לפחות עוד נותנים לנו לצעוד / כתבי Markerweek - מגזין שנתי - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

לפחות עוד נותנים לנו לצעוד / כתבי Markerweek

ישראל, דצמבר 2011, חמישה חודשים לאחר תחילת המחאה החברתית; תמונת מצב

תגובות

חמישי, 8 בדצמבר, 18:00

בית לשכות המסחר

עשרות אנשים מכובדים יושבים בשולחן הישיבות של ארגון הגג של המגזר העסקי בישראל ודנים בצמצום פערים חברתיים. זה חלק מהכנס הארצי "ישראל 2021" שערך TheMarker, שבמהלכו התקיימו דיונים ב-2,021 שולחנות עגולים ברחבי המדינה. סטודנטים שואלים שאלות ומתלוננים, ומנכ"לים מדברים על כך ש"צריך לעשות דברים כדי לצמצם". סתיו שפיר אומרת בשולחן שהמחאה היתה בעצם על העמקת השיח - על כך ש"לא יושבים פה אנשים מטומטמים שרואים דברים באופן שטחי".

בדיון שמנחה אוריאל לין על זכויות עובדים וצמצום הפערים בישראל, יואב גריי, סטודנט באוניברסיטת תל אביב, שואל את יוסי ויליגר, יו"ר וילי פוד, למה מחירי המזון כל כך גבוהים. ויליגר עונה לו תשובה מנומקת ומכבדת, שמתחילה במיסוי הגבוה ומפרטת את כשלי השוק. סביב השולחן מתפתח עימות מתוח בין הדור הוותיק - גברים מכובדים בני 50 ומעלה, עם חיוכים מדושנים ותשובות אגרסיביות - לבין הדור הצעיר: נשים בשנות ה-20 שלהן בחולצות צבעוניות, טיעונים אקדמיים מנוסחים היטב ואידיאלים ברורים. כולם שומרים על נימוס, אבל קל להרגיש בזלזול של הוותיקים, שמכנים את הנשים מולם "בנות". בדיון על צרכנות לאחר המחאה של הקיץ משווים את ההתרחשויות עכשיו לשנים עברו, שבהן "הצרכנים היו רדומים".

"כנראה שמתרחשת עכשיו מהפכה, אנחנו חווים משהו שאנחנו לא מבינים עדיין מהו", אומר רפי פרידמן, מנכ"ל דיגיטל אייג'. "זה קשור לשינויים הטכנולוגיים". המאזינים מהנהנים. כולם נראים לחוצים, אומרים שצריך לפעול אחרת כדי להיות יעילים ומצליחים יותר, להשתמש יותר באינטרנט, להגביר את השקיפות. לרגע אחד כולנו בשיעור חברה, אבל הפעם המורים הם אנחנו.

חמישי בערב

סיבוב פאבים בתל אביב

בפאב "הסילון" ברחוב המלך ג'ורג' העסקים פורחים, כרגיל. עשרות גברים ונשים, צעירים וצעירים פחות, ממלאים את הפאב השכונתי עד אפס מקום. אחדים מתגודדים מחוץ לדלת או יושבים על הכיסאות שהונחו ממול, מצטופפים כדי לשלם 29 שקל על בקבוק בירה.

"מה השתנה? אני לא יודעת, המחיר של הקוטג' ירד, אולי?", אומרת קרן, 28, מעל שליש הטובורג שלה. "מה, את מפגרת? מחיר הקוטג' עלה", אומרת לה החברה שלידה. "בסדר, אני לא אוכלת קוטג'! מאיפה אני יודעת", מחזירה קרן. הבחור מאחור מרים את היד וצועק בצחוק משהו על צדק חברתי, במין חיקוי לא מוצלח של דפני ליף.

מישהו שואל מתי התקיימה ההפגנה האחרונה ונדהם לגלות שפעולת מחאה נוספת התרחשה ממש באותו יום. זיו, על הבר, אומר שדווקא הלך עם חברים לחלק מההפגנות בקיץ, אבל לא ראה דבר כי תמיד עמד מאחור. מישהי שמזדהה כעובדת בחברת סלולר גדולה אומרת ששמעה על פיטורים בחברה שלה, אבל היא לא מאמינה שיפטרו אותה. וגם אם כן, היא לא דואגת. היא תמצא משהו אחר.

גם ב"פולארויד" בשדרות רוטשילד העסקים כרגיל. המוני צעירים ממלאים את הבר מבפנים ומבחוץ. שתי מסיבות יום הולדת מתרחשות במקום במקביל. "בעל הבית לא מעלה לי את שכר הדירה השנה", אומר צעיר מפזז בין ריקוד לריקוד.

שישי, 9 בדצמבר, 10:00

מצעד זכויות האדם בת"א

הם צועדים בקצה המצעד, מופרדים מחלק הארי שלו באמצעות חגורה עבה של מג"בניקים ויס"מניקים. אלה פעילי ימין, לא תל-אביבים ברובם, שהגיעו למצעד זכויות האדם כדי לנכס לעצמם בחזרה את הערך שנהפך למזוהה עם השמאל, ואולי גם כדי ליצור קצת פרובוקציות. כמה דקות לפני כן, כשבאי המצעד החלו לצעוד מכיכר הבימה לאורך רחוב אבן גבירול, הם עמדו שם - נושאים שלטים כמו "גם לתושבי מגרון יש זכויות" וצועקים בגרון ניחר "גם לציונים יש זכויות".

חלק מהצועדים התעקשו להתעכב ליד פעילי הימין, ולהגיב על השלטים. התוצאה: צעירים משני צדי המתרס צועקים אלה על אלה בשנאה יוקדת. צעיר בן כ-20 קופץ מולי. "זה דור ההמשך שלכם", הוא אומר באיבה ומצביע על הכלבה שלי. "פה, במקום להביא ילדים, אתם מגדלים כלבים. אנחנו משריצים 12 ילדים ואתם עושים כלבים". אני קולטת בזווית העין נערה שעל חולצתה מתנוססת מדבקה: "כהנא צדק".

5,000 איש, לפי הדיווחים, משתתפים במצעד זכויות האדם. פעילים בולטים כמו דפני ליף ויגאל רמבם נראים בין הצועדים. תנועת "עשר המכות", שיוצאת נגד התאגידים והטייקונים, מספקת את הפן הבידורי: חבריה חובשים מסכות של נוחי דנקנר ומציעים להשתתף בהגרלה על כספי הציבור, שרק טייקונים יכולים ליטול בה חלק.

"יש רוחות של שינוי", אומרת פסיכולוגית שעומדת יחד עם המתמחים המוחים, בעוד הדוברת על הבמה טוענת כי אנו חיים בתקופה שבה זכויות אדם נהפכו לקללה. "אנשים מתחילים לפעול, אבל אנחנו עדיין מפולגים. עוד לא השכלנו לאחד כוחות". חברי תנועת "מהפכה של אהבה" צועדים בתופים ובמחולות. "התחלנו לפעול כבר בינואר. הרגשנו שלאנשים לא אכפת אלה מאלה", אומרת אחת מהם. פליט סודני שעומד על הבמה מבקש שנגיד כן לבני אדם, כן לדמוקרטיה וכן לזכויות אדם.

העננים מתחילים להתפזר וקרני השמש שוטפות את כיכר רבין. "חייבים להיות אופטימים", אומרת מישהי לידי, "נכון שהחקיקה האנטי-דמוקרטית ממשיכה בשיא המרץ, שמנסים להדיר נשים מכל פינה ושאי השוויון גדל ללא הרף, אבל לפחות נותנים לנו לצעוד בינתיים". אני פותחת את הטלפון ובודקת מה כתבו החברים בפייסבוק. מישהי מספרת שכשעלתה לאוטובוס, הנהג שאל אותה לכבוד מה הצעדה היום. "זכויות אדם", היא השיבה. "להם או לנו?". "לכל בני האדם", ענתה. הוא השיב לנוסעת בכמה משפטים גזעניים ואמר שאין לה דרך ארץ. אחרי שהתיישבה החליט הנהג להרביץ בכל הנוסעים קצת תורה: "דעו לכם", הכריז ברמקול, "שהחופש מסוכן".

שישי, 12:00

מרכז אשדוד

פעילות של צה"ל בעזה ערב קודם גררה מטח קסאמים וגראדים על אשקלון ובאר שבע. אבל באשדוד, יעד חביב על המשגרים, הכל רגוע. הקניונים מלאים, הרחובות עמוסים באנשים שממהרים להשלים את הקניות ולחזור הביתה ובבתי הקפה התפוסה כרגיל. האדישות האשדודית בולטת גם בכל הקשור למחאה: בפארק המרכזי מול העירייה, שבו שכנו אוהלים בקיץ, הכל נקי. ילדים משחקים בגן המשחקים הסמוך, ולמחאה כבר אין זכר.

אתי ואילנה, שחצו זה מכבר את שנות ה-60 שלהן, רגילות לשגרת הגראדים ולא חוששות ממנה. "יש כיפת ברזל וחדרים מוגנים והכל בסדר", אומרת אתי. "אני כן חוששת ממה שקורה למדינה, מההגבלות על התקשורת, מהמתקפות על מערכת המשפט. זה נהיה מסוכן מאוד". אילנה מוסיפה: "ההתערבות במערכת המשפט הכי מפחידה אותי. זה מסוכן לדמוקרטיה ולנו. הכי טוב היה כשרבין שלט, הוא היחיד שבאמת חשב על האזרחים".

ומה עם רוחות המחאה, הכוח הצרכני הגדל, זה לא נותן מקום לתקווה?

"אה... כבר שכחנו מזה, ובכל מקרה לא הרגשנו חלק. זאת היתה המחאה של הצעירים, לא שלנו".

נראה לכן שיהיה פה שינוי?

"לא בטוח. וגם אם כן, לא לטובה".

כמה שעות אחרי שעזבתי את אשדוד שוגרו אליה שלושה גראדים, שאחד מהם יורט על ידי מערכת כיפת ברזל.

שישי, 13:00

שוק מחנה יהודה, ירושלים

דוד אנוקה, הבעלים של אטליז מרים ודוד, עובד בשוק מזה 17 שנה. הוא כבר ראה הכל: פוליטיקאים שמלהיבים את העוברים והשבים בהבטחות, ניידות משטרה שממהרות לזירות פיגוע ומתיחות בין יהודים לערבים. המחאה החברתית, שהלהיטה את הרחובות בקיץ האחרון, לא הטרידה אותו במיוחד: בשוק, לדבריו, כמעט לא חשו בקיומה. "כנראה שעברנו את הגיל", הוא אומר.

מנחם נקש, הבעלים של דוכן הבורקס עזורא, מוסיף מיד: "אני נגד המחאה. הדור הזה רוצה הכל מוכן, ולא מוכן להתאמץ בשביל זה. היו כמה אנשים טובים בין המפגינים, אבל הרבה תפסו טרמפ בשביל הפרסום". אך גם נקש היה רוצה שדברים רבים ישתנו בישראל, "למשל היחס לזקנים ולנכים".

מיה גורן, סטודנטית לעבודה סוציאלית, מחכה לקונים בחנות הבגדים הקטנה שבה היא עובדת. "לצערי אין כאן תחושה של שינוי, אבל בהחלט יש ירידה במכירות בשנה האחרונה". גורן לקחה חלק פעיל במחאה, במיוחד בזו של העובדים הסוציאלים. כעת היא חשה שהמהלך התמסמס. "אנחנו לא יודעים לנתב את המחאה לכיוונים הנכונים. חייבים להתקדם שלב". כשאני שואלת את גורן לאן לדעתה מועדים פניה של המדינה, היא פולטת אנחה מרה. "יש רצון ועשייה, אבל הכוחות הטובים צריכים להגיע למקומות הנכונים, כמו עמדות במינהל הציבורי. יש פוטנציאל לשנות, אבל לא יודעים איך".

ראשון, 11 בדצמבר, 12:00

מילואים בדרום

איסוף פחיות ובקבוקים מזוהה בדרך כלל עם העולם התחתון או עם חסרי בית. אבל במילואים האלה אני רואה את גל נעים, 27, מנצל את הימים בבסיס בדרום כדי לאסוף מכלי משקה, עיסוק שמכניס לו כמה מאות שקלים בחודש בחייו האזרחיים.

נעים, סטודנט לקולנוע, עובד כסדרן בסינמטק שדרות. לפני יציאתו לשטח התבשר על קיצוץ במספר המשמרות לכל סדרן. "אחרי זה קראתי שבסינמטק תל אביב הגיעו להסכם קיבוצי עם 55 סדרנים ומאבטחים. בשדרות יש קהל גדול יותר והעירייה תומכת, ובכל זאת המדינה לא נותנת יותר כסף לסינמטק בשדרות, לא עושה העדפה מתקנת, אף שזה בית הקולנוע היחיד בין אשקלון לתל אביב".

בהפסקות הקפה השחור מדברים על היום-יום הישראלי המעיק, כל אחד מניסיונו. ליאור טפר, 32, צלם טלוויזיה מטבעון, השתתף בכל ההפגנות בקיץ. "המחאה היתה של אנשים כמוני - עובדים, משלמים מסים, הולכים למילואים. ועכשיו איפה ההקלה בנטל? מה שקרה רק הבליט את הציניות ואת האטימות של השלטונות. נערי האוצר פשוט לקחו עט ומחקו את המחאה".

חן פינטו, 25, סטודנטית למינהל עסקים ולסוציולוגיה, מתקוממת לנוכח הדרת הנשים וההקצנה הדתית בירושלים שבה גדלה. "למה אין תמונות של נשים בחוצות ירושלים? למה אני צריכה לשבת בחלק האחורי של האוטובוס כשאני באה לעיר?", היא שואלת. "יש בעיר כמה סופרמרקטים לחרדים, אבל אין אף סופר שמיועד לסטודנטים. אני קונה לפעמים אצל החרדים, אבל בשביל זה צריך להתלבש צנוע".

פינטו מדגישה שביקורתה מופנית רק כלפי האוכלוסיה החרדית שאינה עובדת, מה שמרגיע את חובשי הכיפות שיושבים מסביב. אחד מהם הוא נפתלי זנד, 38, הנדסאי חשמל מעפרה. הוא אישית לא סובל ממצוקת דיור, אבל מתקומם נוכח המצב. זנד ואשתו רכשו לפני שלוש שנים בית בן ארבעה חדרים ב-600 אלף שקל. כיום הבית שווה 100 אלף שקל יותר, כולל זכויות בנייה שלא מוצו בקומה השנייה. "לי יש בית, אבל מפריע לי שלאנשים אחרים אין", הוא אומר. "הרי לא כולם רוצים לגור מעבר לקו הירוק, ולא לכולם המשפחה יכולה לעזור כמו שעזרו לי".

שלישי, 13 בדצמבר, 7:15

בית הכנסת "סיני" ברמת גן

מניין שני של שחרית מסיים את התפילה. באותו זמן מסתיים גם שיעור הבוקר של המשכימים, שהגיעו למניין ראשון ונשארו לשמוע דברי תורה. "אני לא חש שינוי לטובה. הכל רק נעשה גרוע יותר", אומר מיקי, שמגיע הנה בימים אלה כדי לומר קדיש על אמו שהלכה לעולמה. "נציגי הציבור עושים מה שהם רוצים. מאז מלחמת ששת הימים יש הידרדרות ענקית. בתחושה שלי, אנחנו מאבדים הרבה ערכים בסיסיים".

לדברי מתפלל אחר, "אנשים נלחמים כל הזמן על הפרנסה ואין התעוררות. הצעירים יצאו לרחובות, אבל לא קורה דבר. יש מנהיגים שדואגים רק לכיסא שלהם, דואגים לסתום פיות ולסגור ערוצי טלוויזיה. יש כסף, אבל הוא לא מגיע לאן שצריך. יש אנשים ללא דיור אבל חברות דיור ממשלתיות לא משחררות דירות. יש ניצולי שואה שאיש לא רואה".

המתפלל חיים, בשנות ה-50 לחייו, חושב כי "יש כיוון כללי של חזרה בתשובה. כשהכלכלה במצב לא טוב, נותר רק להיות רוחני. גם המחאה החברתית היא חלק ממודל גדול יותר של רוחניות. זה השינוי היחיד שאני מרגיש".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#