שישה אנשים, שש מהפכות - מגזין שנתי - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

שישה אנשים, שש מהפכות

הם לא שם כדי לקבל קרדיט, משלמים מחיר אישי כבד על הפעולות שלהם ולא מתכוונים לשתוק עד שארצם תשנה את פניה. אלה האנשים שייעודם מהפכה

13תגובות

ממוצאי שבת, תל אביב. 300 אנשים עורכים הפגנה סוערת מול קריית הממשלה, רודפים ונרדפים, רצים מצד לצד של המכלאה המסוגרת שבה הם מגודרים, צועקים סיסמאות ומכים במחבתות בניסיון להעיר את התושבים.

יגאל רמבם, כמו תמיד, נמצא בחזית, ולראשו שני כובעים: מנהיג ההפגנה וקול ההיגיון המתווך בין המפגינים למשטרה. יומיים לפני ההפגנה זומן רמבם לשיחה ידידותית בתחנת לב העיר, שבה הומלץ לו בחום לא להגיע, משום שייעצר מיד עם בואו. רמבם, מיוזמי המחאה החברתית ואחד מדובריה הבולטים, הוא לא אדם שפוחד ממעצרים, ולכן הגיע בכל זאת. הוא אכן נעצר, ושוחרר יום לאחר מכן. בסך הכל, עוד יום במשרד.

עבור רמבם, 33, המהפכה אינה תחביב, לא פעילות פנאי וגם לא משרה חלקית, אלא משהו בין משרה מלאה לשליחות. הוא אמנם זכה בפרסום מיוחד בעקבות מעמדו במחאה, אבל הוא רחוק מלהיות היחיד. הם נמצאים בכל מאבק חברתי בישראל: האקטיביסטים הוותיקים, המהפכנים "המקצועיים", אלה שעבורם המחאה היא דרך חיים ועיסוק עיקרי, שחיים ונושמים הפגנות והתנגדות לשלטון, ומקדישים את חייהם, או לפחות חלק גדול מהם, לניסיון להפוך את ישראל למקום טוב יותר.

הם לא שם כדי לקבל קרדיט, וחלקם גם סירבו להתראיין לכתבה הזאת מחשש שזהותם תאפיל על הסוגיות שלמענן הם נלחמים. רובם שילמו מחיר אישי כבד על הפעילות שלהם, חלקם נעצרו יותר מפעם אחת, הוכו על ידי שוטרים, או פשוט מעולם לא התפנו לעשות לבתיהם. הם אלה שנקשרים לעמודים, חוסמים כבישים ומסרבים להתפנות, שעוסקים בעזרה למשפחות שפונו מבתיהן, או בדיוק קיבלו דיור ציבורי, או זקוקות לסיוע, אלה שעשויים לבלות יום בשכונה בדרום תל אביב או בעיירת פיתוח במקרה הטוב - ולילה בניידת במקרה הרע.

והם מרוצים. אחד אחד, זה הייעוד שלהם. הם לא ישתקו עד שארצם תשנה את פניה.ואם הם גורמים לכם או לעצמם לחוסר נוחות, הם מצטערים - אבל הם פשוט חייבים לשנות את העולם.

יגאל רמבם: "אנחנו כדוריות הדם הלבנות"

כל מי שנכח בהפגנות המחאה בקיץ האחרון או עיין בתמונות שצולמו במהלכן, ראה את רמבם בפעולה. תמיד בחזית, תמיד מוביל את הצעדות, לפעמים על הבמה. תמיד ברחוב, בקו האש בין המג"בניקים והיס"מניקים לבין המפגינים. תמיד המוחה המנוסה שמדריך את חסרי הניסיון, מנסה להרגיע אותם ואת השוטרים, או משלהב אותם בכריזמטיות. עצם נוכחותו, יחד עם הניסיון שלו, תרמו במידה רבה לכך שהאוהלים הראשונים ברוטשילד נהפכו מאירוע יחיד לתנועת המחאה הגדולה בתולדות ישראל.

רמבם פעיל כבר קרוב ל-20 שנה, לדבריו, מאז שהיה בן 14. במהלך השנים האלה נעצר "עשר פעמים, אולי קצת יותר, חלק היו רק עיכובים". הוא השתתף במאבקים כמו המאבק נגד גביית התשלום בחוף פלמחים, מאבק העובדים בחיפה כימיקלים, מאבק העובדים הסוציאלים, שביתת העובדים התאילנדים במושב אחיטוב וכמובן מחאת האוהלים, שצמחה למחאה החברתית. מאז ינואר שעבר הוא עוסק באופן מלא ומוחלט בפעילות חברתית. את הבית ששכר בתל מונד עזב בקיץ, וכעת הוא מתגורר אצל חברים בתל אביב, "קרוב למרכז העשייה".

"לפני כל אירוע, כל הפגנה, אני שואל 'מי מוכן להיעצר אתי?'", מספר רמבם. "זה פשוט חלק מהמציאות של אנשים שמנסים לעורר שיח. אם אתה לא מנענע את הספינה ומוציא אנשים מאזור הנוחות שלהם, לא נוצר שיח חדש או מפרה".

שגרת היום שלו מתישה. אפילו הניסיון להוציא אותו לשעה מטרפת הפעילות לטובת ראיון היא משימה כמעט בלתי אפשרית. "שגרת היום? הרבה פגישות עם פעילים ברחבי הארץ, פאנלים וגרעין סטודנטים, שיחות עם בני נוער, ללמוד דברים, להבין קצת כלכלה, לקרוא חדשות, להיפגש עם פעילים, למצוא זירות קרב קטנות יותר, גדולות יותר, להגיב לחקיקה או להצעות של הממשלה. זה ניסיון תמידי לאתר את זירות הקרב האקטואליות, לתת כתף, להפגין נוכחות, ללמד מהניסיון, לארגן קבוצות לימוד, להראות 'ככה צריך, ככה זה עובד, לא רוצה להיות הפטרון שלכם, לא רוצה לנהל אתכם. קחו את הידע, תתארגנו ובואו נפעל יחד בסולידריות'".

מאז ינואר, רמבם לא עובד בשום דבר מלבד המהפכה. "ללכת ולמצוא עבודה במשרה מלאה זה לוותר על השינוי", הוא אומר, "זה לבזבז את הזמן היקר שלי, את המרץ שלי ואת הכישרון שלי בשביל שמישהו יעשה רווח. זאת השיטה שאנחנו רוצים לשנות".

מה מניע אדם להקדיש את חייו לפעילות חברתית מגיל צעיר? מה מניע אדם לקחת על עצמו את האתגר הסיזיפי שבניסיון לשנות את החברה בישראל לטובה? "הפעיל הסביבתי פול הוקן אמר: 'אנחנו המערכת החיסונית של האנושות. באנו להילחם נגד טפילים כלכליים, נגד שחיתות סביבתית. אנחנו כדוריות הדם הלבנות'", אומר רמבם. "תוקפים אותנו. יש מתקפה על הגוף שלנו. הם לא יודעים שהקשר הזה, הבלתי אמצעי, דרך האינטרנט, הידע החופשי וההתארגנות דרך הרשתות החברתיות, פירושם שהעולם צופה".

לפעילות, כמובן, יש מחיר משלה. "יש מחיר אישי, כן, אבל אני חושב שזה קצת קשור לאופי. אני לא יודע אם זה נכון לגבי כולם, אבל יש מחיר גם בזוגיות, גם בקריירה, גם בעבודות. אתה תמיד נמצא במצב של חוסר מנוחה. מה גם שאני כבר לא בן 17. מכות כן כואבות, לוקח זמן להחלים. אבל בסופו של דבר, כשהעמדה האזרחית שלנו ברורה, כשבתקשורת כותבים על אלימות משטרתית ומסקרים אותה, זה עושה משהו. זה חלק מהעמידה, וזה גם מראה כמה המשטר בפניקה. אני חושב שיותר אנשים מוכנים לשלם מחיר כיום, בגלל גל החקיקה הנוכחי, בגלל התהליך שקורה כאן.

"האופטימיות לא נשחקת, אבל יש מפולות. באוניברסיטה העברית ניסיתי לפעול סביב הנושא של זכויות עובדים ושכר לימוד וחוויתי כישלון, או סטירת לחי מצלצלת, מציבור הסטודנטים הישראלי. סטודנטים בכל העולם מובילים מהפכות, והסטודנט הישראלי עסוק בלהיות שבע. רוב האנשים שהולכים ללמוד הם מהמעמד הנכון. אבא ואמא משלמים להם את שכר הלימוד, הם מחזיקים מכונית. הם לא מתעניינים במשהו אחר, כי הם באו לסיים את התואר ולהתקדם. לקח לי זמן לקום אחרי שעזבתי את הקמפוס והלכתי לעשות לביתי, מה שנקרא, אבל אין ברירה אלא לחזור".

יגאל רמבם

גיל: 33 | פעיל מאז: גיל 14 | מאבקים בולטים: המחאה החברתית, מחאת חוף פלמחים

שולה קשת: "אין לי פריוויליגיה לעשות את זה בשעות הפנאי"

כששולה קשת מתחילה לפרט את רשימת היוזמות, המאבקים והגופים החברתיים שבהם היא מעורבת, זה לוקח לה לא מעט זמן. קשת, 50, היא מהדמויות המוכרות ביותר בקרב הפעילים הישראלים. בין היתר, היא מנכ"לית תנועת "אחותי" למען נשים בישראל, ממייסדות הקשת הדמוקרטית המזרחית, ממקימות קואליציית הארגונים המזרחיים "לבי במזרח", ובנוסף היא פועלת מזה שני עשורים בקרב התושבים בדרום תל אביב ובקרב נשים מזרחיות. קשת היא "אמנית חברתית-פוליטית-פמיניסטית-מזרחית", כהגדרתה, שעוסקת בסוגיות חברתית ופמיניסטיות גם כיוצרת, ולא רק כפעילה.

במשך שני עשורים של פעילות בלתי פוסקת מנסה קשת לקדם נשים מזרחיות ולסייע להן להיחלץ ממעגל העוני, במקביל לפעילות המקומית שלה לשיפור שכונת מגוריה, נווה שאנן. במהלך הקיץ היא היתה ממקימי המאהל בגינת לוינסקי והמטריארכית החזקה של המאהל, שכונה "שאגת הדרום" וריכז עניים יהודים, עולים, אקטיביסטים ופליטים ואיחד ביניהם.

"בוא נאמר שהפעילות שלי היא קודם כל מהשכונה. אני גרה בנווה שאנן, בחצר האחורית של כל החצרות האחוריות של ישראל. בנו פה שתי תחנות מרכזיות שאחת מהן, החדשה, היא השנייה בגודלה בעולם ומרכזת סחר בנשים ובסמים. אני פעילה מאז שנות ה-80 למען התושבות והתושבים, הן במחאה והן משפטית. הצלחנו להשיג לתושבים פיצויים, ואני פועלת כל הזמן לשינוי הייעוד של התחנה המרכזית החדשה, שהרעילה את כל דרום תל אביב והיא אחד מהמטרדים הסביבתיים הכי קשים בישראל.

"אני משמשת גם מנכ"לית של תנועת 'אחותי' למען נשים בישראל, תנועה פמיניסטית מזרחית למען נשים שאינן שייכות להגמוניה בישראל - נשים מזרחיות, אתיופיות ופלסטינאיות - ומסייעת להן למצוא עבודה וכדומה. אני פועלת גם בכל הקשור ליצירת הזדמנויות לנשים שמתמודדות עם עוני, נשים מובטלות או נשים שזקוקות לפרנסה נוספת. לצורך כך הקמנו מרכזים קואופרטיביים, בהם מרכז בקריית גת שנקרא 'אהטה' (אחותי), שבו פועלות נשים יוצאות אתיופיה מהדרום. אלה נשים שאין להן הזדמנויות בשוק העבודה, אבל יש להן כישורים רבים.

"בנוסף, אנחנו עובדות עם מאות נשים ברחבי הארץ בפרויקט הסחר ההוגן הראשון בישראל. אנחנו מלוות אותן עם קורסים, סדנאות ושיווק המוצרים, כדי שלא רק שתהיה להן חכה, אלא שהן יוכלו גם לתפוס אתה דגים. יש לנו שלושה סניפים של 'אחותי', שניים בתל אביב ואחד באבו גוש. המטרה היא לפרוץ לשוק הבינלאומי וליצור הזדמנויות עסקיות וכלכליות לנשים שצריכות אותן.

"זאת פעילות מסביב לשעון. מכיוון שאני עוסקת בתחומים מגוונים מאוד, לפעמים זה מעלות השחר עד עלות השחר הבא. יחד אתי עובד צוות מרשים של נשים, אבל זה לא פשוט בכלל. ההתחושה היא שדרוש הרבה יותר שיתוף פעולה מהרשויות, במיוחד לאור ההתעלמות של הרשויות מההומלסים ומההומלסיות. המצוקה כל כך קשה פה בשכונה ובדרום תל אביב, ותמיד זה מאוד מאוד קשה. אבל אני נושמת עמוק".

מדי יום צריכה קשת להתמודד עם הבעיות הקשות של אחד מהאזורים המקופחים, העניים והמוזנחים בישראל, ובכל זאת, היא מסבירה, המחיר שהיא משלמת הוא כאין וכאפס לעומת המחיר הכבד שגובה המציאות מהאנשים שלהם היא מנסה לסייע. "הפעילות שלי היא לא מה שגובה ממני מחיר אישי. הפעילות שלי היא פועל יוצא. אם לא אפעל, מה יקרה? יהיה לי יותר זמן פנוי?

"המצוקה גדולה מאוד, והעבודה נמשכת 24 שעות ביממה. לא נעצרתי, אבל בהחלט היו לי מקרים לא נעימים. כשהקמתי את המאהל ברחוב לוינסקי, בימים הראשונים פינו אותנו באלימות. זה היה מאבק קשה, בלתי אפשרי. אבל מכיוון שאני מגיעה משכונת מצוקה בעצמי, ומתוך החוויה שלי כאשה מזרחית שחשה את הדיכוי על בשרה, אין לי פריווילגיה לעשות את הפעילות שלי בשעות הפנאי. זה בדמי, זה בנפשי, זה בבטן, זה לעבוד ללא הפסקה. לשמחתי אני שומרת שבת, אז בשבת אני נחה. בשאר הימים אני כל הזמן בפעילות".

למרות הקשיים, היא אופטימית. "אני לגמרי מאמינה שיש סיכוי שנצליח. אין לנו ברירה אחרת אלא להמשיך לנסות. זה קורה לאט - מהפכות לא קורות ביום, שינויים לא קורים ביום. אבל אני בהחלט בהחלט מאמינה שזה יקרה".

שולה קשת

גיל: 50 | פעילה מאז: שנות ה-80 | מאבקים עיקריים: מנכ"לית תנועת "אחותי", מקימת מאהל לוינסקי, ממייסדות הקשת הדמוקרטית המזרחית

ד"ר הני זובידה ואוהד זלצר-זובידה: "רציתי חברה צודקת יותר"

ד"ר הני זובידה, מרצה בחוג למדעי המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל, החל את הפעילות ארוכת השנים שלו בגיל 13, כיליד עירק שעלה לישראל, הסתכל סביבו וגילה שהוא מקופח. "לא מצאתי את עצמי בתנועות נוער, אבל עשיתי דברים אחרים. אחד הדברים המרכזיים שקרו לי הוא שהכרתי את הפעילים המרכזיים ונשאבתי".

"מבלי להישמע קלישאתי, רציתי חברה צודקת יותר", אומר זובידה. "הרגשתי את הפער העדתי על בשרי: זה לא שהייתי מטומטם, אבל גם לא סומנתי בתור הילד החכם בכיתה. זה לא הפריע לי, אבל קלטתי שהסימונים האלה קשורים למוצא, וזה הרגיז אותי".

בבגרותו היה זובידה ממקימי הקשת הדמוקרטית המזרחית, ולאחר מכן נסע לארה"ב יחד עם בת זוגו כדי לכתוב את הדוקטורט שלו. גם שם הוא לא היה מסוגל להתנתק לחלוטין והחל לעסוק בפעילות הנוגעת להגירה לארה"ב. "אני יליד עירק, אז לא נתנו לי לצאת מארה"ב לכמה שנים. אמרו לי שאם אצא, לא אוכל לחזור. לפני חמש שנים חזרתי לישראל ואז דברים החלו להתבהר. התחלתי להתחבר לקבוצות שונות, כמו איגוד הסטודנטים יוצאי אתיופיה שעמם אני עובד חמש שנים, ופתחתי את הבלוג 'ביקורת - ולא בהכרח בונה'. במקביל הכרתי את הפעילים בשכונות. אני חבר בוועד המנהל של הקשת, ואנחנו עובדים בשכונת דורה בנתניה עם קבוצה מדהימה. המחאה האחרונה פתחה הרבה ערוצים אחרים, והכרנו במאהלים אנשים שהתחילו לעבוד אתנו. בין היתר הקמנו את גוש הפריפריה שפעיל מאוד.

"אני איש מדעי החברה, ובעיניי אי אפשר לראות את הדברים אחרת. אני תמיד אומר לסטודנטים שלי: לא אכפת לי מה תעשו, רק תתפקדו למפלגה - ולא משנה איזו. כשלימדתי במרכז הבינתחומי בהרצליה דחפתי את הסטודנטים להתמודד בבחירות המוניציפליות.

"לפני כך וכך שנים, כשעשיתי תואר שני באוניברסיטת תל אביב, הסגל הזוטר ניסה להתגבש ולמחות ונקשרנו לגדרות. לא בדיוק עצרו אותי, אבל שמו לי אזיקים בתוך הניידת והרחיקו אותי מהמקום. למעצר לילי באבו כביר לא הגעתי. כשאני משתתף כיום בהפגנות, זה כבר שונה, אפילו כשאני עומד בקו הראשון. כבר מכירים אותי, אז השוטרים מושכים אותי ביד כדי להביא אותי לקצין ולדבר אתו, בשביל להבין איך להשקיט את האירוע.

"לפעילות חברתית יש מחיר, בכל העולם וגם בישראל. אני מתויג באופן ברור: 'נו, הנה זה שמתבכיין כל הזמן'. אנשים אומרים לי 'מה אתה מתלונן, אתה דוקטור, יש לך דירה, מה אתה בוכה'. בשלב כלשהו אתה מפתח עור של פיל, לא מתייחס לעקיצות. אבל אשקר אם אומר שזה לא פוגע. אני מניח שאני לא מוזמן להרצאות מסוימות, או לא מקבל פרסים בגלל הדעות שלי. אני מעדיף להיכנס למיטה עם מצפון נקי מאשר עם שקית של פרסים. גם הילדים שלי משלמים מחיר. הילד הקטן שלי, בן 6, שאל את אמא שלו מתי יפרקו את האוהלים ברוטשילד, כי אז אבא יבוא הביתה סוף-סוף".

עם זאת, הוא אומר, המחיר לא מטריד אותו. המציאות מטרידה הרבה יותר. "בבית שמש יש כיום גן שמפריד בין לבנים לשחורים. זה מוטרף וחולני ברמות", אומר זובידה בעצב. "על כל צעד שעשינו חזרנו 100 צעדים אחורה. אולי המדינה הזאת לא מוכנה לפעילות חברתית, אולי זה לא בדי.אן.איי שלנו. אולי אנחנו בנויים לעצרות והפגנות ולא לפעילות יום-יומית.

"חרטה אין לי, אלה החיים שבחרתי. מדי פעם אנחנו מלווים בני משפחה שקיבלו דירה בדיור הציבורי, ואנחנו באים לעזור להם להכניס את הדברים הביתה והילדים קופצים וצועקים 'זה החדר שלי! זה החדר שלי!'. אותה שנייה, שבה אתה רואה ילד אומר בפעם הראשונה 'זה החדר שלי', לא תסולא בפז. זה נראה לאנשים טבעי, אבל לכ-40% מהישראלים אין את הלוקסוס לומר 'זה החדר שלי', 'זה הבית שלי'. אז אני סובל? אני אחיה. המחשבה שמנחה אותי כעת היא שלילדים שלי יהיה מקום טוב יותר לחיות בו. הבן הגדול שלי נהפך לעיתונאי ולפעיל חברתי בעצמו".

אוהד זלצר-זובידה, 14, היה מעורב במחאת הקיץ האחרון, וכתב על כך בעיתון "העיר". הוא מעיד כי לחינוך שספג בבית היתה השפעה מכרעת. "בבית שלי פוליטיקה היא 60% מהשיח. מדברים כאן על הכל, ואני חשוף לזה. אני מניח שהייתי מגבש את הדעות שלי בשלב מסוים גם בלי זה, אבל כשאתה חשוף לזה באופן יום-יומי זה חלק מהחיים".

המחיר האישי לא מטריד אותו. "אין לזה מחיר. כשאתה יודע שאתה עושה משהו טוב שאתה שלם אתו, אתה יודע איך לנהל את לוח הזמנים, וזה לא בא על חשבון שום דבר. יש לי חיי חברה, ואני עושה כל מה שאני רוצה לעשות בלי קשר לפעילות. אמנם קשה כשהדבר הזה כל כך פועם בחיים שלך, אבל לתת את כל כולך זה הדבר הכי גדול שאתה יכול לעשות".

את ההבדל בינו לבין דור הפעילים שאליו משתייכים הוריו הוא מנסח כך: "אני חושב שאנשים מבוגרים יותר רואים יותר את העניין הכללי, את כל התמונה, ואני פועל ממקום אישי, מתוך מחשבה שיש ילדים שאין להם איפה לגור.

"אני תמיד משתדל לא להסתכל קדימה ולא לחשוב מה יהיה, רק לחשוב על הרגע, לאיזו הפגנה אני יכול ללכת ואילו חברים אני יכול לסחוף אחריי למאבק. אני לא רואה את עצמי מנהיג או מוביל קבוצה או מהפכה. אני רוצה להגיע למצב שבו לכולם טוב, שיש שוויון וחיים טובים. לכולם מגיע ליהנות מהחיים, לא משנה מאיזה צד של הגדר הם נולדו או לאיזו אמא.

"מצד שני, אני מסתכל על אבא שלי ויודע שבחיים לא אוכל לעשות את מה שהוא עושה. אני רואה עד כמה זה מעמיס עליו נפשית. הוא לא יכול ללכת להפגנה ולמעגלי הידברות ואז לחזור הביתה ולמחוק את הכל. במהלך המחאה בקיץ, 60%-70% מהזמן ותשומת הלב שלו הוקדשו לעניין הזה. כשהוא מגיע הביתה הוא לא מפסיק. הוא מטלפן, הוא חושב. ברגע שהוא בתוך זה קשה לו לצאת".

אוהד זלצר-זובידה

גיל: 14 | פעיל מאז: גיל 12-13 | מאבקים בולטים: המחאה החברתית

ד"ר הני זובידה

גיל: 45 | פעיל מאז: גיל 13 | מאבקים בולטים: ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית, ממקימי גוש הפריפריה, פעיל במחאה החברתית

עו"ד ברק כהן: "לא מקבלים זכויות במתנה"

ישראל היא מקום כפוי טובה. רבים מהישראלים מתייחסים לפעילים החברתיים באופן מבזה, ורואים בהם שמאלנים הזויים במקרה הטוב ואנרכיסטים מסוכנים שמאיימים על ביטחון המדינה במקרה הרע. המציאות היום-יומית שלהם אפורה, שוחקת ורצופה מהמורות, ורוויה בעימותים עם הרשויות. בשביל זה בדיוק נמצא שם עו"ד ברק כהן, שמאז הקיץ האחרון משמש כעורך הדין הרשמי של המהפכה החברתית. כשמישהו נעצר או זקוק לייצוג משפטי מול אחת מהרשויות, הוא שם.

כהן הוא פעיל מסוג אחר: אקטיביסט משפטי. בחודשים האחרונים הוא הבטיח לא פעם להגן על כל מי שמתנגד למשטר "הלא דמוקרטי", לדבריו, במדינת ישראל. "מי שהמדינה נגדו - אני אתו. אני מתנדב לסייע לכל מי שפועל נגד השלטון, מתוך הבנה ברורה שהמשטר הנוכחי בישראל אינו דמוקרטי, ואין שום ערך לכללי משחק דמוקרטיים בצורת משטר לא דמוקרטית".

"התפישה הפופולרית היא שישראל היא דמוקרטיה, כי ליד השכנים שלנו אנחנו נראים סופר ליברלים. אבל המנגנון הבסיסי של דמוקרטיה לא קיים פה: לנו, כאזרחים, אין אפשרות להתמודד חזיתית מול פעילות פוגענית של הכנסת, אמצעי שיש לכל אזרח במדינה דמוקרטית. כל עוד לא נותנים לנו את זה - אני במלחמה לנצח".

את ההחלטה לספק שירות משפטי בחינם לפעילי המחאה מסביר כהן בציטוט מהפילוסוף ברוך שפינוזה: "לפי שידוע שטבע האדם מבריאתו, כך נמצא שהחוקים הנזקקים בענייני דעות אינם מכוונים לעבריינים אלא לאנשים כנים, וחקיקתם יותר משיש בה לרסן את בעלי הכוונות הרעות, יש בה כדי להרגיז את האנשים הישרים ואי אפשר להגן עליהם בלי סכנה גדולה לממשלה".

"זאת אומרת", מסביר כהן, "שאם תיקח מאתנו, המאמינים, את חופש הדעה, תסכן את הממשלה באופן החמור ביותר - כי לא נתפשר על מה שהוא מתנת אל ולא מתנת שלטון".

רוב ההפגנות מסתיימות במעצר של כמה מפגינים, לעתים לזמן קצר ולעתים ללילה. כהן מבקש לתקן את מי שרואה בחדשות את תמונות הפעילים העצורים ובטוח שמדובר בפעילים אלימים. "כל מי שמדבר עם יגאל והחברים נדהם מהמטען הפנימי הערכי הגבוה, מהעדינות, מהנימוס, מהיעדר האלימות ומאהבת האדם", הוא אומר.

לדברי כהן, "כל החוקים שמטרתם לפגוע בחירויות היסוד של האדם לא מכוונים נגד עבריינים. לעבריינים יש חוקים אחרים. חקיקה ששוחקת חירויות יסוד יוצאת נגד אנשים שמאמינים בצדקת דרכם. אנחנו נאבקים כדי שבחברה יהיו מינימום תכונות עברייניות, לא כדי לקדם חוויה עבריינית.

"כל מי שמנסה להגשים את הערכים שלו באופן שמשנה את התשתית מקבל מיד נבוט בראש. הם יילחמו בפעילים שמבקשים לשנות את צורת המשטר במדינת ישראל אפילו יותר משיילחמו בארגוני טרור, כי ארגון טרור חיצוני לא מאיים על צורת המשטר כמו הפעילים שמבקשים לשנות אותה מהיסוד. אלה לא רק פעילי איכות הסביבה או פעילי שמאל, אלא גם נוער הגבעות ופעילי ימין. אולי חונכנו על ברכי ערכים שונים, אולי האמונות שלנו שונות, אבל המשטר מפלה אותנו ופוגע בנו ללא הבדל דת, גזע ומין".

ההתרסה היום-יומית של האקטיביסטים מציבה אותם בעמדה של עימות עם החברה הישראלית הפסיבית. "כולם יודעים שהמציאות השלטונית מחורבנת", אומר כהן, "איש לא יחלוק על כך. כל אזרח ישראלי שיוצא מהבית ושם פעמיו למשרד ממשלתי חווה שם חיכוך שלילי. הישראלי המצוי אומר שאין מה לעשות. אני אומר: יש מה לעשות. זכויות מקבלים רק באמצעות מאבק, לא במתנה.

"החברה הישראלית חיה בהרבה מאוד פחד. היא מגיבה לשינויים בשמרנות. אנשים מוצאים בתוך הפחד הזה את כל התירוצים האפשריים למה לא לקחת חלק בשינוי. אחד יגיד 'זה של שמאלנים'. השני יגיד 'זה דפני, אני לא מצטרף'. השלישי יגיד 'אני לא מצטרף כי אין להם מטרות ברורות'. אלה תירוצים עלובים למה לא לקחת אחריות, למה לא להפוך את החברה הזאת למתוקנת, למה עדיף לרמות את החבר ביום-יום וככה להסתדר.

"גם המשטרה ובתי המשפט מאמינים בשקר הבסיסי שאנחנו משטר דמוקרטי, ולכן מבחינת כל שוטר, אם אתה רוצה לשנות את השיטה - אתה אויב של שלטון החוק. הם נוקטים את כל האמצעים כדי להביס את מה שהם מכנים 'הפרה של שלטון חוק' ואני מכנה 'ביסוס ראשון של שלטון חוק'. את הפעילים החברים במהלך הזה אני מכנה 'הבכורות': או שהם יועלו לקורבן, או שיהיו כוח החלוץ הראשון. הכל תלוי בנכונות של הסביבה ללכת בעקבות אותו מיעוט שרואה את שינוי המציאות כאפשרי".

כשכהן מנהל מגעים עם השלטונות, הוא מגיע תמיד מוכן למלחמה על הדמוקרטיה. "השלטון הוא לא רק ממשלת נתניהו", אומר כהן. "השלטון מורכב מסך האליטות בחברה, במישור הכלכלי, במישור הצבאי ובמישור הפוליטי. כל מוסד שאתה מבקש לעשות בו תיקון מהיסוד נהנה מהסדר הקיים.

"בעיניהם אתה ילד מהרחוב, שלא סבל מספיק ולא עבר את דרך הייסורים בתוך המפלגה, ומבקש לשנות דברים מהיסוד ולסכן את מה שהם מחזיקים בתור כוח פוליטי וכלכלי. זה מאיים. נכון - באנו לאיים על זה. אם הם היו מקבלים אותנו בברכה הייתי מופתע".

ברק כהן

גיל: 34 | פעיל מאז: קיץ 2011 | מאבקים בולטים: המחאה החברתית

אלון-לי גרין: "לא צריך מיליון שקל, רק ניתוח נכון"

גילו של אלון-לי גרין, 23, מטעה. הוא אמנם צעיר, אך גרין הוא פעיל ותיק ורב פעלים, ממובילי המחאה החברתית ועד לאחרונה יועצו הפרלמנטרי של ח"כ דב חנין. לפני כן הוא היה "רובין הוד של הקופי בין", הכינוי שבו זכה כשהתפרסם בראשונה ב-2007, אז עבד ברשת קופי בין וניסה להקים איגוד עובדים, מהלך שהוביל לפיטוריו. גרין לא ויתר, תבע את החברה וזכה.

"גדלתי במשפחה חד-הורית, והצלחתי לזהות מציאות בעייתית כבר כנער. אמא שלי הנחילה לי את הצורך ואת הרצון לשאול שאלות ולהתייחס לדברים בראייה ביקורתית. פיתחתי איזה סוג של חוש צדק. יש גם מחירים אישיים, כמובן: לאחר שתבעתי את המעסיק שפיטר אותי והובלתי לשביתה, חששתי שלא אמצא עבודה בתל אביב, אבל הבנתי שציבור לא קטן בישראל מחויב יחד אתך למאבק. הקשר עם הסביבה חשוב מאוד. חשוב מאוד לא לשמור על בידוד, אלא לחיות את חייך כאדם שעושה שינוי חברתי בחברה ובקהילה. אפשר להוביל לשינוי בכל מקום שבו אתה נמצא.

"אני אופטימי מטבעי. אני רואה התקדמות אדירה, ואנחנו במקום טוב הרבה יותר מזה שבו היינו לפני שנה. תראה מה הצלחנו לעשות בקיץ האחרון לבדו. לצד הסכנות, יש צעידה קדימה".

כיום עוסק גרין באופן בלעדי בקידום המחאה. הוא נפרד ממשרתו כעוזרו של חנין כשהכנסת חזרה מפגרת הקיץ, כדי שיוכל להקדיש את עצמו למאבק באופן מלא. "המחאה לא מתה. הצרכים והמצוקות שהוציאו את האזרחים מהבית שלהם עדיין קיימים. הקיץ האחרון זה לא בום וגמרנו. כרגע אנחנו עובדים על כך שגם בקיץ הבא תהיה תנועה של אנשים שדורשים צדק חברתי. אנחנו משתפים פעולה עם מאבקי עובדים, מאבקים סביבתיים ומאבקים חברתיים, ומנסים לראות איך שוזרים הכל לתנועה שתדרוש שינוי.

"המחאה תמיד צריכה לחשוב על האופן שבו היא יכולה להתרחב. זאת היתה העמדה שלנו לאורך כל הדרך. כמובן שאני לא יכול להאשים אדם שנעצר, כי ברוב הפעמים אדם נעצר שלא באשמתו, אבל ההפגנות האלימות יותר, המעצרים, זה משהו שלא מתאים. הדרך שלנו לשמור על ההישגים ולהצליח לייצר שינוי חברתי היא להקפיד שהמחאה תהיה עממית באמת, ומחאה כזאת היא מחאה שבה עובדת קבלן יכולה לצעוד לצד סטודנט ופנסיונר".

גילו הצעיר, הוא אומר, לא יוצר בעיות. "אני חושב שיש לי מה להציע גם מתוך זה שאני צעיר. הייתי עוזר פרלמנטרי במשך שנתיים, נכנסתי לכנסת בגיל 21 ובלי תואר. אנשים באו אלי לפעמים והסתכלו עלי מלמעלה, אבל אני יוצא ממקום אותנטי מאוד. אני לא מאמין במאבק שהוא רק סולידרי, אני נאבק קודם כל בשביל עצמי ובשביל העתיד שלי. זה הכלי היחיד שאתה צריך בשביל להגשים את היעד.

"המיוחד בפעילות פוליטית הוא שהיא יותר טובה מאמנות. פעילות פוליטית היא המקום היחיד שבו אתה יכול לדמיין ולהוציא לפועל. אתה לא צריך מיליון שקל לפרויקט סטארט-אפ, אתה צריך ניתוח נכון של המציאות ולרכוש את הכלים הנכונים של העבודה בתוך המציאות. אני מרגיש שאני ממצה את הדמיון שלי ואת היכולות שלי בעשייה הזאת, ואני מאוד מעוניין להמשיך להיות מעורב לפחות ברמה הזו".

אלון-לי גרין

גיל: 23 | פעיל מאז: גיל 19 | מאבקים בולטים: מאבק העובדים בקופי בין, המחאה החברתית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#