הילדים שרצו לבית הספר, רצים כעת באולימפיאדה

הילדים באתיופיה נאלצים לרוץ בבוקר לבית הספר - כי אין הסעות, לאכול הרבה קטניות ואוכל אורגני - כי אין שם פיצות, להתאמץ יותר - כי האוויר הררי ודליל, ולהתאמן שעות ארוכות כדי שמישהו ירצה להשקיע בהם. 
זה הופך אותם לאצנים הטובים בעולם

שוקי שדה
שוקי שדה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שוקי שדה
שוקי שדה

עד אמצע שנות ה-90 היתה מזוהה ברחבי העולם עם עוני, מחלות ובעיקר רעב כבד. מאז מצליחה המדינה שב לייצר כותרות אחרות: הצלחות אולימפיות, בעיקר בתחום הריצות למרחקים ארוכים. היה זה בעיקר בזכות , הספורטאי המפורסם והמצליח ביותר שיצא מאתיופיה, שנחשב גם בעולם לאחד האתלטים הגדולים בכל הזמנים. ב-1996 הוא זכה במדליית הזהב באולימפיאדת אטלנטה לריצת 10,000 מטר, הישג שעליו חזר גם ב-2000, באולימפיאדת סידני. במהלך הקריירה שלו היה גבריסלאסי אלוף העולם ארבע פעמים ברציפות, וקבע 27 שיאי עולם - מריצת 2,000 מטר ועד מרתון.

גבריסלאסי, בן למשפחה בת עשרה ילדים שגדל בעיירה המרוחקת כשלוש שעות נסיעה מהבירה אדיס אבבה, היה רץ בילדותו מדי בוקר לבית הספר, מרחק של 10 ק"מ, וגם את הדרך חזרה היה עושה בריצה. שנים מאוחר יותר, בתחרויות הבינלאומיות שבהן זכה, היתה זרועו השמאלית עדיין מכופפת כאילו הוא אוחז בספרים שאותם נהג לשאת בילדותו. גבריסלאסי אמנם לא היה הראשון שזכה בזהב מטעם אתיופיה (הראשון היה רץ המרתון אבבה ביקילה, שזכה במדליות באולימפיאדות רומא וטוקיו, ואתיופיה זכתה בזהב גם במוסקווה ובברצלונה), אבל גבריסלאסי נחשב לזה שסלל את הדרך לדור חדש של אצנים אתיופים, שהעמידו אתגר רציני ביותר לשכנה ממזרח, קניה, אף היא מעצמה בתחום הריצות למרחקים ארוכים. בכל אחת משלוש האולימפיאדות האחרונות, זכתה אתיופיה בשבע מדליות בתחום הריצות למרחקים ארוכים, ובסידני היא זכתה בשמונה.

גם בטבלת שיאי העולם יש ייצוג לאתיופיה: האצן קנינסה בקלה, אחד הכוכבים האתיופים הגדולים של השנים האחרונות, הוא שיאן העולם בריצת 5,000 ו-10,000 מטר, המקצועות הנחשבים החזקים ביותר אצל האצנים מאתיופיה. בקלה זכה במקצועות אלה במדליות זהב באולימפיאדות אתונה ובייג'ין. כיום, בזכות הריצות למרחקים ארוכים יש לאתיופיה 45 מדליות אולימפיות, מהן 21 מדליות זהב. כל זה קורה באחת המדינות העניות ביותר בעולם, עם תמ"ג לנפש של 1,223 דולר בלבד, המדורגת במקום ה-173 בעולם במדד הפיתוח האנושי של האו"ם. לשם השוואה, ישראל, שהשתתפה בשלוש אולימפיאדות יותר מאתיופיה, זכתה עד היום בשבע מדליות בלבד, מתוכן אחת זהב - וזו מדינה שמתגאה בתמ"ג לנפש של 36 אלף דולר.

האצנית האולימפית מסרט דפאר רצה עם ילדים באדיס אבבהצילום: Getty Images

נהוג לייחס את ההצלחה של האתלטים מאתיופיה, וגם מקניה שכנתה, לשני גורמים: גנטיקה (מבנה מערכת השרירים וכלי הדם) והאקלים. שתיהן מדינות הרריות, והריצה בגבהים, שם החמצן דליל, גורמת להגדלת מספר כמות כדוריות הדם האדומות - ולרצים קל יותר לרוץ במקומות אחרים. עם זאת, לא כל החוקרים בטוחים שזה אכן ההסבר (ראו מסגרת), וגם אם כן, זה לא מסביר כיצד יש מדינות אחרות בעולם, עניות כמו אתיופיה והרריות גם כן, שהספורטאים שלהן לא מצטיינים בריצה למרחקים ארוכים.

הספורטאים כמודל לחיקוי

"הרצים מאתיופיה ומקניה דומיננטים בצורה בלתי רגילה", אומר פרשן האתלטיקה ד"ר גלעד ויינגרטן. "לרדת מתוצאה של 2:05 שעות בריצת מרתון נחשב לתוצאה בלתי רגילה, השפיץ של השפיץ (שיא העולם הוא 2:03 שעות, ש"ש). רק רצים מאתיופיה ומקניה משיגים את התוצאות האלה. למה לא רצים מנפאל ופרו, גם הן מדינות גבוהות? כי אין שם תרבות של ריצה. באתיופיה יש רצון אמיתי לעבוד קשה כדי להגיע להישגים. אנשים שם רצים מגיל צעיר מאות ק"מ בשבוע. לא בכל מדינה יש אנשים צעירים שמוכנים לעבוד קשה כל כך".

יוסף גזצ'אוצילום: ספי מגריזו

"לרצים מאתיופיה יש יתרון גיאוגרפי ופיזיולוגי, אך בהחלט יש כאן גם משהו תרבותי", מוסיף דותן רוזנבליט, בעל תואר שני בפיזיולוגיה של המאמץ ומרצה למורים בחינוך גופני במשרד החינוך. "נקודת הפתיחה שלהם טובה יותר, כמי שמתאמנים במקומות גבוהים, וכך מפתחים יכולת לקלוט יותר חמצן, אבל הם נהנים גם מתרבות וממסורת ספורט מפותחת יותר. אם הילדים צריכים ללכת או לרוץ לבית הספר, השרירים, הגידים והעצמות שלהם מתחזקים - ואחר כך קל יותר להעמיס עליהם. בישראל הילדים לא רגילים לזה, ויותר קשה להם".

הסרט "עיר הרצים" (Town of Runners) של הבמאי הבריטי ג'רי רותוול, שיצא לאקרנים ב-2012, מספר את סיפורה של תרבות הריצה באתיופיה. הבמאי ליווה ב-2011-2008 שתי נערות מהכפר בקוג'י שבמחוז ארסי, אזור הנמצא כ-3,000 מטר מעל גובה פני הים, שממנו יצאו כמעט כל האתלטים הגדולים של המדינה. מבקוג'י לבדו, שבו 16 אלף תושבים, כבר יצאו שלושה אלופים אולימפיים - בקלה; האצנית טירנוש דיבאבה, שזכתה בשלוש מדליות זהב - שתיים בבייג'ין ואחת בלונדון; ודרטה טולו, שזכתה בשתי מדליות זהב - בברצלונה ובסידני - והיתה האשה האתיופית הראשונה שזכתה במדליה אולימפית.

בקוג'י הוא כפר נידח, שעד לפני שנתיים כלל לא היה אליו כביש גישה. משאיות היו מגיעות אליו בדרכי עפר, שבחורף היו נהפכות לבוציות ולא עבירות. כמעט כל תושבי הכפר הם חקלאים שעובדים בשיטות לא מודרניות. העוני הוא עובדת החיים הבסיסית במקום מסוג זה, אבל בשביל לרוץ לא צריך הרבה - מספיקות נעלי ריצה (ויש גם לא מעט כאלה שרצים יחפים: ביקילה זכה במרתון של רומא ב–1960 ללא נעליים) ושטחים פתוחים, ושם יש כאלה בשפע.

את חסרונו של הכסף מרגישים בעיקר כשרוצים להתאמן או להתחרות בערים הסמוכות. באחת הסצנות בסרט מראים את המאמן המקומי, זה שאימן ראשון את האצנים שזכו מאוחר יותר במדליות אולימפיות, אוסף את הנערים והנערות המתאמנים אצלו ונותן תדריך לקראת נסיעה לתחרות בעיר המרוחקת שלוש שעות נסיעה. לדבריו, התקציב שהם הצליחו לגייס הוא 7 דולרים לאחד, ועם זה צריך להסתדר.

"בכפרים המרוחקים האלה אנשים חיים מהיד לפה", אומר אלוף ישראל לשעבר בריצות בינוניות וארוכות ממוצא אתיופי, יוסף גזצ'או, שכיום מנהל את מועדון הריצה GRC ומאמן בו. בשנים האחרונות נסע גזצ'או כמה פעמים להתאמן באתיופיה, והוא מכיר היטב את מחוז ארסי. "בתחילת דרכם נעזרים האתלטים במשפחות שלהם, אבל בשלב מסוים מאמנים שפועלים באזור מאתרים אותם. ההורים, חקלאים עניים, תומכים בילדים עד שהם נשלחים למועדונים באדיס אבבה או בערים אחרות, שם הם משויכים לאגודות ספורט ולמועדונים, ואז כבר נכנסים לעבודה עם איגוד האתלטיקה האתיופי. סוד ההצלחה הוא התמדה כבר מגיל צעיר ותמיכה של המשפחה והקהילה שנרתמות לטובת ההצלחה הזו".

לדברי אורי סלעי, מאמן אתלטיקה קלה המאמן בני נוער והתגורר כשנה באתיופיה, האתלטים האתיופים המצליחים השפיעו על הדורות שבאו אחריהם לא רק בשל עצם ההצלחה, אלא גם בשל הדרך שעשו. "הספורטאים האתיופים הם מודל לחיקוי של ממש עבור הנוער שם. זה לא כמו שבארץ כדורגלנים קמים בשעות בוקר מאוחרות, והם בכל זאת נערצים ונחשבים מודל לחיקוי. החבר'ה באתיופיה קמים ב-5:00, עושים אימון בוקר, אוכלים ארוחות בוקר, ועושים אימון גם בערב. באמצע יש חדר כושר. כמובן, יש להם יחסי גומלין עם הקהל הרחב. הכדורגל שם פופולרי, אבל הוא ברמה בינונית מבחינה בינלאומית. מאחר שהאתיופים מעולים באתלטיקה, מי שמצליח מקבל אהבה אדירה מהקהל. גם זה משפיע".

ילד בכפר אתיופי. אחת המדינות העניות בעולם צילום: ירון קמינסקי

לדברי גזצ'או, סוגיה חשובה אחרת היא התזונה. בניגוד לאתלטים במקומות אחרים בעולם, הרצים שגדלים באזורים ההרריים של אתיופיה אוכלים אוכל אורגני, לא בשל טרנד בריאותי כלשהו - אלא פשוט כי זה מה שיש. "זה מה שהם אוכלים מאז שהם זוכרים את עצמם", אומר גזצ'או. "חשוב שספורטאי יאכל כמה שפחות ג'אנק פוד. באתיופיה אוכלים הרבה מאוד קטניות, כמו עדשים וסוגים שונים של אפונה, דברים שהגוף יודע להפוך בקלות לאנרגיה. אוכל אורגני גם מאפשר להתאושש בצורה טובה יותר מהריצות".

לממד הכלכלי יש משקל רב במוטיווציה של האתיופים הצעירים להצליח באתלטיקה. פעמים רבות, כמו במקרה של גבריסלאסי, הריצה היתה כורח שנבע מתשתיות גרועות. יותר מכל הריצה באתיופיה היא פשוט דרך לצאת מחיי העוני: כפי שגדולי הכדורגלנים הברזילאים גדלו בשכונות עוני קשות, כך גם באתיופיה הריצה היא החלום הגדול שדרכו אפשר להשיג ניידות כלכלית. זכייה בתחרויות גדולות בחו"ל פירושה לא מעט כסף. כך לדוגמה, הפרס במרתון בוסטון (שבו זכה רץ אתיופי ב-2013) הוא 150 אלף דולר ובמרתון ניו יורק 100 אלף דולר. פרסים יש גם בתחרויות בינלאומיות גדולות שנערכות כל קיץ באירופה.

היילה גבריסלאסי. המרתונים מכניסים לאתלטים הרבה כסףצילום: אי־פי

גבריסלאסי הוא מודל לחיקוי בכל הנוגע לתקווה לצאת מחיי העוני בזכות הספורט: כיום הוא איש עסקים מצליח, שבבעלותו אימפריה עסקית (במונחים אתיופיים) של שלושה בתי מלון, שישה מגדלי משרדים ובתי קולנוע, כמו גם עסק ליבוא מכוניות ובעלות על מטע קפה. גבריסלאסי פיתח מאוד את תרבות הספורט העממי ואף ייסד את מרתון אתיופיה הראשון. הוא הקים עמותה שמעודדת אנשים לעשות ספורט, והקים מתקנים ומועדוני ריצה, שאליהם באים אתלטים מכל רחבי העולם, גם מישראל, כדי להתאמן. כל זה מחזק את התשתית הארגונית המאפשרת לצעירים האתיופים להצליח.

"במונחים של רמת החיים באתיופיה, הצלחה במרתונים בחו"ל פירושה הרבה כסף", אומר סלעי. "האצנים שם כל כך טובים שאפילו הדרג השני שלהם יכול לנצח במרתון או להגיע למקומות גבוהים וליהנות מהפרסים. כשגרתי באתיופיה, ראיתי את האתלטים המצטיינים שלהם נוסעים באדיס אבבה במכוניות טיוטה ובג'יפים. זו רמת חיים שהם לא יכולים היו להגיע אליה בשום דרך אחרת".

"הריצה למרחקים ארוכים היא סוג של נכס לאומי באתיופיה, זה דבר שנותן להם הרבה כבוד ויוקרה", מוסיף מאמן האתלטיקה הוותיק איליה בר-זאב. "טורקיה ומדינות המפרץ הפרסי מבקשות לקנות אתלטים אתיופים: הן משלמות להם משכורות עתק ומעניקות להם ביטחון כלכלי, והאתלטים האתיופים מייצגים אותן בתחרויות ובאולימפיאדות. הסוכנים האירופאים שמגיעים בשנים האחרונות לאתיופיה מגדילים את פוטנציאל ההשתכרות של האתלטים האתיופים בתחרויות בזירה הבינלאומית". עם זאת, הסוכנים האלה טומנים בחובם גם סכנה: חשיפה של הרצים האתיופים לתרבות הסמים בספורט. באחרונה התגלו מקרים של שימוש בסמים בקרב אצנים קנייתים ויש חשש שמגמה זו תזלוג לאתיופיה, ככל שסוכנים מאירופה יגבירו את האחיזה שלהם אצל האתלטים במדינה.

"אפשר לצמצם פערים"

סוד נוסף להצלחה האתיופית הוא ההשקעה במאמנים אישיים. בניגוד לישראל, באתיופיה מאמנים יכולים להקדיש את כל מרצם ויכולתם לעיסוק בספורט, כדי שחניכיהם יגיעו להישגים. "למאמנים בישראל אין ממה לחיות", אומר בר-זאב. "עם 40 שנות ניסיון, אני יכול לומר שהישגים באתלטיקה קלה הם פועל יוצא של ספורטאי עם נתונים אישיים טובים ומאמן אישי טוב. בישראל, המאמנים האישיים לא מקבלים את התנאים שהם צריך. מאמן של ספורטאי שעובר קריטריון לאולימפיאדה מקבל מענק של 30 אלף שקל. אבל ממה הוא אמור להתפרנס עד אז?"

לדברי ד"ר רפי וישניצר, רופא מומחה לספורט ומאמן אתלטיקה, "אתלטיקה לא נמצאת בראש סדר העדיפויות בישראל, וכך גם השכר למאמנים. נראה שנוכח עובדה זו על מאמנים לעסוק גם בעיסוקים אחרים ולא רק באימון כדי להתפרנס". באתיופיה המצב שונה. "שם רוב המאמנים עושים זאת במשרה מלאה", אומר גזצ'או. "הם מועסקים על ידי מועדוני הריצה, על ידי הממשלה, או על ידי סוכנים מאירופה. מאמן אתלטיקה קלה זה מקצוע לכל דבר, שאפשר להסתמך עליו".

רוזנבליט מצביע גם על היעדר תשתית כוללת יותר החסרה בארץ. "לא מספיק אנשים עושים פעילות גופנית בישראל. כדי לשפר את ההישגים שלנו צריך להקים יותר מרכזים מקצועיים לספורט שישלבו לימודים וגם ספורט, עם כל המתקנים הראויים, כולל פיזיותרפיסטים ותזונאים. המרכזים האלה צריכים לפעול בכל הארץ, כי בכל מקום יש כישרונות, אבל אם הכל יתרכז באזור המרכז - נחמיץ כישרונות רבים. בנוסף, צריך לתגבר את שעות החינוך הגופני בבתי הספר. חשוב גם לזכור שהדרך וההשקעה חשובות לא פחות מהמטרה. אם נהיה מוכווני תוצאה בלבד, לא נתאמן כמו שצריך. בספרד הבינו את זה ובהחלטה לאומית פתחו מרכזי ספורט בכל רחבי המדינה, הכשירו המון מאמנים וזה השתלם להם - הם השתלטו על הרבה מאוד ענפים, בהם כדורגל, כדורסל וטניס. בצה"ל מצליחים להביא חיילים לכושר גופני טוב בזמן קצר יחסית, מה שמראה שבעבודה נכונה והשקעה אפשר לצמצם פערים".

לגנטיקה יש חשיבות, אבל זה לא יצליח בלי עבודה קשה

ההצלחות הבינלאומיות של ספורטאים מקניה ומאתיופיה בריצות למרחקים ארוכים מעסיקות מדענים, פיזיולוגים ורופאים מכל העולם, המבקשים לפענח אם באמת יש לכך סיבות גנטיות. פרט לכך, יש הטוענים כי החיים באזורים הרריים גבוהים מקנים יתרון לרצים ממזרח אפריקה. ישראל, בהיותה מדינה קולטת עלייה מאתיופיה, יכולה לשמש מעבדה לבחינת השאלה הזו. ביחידה לרפואת ספורט בבית החולים קפלן ערכו בשנים האחרונות כמה מחקרים במטרה לענות על השאלות האלה. כדי לברר את הממצאים, שוחחנו עם ד"ר רפי וישניצר, אחד הרופאים במרכז, המשמש גם כמאמן ריצה.

רצים ילידי אתיופיה שולטים בריצות המרחקים בארץ מזה שנים. האם יש לכך הסבר לאור המחקרים שביצעתם?

"יוצאי אתיופיה מהווים 1.5% מכלל האוכלוסיה בישראל. למרות זאת, הם שולטים בריצות המרחקים בארץ לאורך שנים בקרב ילדים (עד גיל 15) קדטים (עד גיל 17) נוער (עד גיל 19) ובוגרים. יש מעט קדטיות, נערות ונשים ילידות אתיופיה, שמשתתפות בריצות מרחקים תחרותיות, כנראה מסיבות הקשורות למסורת. למרות זאת, רצת המרחקים הטובה בארץ בשנתיים האחרונות נולדה באתיופיה.

"בדקנו לאורך כמה שנים מדדים פיזיולוגיים של רצים תחרותיים ילידי אתיופיה מול רצים תחרותיים ילידי הארץ וארצות אחרות. מצאנו שהמדדים הלבביים היו נמוכים יותר בקרב ילידי אתיופיה בהשוואה לרצים האחרים. מהירות הריצה המרבית שנמדדה בריצה על מסילה היתה דומה בשתי קבוצות הרצים, בעוד שמהירות הריצה באזור הסף האנארובי (מהירות ריצה בקצב מהיר שאותו אפשר לקיים לאורך זמן) היתה גבוהה יותר בקרב רצים ילדי אתיופיה בהשוואה לזו של רצים האחרים".

רצים אתיופים נמנים עם טובי רצי המרחקים בעולם. מדוע רצים ישראלים ילידי אתיופיה רצים היטב? האם באמת יש כאן מרכיב גנטי?

"קרוב לוודאי. רוב הרצים הישראלים הטובים ילידי אתיופיה הגיעו לארץ כילדים או נערים, אכלו כאן, למדו כאן, התאמנו כאן כמה שנים. רצים אלה היו חשופים סביבתית לאותה סביבה כמו הרצים שלא נולדו באתיופיה. כקבוצה, הרצים ילידי אתיופיה רצים טוב כמו או יותר מהרצים האחרים בארץ. מכאן שהשפעת הסביבה על תוצאות הריצה קטנה או זניחה דבר שמותיר את הגנטיקה כהסבר טוב ליכולתם". 

האם באמת יש השפעה לריצה בגבהים? 

"הספרות המקצועית מלמדת שאימונים בגובה מובילים לשיפור הישגים בתחרויות בגובה, ואינם מובילים לשיפור הישגים בתחרויות בגובה פני הים. אבל, בכל הדיון הזה ראוי לציין שהיו וישנם רצים טובים, בעבר ובהווה, שאינם ילידי אתיופיה שהתאמנו קשה יום-יום לא במחנות אימונים באתיופיה אלא בסביבות מגוריהם. הם רצו היטב לצד עבודה ולימודים, גם בתחרויות גדולות, כמו אליפות עולם ואולימפיאדה. מי שרוצה להצליח בריצות מרחקים צריך כנראה גנטיקה טובה (ללא קשר לצבע העור) רצון עז להצליח והתמדה באימונים קשים לאורך שנים".

השתתף בהכנת הכתבה: קינן ראובני

טירפי צגאיהצילום: אי־פי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker