רווחה נוסח אמריקה: כל אחד דואג לעצמו - מגזין שנתי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
המודל האמריקאי

רווחה נוסח אמריקה: כל אחד דואג לעצמו

כשרוזוולט ייסד מנגנוני רווחה בארה"ב ב-1935, הוא הנחה את יועציו לשמור על עיקרון מרכזי אחד - לא ליצור התחייבות תקציבית ממשלתית. מדינת הרווחה האמריקאית מקדשת את האחריות הכלכלית האישית, לא את הסולידריות והשוויון

תגובות

מדינת הרווחה של ארה"ב נולדה בעת השפל הכלכלי הגדול שפרץ לאחר התמוטטות הבורסה באוקטובר 1929. בין המדינות המתועשות, ארה"ב היתה היחידה שנמנעה עד אז מכל התנסות עם דמי אבטלה, קצבאות זקנה והבטחת הכנסה. בעבר, בשעת צרה, הציבור נתמך על ידי תוכניות חיסכון בבנקים שכונתיים או על ידי ערב רב של קרנות צדקה קהילתיות. ככל שהמשבר התארך מקורות אלה צומצמו, בוטלו או התמוטטו. בשנים הראשונות של המשבר, מיליונים הידרדרו לפת רעב והמערכת האמריקאית נחשפה במערומיה.

כשפרנקלין דלנו רוזוולט נכנס לתפקידו הוא נענה לקריאה להקמת מדינת רווחה פדרלית, אך חשש מיצירת תוכניות שיתבססו על מימון תקציבי. שנות השפל הובילו רבים לקרוא להטבות מרחיקות לכת לנזקקים ולמימון ממשלתי של שירותי בריאות. תנועות עממיות קראו לשינויים מבניים בכלכלה האמריקאית ואף לחלוקה מחדש של הרכוש. כדי לא לעודד תוכניות מסוג זה ולחצים פוליטיים בעניין, הוחלט בוושינגטון שמימון מנגנוני הרווחה יתבסס על תשלומי הזכאים לקרן עצמאית שתעמוד בפני עצמה (financing-self) ולא תקבל תמיכה נוספת מקופת המדינה. רוזוולט אמנם הפליג בנאומיו על הקשיים היום-יומיים שאתם התמודדו מיליוני אמריקאים ואף ניגח בדבריו לעתים את וול סטריט, אבל בכל הקשור לרווחה הוא שמר על מחויבותו למשמעת תקציבית.

כשהחלו הדיונים על החוק לביטוח לאומי, רוזוולט התעקש שהמערכת תנוהל לפי מודלים של ביטוח שפותחו במגזר העסקי - והיא אכן עוצבה על ידי מומחים מחברות הביטוח הפרטיות. מסגרת הביטוח הלאומי הושתתה על זכות הקניין הפרטי, המעוגנת היטב בחוקה האמריקאית, ולא על זכות חברתית אוניברסלית. המערכת לא יצרה ברית רחבה וסולידריות בין השכבות החברתיות השונות, אלא מיליוני חוזים אישיים בין הפרטים ("המבוטחים") לבין המדינה. בניגוד לתוכניות מקבילות באירופה, קופת המסים הכללית לא סיבסדה את העלויות. ההכנסות הגיעו ממיסוי רגרסיבי (payroll tax) וההטבות נבנו על בסיס פרטני.

מבחינה מינהלתית היה כמובן פשוט יותר ליצור קצבה אחידה לכל משתתף, אך מעצבי התוכנית שללו גישה זו. אדם שעובד קשה, צובר כישורים ומרוויח שכר גבוה ראוי לקצבה גבוהה מאחרים, כך הסבירו. מטרתם לא היתה קידום שוויון כלכלי או צדק חלוקתי, אלא הלימה בין מאמץ לתמורה עבור כל פרט ופרט. לפיכך, בעוד התקדים הבריטי התבסס על תשלום אוניברסלי אחיד והמודל הגרמני חילק את האוכלוסיה לכמה פלחים חברתיים ולכמה מדרגות של הכנסה, המערכת האמריקאית, בהתאם לתפישה האינדיווידואליסטית, חיברה באופן ישיר בין רמת הזכאות לבין כמות הצבירה האישית של כל אזרח, כפי שנרשמה בחשבונות ביטוח אישיים.

הממשל נדרש לעדכן את הנתונים המלאים של 26 מיליון המבוטחים - אתגר מינהלתי בסדר גודל חסר תקדים באותה תקופה. המשרד לביטוח לאומי הקים בניין עצום בוושינגטון רק כדי לאחסן את הניירת הנדרשת, והעסיק יותר מ-12 אלף עובדים. העיתונות הבריטית לעגה לניסיון האמריקאי ליצור ביורוקרטיה ממשלתית אדירה שתנהל חשבונות אישיים, אך המחויבות לתוואי הפרטני היתה ללא פשרות.

מדיניות הדיור של רוזוולט פעלה לפי היגיון דומה, וגם היא נמנעה מלהישען במישרין על תקציבים ציבוריים. לאחר ניסיונות בסדר גודל מוגבל לספק דיור ציבורי, התמקדה רוב מדיניות הממשל בעידוד הון פרטי להיכנס לשוק המשכנתאות. הממשלה קבעה אמות מידה אחידות לבנייה ולשערוך נכס, והקימה תוכנית ביטוח למשכנתאות. משכנתא שעמדה בתנאי תוכנית הביטוח הממשלתית (federally insured) נהפכה מיד להשקעה בטוחה, מה ששיכנע בנקים גדולים וחברות ביטוח להזרים הון להלוואות מסוג זה.

התוכנית היתה הצלחה עצומה. מבלי לממן או לסבסד בנייה מקופת המדינה, הצליח הממשל לספק דיור למיליוני אמריקאים ולעורר את תעשיית הבנייה, שהיתה שרויה במשבר עמוק. בעשורים שאחרי המשבר, כל עוד נתחים רחבים מהציבור האמריקאי נהנו משכר גבוה יחסית ומתעסוקה רציפה ובטוחה, אחוזי ההלוואות שכשלו היו זניחים.

ואולם למרות ההצלחות הכבירות, התוכנית גרמה גם להעמקה משמעותית של הפערים החברתיים. אמות המידה הפדרליות, שנכתבו על ידי נציגים של תעשיית הדיור, נתנו תוקף ממשלתי להנחות היסוד של השוק: בנייה פרוורית הועדפה על פני בנייה בתוך הערים, אזורי דיור הומוגניים הועדפו על פני אזורים שכללו שטחים מסחריים ותעשייתיים, ושכונות עם אוכלוסיה לבנה אמידה הועדפו על פני שכונות עם אוכלוסיה מעורבת. הימצאות משפחה שחורה אחת בשכונה גררה ירידה בשערוך של כל הנכסים. שכונות עירוניות הוגדרו כהשקעה מסוכנת והופלו לרעה, בחסות הנחיות הממשלה. כך החלה קמילתן של הערים האמריקאיות ועלייתם של הפרוורים. בהסתמכות שלה על כוחות השוק, מדיניות הדיור הפדרלית תרמה להרחבת אי השוויון הכלכלי והחברתי וזרעה את זרעי הפורענות של משבר אורבני מתמשך בעשורים האחרונים.

-

ד"ר נועם מגור מלמד היסטוריה של הקפיטליזם באוניברסיטת ואנדרבילט, ארה"ב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#