ביי ביי מיס אמריקן פאי

נפרדים מארצות הברית הלבנה של הרפובליקאים

אורן פרנק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים1
אורן פרנק

בעודי כותב במחשב הגדול, אחיו הקטן השוכן לצדו משדר את העימות השני בין מיט רומני לברק אובמה. אני שומע ולא ממש מקשיב, רואה ועוצם עיניים מול שפת הגוף של המועמדים, שאמורה להיות כה חשובה, כאילו מדובר במחקר אנתרופולוגי על הטווסים בפלורידה. דעתי נודדת ואני מסיק שוב שבתמונה הגדולה, אין הבדל תהומי בין שני המתמודדים, ושניהם בעצם מונעים בכוח האינרציה של הארץ הגדולה הזו, מציעים שתי זוויות שונות, אבל כאלה השייכות בבירור לאותו נרטיב.

ההבדל הגדול ביותר ביניהם הוא אולי הגיל הממוצע של מצביעיהם, ולפיכך לא נותר אלא להסיק שרומני הלבן עד כדי סינוור מייצג את הוורסיה הותיקה יותר של החלום האמריקאי (ע"ע קלינט איסטווד מדבר אל כיסא), בעוד שאובמה מייצג את ארה"ב של היום, זו שבה הבוהקים בדרכם להיות למיעוט. לו הייתי מצביע כאן הייתי בוחר באובמה ללא היסוס, אבל איני משלה את עצמי - מדובר בבחירה בגישה ובאישיות החביבות עלי יותר (להבנתי, אובמה הוא אדם ישר ונבון, בעוד שרומני הוא שקרן חסר חוליות), ולא צפויות תוצאות שונות משמעותית מאלה שיגיעו מרומני. אותו נרטיב, אותה אינרציה ואותה מערכת אינטרסים שפוגש כל נשיא חדש מבטיחים שמרווח הפעולה האמיתי שלו שונה באחוזים בודדים מזה של מתחרהו לו היה הלה נבחר.

דון מקלין על עטיפת אלבומו

אני נזכר שהבחירה שלי כישראלי תתמצה כנראה במי אעדיף שיפסיד לעושה דברה של שרה, ומיד מנגנוני ההגנה שלי מכבים את הזוועה ומחזירים אותי לטיול שערכתי עם חבר קרוב, חבר קרוב של החבר הקרוב ואחיו התאום, שותף עסקי שלו וראש עירייה בישראל, וזוגתו. רובם ליכודניקים. נשבע. כל האוסף הלא סביר בעליל הזה יצא יחדיו לבקר בתערוכת המכוניות העתיקות הגדולה בעולם.

שלוש שעות נהיגה מביאות אותנו לארה"ב אחרת, ועם הגעתנו מכריז הקפטן בדמיוני: "ברוכים הבאים לפנסילווניה, אנא כוונו את שעונכם לשעה המקומית: 4 אחה"צ לפני 150 שנה". התערוכה מתקיימת אמנם בהרשי, עיירה ממוסחרת הקרויה על שם חברת השוקולד הרשי (מדובר במלכודת תיירים הפועלת בעיקר כדי להעניק תעסוקה לתעשיית האינסולין העולמית), אבל הלילה אנחנו משתכנים בלב אזור האמיש - ומדובר כאמור במסע בזמן.

למי שאינו זוכר ומכיר, האמיש הם קהילה נוצרית אדוקה שבחרה לוותר על רוב מנעמי העולם המודרני, והמוטיב העיקרי שלהם הוא הצניעות - בלי לקנות חברות סלולר או סתם לשחד פוליטיקאים (וברקע אובמה חובט ברומני ללא הרף. בנימוס. מאוד בנימוס). תחילתם בהגירה של קבוצה גרמנית-שווייצית במאה ה-18, וכיום הם מונים כרבע מיליון מאמינים שגרים בעיקר בפנסילווניה ובאוהיו. בני ברק זה כאן. עטויים בתלבושות מסורתיות ורוכבים בכרכרות הרתומות לסוסים, הם עושים את דרכם בין מזללות התרעלה של מקדונלד'ס ומשאיות הענק בדרכם לעבד את אדמתם ולנהל את בתיהם שאינם מחוברים לרשת החשמל.

בערב הלכנו למסעדה משפחתית. מדובר בחדר אוכל בן 500 מקומות ישיבה, שבו תאכל כפי יכולתך אוכל של פעם:חזיר עם מוס תפוחים, עוף מטוגן משובח עם פירה, לימונדה אמיתית, ואז פאי. שופליי פאי, שייקר-למון פאי, ובסוף כמובן אפל פאי. בינתיים, בהווה, טוויטר עובר את סף חמשת מיליוני הציוצים בעימות, ואובמה מביט לרומני בעיניים ואומר לו "אני הנשיא, וככה לא מתנהגים אצלנו באמריקה".

בבוקר נסענו לתערוכה ובראשי התנחל כל הדרך השיר "אמריקן פאי" של דון מקלין, שהגיע לראש המצעדים ב-1971 וביכה את מותם של באדי הולי ושל המוסיקה, אבל אולי גם את מותה של ארה"ב התמימה של שנות ה-50 וה-60: ארה"ב של לפני רצח קנדי וקינג, המהומות הגזעיות ומנות היתר של הנדריקס וג'ופלין. "ביי ביי מיס אמריקן פאי" הוא חיבור בין התמימות של הפאי ומלכת היופי, שמייצר את הרומנטיקה של ארה"ב האבודה של מקלין. בתערוכה היו 1,500 מכוניות שעמדו לבחינת השופטים, ועוד אינספור כלי רכב למכירה ואינסוף חלקים וחלפים. הדגמים המרהיבים והמעוצבים ביותר נבנו בשנות ה-50 וה-60, בדיוק אותם שברולטים שעליהם שר מקלין, ורובם נראים טוב יותר מאשר ביום שבו יצאו מהמפעל. עשרות אלפי אנשים מצוידים בכובעי בייסבול ובכרס מביטים בכל פרט ואגזוז: במו עיניי ראיתי שופט שגער במתחרה על כך שהשייבה שאוחזת בצינור המים של הרכב בן ה-60 שלו אינה מקורית. כולם נעים בסבלנות אין קץ, קונים נקניקייה או המבורגר בדוכן וממשיכים לענייניהם בשקט, בתוך יום הסתיו שטוף השמש שהסתייע למארגני התערוכה.

אני מביט סביב וקולט שכולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, לבנים. אין היספנים ואין שחורים - ממש כמו במסעדה המשפחתית של ליל אמש. זהו חלק מהארה"ב שעליה קונן דון מקלין, ועל הגעגועים האלה רוכב כל מועמד רפובליקאי בדור האחרון. זאת גם ארה"ב שלא קיימת יותר. פנטזיה (אלא אם כן אתם גרים בפנסילווניה, כמובן).

בינתיים הסתיים העימות, ונראה שאובמה ניצח. אני מאמין שאובמה ינצח בבחירות מפני שהוא מועמד טוב יותר, ומפני שארה"ב כבר מזמן אינה רק מיס אמריקן פאי. גם אם הוא יפסיד לבסוף, זה לא ישנה את העובדה שזו כנראה מערכת הבחירות האחרונה שבה למועמד רפובליקאי שמתבסס רק על הקול הלבן יש סיכוי לנצח. הגיע הזמן לרענן את התפריט.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker