הישראלים מכינים את הדרכונים

הרוח הנושבת בארץ מבשרת רעות - וכמות המתעניינים איך לברוח לניו יורק עולה

אורן פרנק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים56

בהיותה היעד האולטימטיבי עבור הישראלי הנודד, מובטחת לישראלים הגרים בניו יורק שיירה ארוכה ומרתקת של מבקרים: משפחה, חברים, קולגות, מחפשי עבודה ובילויים, ואפילו יורדים חדשים המחפשים עצה. אחד היתרונות של המפגש הבלתי פוסק עם המבקרים מישראל הוא היכולת להניח את האוזן אל הכותל הישראלי הקולקטיבי ולהקשיב לרוח התקופה.

המרחק והריחוק תורמים לפרספקטיבה, והשיחות עוקבות אחרי תסריט קבוע למדי: פותחים בהמלצות על מסעדות (או הבקשה הנפוצה והלא הגיונית שנמליץ על מלון מקומי), ואחר כך מתקדמים בדרך כלל לרכילות ולדיונים פוליטיים-מדיניים-כלכליים. בעניין זה איני טוען לרגע שמדובר במדגם מייצג, בעיקר כי חבריי ומכריי נוטים שלא להימנות על איגוד גובי תגי המחיר, אבל גם כך בהחלט אפשר לחוש בחלק מהאווירה, וגם בשינויים בה.

מסורתית, השיחות על ישראל, ההשוואות לארה"ב וסוגיית "מה יהיה?" באופן כללי מתחילות במהוסס אחרי הקפה. כמעט תמיד מתרחשת גם דינמיקה של התנצחות והתפלמסות, כמו היינו בחורי ישיבה. והיה ומבקר פלוני מסביר לי שהמצב בישראל קטסטרופלי והאפוקליפסה כבר בחנייה, אענה מיד שתהליכים כאלה נמשכים עשורים, שבהחלט ייתכן שהבחירות הקרובות ישנו את התמונה, ושבכל מקרה חייבים להיות אופטימים.

אם לעומת זאת יושב אצלנו כלכלן גאון שמסביר שבנימין נתניהו הוא הרע במיעוטו ולכל הפחות אפשר להנחות אותו בכיוונים הנכונים בנושאים כלכליים, אני כמובן מבאר שביבי הוא היונק היחיד שאני מכיר שמשגשג ללא חוט שדרה, וכיוון שהוא נטול ערכים למהדרין, עד שהוא יסיים את כהונתו (שלא לדבר על הבאה), לא ייוותר שריד לחברה הישראלית ולערכיה. מכיוון שכולם צודקים באותה מידה בדיונים האלה, הם מסתיימים בדרך כלל באנחה קולקטיבית בנוסח הקרעכץ הגלותי המסורתי, בהסכמה שבסוף יהיה טוב, ובמעבר לוויכוח סוער לא פחות על אודות המסעדה שאותה נפקוד בערב.

באחרונה מקבלת המסורת הזו גוון שונה, ואפילו המיילים והודעות ה-SMS מהמזרח משדרים בתדר אחר. השיחות עם מבקרים עוסקות יותר בנושאים כמו "כמה זמן לקח לכם לקבל גרין קארד", כיצד מתמודדים עם גידול ילדים בשפה ובתרבות שונה, ואם זה נורא או נורא רומנטי להיות גולה זמני. אם לנסח את זה בשפתה של ישראל (מיל'): מזדחלת תחושה של סוף קורס.

קחו לדוגמה את איש העסקים שעבד עם ביבי ממושכות בעבר (או כלשונו, "עבדתי עם ביבי עבור שרה"), שהסביר לי שוב את מה שכולנו יודעים: גברת נתניהו היא המנהלת את ישראל, ורוחו של האב מרחפת ומשמשת מצפן עקבי וכוזב. הוא הוסיף שיכולת הסיפורת העצמית של ביבי מובילה אותו להאמין באמת ובתמים שהוא בגופו יעצור את ההיטלר הבא, ומיד אחר כך ביקש שאכיר לו מתווך מקומי.

לפני ימים ספורים נחת כאן מלח הארץ, הסרבן מהתותחנים ומהפגנות השמאל, פעיל פוליטי עם שנות אופטימיות רבות, והודיע חד וחלק שהוא יורד: אין טעם, נחצתה נקודת האל-חזור. צריך להכיר את האיש כדי להבין עד כמה האמירה הזו קיצונית ותקדימית עבורו. הוסיפו לכך את המסרים המבודחים רק למחצה, המבררים את זמינותו של חדר האורחים שלנו בחודשים הקרובים (90% תפוסה), ואת קינתם התרבותית של אלה שחזרו לישראל לא מכבר וגילו שדברים השתנו. אפילו השיחות עם המשפחה והחברים הקרובים מהגרות לאט לאט מ"מתי אתם כבר חוזרים" ל"קחו את הזמן שלכם".

אולי המעציב והמדויק ביותר היה המונולוג של עורכת הדין שעוסקת בהיי-טק ופניה מועדים לסן פרנסיסקו. "אולי עדיף לוותר", היא הסבירה. "אנחנו חיים באשליה של ישראל שבה גדלנו, וזו איננה ולא תשוב עוד. ישראל הבאה תהיה, כפי ששר אביב גפן, ‘בוקר טוב אירן'. תן להם שינסו את השיטה שלהם לכמה עשורים: שיקימו תיאוקרטיה של נשים שותקות ורעולות, שבה הביטוי העצמי האולטימטיבי הוא צבא ו/או תורה, שבה הגזענות מעוגנת בחוק והמשפט הוא קרקס.

"ממילא בשלב הזה הדרך היחידה לשנות את הווקטור לישראללה היא מאבק אזרחי אלים, ואנחנו, אוכלי השרצים הבוגדניים, לא באמת רוצים להלחם בפשיסטים היהודים שמשתלטים באלימות מתוכננת וקפדנית על ישראל מזה 20 שנה. שילכו על זה. הרי יש כאן רק שני סיומים ושניהם לא שמחים: או שבנותיהם ונכדיהם ישתחררו ויפילו את התועבה, כפי שהשכילו לעשות הלובים, הסורים וכל עם אחר בהיסטוריה, או שתהיה כאן מלחמה איומה לנצח. בכל מקרה אני את ילדיי לא רוצה לגדל כאן וכך".

קשה לדעת אם מדובר בחוויה סובייקטיבית שלי, או שהתקרבותה של מלחמת אירן הראשונה - המשמשת קבר אחים לדמוקרטיה, למראית העין של תהליך השלום, ולמחאה החברתית - אכן יוצרת מסה קריטית (מלווה כמובן בשירת נשים ברקע) שמובילה לקבס קולקטיבי. האם אכן הגענו לשלב שבו שני מיליון ישראלים שפויים החלו לטפוח מטאפורית על כיס המקטורן שלהם כדי לוודא שהדרכון וגם הוויזה עדיין בתוקף? אם כך הם פני הדברים, אולי כדאי לשוחח עם אובמה בדחיפות, עוד לפני הבחירות: יישוב שני מיליון יהודים עובדים ומשכילים באיידהו יתרום רבות לכלכלה האמריקאית, ויעלה לממשל משמעותית פחות מהסיוע האמריקאי הנוכחי.

כתובת ת"תג מחיר" במקום בו נרצח רה"מ יצחק רביןצילום: הדר כהן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker