רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"מבקשי המקלט הם רק 5% מעובדי המסעדות, אבל אין להם תחליף"

לכתבה
פליטים בישראלNIR ELIAS/רויטרס

גירוש של עשרות אלפי מבקשי מקלט שמועסקים כיום בענפי המשק השונים, עלול לייצר מחסור בעובדים. הממשלה מבטיחה שתביא במקומם פועלים פלסטינים או פיליפינים, אבל המעסיקים לא מתלהבים - ולא מבינים את ההיגיון הכלכלי שבתוכנית הגירוש

84תגובות

בסוף יום העבודה, כאשר בנייני המשרדים הגבוהים בתל אביב מתרוקנים — הם מגיעים עם דלי, סמרטוט ומגב, שואבים את האבק מהשטיחים, שוטפים את המסדרונות ומנקים את השירותים. הם גם פורקים סחורה בדוכנים של שוק הכרמל, ומנקים את רחובות העיר או בבתי האבות הסיעודיים.

האנשים האלה — "המסתננים" או "מבקשי מקלט" כפי שהם מכונים, שרובם הגיעו ממדינות שבהן קיימים משטרים טוטליטריים הפוגעים בזכויות אדם — עובדים בכל המקומות שבהם ישראלים, מסיבות שונות, לא רוצים להיות. כעת הם עומדים בפני גירוש, לפי החלטת הממשלה שהתקבלה באחרונה. "מעבר להיבט ההומני, יש פה מהלך מדאיג מאוד בהיבט הכלכלי. ענף הניקיון סובל ממילא ממחסור בעובדים, ואם מבקשי המקלט יעזבו, זה יגרום לנזק כלכלי גדול", אומר אילן שמעוני, יו"ר איגוד חברות הניקיון, שלהערכתו כ–10,000 מבקשי מקלט עובדים בניקיון מתוך 75–80 אלף איש המועסקים בענף.

פליטים מחכים מחוץ למשרד הפנים
מגד גוזני

לדברי שמעוני, עד 2007, אז החלו להגיע מבקשי המקלט, עבדו בענף יוצאי בריה"מ לשעבר שהגיעו לישראל בעלייה הגדולה של שנות ה–90, ויוצאי אתיופיה. גם כיום יש עובדים מאוכלוסיות אלה בענף, לצד כ–25% ערבים־ישראלים. "אבל לאט־לאט הקבוצות האלה מחליטות שעבודה כזו היא לא בשבילן", אומר שמעוני. "עדיין יש הרבה יותר ישראלים בענף, אבל יש צורך בעזרה, ובשטח מרגישים את המחסור".

שמעוני טוען כי מבקשי המקלט הם עובדים טובים ויציבים יותר, עם תודעת שירות גבוהה יותר לעומת העובדים הישראלים. "האבטלה כאן היא 4%, הכלכלה משגשגת, ותרבות השפע והפנאי פורחת. במצב כזה, אנשים לא רוצים לעבוד בניקיון. מצד שני, המדינה מסרבת — בניגוד למה שקורה בגרמניה לדוגמה — להתבסס על מהגרים בעבודות מסוג ניקיון".

פליטים ממתינים בתור במשרד הפנים
מגד גוזני
פליטים מחוץ למשרד הפנים
מגד גוזני
הפגנה של מבקשי מקלט בירושלים
אמיל סלמן

את הצעת הממשלה מלפני שבועיים להגדיל מכסות העבודה לפלסטינים, שהגיעה בעקבות תוכנית הגירוש, מציע שמעוני לקחת בפרופורציות: "פלסטינים שיביאו מיהודה ושומרון יכולים להיות פתרון", הוא אומר, "אבל ברגע שיש אירוע ביטחוני, תוך שנייה הם לא פה. לכן, זה לא פתרון שבאמת אפשר לבנות עליו".

מבקשי המקלט הגישו אלפי בקשות - ורק 11 התקבלו

הרגליים הנסתרות של המשק

השבוע החלו פקחי רשות האוכלוסין וההגירה לחלק צווי גירוש לרווקים בגיל העבודה, שהם חלק מ–37 אלף מבקשי המקלט השוהים כיום בישראל. במשך תקופה זכו אנשים אלה להגנה קבוצתית מסוימת מפני גירוש, מכיוון שהמדינות שמהן הגיעו מוכרות על ידי נציבות הפליטים של האו"ם כ"מוקדי סכנה". ואולם אחרי שנים של מדיניות מזגזגת של הממשלה, שכללה את ריכוזם בדרום תל אביב, שליחתם למתקן חולות שבנגב, העברתם לצפון או לדרום וחוזר חלילה — הגיעה המדינה להחלטה.

החל מ–1 באפריל, מבקש מקלט שלא יעזוב את ישראל מרצונו עם 3,500 דולר ביד, יגורש למדינה שלישית (ככל הנראה רואנדה, אך ישראל לא חושפת את שם המדינה). אם יסרב — יישלח לכלא בישראל.

הפגנה של מבקשי מקלט בירושלים
אמיל סלמן

מהלך זה מעורר ביקורת ציבורית נוקבת מצד פוליטיקאים, פעילים חברתיים, אנשי רוח, רופאים, אנשי עסקים בכירים וניצולי שואה. כמה מהם אף הצהירו בפומבי שהם מוכנים להסתיר בביתם מבקשי מקלט, כדי שלא יגורשו. זאת, בשל הפן המוסרי — העובדה שדווקא ישראל, מדינה שהוקמה כדי לשמש מקלט לפליטים היהודים, מגרשת מתוכה אנשים שאינם יכולים לחזור למדינות מוצאם.

בשנים האחרונות רבים ממבקשי המקלט שהגיעו מאפריקה כבר עזבו את ישראל, כאשר בשיא, ב–2010–2011, היו במדינה כ–65 אלף מהם. עם השנים, בעקבות השליחה למתקן חולות, התמריצים שסיפקה ישראל כדי שיעזבו את הארץ והאפשרות לנסוע למדינות מערביות, בעיקר לקנדה, עודדו את מבקשי המקלט לוותר על עתיד בארץ הקודש. כעת, לפי רשות האוכלוסין וההגירה, יש בישראל 37.2 אלף מבקשי מקלט, לא כולל ילדים, שלגביהם אין נתון רשמי ומספרם מוערך ב–5,000.

הרבה יותר זרים

המהלך הנוכחי של הממשלה מתבצע לאחר שבמשך השנים המדינה מיעטה לבדוק את בקשות המקלט שהגישו חלק מהאפריקאים, והאישורים שניתנו לשהייתם היו בקמצנות — רק 11 אישורי פליטות ניתנו עד כה — פחות מ–1% ממספר הבקשות. זאת, לעומת שיעורי הכרה של כ–70% במדינות מערביות בפליטים.

בד בבד, בזמן שמבקשי המקלט עומדים להיות מגורשים, הממשלה מגדילה לאט־לאט את מספר העובדים הזרים במשק, בעיקר בענף הבנייה. למשל, ביום ראשון אישרה הממשלה להביא 6,000 עובדים זרים לענף, שיעבדו בחברות זרות שיגיעו לישראל. זאת, מעבר ל–16.5 אלף עובדים זרים שכבר יש בענף. לפי ההחלטה, אותם 16.5 אלף עובדים יוכלו לעבוד גם בענף התשתיות.

פליטה סודנית מנקה בבית מלון באילת
אוליבייה פיטוסי
פליט סודני מנקה במלון באילת
אוליבייה פיטוסי
הפגנה של תושבי דרום תל אביב, נגד תוכנית הגירוש
מוטי מילרוד

עם זאת, המדיניות בישראל מאז 2003 היא לצמצם את מספרם של העובדים הזרים, מתוך התפישה שהדבר פוגע בעובדים החלשים במשק. למעשה, כיום הממשלה מתירה עובדים זרים בשלושה ענפים בלבד — סיעוד (שבו עובדים רוב הזרים, כ–50 אלף), חקלאות ובניין, ומלבד זאת מתירה המדינה גם הבאה של 5,000 מומחים זרים לענפים שונים. בסך הכל יש בישראל 88 אלף עובדים זרים מורשים, ועוד 18 אלף עובדים זרים לא חוקיים, כאלה שנשארו במדינה מעבר לתקופה שהותרה להם — חמש שנים ושלושה חודשים.

הנפגעים העיקריים: הקבלנים, המלונאים והמסעדנים

פליט סודני בבית מלון באילת
אוליבייה פיטוסי

אחד הענפים שיסבול הכי הרבה מגירוש מבקשי המקלט הוא ענף הבנייה, שבו מועסקים כ–2,500 עובדים, רובם כשוליות של הפועלים עצמם, בדרגים הנמוכים בתחום. בדרך כלל הם מועסקים בענף על ידי "ראיסים" — קבלני משנה שהם בעצמם קבלני משנה של החברה שבפועל בונה את הפרויקט.

"בניין זה ענף בעייתי מאוד עבור מבקשי המקלט", אומר עו"ד דניאל ועקנין, שמייצג מבקשי מקלט בבתי דין לעבודה (לפי החוק בישראל, כל מי שעובד — חלים עליו דיני העבודה) בתביעות נגד מעסיקים. "יש ברשותי מאות תמונות וסרטונים של מבקשי מקלט שמקבלים כסף מאיזה 'ראיס' סיני בחצר, במזומן. בדרך כלל הם מקבלים שכר של 30 שקל בשעה, בלי כל זכויות. מתוך 1,800 תיקים שבהם טיפלתי בשנים האחרונות, 300 היו בענף הבנייה. בתיקים האלה אני בעיקר מנסה להוכיח את הקשר לחברה היזמית הגדולה, דבר שהוא קשה בגלל שרשרת קבלני המשנה".

"המדינה משקיעה מאות מיליוני שקלים במבצע הזה, שחלקם הגדול לא שקוף, כי לא יודעים כמה כסף משלמים לרואנדה. בכסף הזה אפשר לבנות תוכנית רצינית שיכולה לפתור את המשבר, שבה יפזרו את מבקשי המקלט ברחבי ישראל, והם יוכלו לתרום למשק" ירום אריאב, לשעבר מנכ"ל משרד האוצר

מתקן חולות
אליהו הרשקוביץ

בענף המלונאות עובדים באופן קבוע, לפי הערכת התאחדות המלונות, כ–2,500 אריתריאים וסודנים. בשבועות האחרונים הזהירו בעלי רשתות בתי מלון גדולות מפני מה שצפוי בענף כשמבקשי המקלט יגורשו. למשל, אביה מזרחי־מגן, מנכ"לית רשת פתאל, שבה מועסקים כ–450 מבקשי מקלט, אמרה באחרונה ל–TheMarker כי "הגירוש המתוכנן הוא המסמר האחרון בארון של ענף המלונאות. כשהגירוש יתחיל — הענף לא יוכל לתפקד. התוצאה של המהלך תהיה סגירת קומות, ואולי אפילו בתי מלון".

לנוכח מצוקת המלונאים, משרד התיירות מגבש כעת תוכנית להבאת 1,000 עובדים לענף מהפיליפינים, בשאיפה שהדבר ייעשה בהסכם מסודר מול ממשלת הפיליפינים (הסכם כזה לא קיים, למשל, בענף הסיעוד — דבר שגורם לתשלומים גבוהים עבור מתווכי כוח אדם). "נכון, 1,000 זה מעט", אומר אמיר הלוי, מנכ"ל משרד התיירות. "אנחנו עכשיו בתהליך שבו יוצאים עובדים מהענף בזמן שתעשיית התיירות נמצאת בשיא של 3.6 מיליון כניסות בשנה. לכן, צריכים פתרון, והבאת עובדים מהפיליפינים זה הכיוון. אנחנו עובדים על זה, ואני מקווה שזה יקרה מהר".

לדברי הלוי, "בפגישה שהיתה לי עם הבעלים של רשת אינדיגו, שהגיע מארה"ב במטרה לבנות פה בתי מלון, הוא אמר לי במפורש: 'בגלל מצב התעסוקה בענף, אני לא ממשיך בבניית בתי מלון'. גם הרשתות הגדולות הציגו בפני תמונה דומה. בסוף, המחסור בכוח אדם גורם לדברים כמו פיצויים לאורחים על איחור במסירת חדרים, דבר שפוגע בענף כולו".

בענף המסעדנות מספר מבקשי המקלט העובדים בתחום גבוה הרבה יותר מענפי הבנייה והמלונאות. לפי הערכת איגוד המסעדות, מתוך 186 אלף עובדים, כ–10,000 הם מבקשי מקלט — רובם נמצאים בתל אביב — ומועסקים בעיקר בשטיפת כלים ובניקיון. "הם אמנם רק 5% מהעובדים, אבל אין להם תחליף", אומר שי ברמן, מנכ"ל איגוד המסעדות ובתי הקפה. "אי אפשר לתפעל את העסק בלי שוטף כלים. לפני כמה שנים, כשמבקשי המקלט שבתו — עסקים צימצמו שעות פעילות והגישו בצלחות מפלסטיק".

פליטים בישראל
NIR ELIAS/רויטרס

לדברי ברמן, "בניגוד לדעה הרווחת, העובדים האלה ממש לא זולים. המדינה, לדוגמה, החליטה להשית היטל של 20% על מי שמעסיק אותם, בדומה להיטל שמשלמים מעסיקים של עובדים זרים ברישיון. עלות המעסיק עבורם יכולה להגיע גם ל–15 אלף שקל בחודש. מעסיקים אותם כי אין אלטרנטיבה. עובדים ישראלים לא מוכנים לעבוד בעבודות האלה. כיום אין אבטלה, לכן אנחנו בשוק של עובדים, לא של מעסיקים. המדינה יודעת שהיא תצטרך למצוא לנו פתרון — או פלסטינים או עובדים זרים, אין משהו אחר".

פרט למבקשי המקלט - בישראל יש 92 אלף עובדים לא חוקיים

שר הפנים אריה דרעי דיון בגירוש הפליטים בוועדת הפנים בכנסת
אמיל סלמן

עד 2003 היתה עלייה מטאורית במספר העובדים הזרים בישראל. בשנות ה–90 אזור דרום תל אביב התמלא בזרים, אף שנראה כאילו זו תופעה של עשר השנים האחרונות בלבד. ב–2003, בעקבות המשבר הכלכלי והאבטלה הגבוהה שהיתה אז, החליטה הממשלה על צמצום דרסטי במספר העובדים הזרים והקטנת המכסות לעובדים זרים בכל ענף. מ–2013 השתנתה המדיניות באופן הדרגתי, והממשלה איפשרה את הגדלת המכסות.

בתוך הכלכלה הזאת, אבל לא באופן רשמי, נמצאים מבקשי המקלט, שהגיעו לישראל במספרים גדולים החל ב–2007 ועד 2012 — השנה שבה הוקמה הגדר בגבול ישראל־מצרים.

הפגנה בחיפה נגד הגירוש
רמי שלוש

מבקשי המקלט תקועים במצב בלתי אפשרי כמעט. מצד אחד, הם לא מהגרי עבודה רשמיים — הם אינם משתייכים לענף מסוים ולא יכולים לעבוד באופן מוסדר, דבר שכולל ביטוח רפואי, תשלום מסים וכו'. מצד שני, אי אפשר לגרש אותם בשל ההגנה הקבוצתית שקיבלו מפני גירוש, בעקבות המדינות שמהן הגיעו, שמוכרות כמקומות מסוכנים על ידי האו"ם.

מסמך שפירסם המרכז לחקר הגירה במרכז האקדמי רופין טוען כי העסקה של 25 אלף מבקשי מקלט בבניין, חקלאות ומלונאות תביא לעלייה של 3.3 מיליארד שקל בתוצר השנתי, וכן תועיל למשק מכיוון ששלושת הענפים האלה נמצאים מחוץ לתל אביב - וכך מהגרי העבודה ינדדו לערים אחרות

המדינה, מצדה, לא אכפה סנקציות נגדם, בהיותם עובדים בלתי חוקיים. ב–2010, במסגרת תשובה לעתירה לבג"ץ, המדינה אף הצהירה באופן רשמי כי אינה פועלת נגד מבקשי המקלט כפי שהיא פועלת נגד עובדים בלתי חוקיים. כך החלו מבקשי המקלט להתגלגל לענפים בעלי השכר הנמוך ביותר. כמו במקרים דומים של מהגרים בעולם, גם הם הגיעו למטרופולין הגדול במדינה, תל אביב, שם אפשרויות התעסוקה גדולות יותר.

עם זאת, בשנים האחרונות, המדינה כן החלה להתייחס אליהם כאל עובדים זרים, במסגרת מדיניות של הכבדה כלכלית על מבקשי המקלט כדי לתמרץ אותם לעזוב את ישראל. הצעד הבולט ביותר נעשה לפני שנה וחצי, אז השיתה המדינה היטל של 20% מהשכר על מי שמעסיקים מבקשי מקלט, בדומה להיטל שמעסיקי עובדים זרים חוקיים משלמים. אינדיקציה לכך שהם חלק נפרד מכלכלה זו נתנה הממשלה בעצמה ממש באחרונה, כאשר אישרה היתרי עבודה ל–25 אלף פלסטינים נוספים, כמענה לבעיה שתיווצר כאשר מבקשי המקלט יעזבו. 12.5 אלף אישורים כבר ניתנו, ו–12.5 אלף נוספים יינתנו בהתאם לקצב יציאת מבקשי המקלט, אז גם יוחלט לאיזה ענפים יופנו הפלסטינים.

"זה לא שלא תהיה בעיה, אבל להגיד שתהיה קריסה בענפים כמו מסעדות ומלונאות, זה מוגזם", אומר בכיר באחד ממשרדי הממשלה. "ראשית, יש החלטת ממשלה — על כל שני מסתננים שייצאו, יבוא פלסטיני אחד. זה גם בשביל שישראלים יבואו למשרות האלה. אבל חוץ מזה, המעסיקים צריכים להפנים שהם יצטרכו לשלם שכר גבוה יותר לישראלים. בואו לא נתרגש מהצעקות שלהם. מה שהם רוצים זה לדפוק את העובדים הכי חלשים במשק ולשלם כמה שפחות לעובדים. יש כאן דבר חיובי — בשוק עבודה חזק אפשר לשלם יותר. התפקיד של היטל העסקת עובד זר הוא להקטין את הפער בין עלות העסקה של עובד זר לבין עלות העסקה של ישראלי. אבל עדיין לא מדובר פה באירוע דרמטי".

מתקן חולות
אליהו הרשקוביץ

כיום יש בישראל 217 אלף זרים ששוהים ועובדים בה, לא כולל פלסטינים, שמספרם צפוי להגיע ל–105 אלף עובדים חוקיים. מתוך ה–217 אלף, יש 74 אלף זרים שנכנסו למדינה באמצעות אשרת תייר שאותה לא חידשו, ועוד 18 אלף עובדים לא חוקיים. בסך הכל 92 אלף איש עובדים בישראל באופן לא חוקי — יותר מפי שניים מאשר אלה שהממשלה מכנה מסתננים. עם זאת, רק עבור מבקשי המקלט האפריקאים הוקם מתקן חולות, ועבורם בלבד נערך בימים אלה מבצע הגירוש.

"אי אפשר לשחק יותר משחק כפול"

לאור העובדה שמבקשי המקלט הם חלק בלתי נפרד מהכלכלה הישראלית, נשאלת השאלה מדוע, במצב שבו אין כמעט אבטלה במשק, לא להשאיר אותם כעובדים זרים עם היתר. באפריל 2016 פירסם המרכז לחקר הגירה במרכז האקדמי רופין נייר עמדה, ובו פירוט של התועלות הכלכליות שבהשארת מבקשי המקלט בישראל. בנייר, שנכתב על ידי ד"ר דבורה בלום ואנדה ברק, נבחן מודל של העסקת 25 אלף מבקשי מקלט — 10,000 בבניין, 10,000 בחקלאות ועוד 5,000 במלונאות (החקלאים פנו בעבר לממשלה כדי לאשר העסקת מבקשי מקלט, אך נענו בשלילה).

לפי המסמך, המשמעות של העסקה זו תהיה עלייה של 3.3 מיליארד שקל בתוצר השנתי, כאשר הכנסות המדינה ממסים יגדלו ב–120 מיליון שקל, הכנסות הביטוח הלאומי יגדלו ב–6 מיליון שקל בשנה וחובות אבודים של בתי חולים (שבהם מאושפזים מבקשי מקלט ללא ביטוח בריאות) יקטנו ב–10 מיליון שקל. לפי המסמך, התוכנית הזאת תועיל למשק גם מכיוון ששלושת הענפים האלה נמצאים מחוץ לתל אביב (בניגוד לענף המסעדנות, למשל), וכך מהגרי העבודה ינדדו לערים אחרות.

הפגנה של מבקשי מקלט מול שגרירות רואנדה בהרצליה, שלשום
מוטי מילרוד

גם ירום אריאב, לשעבר מנכ"ל משרד האוצר, סבור שיש תועלת כלכלית בהשארת הפליטים בישראל. "באופן עקרוני, אני נגד הבאה של עובדים זרים, כי זה פוגע באוכלוסיות החלשות ומדכא הבאת טכנולוגיות חדשות, בעיקר לענף הבניין", הוא אומר, "אבל פה זה מקרה שונה. ראשית, הטיעון המוסרי. אני מתנגד לגירוש האנשים האלה בכוח, בוודאי למדינה כמו רואנדה. בפן הכלכלי, המדינה משקיעה מאות מיליוני שקלים במבצע הזה, שחלקם הגדול לא שקוף, כי לא יודעים כמה כסף משלמים לרואנדה. בכסף הזה אפשר לבנות תוכנית רצינית שבה יפזרו את מבקשי המקלט ברחבי הארץ, אחרי מיפוי הצרכים התעסוקתיים באזורים שונים.

"בתוכנית כזו אפשר גם להתנות את מתן היתר העבודה בפיזור של מבקשי המקלט. אפשר לתת להם הכשרה מקצועית לענפים כמו בנייה ותיירות. הרי אנשים לא נולדים פועלי בניין או חקלאים. תוכנית כזו יכולה לפתור את המשבר, לפחות לתקופה מסוימת שבה יהיה להם ביטוח רפואי, זכויות סוציאליות והם יוכלו לתרום למשק. אלמנט חשוב בתוכנית שכזו יהיה לשקם את התשתיות בדרום תל אביב, כי התושבים שם באמת סבלו בשנים האחרונות".

ומה יקרה בעוד חמש שנים?

אריאב: "דברים יכולים להשתנות. יכול להיות שהמצב באריתריאה ובסודן ישתפר. אבל ברגע שאתם שם את האנשים האלה במעמד של עובדים זרים, הם כבר בסיטואציה שונה. מה שקורה עכשיו הוא לא מוסרי, ושימוש לא נכון בכספי המסים" .

הפגנה של תושבי דרום תל אביב, בעד תוכנית הגירוש
מוטי מילרוד

אם ניתן למבקשי המקלט מעמד קבע, ייגרם נזק גדול לכלכלה?

"אפשר לתת להם מעמד, אבל בשלב ראשון צריך לתת להם מעמד של עובדים זרים, כדי שיוכלו לפרנס את עצמם ולתרום לכלכלה. חייבת להיות תוכנית לאומית לקליטת 37 אלף איש. התמודדנו עם בעיות הרבה יותר מסובכות מזה, הרי בתחילת שנות ה–90 התמודדנו עם קליטת מיליון עולים, זו היתה בעיה הרבה יותר מורכבת".

הבכיר באחד ממשרדי הממשלה דוחה את דבריו של אריאב. "בהבאת מסתננים לחקלאות ולבניין יש בעיה, מכיוון שזה מזמין אפריקאים נוספים להגיע לכאן", הוא אומר. "אי אפשר להשוות בין מסתננים לבין עובדים זרים. גם אם תיתן להם מעמד של עובד זר, אתה רק דוחה את הבעיה לכמה שנים. בסוף, הם רוצים להישאר בישראל לזמן בלתי מוגבל".

"הבאה נוספת של פלסטינים או עובדים זרים נובעת מלובי של מעסיקים שרוצים להרוויח יותר כסף", אומר פרופ' צבי אקשטיין, לשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל, שהרבה למתוח ביקורת על הבאת עובדים זרים לישראל. "אבל לא צריך להתבלבל או להיתמם. כישורי העבודה שיש לאפריקאים לא זהים לכישורי העבודה של תאילנדים שבאים לחקלאות או לסינים שהולכים לבניין ושל פיליפינים שמטפלים בקשישים. באים לכאן עובדים זולים עם כישורי עבודה ספציפיים".

פליטים סודנים עובדים בבית מלון באילת
אוליבייה פיטוסי
פליט סודני עובד במלון באילת
אוליבייה פיטוסי

לדברי אקשטיין, "אי אפשר לשחק יותר משחק כפול — כרגע האפריקאים הם לא מהגרים, לא עובדים זרים ואין להם זכויות. זו בעיה קשה שהיו צריכים לטפל בה מזמן, ומטפלים בה באיחור. לדעתי, מי שנשאר פה משום שהוא פליט — צריך לקבל זכויות כמו כל מהגר למדינת ישראל. אבל זו החלטה הומנית ולא כלכלית".

"אשתי מפחדת שיום אחד איעלם, שייקחו אותי לכלא או ישלחו אותי למדינה שלישית"

מדהני סולומון, 34, מאריתריאה. מתגורר בתל אביב, נשוי ואב ל–2

מדהני סולומון
אייל טואג

"בהתחלה, כשהגעתי ב–2007, היינו עומדים ברחוב מטלון בדרום תל אביב ומחכים שייקחו אותנו לעבודות, בעיקר ניקיון ושיפוצים. היו משלמים לנו 15–17 שקל בשעה. יכולתי לעבוד חודש עם בן אדם והוא לא היה משלם, ואין לי עם מי לדבר, אין מה לעשות. יום אחד נעלמים לך, אבל כשאין לך שפה או מישהו שמסביר לך את זכויותיך — אין לך מה לעשות, רק לחפש את העבודה הבאה. הכל נראה אחרת ממה שאתה מכיר. גם כשהיינו הולכים לחפש עבודה היינו צריכים להתאמץ כדי לזכור סימנים על בניינים בדרך, כדי לדעת איך לחזור הביתה.

"אחרי כמה זמן מצאתי עבודה בהרצליה, בניקיון, עם חברה ישראלית שהבעלים שלה עזרו לי מאוד. הם שילמו לי 20.7 שקל בשעה והייתי עובד 12–13 שעות ביום. הם היו אנשים טובים ונתנו לי יחס טוב, כולל כסף לנסיעות. אחרי שנה התחלפו לי המנהלים ואמרו לי שסיימתי. אז הלכתי לעורך דין שיעזור לי עם כסף של פיצויים ותשלום על השעות הנוספות שעבדתי.

"משם התחלתי לעבוד במסעדה, גם תמורת 20.7 שקל לשעה. פחדנו להתלונן כשלא שילמו על נסיעות וכל מה שהיו אומרים לנו היינו עושים, גם אם בן אדם אחד עשה עבודה של שלושה אנשים. עכשיו אני עובד כטבח במסעדה בתל אביב ומשלמים לנו משכורת מינימום, כמו של ישראלים (28.5 שקל בשעה). עכשיו יש יותר תחושה של הרבה ישראלים טובים שתומכים בנו. יש הבדל בין החברה לממשלה.

"אומרים שאנחנו לוקחים משרות של ישראלים, אבל אני לא מבין איזה ישראלים עובדים בניקיון? במסעדות? בסופרמרקט? אנחנו לא תופסים מקום של אף אחד. אין לי אף חבר שעובד אתו ישראלי בשטיפת כלים במטבח.

"אשתי מפחדת עכשיו שיום אחד איעלם, שייקחו אותי לכלא או ישלחו אותי למדינה שלישית. היא עובדת בגן ילדים. אנחנו לא יודעים איפה העתיד שלנו, איזו שפה ללמד את הילדים שלנו: אנגלית? עברית? טיגרנית? לא יודעים איפה נהיה עוד עשר שנים. זה מצב של חוסר ודאות. הבת שלי רואה את השכונה שלנו בטלוויזיה ולא מבינה למה קוראים לה מסתננת. היא שואלת 'למה? הרי נולדתי פה'".

"בסוכנות העובדים לקחו את הכסף ששילמו לי עבור נסיעות ודמי הבראה"

הלפום סולטן, 37, מאריתריאה. מתגורר בדרום תל אביב, נשוי ואב ל–2, משפחתו נמצאת במחנה פליטים באתיופיה

הלפום סולטן
אייל טואג

"לא בחרתי להגיע לישראל, לכאן התגלגלתי כשהבנתי שבאריתריאה כל מה שיש לי זה להיות חייל לזמן לא מוגבל במדינה שבה קבוצה אחת שולטת בצבא ובכל המשאבים — ולכן ברחתי. אריתריאה היא מדינה שהמשטר והכלכלה שלה במצוקה, ועדיין לא עזבתי אותה כדי להתפרנס.

"העבודה הראשונה שלי בישראל היתה בגדרה, עבודות מזדמנות בבניין. אחר כך התחלתי לעבוד עם ישראלי בגינון, באזור רחובות ואשדוד. הייתי אתו כתשעה חודשים וקיבלתי 23 שקל בשעה, במזומן, בלי ביטוח ובלי תנאים. כשרציתי ללכת להסדיר את המסמכים, הוא אמר לי שחסרים לי דברים, שכתבתי משהו לא בסדר, שאני לא יכול להפסיד יום עבודה. פחדתי לאבד את העבודה והייתי צריך להיות זמין.

"אחר כך הגעתי לתל אביב, לסוכנות עובדים של אזרח ישראלי. נתנו לי לעבוד כשוטף כלים ואיש ניקיון בסניף ארקפה, ושם שילמו לי 22 שקל בשעה, אבל הסוכנות לקחה את הכסף ששילמו עבור הנסיעות ודמי הבראה. הם גם דחו את התשלומים. כשסיפרתי למעסיק שלי שאני לא מקבל מהסוכנות את כל הכסף, פיטרו אותי. אחר כך עבדתי עוד שלוש שנים בבית מלון, בעבודות ניקיון ותחזוקה. בהתחלה קיבלתי 25 שקל בשעה ובסוף נתנו לי כבר 27 שקל. את השכר הגבוה ביותר קיבלתי בעבודה האחרונה שלי, בחנות למוצרי מטבח. הייתי מסדר את המחסנים ואת ההזמנות, ושם קיבלתי 30 שקל בשעה.

"בכל עבודה שעבדתי בה לא היו אתי אף פעם ישראלים. יש יותר מ–90 אלף זרים עובדים בארץ ללא היתרים ואף אחד לא מדבר עליהם. אף אחד גם לא מדבר על זה שעסקים נפתחו בשבילנו בדרום תל אביב — מסעדות, סוכנויות, ברים, שמי שמפעיל אותם מרוויח מהם, והם גם החליפו הרבה מאוד בתי זונות שהיו שם.

"אני מקווה שיום אחד יגיע שינוי מבחוץ או בפנים שירעיד את המשטר הנוכחי באריתריאה ויאפשר לנו לחזור לחיות מחדש, ולשנות את הגורל של המדינה שלנו".

"אנחנו לא תופסים משרות של ישראלים, אבל הממשלה וחברות ההשמה רוצות להרוויח מתעשיית העובדים זרים"

טאג' הרון, 29, מדארפור, סודן. רווק, מתגורר בדרום תל אביב

טאג' הרון
ללא קרדיט

"שימו את עצמכם בנעליים שלנו. אף אחד לא רוצה לעזוב את הסביבה שבה גדל, להשאיר את המשפחה שלו מאחור, לברוח כל הזמן ולחיות רק בשביל לשרוד. אני חי ככה במשך 15 שנה. אנחנו לא מבקשים לחיות כאן לתמיד ולהחזיק משרות יוקרתיות, אנחנו רק רוצים להתקיים. אנחנו מוכנים לעבוד בעבודות פיזיות שאף ישראלי לא רוצה לעבוד בהן, שאין בהן כל אפשרות להתפתח, כי זה עדיף על להיות בכלא או לחיות באיום של סכנת מוות. אני מרגיש בר מזל שיש לי אפשרות לנוע.

"הגעתי לישראל בפברואר 2008 אחרי שברחתי ממציאות של רצח עם ורדיפות. קיבלתי מסמכים לחצי שנה והתחלתי לעבוד כעובד ניקיון ותחזוקה בבית מלון ברמת גן. קיבלתי 19 שקל לשעה ועבדתי בין שמונה שעות ל–20 שעות ביום. איש לא הסביר לי מה החוק וכמה מגיע לי או נתן לי סל קליטה, אז לא קיבלתי תשלום עבור שעות נוספות, שבת או נסיעות. פשוט הייתי שמח כי היתה לי אפשרות לדאוג לעצמי. הרבה מהמשכורת הלכה לשכר דירה ואוכל, את היתר שלחתי הביתה. אחרי תשעה חודשים עברתי לעבוד בעיר אזור, במפעל טקסטיל. שם עבדתי שמונה שעות ביום תמורת 21 שקל לשעה.

"הרבה מהמעסיקים מנצלים את חוסר הידיעה שלנו לגבי זכויותינו ואת חוסר המעמד שלנו בכל מה שנוגע לזכויות שמגיעות לעובד, אף שאנחנו עובדים קשה מאוד. כשישראלי עובד במשרה שאף אחד לא היה לוקח על עצמו, שואלים אותו 'מה, אתה סודני?'. זה לא שאנחנו תופסים משרות לישראלים, זאת הממשלה שמעדיפה לחתום על הסכמים עם מדינות אחרות שישלחו לכאן עובדים ולקבל בתמורה כסף עבור ויזות עבודה, וגם חברות השמה שרוצות להרוויח. זאת תעשייה ששווה הרבה כסף, וכשאנחנו עוברים את הגבול כפליטים, אנחנו מפריעים לה.

"ב–2009 פגשתי מתנדבים של ארגוני זכויות שדיברו אתי על אפשרות של ללמוד ולדאוג לקהילה ולארץ שממנה באתי. הלכתי ללמוד שנתיים אנגלית והצלחתי להתקבל ללימודי ממשל בבית הספר הבינלאומי של המרכז הבינתחומי הרצליה, עם התמחות ביישוב סכסוכים. תורם שאמו היתה פליטה בזמן השואה נתן לי מלגה מלאה ובתקופה הזאת עבדתי בניקיון. אחרי התואר התקבלתי לכמה תוכניות המשך לתואר שני בלונדון, אבל לא יכולתי לעזוב את הארץ משום שלא היו לי מסמכים מתאימים שיאפשרו לי לקבל שם ויזת סטודנט והבטחה שאחר כך אוכל לחזור לארץ. התקבלתי ללימודי תואר שני באוניברסיטת תל אביב ויחד עם אותו תורם הקמתי בסוף התואר ארגון שמטרתו לעודד השכלה גבוהה לפליטים מאפריקה. זה מה שאני עושה היום, ובמקביל עובד בחצי משרה בתחנה להמרת כספים בדרום תל אביב ומשתכר 29 שקל לשעה.

"כיום יש לי שני תארים ואין לי אפשרות לעבוד כאן במשרה שמתאימה ליכולותי, אבל אני אומר תודה על ההזדמנות שיש לי לחיות בביטחון. אני לא רוצה להישאר כאן לנצח, אלא לקבל מעמד שיאפשר לי הזדמנות להתפתח כאן, ולחזור לדארפור חזק יותר".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות