רצה להעביר חקיקה שקבעה שלילדים אסור לעבוד", אומר רולף. "ב-1998 שילשה מדינת וושינגטון את שכר המינימום לעובדי מסעדות, ובעלי העסקים טענו שיהיו פיטורים המוניים. במקום זאת, עסקי המסעדנות צומחים מאז בקצב שנתי של 4,000–6,000 משרות".

מה הולך לקרות לסיאטל?

כיצד תשפיע העלאת שכר המינימום ל-15 דולר על כלכלתה של סיאטל? האם היא תוביל לפיטורים המוניים ולהאטה מסוכנת, כפי שמזהירים המתנגדים, או שמא היא תוביל לצמיחה מואצת, משום שעכשיו יהיה לעובדים כסף להוציא בעסקים מקומיים? האם הניסוי של סיאטל יתברר כטעות יקרה, או כהצלחה שתבשר את תחייתו של מעמד הביניים האמריקאי?

"אנחנו לא יודעים מה יקרה. אין לנו מושג", אומרת פרופ' מריקה קלוויטר מאוניברסיטת וושינגטון, שיחד עם לונג פירסמה במרץ את המחקר על השפעותיו האפשריות של שכר המינימום החדש. "עד לאחרונה", היא מסבירה, "לא היה לאף אחד - אף עיר או מדינה או הממשלה הפדרלית - שכר מינימום שאפילו התקרב ל-15 דולר לשעה".

"בהנחה שדברים מסוימים בכלכלה לא ישתנו, מצאנו שתתרחש הפחתה משמעותית ברמות העוני", אומר לונג. "עד שהפעימה האחרונה תתרחש שכר המינימום במדינת וושינגטון (שבה שוכנת סיאטל, א"ש) יהיה 12 דולר לשעה, אחרי התאמה לאינפלציה, אז מדובר בהעלאה פחות גדולה משנדמה. אבל בכל זאת, מדובר בהעלאה משמעותית ביותר. ועדיין: "תעלה את שכר המינימום מ-9 דולר ל-15 דולר לשעה ותעלה הרבה אנשים מעל לסף העוני".

רויטרס

קלוויטר מודה שהיא חוששת מההצעה החדשה, ולא משום שהיא דואגת לגורלם של בעלי העסקים. "אני חוששת לגורלם של העובדים הכי חלשים בעיר. הם עשויים להידחק מחוץ לעבודות בעיר, משום שאנשים יגיעו מחוץ לסיאטל, היכן שהשכר גבוה, והם יידחקו לטובת עובדים בעלי יותר מיומנויות. ייתכן גם שעסקים יעברו מחוץ לעיר. מלונות, מסעדות, העסקים עם השיעור הכי גבוה של מרוויחי שכר מינימום, הם לא ילכו לשום מקום, אבל עסקים אחרים - מפעלים, למשל - עשויים לעזוב".

לונג חושש מדבר אחר: שהעלאת שכר המינימום, באופן פרדוקסלי, תהפוך את החיים בסיאטל לעוד יותר יקרים. "מה שמעניין אותי הוא באיזה היקף זה יהפוך את סיאטל לעיר עשירה יותר, ואם זה יוביל לעלייה ביוקר המחיה. אם יותר אנשים ינסו לשכור דירות, למשל, זה עשוי להוביל לביקוש בדירות להשכרה, שיוביל לעלייה במחירי השכירות. אחד מהדברים שאנחנו בודקים כיום הוא ההשפעה של שכר המינימום על מחירי הדיור".

ספיר לא מתרשמת מהחששות. "יוקר המחיה כבר עולה. מחירי הדיור כבר עולים. מעמד הפועלים של סיאטל - מורים, שרתים, נהגי אוטובוס - כבר לא יכול לגור בעיר שבה הם עובדים, בין אם שכר המינימום יעלה ובין אם לא".

לדברי רולף, אפשר ללמוד מעט על ההשפעה הצפויה של העלאת שכר המינימום בסיאטל מהמקום הקודם שבו הוא הועלה ל-15 דולר: סי-טק. "השמים לא נפלו. למעשה, חלק מאותם עסקים שחזו שיצטרכו לפטר עובדים התחילו להעסיק עובדים. חברה בשם מאסטרפארק, שמפעילה מגרשי חנייה ליד שדה התעופה, איימה שהיא תחליף את כל העובדים במכונות אחרי ששכר המינימום הועלה. כיום הם מעסיקים ומנסים למשוך עובדים עם שלטים שאומרים שהם משלמים 15 דולר לשעה".

"כל רפורמה שנרוויח, כל ניצחון שנשיג, הוא לא בטוח"

בשעת צהריים בסיאטל, מספר רב של ניידות משטרה ואמבולנסים חוסם את האחד מהכבישים העמוסים בעיר. הפגנה? התקפת טרור? לא, אומר מוכר בסניף הסמוך של סבן אילבן, רק עובד של סאבוויי שמאיים להתאבד. האם השכר הנמוך הוביל אותו להתאבד? כנראה שלא, הוא אומר. סתם דיכאון סיאטלי טיפוסי. "הוא אומר דברים התאבדותיים כבר זמן מה".

בין אם ההחלטה להעלות את שכר המינימום בסיאטל תתברר כסיוט או כהחלטה גאונית, כבר ברור שלתוצאות ההחלטה וליישומה יש השלכות עצומות עבור המשך המאבק למען זכויות העובדים בארה”ב. העובדה שתוך פחות משנה הצליחו העובדים החלשים ביותר בארה"ב ("רמה אחת מעל אסירים", מגדיר אותם רולף) לכופף את המעסיקים ואת המערכת הפוליטית המריצה בחודשים האחרונים עשרות מאבקים דומים בארה"ב, וצפויה להמשיך לעשות זאת בשנים הקרובות.

"אין שום דבר קסום בסיאטל", אומרת ספיר, "חוץ מזה שאין פה באמת מפלגה רפובליקאית. ההבדל בסיאטל הוא שרצנו בבחירות ושהמועמדת שניצחה, במקום לבנות קריירה, השתמשה במעמד שלה כמנוף לבנות את 15NOW ולקדם מעורבות אזרחית. זה כל מה שקרה".

אלא שרולף רואה את המאבק בסיאטל כמשהו עמוק יותר: סימן לשינויים שעוברים על העבודה המאורגנת בארה"ב, ולשינויים שהיא צריכה לעבור. "אני לא חושב שאיגודי העובדים יגדלו שוב בארה"ב, גם אם התנועה לתנאי עבודה טובים יותר ושכר גבוה יותר תגדל", הוא אומר. "האמת היא שהמודל של משא ומתן קיבוצי נכשל, והכשיל אותנו. מדובר במודל ישן שהיה טוב ל-1935, לא לעולם שבו העבודה וההון גלובליים וניידים, שבו אין ציפיות לתעסוקה לכל החיים בחברה מסוימת או אפילו תעשייה מסוימת, שבו לאדם צעיר יהיו 30 עבודות לפני שמלאו לו 30. אנחנו בסיאטל מנסים לחדש, לנצל אסטרטגיות חדשות ומסלולים חדשים במקום המודלים הישנים, כדי לאתר את המודלים שיוכלו לשפר את מעמד העובדים במאה ה-21. המאבק למען שכר מינימום של 15 דולר הוא חלק מזה. אבל יש עוד דרכים".

בשנים הקרובות, הוא צופה, ארה"ב תראה עוד הרבה סיאטל, וסי־טק, וסן פרנסיסקו, ושיקגו. "הממשלה הפדרלית שבורה. היא לא תצליח לעשות שום דבר חיובי, לפחות עד 2023. הממשל הפדרלי נכה בגלל מודל משילות ישן וארכאי שנועד במקור לשמר את העבדות, לייצג בעלי קרקעות ולא את הציבור. במקביל נהפכת ארה"ב למדינה של מרוויחי שכר מינימום ותאגידים שרושמים רווחי שיא. אנשים רואים את זה, ומחליטים שנמאס להם לחכות לוושינגטון או לוול סטריט שיתמכו בהם. וטוב שכך. אם יש לקח אחד לעובדים מהאירועים בסיאטל, הוא זה: תעמדו על שלכם, אל תחכו שמישהו אחר יעשה את זה בשבילכם. אל תחכו לפוליטיקאי או למנכ"ל. אל תחכו גם לארגוני העובדים".

ספיר נערכת כבר למאבקים שבדרך ולא בונה על הניצחונות שהושגו. "אין לי ספק שהם ינסו לקחת את זה מאתנו. כל רפורמה שנרוויח, כל ניצחון שנשיג, הוא לא בטוח. שום דבר לא נחקק באבן. למעשה, אנחנו כבר תחת התקפה". ספיר ופעילים אחרים בעיר לא מרוצים לחלוטין מההצעה הסופית שאושרה לבסוף במועצת העיר. לטעמם, היא חלשה מדי. התאגידים הגדולים, היא אומרת, מקדונלד'ס, סטארבקס וחבריהם, היו צריכים לעבור לשכר מינימום של 15 דולר לשעה באופן מיידי - בניגוד לעסקים הקטנים והבינוניים, הם לא זקוקים לזמן כדי להסתגל.

ובכל זאת, היא אומרת, "זה היה ניצחון. זה אחד הניצחונות הראשונים שהעובדים השיגו בקרב התקפי. כל כך הרבה זמן היינו במגננה. במקום זאת, הפעם יצאנו למתקפה וניצחנו במשהו. זה ניצחון ענק. 3 מיליארד דולר תוך 10 שנים, מהצמרת לתחתית. אנחנו אמנם לא מרוצים מהפרצות התאגידיות, אבל הלקח הוא שצריך לבנות תנועה חזקה יותר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#