הגרמנים בעד טכנולוגיה, אבל 
עד גבול מסוים

סלידה מגל החדשנות הנוכחי, שמרנות וחרדה לפרטיות מרחיקות את הגרמנים מההובלה בעולם ההיי-טק - למרות תנאי פתיחה מעולים. וכאן נכנסת ישראל לתמונה

אמיתי זיו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אמיתי זיו

על שער המגזין ExBerliner התנוססה תמונתו של . ה-ExBerliner הוא המגזין הפופלרי ב לדוברי אנגלית, ואדוארד סנודן הוא כמו כוכב רוק כאן, בגרמניה בכלל ובעיר הבירה בפרט. סנודן הוא המדליף הגדול בהיסטוריה (בוגד או חושף שחיתויות, כל אחד והשקפת עולמו) - עובד לשעבר עבור ארגון הביון האמריקאי, , שהחליט לחשוף לעיני כל את שיטות העבודה של הארגון. סנודן חשף את תוכנית , תוכנית המעקב האלקטרוני הגדולה בהיסטוריה שארה"ב החלה להפעיל ב-2007. החל באותה השנה הוציאה ארה"ב צו סודי לכל חברות הטכנולוגיה הגדולות בעולם, בהן אפל, ו, ודרשה מהן גישה למידע על המשתמשים שלהן. NSA נקטה מדיניות של "הכל מכל", אספה ואגרה כמויות מידע אדירות, כולל על אזרחים 
תמימים שלא חטאו בדבר.

התפוצצות פרשת PRISM הובילה לכותרות ולעניין בכל העולם, אבל בגרמניה היא נהפכה לסיפור לאומי. הטענה שה-NSA האזינה לטלפון של הקנצלרית אנגלה מרקל הובילה למה שהוגדר "המשבר הדיפולומט החריף ביותר ביחסי גרמניה־ארה"ב". ה-ExBerliner הקדיש את כל הגיליון למה שהוא כינה "עידן פוסט סנודן והרזיסטנס הדיגיטלי". הגיליון דן גם במלחמת הריגול בין המזרח למערב, שממנה סבלה המדינה טרום נפילת החומה, וכן בתפקידה הנוכחי של גרמניה בתשלובת הביון הבינלאומית. אלה דברים שמחלחלים לתודעות הציבור.

"הייתי כאן במאפייה ורציתי לצלם משהו, שלפתי אייפון וצילמתי. ישר קפצו עלי ואמרו בטון נוזף: 'אדוני, אתה לא יכול לצלם כאן'. הגרמנים רגישים מאוד לפרטיות, ולטכנולוגיה בכלל. לפעמים זה נראה כאילו שהם אלרגים", אומר עפרי אילני, חוקר תרבות והיסטוריה גרמנית שמתגורר בברלין כעת כחלק מהעבודה על הפוסט דוקטורט שלו. "יש לכך כמה רמות: ראשית, ההגנה על מבנה הכלכלה. הגרמנים הם בעלי מנטליות של כלכלה לא דיגיטלית. זו אומה של מכונות כביסה ומכוניות, אומה של פלדה. שנית, הגרמנים פוחדים מפיקוח. פרשת ה-NSA פשוט שיגעה את המדינה. בשמאל כאן היו מאוכזבים שלא היה מרד כנגד המדינה. יש סדנאות פתוחות על איך להיזהר ברשת מפני מעקב ופעילות ענפה של קבוצות האקטיביסטים (שילוב של האקרים ואקטיביסטים, א"ז). הגרמנים אומרים, 'די, חיינו כבר תחת שתי דיקטטורות, היה לנו מספיק מזה'. זה טמון בגרעין הזהות של המדינה".

אנגלה מרקל בחברת סטארט-אפצילום: Getty Images

נקודת המבט של אילני, מזווית של חוקר ותושב, מגובה באינספור מחקרים וסקרים על נתוני האימוץ של טכנולוגיה בקרב הגרמנים. סקר של חברת A.T. Kearney, שנערך בקרב 10,000 נשאלים ברחבי העולם ופורסם באחרונה ב-Business Insider, הראה כי רק 22% מהגרמנים מעידים על עצמם כי הם "מחוברים לאינטרנט לאורך כל היום", לעומת 24% מהבריטים, 25% מהאמריקאים, 35% מהדרום־אפריקאים ו-51% מהברזילאים. הממוצע העולמי בסקר עמד על 28%. באופן דומה, הגרמנים מבזבזים רק 36% מזמן האונליין שלהם על רשתות חברתיות מול 41% בבריטניה, 39% בארה"ב, 50% בדרום אפריקה ו-58% בברזיל. רק לשם השוואה, בסקר שנערך ב-2011 על ידי קומסקור הוכתרו הישראלים כשיאני הגלישה ברשתות החברתיות עם ממוצע של 10.7 שעות גלישה בחודש, יותר מכל מדינה אחרת בעולם.

, של חברת Cigi, טענו 66% מהגרמנים כי ממשלתם אינה עושה עבודה מספקת בהגנה על האינטרנט, ורק 15% מהגרמנים הסכימו עם הקביעה כי "מידע פרטי הנשמר באינטרנט הוא בטוח". לבסוף, לאינטל ודל על כוח העבודה המודרני נמצאו הגרמנים שמרנים במיוחד. "העובדים הגרמנים מחזיקים בתפישות מסורתיות כלפי 'מקום העבודה'", כתבו החוקרים. "למרות המהפכה המובילית שמגדירה מחדש את גבולות העבודה, הם עדיין מבלים את זמנם בין כותלי בניין המעסיק, לרוב מבנה מסורתי עם קיוביקלס. הטכנולוגיה במקום העבודה מסורתית גם היא. הם מעדיפים את המחשב הנייח והביצועים הטובים שלו, ולכן העבודה נעשית ברובה ממקום העבודה, ומעטים עובדים גם מהבית. זה אינו חיסרון בהכרח - העובדים הגרמנים מדווחים כי כך הם פרודקטיבים יותר". בסקר נמצא כי 66% מהגרמנים מעדיפים את המחשב הנייח ככלי העבודה ורק 24% מעדיפים את המחשב הנייד לעבודה. הסמארטפונים, הטאבלטים ואפילו המחשבים הניידים נתפשים בגרמניה כמוצרים לשימוש פרטי - לא לעבודה.

"אתה יכול להיכנס לבית קפה ולראות שלטי 'No Laptops', מכיוון שמבחינתם תרבות הישיבה בבית קפה עם מחשב נייד היא ביטוי של הפלישה האנגלו-סקסית", אומר אילני. "הימין מתנגד לטכנולוגיה בגלל הרצון לשמור על אורח החיים הגרמני, ואילו השמאל מתנגד לה כביטוי של אימפריאליזם. כך נוצרת עוינות וקרתנות מסוימת כלפי טכנולוגיה. זו תרבות שמחליטה לא לקבל באופן אוטומטי את כל הטכנולוגיות. יש לי כאן חבר ששומע תקליטי ויניל, מפני שהוא פשוט אף פעם לא חשב להחליף, כי למה להחליף אם זה עובד? ברמה יותר כללית והיסטורית, הרעיון של אקולוגיה הומצא כאן, במאה ה-19. יש תפישה עתיקה של הרמוניה עם הטבע, זו הרומנטיקה הגרמנית במיטבה, ולכן יש התנגדות לכל מה שנתפש כמשהו יוצר ניכור מהטבע - טכנולוגיה".

היזם שמתנצל מכל הלב

ב-2015 יצוינו 50 שנה לכינון היחסים הדיפולמטיים בין ישראל לגרמניה, והשנה תלווה במספר גדול של אירועים בין-מדינתיים משותפים בתחום הכלכלה, התרבות והדיפלומטיה. זו כברת דרך היסטורית גדולה עבור שני העמים. בשנים הראשונות של מדינת ישראל פצע השואה עוד שתת דם, וההתקרבות של שתי המדינות נעשתה בחשש, במשורה ובצעדים קטנים. היו אלה הסכמי השילומים מ-1952 ושיתוף הפעולה הצבאי הסודי שהחל בין המדינות ב-1957 שסללו את הדרך לנרמול היחסים.

היום, יותר מתמיד, גרמניה רלוונטית עבור ישראלים, גם בהקשר העסקי. גרמניה, הכלכלה הגדולה באירופה והיצואנית השלישית בעולם (אחרי ארה"ב וסין), נתפשת לא רק בתור שוק יעד כשלעצמו, אלא כשער כניסה לאירופה. ואולם העניין הדו-כיווני בין השווקים בהקשר הטכנולוגי מרתק במיוחד: גרמנים נושאים עיניהם ללמוד מהישראלים "איך מייצרים חדשנות", ואילו יזמים ישראלים רואים בגרמניה שוק רלוונטי עם צמא גדול לטכנולוגיה.

"ראית פעם תוכנית עסקית של סטארט-אפ גרמני? זה נראה כמו גרף מדרגות עם עלייה מתונה משנה לשנה. אם יזם גרמני מחמיץ ב-5% את התחזית הוא מתנצל מכל הלב. תוכנית עסקית של ישראלים? אין בכלל צפי הכנסות בשלוש השנים הראשונות ורק בשנה הרביעית יש את הזינוק, מה שמכונה הוקי־סטיק", מסביר ערן דווידסון, איש הון־סיכון ותיק, שעבד 10 שנים בשוק הישראלי (1996-2005) וב-2015 יחגוג 10 שנים בשוק הגרמני. הוא השלים גיוס לשלוש קרנות הון-סיכון בישראל ולשלוש קרנות הון-סיכון בגרמניה, ועכשיו מגייס קרן שביעית. אנחנו נפגשים במשרדו בקומה השישית בבניין משרדים בברלין, שניצב מול הכלבו KDW, בלב מרכז הקניות והעסקים של העיר. דווידסון טוען כי "הגרמנים בכלל לא פוחדים מטכנולוגיה. לך למוזיאון הטכנולוגיה בברלין ותראה את ההיסטוריה: הגרמנים המציאו את הרכבת; ואוטו לילינת'ל הגרמני הוא חלוץ הטיסה, שהקדים את האחים רייט. הדאון שלו היה כלי הטיס הראשון שהמריא ונחת 
מבלי להתרסק, ב-1891".

אקסל שפרינגר סטארט אפצילום: בלומברג

בגרמניה גם הומצאה ספינת האוויר, המכונה עד היום "צפלין" על שם הממציא הגרמני, יוהאן גוטנברג המציא את הדפוס במאה ה-15 (לפחות במונחים מערביים, מכיוון שהסינים הקדימו את המערב בהמצאת מכבש הדפוס בערך ב-500 שנה), גרמני בשם קונראד זוס המציא את מה שנתפש כמחשב הראשון בעולם ב-1930.

אז מה הבעיה? נראה שהאומה הטכנולוגית הזו התחילה לצבור פער מסוים כשעולם הטכנולוגיה עבר לתוכנה. אין ווייז גרמנית. סצנת הסטארט-אפים במדינה מתעוררת, אך עדיין דלילה. "הבעיה עם הגרמנים בהקשר של סטארט-אפים היא שהם מתחילים מדף חלק ושואפים לשלמות, בלי להיות אף פעם מרוצים מהתוצאה", טוען דווידסון. "הם ממשיכים לפתח עד אין סוף פיצ'רים שאין להם דורש. לעומתם, יזמים ישראלים ואמריקאים מכוונים לשוק - להגיע אליו כמה שיותר מהר. בדרך הם לומדים רבות מהניסיון של האחרים. הפתיחות לרעיונות חדשים הרבה יותר קטנה בגרמניה. הם אוהבים לעבוד על פי תוכנית. על מודל חדש של ב.מ.וו עובדים שלוש-חמש שנים מראש. זה מודל ארוך טווח. הגרמנים חושבים, הישראלים עושים. הגרמנים הם עם של 'הדברים הם כמו שהם' והישראלים הם בקטע של 'בואו ננסה משהו חדש'. הגרמנים נהנים מפרפקציוניזם. זה אולי לב ההבדל בין Innovation לבין Engineering. עד עכשיו זה עבד להם. הפדנטיות הביאה אותם להישגים אדירים בכל החזיתות, וזה מקור גאווה עבורם. אבל הם אטיים מאוד בהטמעת מוצרים חדשים".

ואכן, לא חסרים בגרמניה מהנדסים או השקעה במו"פ, אבל הכסף מופנה לתעשייה מסורתית ולא לחברות הזנק. זו מדינת הפורשה, המרצדס, האאודי והפולסווגן, מדינת סימנס ובוש. שם עובדים המהנדסים המבריקים. האקו־סיסטם הנדרש להיי-טק כולל השכלה מתאימה, נוכחות של חברות רב־לאומיות, גישה להון-סיכון, הזדמנות לנטוורקינג, ובעיקר סובלנות תרבותית לחדשנות ונקיטת סיכונים.

הגרמנים, במיוחד בברלין, מודעים לפער בתחום ועושים מאמצים גדולים להדביק אותו מול ערים אחרות כמו לונדון, ניו יורק ואפילו תל אביב. בברלין פועלים אינספור מיזמים לעידוד ולמשיכת סטארט־אפים, חלקם יוזמות של חברות מסחריות (ה-Factory של גוגל, ומיזם Tech Open Air) וחלקם יוזמות ציבוריות, כמו תוכנית עידוד ההזנק Berlin Partner (המקבילה הברלינאית למינהלת "עיר עולם" של עיריית תל אביב), שמבטיחה "תמיכה עסקית וטכנולוגית לחברות, לממציאים ולמדענים". סקירה של חברת המחקר מקינזי מצאה כי אם ברלין תיישר קו עם ערים מובילות אחרות בתחום הסטארט-אפים, היא תייצר 100 אלף מקומות עבודה חדשים עד 2020.

גם בהקשר של תרבות ארגונית מסביר דווידסון שרב השונה על הדומה בין גרמנים לישראלים: "בשונה מהישראלים, הגרמנים נשמעים להוראות ולמעשה צמאים למנהיגות ולהובלה - הם יודעים לעבוד בקבוצה, ולספק את העבודה שמצופה מהם. הם גם מנומסים מאוד. כשהייתי בהון-סיכון בישראל, הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. כאן הם ישלחו מייל עם בקשה להתקשר. היופי הוא לשלב בין הדברים, מכיוון שהם מעריכים מאוד את הפתיחות והישירות הישראלית. משפט כמו He's Very Un-German הוא מחמאה עבורם. במקומות שבהם עבדתי ניסיתי להביא קצת מהרוח הזו, לכן הייתי מגיע בלי עניבה וגם שמתי שלט על חדר הישיבות: 'הכניסה בלי עניבות'. הם שמחו על כך".

סינרגיה טבעית

תפקידה של חמדת שגיא, הנספחת הכלכלית של ישראל בברלין מזה כשלוש שנים, הוא להכיר את התרבות העסקית ולסייע לישראלים בכך. "אנחנו כאן כדי לפתוח דלתות ולעשות חיבורים עסקיים, למצוא לעסקים ישראליים מפיץ, סוכן או שותף".

מה חשוב לדעת על הגרמנים כשבאים לעשות אתם עסקים?

"הרבה חברים שלי משתמשים בשמות בדויים בפייסבוק. שאלתי אחד מהם למה, והוא הסביר שהוא עבר לשם בדוי ברגע שהתחילו להגיע הצעות חברות מחברים לעבודה - זה לא מתאים, מכיוון שההפרדה כאן ברורה. גם ביחס לשעות עבודה - כשהגעתי לגרמניה המייל הפסיק לצייץ בסופי השבוע. עכשיו מדברים פה על חוק שיקבע שמעסיק לא יכול לשלוח מייל לאחר שעות העבודה. זה בהחלט משקף את הלך הרוח. יש כאן הפרדה בריאה בין חיים פרטיים לעבודה. הגרמנים יודעים לאזן יפה בין פנאי לעבודה, ולראיה, היעילות והפריון גבוהים. יש לי חברה שעובדת בחברה ביטחונית גדולה והיא מספרת שכשנכנסים למשרדים יש בהם שקט טוטלי, דממה. אנשים לא מדברים בטלפון, בטח לא שיחות פרטיות.

חמדת שגיאצילום: Christian Lewandrowski

"זו תרבות עסקית חסכנית מאוד. הקניות מדודות ולא הולכים שבי אחרי מותגים. זו גם הסיבה שמותגים פרטיים כל כך מצליחים פה, עין ערך ALDI (רשת המזון שבה נמכר אותו המילקי המפורסם, הנשענת במידה רבה על מותגים פרטיים של מוצרים, א"ז). גם בטכנולוגיה לא נוהים בהכרח אחר מותגים חדשים. בנוסף, נושא הפרטיות ברשת עצום בחשיבותו. הטראומה שלהם כל כך גדולה. אי אפשר למשל להוסיף מישהו לניוזלטר בלי רשותו. אין מצב".

אגב פרטיות, לא נדיר לראות בגרמניה חדרי ישיבות עם דלת כפולה - מה שבפנים נותר בפנים ומה שבחוץ נשאר בחוץ.

איפה משתלבים הישראלים?

ערן דוידסון

"יש פה אינספור כנסים תחת הכותרת Old Economy meets New Economy, או וראיציה שלה. זה משהו שמאוד מעסיק אותם. וממי אפשר ללמוד? מישראל. מסיבה זו לדויטשה טלקום יש פעילות בישראל, ובמסגרת תוכנית ההאצה שלהם (Hub:Raum) יש מסלול ייעודי לסטארט-אפים ישראליים בשם Fit 4 Europe. לחברה יש סמנכ"ל מדיה ישראלי בשם גיל רוזן. לבוש יש נציגות ישראלית, ואקסל שפרינגר מחפשים כל הזמן חברות סטארט־אפ ישראליות ולכן הם יבקרו שוב בישראל ב-19 בינואר".

ומה הדבר הבא? לשגיא יש ניחוש משלה: "מלבד חברות הענק בגרמניה, יש בגרמניה מה שמכונה Mittelstand. זו תופעה מרתקת: חברות משפחתיות, ותיקות, שעושות משהו אחד טוב מאוד ויודעות לשמור על המבנה המשפחתי גם כשהן מייצאות בכל העולם. מתייחסים אליהן גם בתור ה-Hidden Champions של הכלכלה הגרמנית, מכיוון שאלה חברות שלא מוכרות לכל אחד. כך לדוגמה, חברה כמו Knorr Bremse. שמעת עליהם פעם? זו חברה שמייצרת בלמים לרכבות ולמכוניות, עם פטנט ותיק שהיא רשמה ומחזיקה בו. זו חברה שמייצאת במיליונים, אבל לא מוכרת לאדם ברחוב והיא עדיין בבעלות המשפחה המקורית. העושר עובר בצורה טובה בין אבא לבן. בעיניי זה אתגר מעניין לפתוח גם חברות Mittelstand לחדשנות ישראלית".

רוחות הרפאים של העבר

היחס האמביוולנטי של הגרמנים כלפי טכנולוגיה קיים שנים רבות. מספיק לצפות ביצירת המופת מטרופוליס, הדיסטופיה הגרמנית של פריץ' לאנג מ-1927 שבה מתואר עולם עתידי מתקדם, אך כזה המחולק בין שני מעמדות - אדונים ומשרתים. שתי מלחמות עולם, חומת ברלין, הריגול ההדדי בין המעצמות והריגול הפנימי במזרח גרמניה - כל אלה לא הועילו לסנטימנט הגרמני כלפי טכנולוגיה. במוזיאון הטכנולוגיה בברלין מסביר האוצר כי "המוזיאון מאפשר למבקרים לחוות את ההשלכות החיוביות, כמו גם ההרסניות, של המצאות טכנולוגיות. טכנולוגיה ממלאת כל מטרה שהאדם מייעד לה".

אנדראס הופמן, 35, הוא מדריך במוזיאון השטאזי בעיר לייפציג (מזרח גרמניה לשעבר), וככזה הוא מכיר היטב את השיטות של המשטרה החשאית המזרח־הגרמנית לרגל אחרי אזרחים (לאחר שנפתחו תיקי השטאזי, כ-30% מתושבי המזרח מצאו את עצמם מוזכרים בתיקים). באופן לא מפתיע, הופמן נזהר מאוד מטכנולוגיה גם כיום. "גדלתי במזרח וכתלמיד בבית הספר היו פותחים לנו את התיקים לראות שאין לנו קומיקס מערבי. מגיל צעיר ההורים לימדו אותנו שמחוץ לבית צריך לסתום את הפה, אי אפשר להתבדח על המשטר, גם לא בפני חברים".

מה לגבי פייסבוק?

"אין לי חשבון פייסבוק, ואני לא חריג. רוב הדור שלי לא מעוניין לחלוק מידע. יש לנו בעיה לתת מידע פרטי וזה בדיוק מה שעושים ברשת החברתית". גם סמארטפון הוא לא מחזיק. "הטלפון שלי הוא בשביל שיחות". ומה לגבי מייל, אני מקשה: "יש לי מייל, אבל לא ג'ימייל אלא מייל של חברה גרמנית ששומרת על פרטיות המשתמש".

אבל למה בעצם? ממה יש לפחד?

"אנחנו לא יודעים אם התמונה המדינית־שלטונית תתהפך ואיזה משקל יהיה בעתיד למידע שאנחנו מוסרים היום. אם לשטאזי היו אז הכלים שיש כיום ל-NSA, לא היתה מתרחשת מהפכה".

הכותב היה אורח השגרירות הגרמנית

תגובות