תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

צוללות? שוחד? שוד? "התקשורת אשמה, מדווחת רק על דברים רעים"

לכתבה
בית קפה בעכו. "היה פה מקרה של בעל חנות רוסי שהתעמת עם בעל חנות סמוכה. מפני שהרוסי היה בחור גדול ובריון, בעל החנות הביא את אחיו שיעזור לו והם הלכו מכות. מיד היתה כותרת בעיתון 'אינטיפדה בעכו"'גיל אליהו

שיחות עם אזרחים ברחבי הארץ מגלות שהמסר של נתניהו נספג עמוק בתודעה - התקשורת היא "תעשייה של דכדוך"

159תגובות

"תעשייה של דכדוך". במלים אלה פתח ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נאום תקיף נגד התקשורת הישראלית לפני חמישה חודשים. "התקשורת לא משקפת את התחושות של הציבור", אמר אז. "במקום שהם רואים אבטלה, אני רואה תעסוקה מלאה. במקום שהם רואים כלכלה הרוסה, אני רואה כלכלה פורחת. במקום שהם רואים פקקים, אני רואה מחלפים, רכבות, גשרים. במקום שהם רואים היסוס וחוסר ביטחון, אני רואה תקיפות ועוצמה בלתי רגילה שמקרינה על כל הסביבה שלנו".

ביקור במקומות שונים בישראל מגלה שהמסר עבר כמעט במלואו. בתקופתו של נתניהו נהפך הדימוי של כלי התקשורת לזה של כלי ניגוח - כזאת שמסיתה, מפלה, נוקמת ומשמיצה. ומה לגבי המציאות הקשה שהיא מקפידה לתאר? גם אנשים שקשה להם מבקשים שלא נחזור ונספר להם על מצבם.

פרויקט fake - כל הכתבות >> מלינקולן עד נתניהו: חמש הערות על פייק ניוז | גיא רולניק || כך השתלטה תעשיית הפייק על החדשות | נתי טוקר || כשרב סרן שמועתי התחיל לצייץ | אליחי וידל || נתניהו מיילל על תקשורת מזויפת - ומזייף | רותם שטרקמן || 10 הדיברות המזויפים של הטייקונים | איתן אבריאל || מייסד אימפריית הפייק | נדן פלדמן || מנוע הצמיחה של העיר הקטנה: תעשיית השקרים | CNN Money || כשאבשלום קור החליט ללמד אותנו עברית באיקאה | גילי מלניצקי || האמת מאחורי התמונות המוכרות | ישראל פישר ושלי אליש || חדשות מזויפות - חלק מלוחמת ביון עולמית | שוקי שדה וענת ג'ורג'י || האנשים שתופסים את הפוליטיקאים על פייק ניוז | נתי טוקר

שעת צהריים ברחוב הרצל ברחובות. אילן יושב עם כובע בייסבול לראשו, משקפי שמש לעיניו ומגלגל לעצמו סיגריה. לחייו מעוטרות זיפים שחורים, והוא לא מסתיר את זעמו כשהוא מדבר אלי. בסך הכל העליתי בפניו את השאלה איזו רמה של אמינות מייחס הציבור לאמצעי התקשורת, ומיד נאלצתי לספוג מתקפה שגרמה לי לחשוש לעורי: "התקשורת זה הכל זבל. אני לא מאמין לשום דבר שאני שומע בחדשות. הדבר היחיד שאני מתייחס אליו הוא לתמונות שאני רואה בעיניים שלי על המסך. לזה אני מאמין, אבל המלים שהשדרנים אומרים הן מבחינתי ברבורים".

אילן יורה אש וטינה שנצברו בעשרות שעות מול המסך הקטן, בהאזנה לרדיו ובקריאת עיתונים. הפרלמנט שלו, קבוצה של כשישה גברים, מרגיע אותו. אני מעדיף לעזוב אותו ולפנות לשולחן הסמוך עד שיתקרר. כאן יושבים שלושה גברים בשנות ה-50–60 לחייהם. הם רגועים יותר, אבל המסר בפיהם לא שונה.

הפרלמנט ברחובות שבו חברים ברוך (השמאלי ביותר) ויצחק (הימני ביותר). "כשאני פותח טלוויזיה אני לא מחפש בחדשות להיות צודק. אני רוצה להרגיש טוב. שיפרסמו 'זה מצא תרופה לסרטן'. כרגע המקסימום שאתה מקבל זה קוריוז קטן בסוף המהדורה על משהו טוב שקרה"
חגי עמית

"ל-99% מהדברים שאני רואה בחדשות אני לא מאמין", אומר ויקטור, שיושב עם פניו לרחוב. "בין מה שהכתבים אומרים לבין המציאות המרחק גדול כמו המרחק מפה ברחובות עד לבית גוברין. הנה, היו כל כך הרבה פרשות שחיתות שהתקשורת דיווחה עליהן, והכל מתכווץ. המצב הוא כזה שעוד לא מתחילה חקירת משטרה וכבר התקשורת שופטת את הפוליטיקאי או איש העסקים וחורצת את דינו. אני היום לא מאמין לשום עיתונאי ושום ממסד. הנה, קח את רמי לוי שהובא לחקירה השבוע. תעקוב אחריו בעוד כמה ימים ותנסה לבדוק מה התקדם אתו, ותראה שכלום לא קרה. אז הזמינו אותו לחקירה. למה התקשורת ישר מכריזה שהוא עצור? במדינה הזו פשוט לא אוהבים את מי שמצליח".

"בחדשות מדווחים רק על השלילי"

נתניהו לא המציא את העוינות כלפי התקשורת, אבל נראה שההתנגדות לה וחוסר האמון בתקופתו שוברים שיאים. סקר שערך לבקשתנו מכון המחקר פאנלס בקרב 300 איש העלה כי רק 42% מהמשיבים ציינו שהחדשות בכלי התקשורת מייצגות את במציאות במידה רבה. 43% חושבים שהחדשות מייצגות את החדשות במידה בינונית, ו-15% מהמשיבים ענו שהיא מייצגת במידה מועטה בלבד.

נתונים מהכתבה

הסיבה העיקרית שציינו המשתתפים לחוסר האמון בחדשות היא הרצון של התקשורת להביא סקופ (79%). 72% מהם השיבו כי הדבר נובע מכך שהם תופשים את גופי התקשורת כבעלי הטיה פוליטית. 56% ציינו כי קיים חיפוש אחר השלילי בלבד, בלי רצון למצוא את הזווית החיובית.

"אני אגיד לך למה אני מתעצבן וכועס על התקשורת", ניאות אילן לחזור לתמונה. "החדשות נהפכו לכדור של רוע. אתה קם בבוקר ואתה קורא - 'זה רצח, זה אנס, זה פשע'. תן לי במקום זה ערוץ חדשות של בשורות טובות. את הדברים הרעים האלה אנחנו מכירים מספיק טוב. את הדברים האלה יש לנו בחיים הרגילים. ביום־יום הרגיל שלי אני שומע שלא דרך החדשות 'זה נדרס, זה נהרג'. יש לי חברים שמתו, אני לא צריך את זה גם בחדשות. כשאני פותח טלוויזיה אני לא מחפש בחדשות להיות צודק. אני רוצה להרגיש טוב. שיפרסמו 'זה מצא תרופה לסרטן'. כרגע המקסימום שאתה מקבל זה קוריוז קטן בסוף המהדורה על משהו טוב שקרה".

הרצון למצוא אופטימיות בקריאה או בהאזנה לחדשות הוא אכן משימה קשה. הביקורת היא לא רק נגד השלטון. האזנה פשוטה לחדשות הרדיו בחברת ילדים מחדדת זאת. גם כשהנושאים המוצגים אינם פוליטיים, רק כשאתה מנסה לגונן על אוזני ילדיך אתה מגלה עד כמה רצח, פשעי אלימות ותאונות דרכים תופסים בהן מקום נכבד. חדשות הן בדרך כלל כאשר משהו רע מתרחש. איש לא מדווח, למשל, על תקופות שלום - הכותרות נזכרות במצב הביטחוני רק כאשר פורצת מלחמה. אלא שאולי הכעס הזה על התקשורת הוא כמו להרוג את השליח רק בגלל הבשורות הרעות שהוא נושא עמו.

יעקב ינאי בכרמיאל
גיל אליהו

כפי שמבטאת זאת מלכה (שם בדוי), שאותה אנחנו פוגשים כשהיא ממתינה לאוטובוס במרכז המסחרי של כרמיאל לצד אדם נוסף בשם יעקב ינאי: "אני לא מאמינה לחדשות", היא פוסקת בנחרצות. "העיתונאים לא משקרים בכוונה, אבל הם נורא מקצינים את המציאות. איפה נשמע דבר כזה שיש לך מדינה שבה בכל יום של השבוע בשעה שמונה בערב במהדורת החדשות יש לך נושא אחד בלבד שנמצא על הפרק: צוללות".

12:00 בצהריים במרכז המסחרי בכרמיאל. אנחנו נמצאים בעיר בסך הכל חצי שעה לאחר שראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התחבורה ישראל כ"ץ עזבו את המקום, אחרי שחנכו את קו הרכבת לעיר, אבל איש מהנוכחים במרכז המסחרי אינו מודע לכך. חגיגות יחסי הציבור של הממשלה לא הגיעו אליהם. מה שכן הגיע הוא הביקורת על התקשורת. "התקשורת צריכה להיות אובייקטיבית, ולא לשפוט את המציאות. נכון להיום נראה כאילו יש לתקשורת מטרה אחת משותפת: להפיל את ביבי בכל מחיר. הם רוצים את זה דווקא כי הוא מצליח, ודווקא בגלל שהם כל כך רוצים את זה הוא מתחזק בכל פעם שתוקפים אותו", אומר ינאי.

" על איזה עוני מדברים? אני טוענת שאין עוני בארץ. זו ארץ זבת חלב ודבש - יש ביטוח לאומי לכולם"

מלכה: "לי הפרשות שקשורות בו לא מפריעות. כולם הרי היו מושחתים גם לפניו. ראית איך צולבים אותו? ואת האישה שלו? למה זה צריך לעניין אותי אם הכלב שלו עשה קקי או פיפי? התקשורת לא אובייקטיבית. המדינה הזאת צריכה להיות שפויה יותר. כל היום, למשל, מדברים על העוני בחברה הישראלית. היית בשדה תעופה מתישהו באחרונה? ראית מה קורה שם? על איזה עוני מדברים? אני טוענת שאין עוני בארץ. זו ארץ זבת חלב ודבש - יש ביטוח לאומי לכולם". "סע להודו תראה מה זה עוני", מחזק אותה ינאי, רגע לפני ששניהם מסיימים את השיחה ורצים לאוטובוס שלהם שהגיע לתחנה.

אסדי סעאד ראדי מכפר ביר אל אסד
גיל אליהו

לא רחוק מהם יושבים סמי אסדי וסעד ראדי, מעשנים סיגריה. אסדי הוא תושב דיר אל־אסד וראדי ממג'ד אל־כרום, שני יישובים סמוכים לכרמיאל. אנחנו מנסים לעמת אותם עם השאלה במי הם בוחרים להאמין כשעליהם לבחור בין ראש הממשלה, המציג מציאות אחת, לבין חלקים נרחבים של התקשורת המציגים מציאות אחרת.

"לא כל מה שראש הממשלה אומר בתקשורת הוא נכון. הוא הרי רוצה לשמור על הכיסא שלו", אומר ראדי. "לפעמים אני כן מאמין למה שנאמר בתקשורת ולפעמים לא. רוב החדשות זה סיפורים שבמסגרתם אדם אחד מלביש תיק לאדם שני, ובסוף לא יוצא מהם שום דבר.

"רוב הדברים שנאמרים בחדשות אני שומע באוזן אחת והם יוצאים מהאוזן השנייה. בסופו של דבר מה שיקרה במציאות יקרה, ולא משנה מה יגידו בחדשות", אומר אסדי.

בואו נעזוב רגע את הפוליטיקה המקומית. מה דעתכם על מקרה קיצון כמו זה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שמכריז כי ההתחממות הגלובלית היא פייק ניוז ולא מתרחשת באמת?

אסדי: "כדור הארץ מתחמם משנה לשנה. זו כבר עובדה".

אלא שאפילו הביקורת מצד התקשורת על נשיא ארה"ב, האיש שהמציא את מושג ה"פייק ניוז" וקורא תיגר על ההתחממות הגלובלית, זוכה לספקנות בקרב חלק מיושבי הפרלמנטים הישראלים.

"מה אכפת לי מנשיא ארה"ב? זה מה שמשנה לי אם כדור הארץ יתחמם או יתפוצץ", שואלת מלכה. "הנה, זו דוגמה. ראיתי שכתוב אצלנו בתקשורת שדונלד טראמפ צריך אשפוז פסיכיאטרי. יושב לו העיתונאי בארץ ומכריז שטראמפ צריך אשפוז. אתה מבין? בדיוק כמו שעל ביבי אומרים שהוא עוכר ישראל והזהירו לפני הבחירות מצונאמי מדיני כשהוא ייבחר. איפה בדיוק הצונאמי הזה היום?", מגדיר ויקטור מרחובות את יחסו לביקורת המקומית על טראמפ.

"פה בחדשות זה רק ביבי"

בחזרה בכרמיאל. לא רחוק מראדי ואסדי יושבת קבוצת צעירים בבגדי עבודה, יוצאי מדינות בריה"מ לשעבר. רק שניים מהם, אלי ואדי, מוכנים לדבר. "אני שומע את החדשות אבל לא לוקח אותן ברצינות. אם זה נשמע לי הגיוני אני לוקח אותן ברצינות", אומר אלי. "אני לא מאמין לאף אחד ולא רואה חדשות", מכריז אדי.

אז מאיפה אתה צורך את הידע על מה שקורה?

"משמועות, ותתפלא לשמוע, אבל מאל־ג'זירה. הם אולי מוטים לגמרי בדיווח לגבי ישראל, אבל לגבי העולם הם אובייקטיביים", מכריז אדי.

"פה בחדשות המקומיות זה רק ביבי. התקשורת לא מבינה שלא אכפת לי מה הוא עשה ומה הוא לא עשה. נמאס לי לשמוע רק על ביבי כל היום"

אלברט אמאייב )מימין( וחברו טיבי
גיל אליהו

אדי הוא לא הישראלי שלא בהכרח מצביע למפלגות שמאל ומפתיע אותנו כשהוא אומר שהוא מאמין רק לאל־ג'זירה. כך גם אלברט אמאייב, אדם בגיל העמידה שיושב בתחנת הטוטו בכרמיאל ושותה קפה עם שני חברים, צורך את המידע שלו מהתחנה הקטארית. "אני רואה אל־ג'זירה ואת הערוץ הצרפתי. בעזרתם אני יודע מה קורה בעולם, וזה מספיק לי. פה בחדשות המקומיות זה רק ביבי. התקשורת לא מבינה שלא אכפת לי מה הוא עשה ומה הוא לא עשה. נמאס לי לשמוע רק על ביבי כל היום. הוא בחקירות? אז תנו לו להיות בחקירות. אבל בינתיים שום דבר לא קורה עם החקירות האלה. זה הכל רק דיבורים. הבעיה עם התקשורת היא שאת מה שטוב עיתונאים לא יפרסמו. הם לא ידווחו על הצלחות כלכליות. כל עיתונאי מושך את החדשות לכיוון שהוא מאמין בו. יש מקרים שבהם זה כל כך שקוף שהדיווח הוא מוטה. תראה מה קורה בנתב"ג. איך יכול להיות שהכל רע כשכולם נוסעים לחו"ל?"

לא מעט ישראלים מוצאים לנכון להזכיר באוזנינו את העומס בנתב"ג כשיקוף למצבה הטוב של כלכלת ישראל. מספר הישראלים שנוסעים לחו"ל אכן נמצא בעלייה מתמדת, אבל מחלק מהתשובות נדמה שהציבור היה מצפה לכך שהתקשורת תעמיד מצלמה קבועה בשדה התעופה ותשדר ממנו במשך 24 שעות ביממה. גם האשמת התקשורת בהקצנה ובהגזמה של החדשות הרעות לצורכי כותרות חוזרת בכל רחבי הארץ.

כתבה בכרמיאל ובעכו
גיל אליהו

בעיר העתיקה של עכו פגשנו את ג'מאל עבד עלאל, 79, ובאבאללה מוקיד. השניים יושבים בחמארה בין עשרות שחקני קלפים שיושבים בקבוצות מסביב לשולחנות ושותים תה עם נענע וקפה שחור.

"מנחם בגין, כמה שהוא היה קיצוני, לא היו לו שקרים כאלה. כשהוא רצה לעשות משהו - הוא היה אומר שהוא רוצה לעשות אותו, ולא התבייש"

"היה פה בשוק מקרה של בעל חנות רוסי שנכנס לעימות עם בעל חנות סמוכה. מפני שהרוסי הזה היה בחור גדול ובריון, אותו בעל חנות ערבי הביא את אחיו כדי שיעזור לו והם הלכו מכות. מיד היתה כותרת בעיתון 'אינתיפאדה בעכו'. אחר כך היה את המקרה ביום כיפור - היה מישהו שהשמיע מוזיקה בחג, והיה ערבי אחד שתוי שרצה לעבור את המחסום לכיוון בית הכנסת. השוטרים עצרו אותו והרביצו לו. כתוצאה מזה התקהלו כ–20 איש. באו שוטרים ופינו אותם אחורה מהמחסום. בדרך חזרה, אחד מהם שהיה עבריין שבר את חלון הראווה של אחת החנויות וגנב ממנה בגדים ונעליים, אז בחדשות כתבו מיד שההמון שבר חלונות של חנויות וגנב והרביץ. העיתונאי ששומע על משהו טוב שקרה לא ידווח עליו. עיתונאי ששומע על משהו רע - יכתוב אותו מיד וינפח אותו פי כמה", אומר עלאל.

"אם ביבי אומר שהתקשורת משקרת - הוא משקר בעצמו. הוא לא רוצה להגיע למצב שבו הוא צריך ללכת למשפט ולומר, 'אני עשיתי כך וכך'. הנה, לפני הבחירות הוא אמר 'הערבים עולים לאוטובוסים', זה שקר. הוא כמעט הלך הביתה ואז הבין שהוא צריך לשקר בשביל להישאר על הכיסא, וקרא 'הנה תראו הערבים על אוטובוסים' כשאף אחד לא עלה על אוטובוס. פעם המנהיגים לא היו משקרים ככה. פעם למנהיגים היה כבוד. מנחם בגין, כמה שהוא היה קיצוני, לא היו לו שקרים כאלה. כשהוא רצה לעשות משהו - הוא היה אומר שהוא רוצה לעשות אותו, ולא התבייש. נתניהו לעומתו, משתמש בשקרים שלו, עובד על כולם והורס את המדינה", אומר מוקיד.

"לוקחת הכל בעירבון מוגבל"

יצחק וברוך יושבים בפרלמנט נוסף של פנסיונרים ברחובות ושותים אספרסו. הם מאמינים שהאמת נמצאת באמצע.

"מספרים לנו שיש שחיתות בכל והממשלה לא מתפקדת. יש בזה אמת, אבל השאלה היא איזה חלק מזה נכון. זה כמו אוכל - הטעם שלו נקבע לפי הדרך שבה אתה מתבל אותו, חריף או חמוץ", אומר יצחק. "בלשון שלנו, בני האדם, אין עצמות. מותר לנו לומר כל דבר. אם זה שקר ואם לא. עיתונאים נוטים לרצות שאנשים יקראו את דבריהם. לא אכפת להם מה הסיבה לכך שיקראו אותם, אז הם מחפשים את הסקופ גם אם הוא לא מדויק", אומר ברוך.

ייתכן שחוסר האמון בתקשורת נובע פשוט מעודף המידע שבו כולנו מופגזים באופן שוטף. במצב שבו הטלפונים החכמים, המחשבים והערוצים משדרים אלינו מידע לאורך כל היום בלי הפסקה, אין מנוס מדיווחים סותרים. חוסר האמון בכל פוסט שמאן דהוא מעלה בפייסבוק גולש לכל אמצעי התקשורת, גם הממוסדים שבהם.

"היום כל אחד יכול להעלות איזה סרטון שהוא רוצה ליוטיוב, שמציג איזשהו סוג של מזון באיזו דרך שהוא רוצה, ואני אצפה בסרטון ואחשוב שזה טוב ומזין"

ערין אבו חמיד
גיל אליהו

כפי שאומרת ערין אבו חמיד, בעלת מסעדה בעכו: "אני באה מעולם המזון, ויכולה להעיד רק לגבי דוגמאות מהעולם הזה. היום כל אחד יכול להעלות איזה סרטון שהוא רוצה ליוטיוב, שמציג איזשהו סוג של מזון באיזו דרך שהוא רוצה, ואני אצפה בסרטון ואחשוב שזה טוב ומזין. אני מאמינה לחדשות, אבל במקביל לוקחת כל דבר בעירבון מוגבל. הכל יחסי בחיים, וכשאתה כותב משהו אתה הרי עושה את זה מהחוויה האישית שלך. אני צופה במידע ואחרי זה חוזרת ושוקלת את האינפורמציה בעצמי. העולם היום מפחיד. יש יותר מדי אינפורמציה ואי אפשר לדעת מה אמת ומה לא נכון. אתה אוסף מידע דרך גוגל או יוטיוב, ולא יכול לדעת אם זה אמיתי.

"יש בזה גורמים אנושיים, מסחריים, רגשיים שמטים את האינפורמציה. אני מסננת את הכל בהתאם. אפילו למוסדות המדינה אני לא מאמינה. חשבונות של העירייה, בזק - אני מטילה בהם ספק. גם פה יש לעשות סינון. תתפלאו לשמוע, אבל מהניסיון למדתי שהמוסד הכי אמין במדינה הוא חברת החשמל. הם היחידים שלא ניתקו לי את הזרם גם בתקופות קשות. הם ידעו שאני אחזיר את הכסף".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות