מה שישראל 
לא יכולה 
להרשות לעצמה - מגזין שנתי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה שישראל 
לא יכולה 
להרשות לעצמה

רוב הבעיות הכלכליות המבניות של ישראל אינן שונות מהותית מאלה שיש במדינות ה-OECD. אבל ישראל לא יכולה להרשות לעצמה את מה שמדינות אלה עדיין יכולות

תגובות

האם ישראל יכולה ליהפך לדנמרק?

99% מהקוראים, אלה שלא איבדו עניין למקרא השאלה ההזויה הזו, יודעים את התשובה: ישראל לעולם לא תהיה דנמרק, לא תהיה דומה לדנמרק ולא ליד דנמרק. כי בדנמרק יש הרבה דנים, ובישראל יש בעיקר ישראלים וגם לא מעט יהודים.

ובכל זאת, אני מבקש לגזול כמה דקות מזמנכם כדי לדון בשאלה אם ישראל יכולה להיות דנמרק. לא בגלל דעה שונה מהותית על התרבות, האופי והאתגרים של ישראל, אלא בעיקר משום שדנמרק, כרעיון, היא אחת הדרכים הטובות ביותר לנהל דיון באתגרים הכלכליים, הפוליטיים, החברתיים שעומדים בפני רוב הדמוקרטיות הקפיטליסטיות בעולם.

בארבע השנים האחרונות זכו המודל הדני, השוודי, הפיני ולעתים גם ההולנדי, הגרמני והשווייצי להתייחסות מיוחדת כאן, על רקע ההערכה שלנו ושל רבים אחרים שהמודל הכלכלי בישראל אינו בר-קיימא בהינתן האופי המיוחד של המדינה והאתגרים העומדים בפניה.

בלומברג

רוב הבעיות הכלכליות המבניות של ישראל אינן שונות מהותית מאלה שיש במדינות OECD. יש דברים שבהם אנחנו טובים יותר ויש דברים שבהם אנחנו גרועים יותר. אבל הדמיון בין השחיתות בישראל לבין זאת שבספרד, הדמיון בין המגזר הציבורי בישראל לבין זה של מדינות הים התיכון, הדמיון בין האי-שוויון הישראלי לאי-שוויון האמריקאי לא צריכים לנחם או להרגיע אותנו: ישראל לא יכולה להרשות לעצמה את מה שמדינות אלה עדיין יכולות.

מדוע דנמרק? הסיבה הפשוטה היא שדנמרק היא אחת מפחות מחצי תריסר מדינות מפותחות שמצליחות להשיג איזון בין צמיחה, רמת חיים, איכות חיים ואי-שוויון נמוך יחסית. אבל זאת לא הסיבה היחידה: איש אינו חושב שהמודל הדני קשור בקוניוקטורה, בצירוף מקרים או בגיאוגרפיה מסוימת. יש הסכמה נרחבת שהמודל הדני מצליח משום שהעסק מנוהל היטב - איזון יציב בין המוסדות המרכזיים במדינה: מגזר ציבורי אפקטיבי, שלטון חוק חזק ואחריותיות דמוקרטית (Democratic Accountability) גבוהה.

בחנויות הספרים הענקיות באוניברסיטאות ייל והרווארד, כמו בחנות בארנס אנד נובל בשדרה החמישית בניו יורק, אפשר למצוא בחודשים האחרונים על מדף הספרים הנמכרים את ספרו של העיתונאי הבריטי פטריק קינגסלי, How to be Danish. במקור יועד הספר הזה לשוק הבריטי, והוא נולד כתוצאה מהפופולריות של הסדרות הדניות "בורגן" ו"הגשר" בבריטניה. אלא שההתלהבות מדנמרק חוצה באחרונה את האוקיאנוס האטלנטי.

אחד הביטויים המעניינים לכך הוא פניית הפרסה האטית והשקטה שעושה בשנה האחרונה אחד ההיסטוריונים והמומחים בכלכלה פוליטית המפורסם בעולם - פרנסיס פוקויאמה. פוקויאמה פירסם לפני 22 שנה את ספרו הידוע "קץ ההיסטוריה", שבו טען בין השאר שנפילת הגוש הסובייטי מבשרת את ניצחונה של הדמוקרטיה הליברלית, השווקים החופשיים ו"קץ ההיסטוריה" במובן של התפתחות הפוליטית.

ספרו של פוקויאמה זכה לביקורת מכל הסוגים: מהשמאל, מהימין, מהיסטוריונים ומכלכלנים. כמקובל בענף, נטען נגדו שהוא מיחזר רעיונות של אחרים, אבל אין ספק שהספר שלו תפס את רוח התקופה של שנות ה-80 וה-90 בצורה הטובה ביותר: תחושה של רבים במערב שהשיטה הכלכלית והפוליטית הנוכחית מנצחת, וזה רק עניין של זמן עד שרוב מדינות העולם יאמצו בדרך זו או אחרת את המודלים של המערב - בהכירם בעיקר בעליונות של ארה"ב.

20 שנה חלפו וספרו האחרון של פוקויאמה מציג ניגון אחר לחלוטין. לא צריך לסיים את 658 העמודים שלו כדי להבין מהו. Political Order and Political Decay הוא קרא לו, והמסר בספר לעתים קצת הפוך מזה של קודמו: פוקויאמה מתאר את תהליך הריקבון והניוון של הדמוקרטיות המערביות, ומשתמש בעיקר בדוגמאות מארה"ב, מאיטליה ומיוון.

אי־אף־פי

פוקויאמה עורך בשני הספרים האלה ניתוח של יסודות המודלים הפוליטיים המצליחים על בסיס התפתחות מדינות דמוקרטיות, ממשלות ופרלמנטים במשך מאות שנים. הוא קורא להתפתחות הזאת "להגיע לדנמרק", ומסביר: "אני מתכוון פחות לדנמרק עצמה, אלא יותר לחברה מדומיינת - משגשגת, דמוקרטית, בטוחה, מנוהלת היטב ונהנית מרמת שחיתות נמוכה. ל'דנמרק' יש את כל הסטים של מוסדות פוליטיים באיזון המושלם".

דנמרק מוכרת בעיקר בזכות מדינת הרווחה היציבה והמכלילה שלה, איגודי העובדים החזקים, שוק העבודה הגמיש, התחרותיות הגבוהה ורמת החיים הגבוהה (התוצר לנפש במונחי כוח קנייה הוא 61,884 דולר, ומדד ג׳יני בה הוא 0.27). אבל פוקויאמה רואה את כל אלה כסימפטומים של השאלה הגדולה מכולן: כיצד עשתה דנמרק את המעבר ממדינה פטרימוניאלית - שבה אנשי השלטון דואגים בעיקר לבני משפחתם, למקורביהם ולמגזרים שמצביעים להם כדי שאלה יהיו נאמנים וישמרו אותם בשלטון - למדינה מודרנית שבה הפוליטיקאים ועובדי המגזר הציבורי הם משרתי ציבור - והכוונה אינה לציבור מסוים שעוזר להם להתעשר או להיבחר, אלא לציבור הרחב.

ואם לחדד: כיצד דנמרק הצליחה להגיע למצב שבו "הביורוקרטיה" שלה, ולשם שינוי לא במובן השלילי המקובל, ממוקדת באינטרס הציבורי? היא עשתה זאת כי יש לה מומחיות טכנית גבוהה והיא יודעת לגייס אנשים ולפטר אותם על בסיס כישרונם.

כמעט כל המדינות הדמוקרטיות במערב הן "מודרניות" - כלומר הפוליטיקאים, עובדי המגזר הציבורי, המחוקקים והאנשים שמנהלים את ענייני וכספי הציבור אמורים להיבחר על פי כישרונם ולשרת את האינטרס הציבורי - ולא את זה של עצמם. בפועל אנחנו יודעים עד כמה רחוקות רוב המדינות מתיאור זה. אין הכוונה רק לאיטליה, לספרד או לפורטוגל, אלא גם - ויש האומרים בעיקר - לארה"ב, שפוקויאמה, כמו רבים אחרים, גורס שהמערכת הפוליטית שלה לכודה, נעולה ומכורה לקבוצות אינטרס.

התהליך המתרחש בארה"ב מעניין במיוחד. פוקויאמה מכנה אותו Repatrimonalization; עד סוף המאה ה-19 נשלטה הפוליטיקה האמריקאית על ידי קבוצות בוחרים שקיבלו הטבות בתמורה לקולותיהם, כך שהדרך לשלטון עברה דרך שוחד לקהלים מסוימים. הרפורמות שבוצעו בעידן הפרוגרסיבי, שהחל בסוף המאה הקודמת, חיסלו בהדרגה את השיטה הזאת, אבל ב-30 השנים האחרונות היא מוחלפת בהדרגה בפוליטיקה שנשלטת על ידי קבוצות אינטרס, שבראשן וול סטריט, תעשיית הנשק, תעשיית התרופות, תעשיית הנפט, ועדים וגילדות בארגונים ובענפים שבהם יש רגולציה גדולה.

שיטת האיזונים והבלמים האמריקאית המפורסמת היא זאת שיוצרת את הצמתים הרבים שבהם לקבוצות האינטרס, ללוביסטים שלהן ולפוליטיקאים התלויים בהן יש הזדמנות לא רק לעצור רפורמות שמשרתות את הציבור, אלא בעיקר לשלוט על האג'נדה - למנוע מרפורמות כאלה בכלל לצמוח, להתפתח ולהגיע לדיון.

לימור אדרי

פוקויאמה נאלץ להודות שהדמוקרטיה בארה"ב, כמו במדינות רבות אחרות, אמורה תיאורטית למנוע שימוש לרעה בכוח של השלטון, אך "לעתים קרובות נכשלת בכך. לאנשי הפנים מהאליטה יש בדרך כלל גישה עליונה למשאבים ולמידע שהם משתמשים בהם כדי להגן על עצמם. הבוחרים הפשוטים לא יכעסו על האליטות האלה שהן גונבות את כספם, אם הם כלל לא יידעו מראש מה קורה בכלל". תודעה היא "קשיחות מחשבתית" - אנשים לא מבינים את המציאות סביבם, לא רואים את טובת הכלל, לא מבינים את שיווי המשקל שבו הם נמצאים ולכן הם לא יודעים כיצד אפשר להתארגן ולנוע ביחד לעבר מטרות משותפות, אף שהמטרות האלה משרתות את האינטרס האישי של כל אחד מהם.

בהמשך הספר נאלץ פוקויאמה לאמץ - או לפחות להזכיר שוב ושוב - את גישתו של הכלכלן החשוב מנסור אולסון, שכתב את ספריו הרבה לפני שפוקויאמה כתב את "קץ ההיסטוריה", שהתאפיין בגישה רומנטית ואופטימית כלפי הדמוקרטיה. אולסון קבע כבר ב-1965 את הכלל שלציבור קשה מאוד, לעתים בלתי אפשרי, להתארגן יחדיו לפעולה משותפת נגד קבוצות אינטרס מיוחדות קטנות ובאופן פרדוקסלי - ככל שקבוצת האינטרס קטנה וריכוזית יותר, כך קל לה יותר להתארגן ולארגן את השלטון, הרגולציה, חלוקת ההון וכללי המשחק לטובתה. אולסון דיבר על הריקבון והניוון הצפויים של הדמוקרטיות המערביות כתוצאה מאותן קבוצות אינטרס עוד בתקופה שבה הדמוקרטיות הליברליות ששילבו שוק חופשי ומדינת רווחה דהרו קדימה.

ממשלה שמשרתת את הציבור

ישראל עשתה קפיצת מדרגה ושינוי תודעתי מרשים בחמש השנים האחרונות. לאחר שנים של שיח שעסק כולו בביטחון, בשטחים ובקלישאות פוליטיות שמשרתות את הסדר הכלכלי והחברתי הקיים, החלו מיליוני ישראלים להתעניין בסדר הכלכלי והחברתי כאן. מלים כמו רגולציה, ריכוזיות, שוק עבודה, אפקטיביות ומגזר ציבורי, שהעסיקו לפני עשור רק יודעי ח״ן, נהפכו לחלק מהשיח הישראלי, שנמצא ברשתות החברתיות, בבתי הקפה ואפילו מדי פעם בטלוויזיה - שבימים כתיקונם עסוק בבידור במקרה הטוב או בשימור סדר היום הכלכלי והחברתי במקרה הרע.

ואולם השיח הכלכלי הישראלי עדיין תקוע, כמו במקומות רבים אחרים בעולם, בקופסאות הישנות של "ימין" ו"שמאל" או בדחלילים כמו "הפרטה" או "הלאמה". חלק מהדוברים צורחים בגרון ניחר שאנחנו עלולים להיות "בולשביקים" או "קומוניסטים", ומצד שני אחרים מצקצקים שנהפכנו או ניהפך ל"ניאו-ליברלים", ל״"קפיטליסטים" וכדומה.

הוויכוחים האלה מזמן לא רלוונטיים. השאלות החשובות ביותר ששואלים כיום אינטלקטואלים, היסטוריונים, מומחים לכלכלה פוליטית וכמובן כלכלנים ומומחים למינהל ציבורי הן איך רותמים את כוח השוק החופשי והתחרות לאנרגיות מריטוקרטיות כדי לשפר את הרווחה הכלכלית; איך נפטרים מהחלקים הרעילים והמזיקים בשווקים, כמו קפיטליזם למקורבים, מונופולים וכשלי השוק המרובים. מצד שני, כפי שפוקויאמה ורבים אחרים שואלים: כיצד מייצרים רשתות הגנה חברתיות אפקטיביות, כיצד יוצרים ממשלה שמשרתת את הציבור ולא קבוצות אינטרס או חמולות של מצביעים, כיצד מונעים מהממשלה להתנפח ולשרת את הפוליטיקאים ומקורביהם.

קינגסלי פותח את ספרו על דנמרק דווקא במערכת החינוך המקומית, ובוחר לספר את סיפורו של בית ספר בשם Ingrid Jesperson Highschool - שהוא בכלל בית ספר פרטי. פרטי? בדנמרק "הסוציאל-דמוקרטית" יש בתי ספר פרטיים, וכל אזרח דני יכול לבחור לשלוח את ילדיו לבתי ספר פרטיים ולקבל מהמדינה 80% מעלות הלימוד. קינגסלי טוען שבתי הספר הפרטיים, המסובסדים ב-80%, הם ביטוי בולט לנחישות הדנית לייצר חברה שוויונית ככל שאפשר.

בדנמרק, בשווייץ, בשוודיה ובפינלנד מצליחים כרגע לעשות זאת טוב יותר מרוב המדינות בעולם: לרתום את כוח התחרות והשוק החופשי להעלאת רמת החיים, ומצד שני לייצר רשתות חברתיות חזקות באמצעות ממשלה אפקטיבית. זה לא אומר שלמדינות האלה אין אתגרים כלכליים וחברתיים גדולים, כמו בעיות הגירה קשות. זה גם לא אומר שיש להן מודל סטטי. ב-20 השנים האחרונות הובילו שוודיה ודנמרק מהלכי ליברליזציה לכיוון של שווקים חופשיים ותחרותיים יותר, חתכו מסים והובילו שורת הפרטות. אבל הצלחתו של המודל הסקנדינווי נעוצה בשילוב של רתימת השווקים החופשיים להגדלת התוצר והתחרותיות של המדינה וביצירת ממשלה ומגזר ציבורי שמשרתים את כלל הציבור ולא קבוצות קטנות, חזקות ומקורבות במגזר הפרטי והציבורי - כפי שאפשר לראות בווריאציות שונות בארה״ב, ביוון, באיטליה, בספרד ובעוד עשרות מדינות - ובתוכן כמובן ישראל.

המוסף השנתי של Markerweek עוסק השנה ברעיונות מצוינים שישראל יכולה לאמץ ממדינות העולם. אנחנו מביאים כאן סיפורים על מערכת הבריאות הקנדית, על העלאת שכר המינימום בערים ובמדינות מסוימות בארה"ב, על שילוב נשים בפוליטיקה ברואנדה. אבל כדאי להיזהר מהניתוח הזה, משום שקשה לייבא גורמים בודדים מכל מדינה. ברוב המקרים המדיניות הכוללת היא מקשה אחת של Trade Offs.

למשל, ארה"ב: אנחנו מקנאים באמריקאים על המחירים הנמוכים מאוד של מכוניות ועל העלות הנמוכה של אחזקת רכב שם, וכועסים על קובעי המדיניות בישראל שמטילים מסים מטורפים על הנהגים ועל יבואני הרכב שמתחלקים עם המדינה בשלל. אבל מנגד, מערכת התחבורה הציבורית ברוב ארה"ב מפגרת ביחס לרוב מדינות אירופה. המודל האירופי, שבו המכוניות והדלק יקרים יותר אבל התחבורה הציבורית טובה, הרבה יותר רלוונטי.

אנחנו אוהבים את המחירים הנמוכים של מוצרים ושירותים רבים בשווקים מסוימים בארה"ב, אך מתעלמים מכך שתחת אותה שיטה כלכלית צמחה מערכת בריאות ענקית, מושחתת ומפלצתית.

אנחנו אוהבים את הגודל והעומק של השווקים הפיננסיים האמריקאיים, אבל צריכים לזכור שהם אחראים למשבר הפיננסי הגדול בהיסטוריה ומהווים מנוע להגדלת האי-שוויון.

אייל טואג

אנחנו אוהבים את החידושים המדהימים של עולם הרפואה, הביו-טכנולוגיה והתרופות בארה"ב, אבל שוכחים שהציבור האמריקאי "מסבסד" אותו באמצעות הוצאה הגבוהה ביותר בעולם על בריאות - 17% מתוצר בהשוואה ל-10%-11% באירופה.

הוא הדין בישראל. כולם מתפעלים, ובצדק, מאומת הסטארט-אפ הישראלית ומהעובדה שישראלים, יותר מכל עם אחר בעולם, מוכנים לקחת סיכונים אדירים ביזמות טכנולוגית. אבל אומת הסטארט-אפ נשענת על מטבע בעל שני צדדים: אותן תכונות אופי שהופכות את הישראלים ליזמים מדהימים אחראיות לכך שהישראלים לא מסוגלים לחשוב לטווח ארוך, לא מקפידים לציית לכללים ברורים וגם לא מוכנים להתנהל ביסודיות ובנחישות למען מטרות משותפות.

אם להשתמש בסטריאוטיפ: כאשר יש תור ארוך במשרד ממשלתי, רבים מהישראלים ינסו לעקוף אותו, לחתוך פינה או למצוא מאכער או חבר מהצבא שיעזור להם. בארה"ב אף אחד לא ינסה לעקוף את הטור בצורה ברוטלית ובולטת לעין - אבל סיכוי טוב שיהיה תור נפרד וסמוי לעשירים. בדנמרק ובשוודיה כולם יעמדו בתור - וזה יהיה תור קצר ויעיל.

רשתות הגנה חברתיות יעילות

גם פרופ' דן בן דוד, אחד הקולות המשמעותיים בתחום הכלכלי-חברתי בעשור האחרון, מגלה התלהבות נוכח המודל הצפון-אירופי. בן דוד, שעסק במשך שנים בסוגיות הקשורות לערבים ולחרדים, מחפש בשנים האחרונות מודלים טובים יותר לשוק העבודה הישראלי, מבלי לתלות את בעיותינו בנושאים הייחודיים לישראל.

המחקר האחרון של בן דוד עוסק בשיטת 
ה-Flexicurity הדנית בשוק העבודה. מצד אחד, דנמרק היא המקום שבו הכי קל בעולם לגייס ולפטר עובדים - בניגוד מוחלט לשיטת ה"קביעות לכל החיים" או "מסמרים בלי ראש" שההסתדרות משמרת בישראל, הן במגזר הציבורי והן במונופולים הפרטיים. מנגד - וזה החלק שניתחנו כאן בהרחבה בשנים האחרונות - לדנמרק, כמו לשוודיה, יש מערך צפוף ויעיל של רשתות הגנה חברתיות. הוועדים המכלילים בדנמרק מוכנים לקבל את הגמישות המוחלטת בשוק העבודה, שבצדה יש השקעה עצומה של המדינה בהכשרות ובדמי אבטלה.

בן דוד בוחר להתחיל דיון בשאלה כיצד אפשר לממן את רשתות ההגנה וההכשרות המקצועיות כדי לפתח כאן שוק עבודה מתקדם יותר. לדבריו, נוכח נטל המס הנמוך בישראל בהשוואה לנהוג במדינות ה-Flexicurity, אפשרות אחת היא להעלות את נטל המס כאן. ואז נשאלת השאלה: אילו מסים צריכה ישראל להעלות? בהשוואה ל-OECD, ישראל כבר מבססת חלק גדול מהכנסתה על מסים עקיפים, לרבות מע"מ, מסי קנייה ומכס (ראו תרשים). מסים עקיפים נחשבים למסים רגרסיביים, מכיוון שביחס להכנסה, הנטל נופל במידה רבה יותר על העניים לעומת האמידים. לפיכך, העלאה נוספת של המסים העקיפים תגביר עוד יותר את הנטל היחסי על כתפי העניים בישראל. "המסקנה ההגיונית לכאורה יכולה להיות שיש להגדיל את הכנסות הממשלה ממיסוי ישיר על ידי הגדלת שיעורי מס ההכנסה", כותב בן דוד. "עם זאת, הבחירה בנתיב זה אינה מתבקשת כפי שהיא עשויה להיראות. מצד אחד, בישראל שיעור הכנסות הממשלה המגיע ממסים ישירים נמוך בשישית מממוצע OECD - ונראה כי הדבר מצביע על כך שאפשר להעלותם. מצד שני, ההכנסות ממיסוי ישיר מתפלגות בצורה מעוותת למדי. 91% מכלל תקבולי המדינה ממס הכנסה מגיעים משני העשירונים העליונים בלבד - כלומר 31% מהאוכלוסיה תורמים 91% מהתקבולים ממס הכנסה. בה בעת, בשל פערי ההכנסה הגדולים בישראל מחצית מהאוכלוסיה אינה משלמת מס הכנסה כלל, מכיוון שהכנסותיהם של אנשים אלה כה נמוכות שהם אינם מגיעים לסף ההכנסה החייבת במס. כתוצאה מכך, ספק גדול אם אפשר להגדיל עוד יותר את נטל המס הישיר, שרק מעטים נושאים בו ממילא. שני האילוצים האלה - הקושי להעלות את המיסוי העקיף מלכתחילה והקושי לגבות מס הכנסה מהעניים או להגדיל עוד יותר את נטל המס הנופל על כתפי המעטים שאכן נושאים בו - הם מהותיים, אך אפשר להתגבר עליהם אם המיקוד יעבור מהגדלת הכנסות ממסים לצמצום ההוצאות התקציביות".

לכאורה, יש סתירה בדבריו של בן דוד. מצד אחד הוא אומר שאפשר ליהפך לדנמרק באמצעות הגדלה של ההוצאה הציבורית על הכשרות למובטלים ורשתות הגנה חברתיות. מצד שני הוא מסביר מדוע קשה מאוד להגדיל את נטל המס בישראל.

האמת היא שאין כאן כל סתירה, כי חלק גדול מההוצאה הציבורית מופנה לשירותן של קבוצות אינטרס במגזר הציבורי ובמגזר הפרטי - ולא למשלמי המסים. זאת האמיתה שכל אזרח יודע היטב, אבל רוב הפוליטיקאים ורבים מכלי התקשורת מסתירים, משום שהם קשורים לקבוצות האינטרס האלה, משום שהם חוששים מנקמתן, או משום שיותר קל לדבר על "ימין ושמאל", או "הפרטה" ו"הלאמה", "בולשביזם" ו"קפיטליזם" מאשר לשאול כיצד לייצר מגזר פרטי תחרותי ומגזר ציבורי שמשרת את האזרחים ולא את קבוצות האינטרס. כפי שבן דוד כותב: "באופן ספציפי, מדינה המתמודדת עם אילוצי התקציב הקיצוניים שישראל נאלצת לעמוד מולם חייבת למצוא דרך פוליטית לחלק את התקציב האזרחי (כלומר, הלא ביטחוני) המוגבל שלה ביעילות רבה יותר מכל מדינה מפותחת אחרת בעולם. יש לשנות את סדרי העדיפויות הלאומיים כך שיכללו הקצאות תקציביות שיועילו למרבית חלקי החברה ולא יקדמו אינטרסים מגזריים, עסקיים או אישיים. לא מדובר בחלום, אלא באפשרות מעשית".

המחקר של בן דוד דורש תיקון מרכזי אחד: הוא מניח שההוצאה הביטחונית בישראל, שתגיע השנה ל-70 מיליארד שקל, משקפת צרכים ביטחוניים אמיתיים, ולא עוצר לרגע לחשוב שייתכן שהשיטה שבה מחולקים הכספים בתקציבים האזרחיים - לקבוצות אינטרס שמשרתות את עצמן - קיימת גם בתחום הביטחוני, שהקבוצות המרכיבות אותו הן כנראה קבוצת האינטרס הגדולה והאפקטיבית בישראל.

קחו לדוגמה את אלפי הפוסטים בפייסבוק והכתבות בעיתונים העוסקים בהוצאה על ניצולי שואה, המסתכמת במאות מיליוני שקלים, לעומת הדיון האפסי בהחלטה לרכוש מטוסי קרב במיליארדים. דוגמה נוספת היא ההתעלמות של כל הפוליטיקאים במשך 20 שנה מהתנפחות המחויבות האקטוארית לפנסיה תקציבית של עובדי מערכת הביטחון, מ-25 מיליארד שקל ל-250 מיליארד שקל, שיגולגלו על משלמי המסים ועל הילדים של כולנו.

השינוי בנרטיב היווני

הניסיון להבין את הדרך שבה דנמרק, שוודיה, פינלנד וגם מדינות כמו שווייץ וניו זילנד, בונות מדינה מודרנית - כלומר מגזר עסקי תחרותי ומגזר ציבורי שמשרת את כלל הציבור ולא קבוצות אינטרס, או גרוע מזה, את עצמו - הוא דרך אחת להתחיל את הדיון בתיקון התוואי הכלכלי והחברתי שבו ישראל צועדת. דרך שנייה, שהיא קריטית לתחילת הדיון הזה כדי לייצר את תחושת הדחיפות הנחוצה בקרב הציבור, היא להביט במדיניות הכלכלית של מדינות שהיו לפני חמש ועשר שנים במצבה של ישראל כיום - והתרסקו. כמו כן, יש לבחון את המדיניות הכלכלית האמריקאית, משום שיש לה השפעה דרמטית על התרבות והתפישות בכל העולם.

המגזין האמריקאי "פוריין אפיירס" פירסם לפני חודשיים תחקיר מעניין על הכלכלה היוונית. בעוד שעד לפני שנתיים ושלוש הנרטיב ששלט בתיאור המשבר היווני היה "גרמניה המרושעת, היוונים העצלנים והבנקאים שניצלו את השילוב של יוון בגוש היורו", הרי ככל שחולף הזמן חל בו שינוי. "פוריין אפיירס" מסביר כיצד האוליגרכיה היוונית היא שריסקה את כלכלת יוון, והשתמשה בעיתונות שבשליטתה כדי לחסום כל רפורמות לחילוץ המדינה משליטת קבוצות האינטרס. מי שעוד נהנה מהסטטוס-קוו היווני היו כמובן ועדי העובדים החזקים במגזר הציבורי המושחת, ששירתו בעיקר את עצמם ופחות את אזרחי יוון.

הסיפור של הכלכלה האיטלקית דומה לזה של יוון, רק שבכלכלה האיטלקית יש גם חלקים בריאים יותר, כמו תעשייה, תיירות, כימיה, עיצוב וטקסטיל. אבל במונחים של שחיתות בצמרת השלטון, מגזר ציבורי מסואב, ריכוזיות אדירה במגזר העסקי וקשרים תת-קרקעיים בין מועדון עסקי קטן לשלטון - היא אינה שונה מיוון.

סיימון ג׳ונסון, פרופסור לכלכלה מ-MIT ולשעבר הכלכלן הראשי של קרן המטבע הבינלאומית, תיאר לפני חמש שנים את הסיפור של המשבר הפיננסי בארה"ב בדרך דומה: השתלטות וול סטריט על וושינגטון, שעבוד האינטרסים של האמריקאים לאלה של הבנקאים וקבוצות אינטרס חזקות אחרות בחברות ענק.

הכלכלן האיטלקי-אמריקאי לואיג׳י זינגלס, הפתיע לפני שנתיים את עמיתיו באוניברסיטת שיקגו, שם צמחו ופעלו מילטון פרידמן, נערי שיקגו והגורו שלהם פרדריק האייק - חבורת השוק החופשי, כשהכריז שבארה"ב יש פחות ופחות שוק חופשי ויותר ויותר קפיטליזם מקורבים בסגנון איטלקי. זינגלס הפליא להסביר את התהליך הזה כמדיניות "בעד עסקים" במקום "בעד שווקים". כלומר מאחורי המסך של מדיניות כלכלית שמטרתה לעודד תחרות, יזמות, יצירתיות והגדלת התוצר לרווחת כל הציבור מנהלת ארה"ב מדיניות בעד עסקים גדולים שיש להם קשר לתקציבים ממשלתיים או שהם יודעים לשבות את הפוליטיקאים והרגולטורים.

ואם כל הדברים האלה מזכירים את ישראל, את המאבק בריכוזיות, בהון-שלטון, ביוקר המחיה ובשחיתות במגזר הציבורי - זאת כמובן הכוונה, וזה הצעד הראשון לייצר תחושת דחיפות ולהתחיל לנוע ממודל ישראלי־איטלקי-אמריקאי לכיוון מודל צפון־אירופי.

רויטרס


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#