שוב לא תישנו - ולא תמצאו שום דבר דומה לחוויה הזאת - סיפורי מנהטן/ אורן פרנק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

שוב לא תישנו - ולא תמצאו שום דבר דומה לחוויה הזאת

המופע המשכר מתרחש על פני 6 קומות במלון אפלולי - תתכוננו להתרוצץ

תגובות

המסע הדו שנתי לישראל עם שתי הבנות שלנו הוא כמעט תמיד טראומטי, לפחות מהזווית הכה חשובה של מספר שעות השינה הכרוכות בו. צמד הכישרונות מפליאות בשינה כל הטיסה לתל אביב, אבל מאוחר יותר מגלות מסירות אין קץ לג'ט לג שלהן, ונרדמות בקביעות סביב 3:00 - לא לפני שהביאו איזו סבתא לעילפון במהלך מהומות הערב.

אנחנו, ההורים שלהן, לא זוכים כמותן להקיץ בצהריים וליהנות מרמת תשומת לב השמורה לבנות אצולה, ונאלצים להשכים ב-7:00 לפנות בוקר לשלל פגישות ומחויבויות. מכיוון שהביקור בארץ תמיד קצר מדי, הרי שתמיד נצליח להעליב את בני המשפחה ואת החברים שאותם אנחנו לא זוכים לפגוש מספיק או בכלל, וכשנפגשים, הם יביטו ויתהו מדוע אנו נראים כמו כוכבי סדרת זומבים משובחת.

הפעם התברר גם שכדי להיות חלק מהסביבה צריך לבלות שמונה שעות שבועיות בבהייה ב-"The Voice" וב"האח הגדול", בנוסף לשעתיים של חדשות מאיימות כל ערב, וכמובן צריכת רדיו ועיתונים בסגנון דומה במהלך שאר שעות הערות. התוצאה היא תחושה של מציאות אלטרנטיבית, ער שאינו ער, המתפקד בסיוע טייס אוטומטי שמזמן היה צריך לשלול לו את הרישיון. מצד שני, האינסומניה מייצרת רעיונות למכביר ופרודוקטיביות מוגברת, לצד חלומות בהקיץ על המיטה שלנו בבית, שמהולים ברצון עז לפתח מכונת אספרסו אישית ניידת. הזיות על פצצות אירניות מונעות שינה עושות דיזולב בהילוך אטי ליועץ הביטחוני הבכיר, שמגלה ששרה לא נותנת לביבי לישון מאז פרשת הקלטת. עכשיו הכל ברור. ומעייף. כל כך מעייף.

לכן היה זה אך הגיוני ששלושה ימים לאחר ששבנו לניו יורק תשושים מהטיסה ומהיעפת, שמנו פעמינו למופע "Sleep No More" (שוב לא תישן). מדובר בבון-טון התרבותי של ניו יורק השנה. אם, כמונו, ביקרתם במופע רק באחרונה, הרי שאין סיבה אמיתית שתבואו בקרב בני אנוש האמונים על שיחה תרבותית. מצד שני מתקיים כאן כשל פרקטי, היות שזמן ההמתנה לכרטיס הוא ממושך ומעייף. לשמחתנו, חברנו א' מתנגד לכל סוגיית התורים, ואיכשהו השיג כרטיסים מיד. כך מצאנו את עצמנו בדרכנו להופעה, שכמובן התחילה ב-23:00 והסתיימה קצת אחרי 2:00. לא כולל דרינקים.

מדובר במיצג מבית מדרשה של חבורת פאנצ'דראנק הבריטית, המבוסס באורח חופשי על הטרגדיה "מקבת" של שייקספיר (להלן "שוב לא תישן", המשפט שאותו שומע מקבת בדמיונו לאחר שרצח את דנקן). ההפקה השתלטה על שלושה בניינים בצ'לסי והפכה אותם למלון דמיוני מתחילת המאה שעברה, הומאז' להיצ'קוק, הקרוי הוטל מק'קיטריק. על פני שש הקומות החשוכות של המלון העזוב נפרש סיפור אפל של סקס, רצח, תככים ועוד סקס. הסיפור אינו ליניארי, והצופים נדרשים לרוץ במעלה ובמורד שש הקומות כדי לעקוב אחר סצנות המפתח שחוזרות על עצמן בווריאציות שונות. כך, בעזרת עבודת רגליים נמרצת שמסתכמת בכחצי מרתון, בונה הצופה הספורטיבי את הסיפור במוחו העייף.

כדי להעצים את החוויה, השחקנים הם למעשה רקדנים, זריזים ואתלטיים עד זרא, ואינם מוציאים הגה במהלך כל שעות המרדף אחריהם. הצופים עוטים מסכות לבנות ואחידות, הכלאה בין מסכת נשף ונציאנית ופריט מהאוסף האישי של ג'ייסון מיום שישי ה-13. הצופים מוזמנים גם להיות חלק מהמופע, לחטט במגירות ובאינספור החפצים שבמלון, ולהביט מקרוב, עטויים באנונימיות של המסכות האחידות, בשחקנים/רקדנים שעוסקים בעיקר בסקס ובאלימות. החוויה מעוצבת בקפידה אינסופית ובנויה כמעט כולה על עיצוב: הסט, אותו מלון דמיוני, עשוי בפרטנות ובדיוק מרהיב שהופכים את השהייה בו לאותנטית ולאמינה; התאורה ועיצוב פס הקול הם ברמה של סרט הוליוודי עתיר תקציב; והתחושה הנוצרת לפרקים היא אכן של Suspended Disbelief (השעיית הספק), של חיים במעמקי סרט אינטראקטיבי, או משחק מחשב בגוף ראשון שבו השחקן הוא המצלמה - כפי שאולי ייראו משחקים כאלה עשור מהיום. המופע זכה לשבחי הביקורת ולהצלחה מסחרית עצומה.

במהלך הערב משוגרת קבוצה חדשה של צופים בכל 15 דקות אל מעמקי המופע. אולי בגלל העייפות המצטברת, הרגשתי ש"שוב לא תישן", קללתו של מקבת, רודפת אותי במסדרונות המלון הטחובים. גלי חום וקור של עייפות ו/או שעמום פקדו אותי בכניסה לקומה הרביעית, בעוד ששחקן צעיר וערני רץ שוב בצרחות כשידיו נוטפות דם, והסתכמו לכדי מסקנה שבסופו של מופע, על אף הייחוד וגודל השקעה, הרגשתי שנלקחתי לטיול מאורגן בסט צילומים.

החבר א', שאותו פגשתי בבר המקסים של המלון שבו אפשר לנוח אחרי שסיימתם ללטוש עיניים ברקדנית העירומה בקומה החמישית, היטיב לסכם את החוויה כשטען שמדובר בטיול שנתי של ועד העובדים ל"עיניים עצומות לרווחה" של סטנלי קובריק; דומה, אבל לא בדיוק אותה חוויה אקסקלוסיבית. נזכרתי בניטשה שהסביר שהשינה כלל אינה אמנות פשוטה, שהרי עבורה צריך אדם להצליח להישאר ער כל היום. בשביל ששוב לא אשן עוד לילה - יש אופציות לא פחות טובות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#