תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האיש הזה הרבה יותר חשוב ממה שאתם חושבים

לכתבה

פרדיננד לסל, איגנץ זמלווייס, המלך אלפונסו העשירי ורוזלינד פרנקלין הם דוגמה לפורצי דרך שבגלל מזל ביש, מחסור בכריזמה או הדחקה מכוונת לא קיבלו את הכבוד שהגיע להם. עד עכשיו

18תגובות

ביום שני, 14 בפברואר 1876, הגיע למשרד הפטנטים האמריקאי בוושינגטון הבירה צרור מסמכים מבוסטון. השולח היה גראהם בל, פרופסור לתורת הדיבור ומורה לחירשים, שהעביר שרטוטים המתארים המצאה שפיתח: סוג של טלגרף שדרכו אפשר להעביר קול, מה שלימים נודע כמכשיר הטלפון. באותו יום הגיע לאותו משרד צרור מסמכים אחר, הפעם מהיילנד פארק שבאילינוי, ובו תרשימים המתארים כמעט את אותה המצאה, פרי עטו של המהנדס אלישע גריי.

עד היום לא ברור בדיוק אילו מהמסמכים הגיעו קודם לכן, אבל מבחינת משפט ההיסטוריה זה לא כל כך משנה. שמו של בל נחרת כמי שהמציא את המכשיר ששינה את פני האנושות. גריי, מנגד, נשאר השם החביב על חובבי ההיסטוריה של הטכנולוגיה, חלקם רואים בו עד היום את הממציא האמיתי של הטלפון.

"גריי מפורסם בכך שהוא לא מפורסם", אומר פרופ' שיזף רפאלי, ראש מרכז שגיא לחקר האינטרנט ולשעבר ראש בית הספר לניהול באוניברסיטת חיפה. "הוא נהפך לשם שמייצג את התופעה של החמצת קרדיט על חידושים. כמעט בכל מהפכה טכנולוגית אפשר למצוא טוענים לכתר, אלה שהיו שם לפני או שהיו בזמן אמת, אבל ליד ההמצאה, או המציאו בדיוק את אותו הדבר, ואיכשהו נדחקו הצדה. בדברים האלה יש הרבה עניין של מזל ונסיבות. לא רק שאף אחד לא זוכר מי היה סגנו של בר כוכבא, ולא רק שלעתים התהילה נגזלת ממי שבאמת זכאי לה, אלא שכדאי לבחון מה עוד יש ברקורד של הגיבורים האלמונים.

לזכותו של גריי, למשל, יש עוד עשרות פיתוחים. בעוד שתשומת הלב הציבורית ניתנת לאחרים בני דורו, כמו בל ואדיסון, גריי תרם תרומות משמעותיות בתחום הפיתוחים החשמליים, תרומותיו הובילו לעשרות פטנטים שאושרו לזכותו, וגם למאבקים משפטיים שבחלקם הוא הפסיד".

גריי עסק כמעט כל חייו המקצועיים בהמצאות שונות, ובמהלך חייו רשם 70 פטנטים, בהם הסינתיסייזר החשמלי. בשנות ה-70 של המאה ה-19 הוא היה שותף בחברה שסיפקה ציוד לווסטרן יוניון, החברה ששלטה אז בקווי הטלגרף. בשלב מסוים הוא פרש מהשותפות כדי להתמקד בהמצאות הקשורות לתעשיית הטלגרף. מי שמימן את עבודתו היה רופא שיניים עשיר מפילדלפיה בשם סמואל וייט, שרצה שגריי יתמקד בהמצאת טלגרף אקוסטי שממנו אפשר יהיה להפיק צלילים מוסיקליים, המצאה שחשב שתהיה בעל פוטנציאל כלכלי רב. בדיעבד, הנחיה זו הכשילה את גריי, שיכול היה להמציא את הטלפון מוקדם יותר.

בדצמבר 1874 הציג גריי בכנסייה בעיר מגוריו טלגרף אקוסטי, מכשיר שבאמצעותו אפשר להפיק צלילים של פסנתר דרך כבל של טלגרף, באמצעות העברת רטט אלקטרו־מגנטי. אז קראו לזה "הטלגרף המוסיקלי" וכעבור כמה חודשים רשם גריי פטנט על "טלגרף שמעביר קולות מוזיקליים". אלא שגריי, בין היתר בגלל ההתנגדות של פטרונו, לא פיתח את ההמצאה למכשיר שיאפשר להעביר קולות אנושים. גם לבל היו עיקרי הפטנט לטלפון במשך כמה חודשים, אלא שהוא ביקש לרשום את ההמצאה בבריטניה תחילה, מסיבות משפטיות.

בחודשים שקדמו לרישום הבקשות לפטנט התקיים מעין מרוץ סמוי בין שני הממציאים, שהגיע לשיאו באותו סוף שבוע של פברואר. ההמצאה שגריי שלח את פרטיה היתה טלגרף שדרכו אפשר להעביר קול, הנסמך על ממסר נוזלי. לפי הביוגרפיה של גריי, עורכי דינו של בל גילו ברגע האחרון את רעיון הממסר הנוזלי של גריי שדרכו עובר הצליל במכשיר החדש. בל הוסיף את הרעיון הזה, במשפטים ספורים בלבד, בסוף הבקשה שלו לפטנט.

אלישע גריי - חלק מהאנשים רואים בו עד היום את הממציא האמיתי של הטלפון

במשרד הפטנטים האמריקאי הבינו מיד שמדובר בשתי הצעות זהות, ובחינת הפטנט של בל נדחתה כדי לתת לשני הצדדים לבצע תיקונים ושיפורים. בל אכן הגיש תיקון כזה, ושיפר את הרעיון של הממסר נוזלי. ב-1886 העיד פקיד במשרד הפטנטים שהוא היה מיודד עם עורך דינו של בל מתקופת שירותם המשותף במלחמת האזרחים והעביר לו את התרשים של גריי על הממסר הנוזלי. אבל זה היה כבר מאוחר מדי: ב-1878 הסתיים בכישלון המאבק המשפטי של גריי נגד הפטנט של בל, שנרשם ב-3 במארס 1876. כשבוע לאחר מכן התרחשה בבוסטון שיחת הטלפון הראשונה בהיסטוריה, כאשר בל התקשר לעוזרו שהיה בחדר השני ואמר לו: "מר ווטסון, בוא לכאן, אני רוצה לראות אותך".

גריי אינו היחיד. ספרי ההיסטוריה מלאים בשמותיהם של פילוסופים, מנהיגים, ממציאים ומדענים שיצרו מהפכה שהשפיעה, בדרך זו או אחרת, על האנושות כולה. לצד כל מהפכן נמצא זה שנשכח בצד הדרך, או זה שנזכרו בו רק שנים מאוחר יותר. מסיבות שונות - מחסור בכריזמה, מזל ביש או הדחקה מכוונת - הם נדחקו הצדה וגילו שהמנצח לקח את הכל. לפניכם עוד כמה דוגמאות לאנשים שהיו ליד מהפכות גדולות בהיסטוריה או שהכרה בתרומתם למהפכות משמעותיות נותרה נחלתם של מעטים.

פרדיננד לסל - המהפכן שנשכח מלב

השאיפה לשוויון כלכלי וחברתי בין בני האדם ומאבק למען העניים צבר תאוצה באירופה של אמצע המאה ה-19, עם עלייתה של תפישת העולם הידועה כיום כסוציאליזם. האיש המזוהה ביותר עם הרעיון הזה הוא קארל מרקס, שנהפך עם השנים לאייקון תרבותי. גם מי שכף דרכו לא דרכה מעולם בפקולטה למדעי החברה מכיר את דמותו המזוקנת של האיש שחיבר את "הקפיטל" ואת "המניפסט הקומוניסטי". גם פרידריך אנגלס, האיש שכתב חלק מהספרים יחד אתו, מימן אותו ולאחר מותו הוציא לאור והפיץ את כתביו, הוא אישיות ידועה יחסית.

בתקופה שבה פעלו מרקס ואנגלס פעל בגרמניה מהפכן אחר, ששמו ידוע כיום רק ליודעי ח"ן - היסטוריונים וסוציאליסטים מושבעים. אותו מהפכן, פרדיננד לסל, הקים את המפלגה הסוציאליסטית הראשונה באירופה, מפלגת הפועלים הגרמנית, שמאוחר יותר נהפכה למפלגה הסוציאל־דמוקרטית בגרמניה (SD), שהיתה עד מלחמת העולם השנייה אחת המפלגות החזקות והמשפיעות ביותר ביבשת ובעולם כולו.

פרדיננד לסל - המהפכן שנשכח מלב

"לסל הקים בפועל את תנועת הפועלים בגרמניה", אומר פרופ' שלמה אבינרי, פרופ' אמריטוס בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית. "תפקידו בהקמת תנועת הפועלים הגרמנית היה מכריע, ואף שמת בגיל צעיר, התנועה המשיכה לשגשג לאחר מותו. הוא תרם לארגון תנועת הפועלים הגרמני הרבה יותר ממרקס, שבאותו זמן כתב דברים תיאורטיים. מרקס ידוע יותר כי הדברים שכתב היו חזקים ומשפיעים. אמירות כמו 'ההיסטוריה כולה היא היסטוריה של מלחמת המעמדות', שהופיעו במניפסט הקומוניסטי, היו חזקות מאוד והידהדו במשך עשרות שנים".

לסל נולד ב-1825 בעיר בּרֶסלָאו שבפרוסיה (היום העיר ורוצלאב, הנמצאת בפולין). כמו לא מעט מהפכנים סוציאליסטים, הוא גדל במשפחה יהודית אמידה. אביו, סוחר משי, קיווה שבנו יהיה איש עסקים מצליח ולכן שלח אותו לבית ספר למסחר בלייפציג, אלא שמהר מאוד התגלה מזגו הסוער והמרדני של לסל, שהנהיג מרד של תלמידי התיכון נגד המורים, סולק מבית הספר למסחר וחזר לביתו. הוא נרשם ללימודי היסטוריה, ארכיאולוגיה ופילוסופיה בברלין וסיים את לימודיו באמצע שנות ה-40. לאחר הלימודים נוצר קשר בינו לבין המשורר הגרמני היינריך היינה, ודרכו החל לסל להתקרב לקבוצה הפריזאית, שאנשיה התבלטו באירועי אביב העמים האירופי של 1848.

שם, בהפגנות בברלין, התגלו כישוריו של לסל כמנהיג המונים. הוא הואשם על ידי המשטר הפרוסי בנטילת חלק פעיל במהפכה, נעצר כמה פעמים ובאוקטובר 1850 נשלח למאסר של חצי שנה. לאחר מכן נאסר עליו לשהות בברלין לתקופה של עשר שנים. ב-1861 ניתנה חנינה כללית למנהיגי מהפכות 1848, ולסל היה יכול לפעול באופן חופשי יותר. בשנים אלה הוא החל בארגון מפלגת הפועלים הגרמנית, שאותה הקים מתוך נציגים של איגודים מקצועיים, קואופרטיבים ואסיפות מקומיות בערים בפרוסיה. במארס 1863 הוא הוציא לאור את "איגרת התשובה לפועלי לייפציג", שהיתה למצע הרעיוני של המפלגה שהקים באותה שנה. לסל גם מונה לנשיא הראשון של המפלגה, לתקופה של חמש שנים.

בשנתו הראשונה הוא פעל במרץ כדי לבנות את המפלגה - נסע בין ערים כדי לגייס תומכים, כתב מאמרים, נשא נאומים ומינה בעלי תפקידים שונים. מרקס ישב אז בספרייה הבריטית בלונדון, אולם אנשיו פעלו בגרמניה כדי לנסות לארגן את הפועלים במפלגה אחרת. בימים ההם נחשבו תומכי לסל ותומכי מרקס יריבים, החלוקים לגבי אופן מימוש רעיונות הסוציאליזם. בין היתר, נמתחה על לסל ביקורת משום שתמך באותה תקופה בשליט גרמניה אז, ביסמרק, על אף שהיה חלק ממשטר האצולה בפרוסיה, המשטר שנגדו יצאו המפגינים של 1848. לסל ביקש לפעול באופן טקטי ולכרות ברית עם ביסמרק נגד הבורגנות הליברלית החדשה, שאותה ראה כאויבת.

לסל, טיפוס אימפולסיבי, התאהב בקיץ 1863 בהלנה דוניגס, בת למשפחת אצולה. במהלך השבוע שבו נמשך הרומן הם תיכננו לברוח לצרפת ולהינשא בחשאי, בניגוד לרצונה של משפחתה. אלא שהעניינים הסתבכו והמשפחה כלאה את דוינגס בביתה. לסל הציע לקיים דו־קרב עם הצעיר שהמשפחה ייעדה לשדך לאהובתו. הוא כלל לא התכונן לקרב, נפגע מיד בשניות הראשונות, ומת כעבור שלושה ימים של ייסורים - כשהוא בן 39 בלבד.

שנה לאחר מכן הקימו מרקס ואנשיו את האינטרנציונל הראשון בלונדון. ב-1867 קמה מפלגת הפועלים השנייה באירופה - מפגלת העם הסקסונית, על ידי אוגוסט בבל וקרל ליבקנכט, שני נאמניו של מרקס. שתי המפלגות התאחדו ב-1875, ויצרו את SPD, המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית, שאיחדה את תומכי שני המחנות.

עם השנים, בעיקר לאחר מותו של מרקס והפצת רעיונותיו באירופה ובעולם על ידי אנגלס ותומכים אחרים, שמו של לסל הלך ונשכח. "ברגע שיש דמות כמו מרקס, הזיכרון הקולקטיבי מאורגן סביב הדמות הזו", אומר פרופ' משה צימרמן מהחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית. "אם מרקס לא היה הדמות המרכזית המתחרה בלסל, יכול להיות שהוא היה זוכה להכרה היסטורית גדולה יותר. עם זאת, צריך לזכור שלסל מת מוקדם מכדי להשאיר אחריו מורשת מפוארת יותר. מלבד זאת, על הזיכרון ההיסטורי השתלטה הקבוצה של מרקס ותלמידיו, ולמישהו אחר לא היה סיכוי להיכנס לתוך המיתוס. גם החיבור שלו לביסמרק השפיע על האופן שבו זכרו אותו, כי במשך שנים זכרו לו את זה לרעה. עם זאת, הוא לא לגמרי נשכח.

הוא קבור בבית הקברות בעיר הולדתו. ביקרתי שם לפני שנה, והתקיימה שם אזכרה לכבוד 150 שנה למותו. נציגים מהמפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגיעו מגרמניה והניחו זר פרחים גדול על קברו. הם לא עשו את זה סתם. הם יודעים שהם חייבים לו, לא פחות מאשר למרקס".

איגנץ זמלווייס - מיליוני אנשים חבים לו את חייהם

אחת הדמויות המרתקות בהיסטוריה של המדע והרפואה הוא הרופא איגנץ זמלווייס, שפעל באמצע המאה ה-19 באוסטריה ובהונגריה. זמלווייס הציל נשים רבות ממחלה שכונתה אז קדחת הלידה, שלא היתה אלא אוסף של דלקות חריפות שתקפו נשים בשל תנאי היגיינה גרועים בבתי החולים.

באמצע שנות ה-40 היה זמלווייס עוזרו של מנהל אגף היולדות בבית החולים האוניברסיטאי בווינה. באותה תקופה הגיע שיעור תמותה של יולדות בבתי חולים ל-20%-25%, ונשים העדיפו ללדת בבתים ואפילו ברחובות. זמלווייס החליט לחקור את התופעה והבחין שיש שיעורי תמותה שונים בשתי מחלקות שונות: במחלקה שבה יילדו את הנשים סטודנטים לרפואה הוא היה 11%, ואילו במחלקה שבה עבדו נשים מיילדות הוא היה 2.7%.

זמלווייס הגיע למסקנה שהסטודנטים הם שאחראים לשיעור המיתות הגבוה, משום שהם הגיעו למחלקת הלידה אחרי שבבוקר ניתחו גוויות כחלק מלימודיהם ולא שטפו ידיים לאחר מכן, בתקופה שבה איש לא שטף ידיים בבתי חולים. הוא שיער שבתוך הגופות יש "חלקיקי ריקבון", שעוברים לגופה של היולדת וגורמים לה דלקות. חיזוק להשערה קיבל כאשר עמיתו מת מדלקת לאחר שנחתך חתך קל בידו במהלך ניתוח של גוויה, והניתוח לאחר המוות הראה שהמאפיינים של הדלקת דומים לתסמינים של נשים שמתו מקדחת הלידה.

איגנץ זמלווייס - מיליוני אנשים חבים לו את חייהם

אף אחד לא האמין לזמלווייס. הרופאים התרגזו במיוחד ונאחזו באמירה "רופאים הם ג'נטלמנים וידיהם תמיד נקיות". רופאים אחרים זילזלו בו בשל הקישור שעשה בין גופות לבין קדחת הלידה, רעיון שנתפש כדתי וכאמונה טפלה. "בפעילות שלו ראו פגיעה באוטונומיה של הרופאים", מסביר ד"ר נדב דוידוביץ' מאוניברסיטת בן גוריון, מומחה להיסטוריה של מחלות זיהומיות.

"בסיפור שלו היה עניין כפול של אגו: עצם הטענה שמיילדות פועלות טוב יותר מרופאים, והעניין המגדרי - העובדה שמיילדות היו נשים והרופאים גברים. בנוסף לכך, בתקופה ההיא לא היתה קיימת התיאוריה החיידקית, כלומר ההסבר המדעי לכך שחיידקים מעבירים מחלות. בהיעדר תיאוריה, התייחסו אליו כמשוגע, כי לא היתה שפה שדרכה אפשר להגדיר את מה שהוא תיאר. רק אחרי עשרות שנים, כשהתפתחה התיאוריה, הוא נהפך לגיבור".

כאשר הממונה עליו, פרופ' יוהן קליין, יצא לשבתון של שנה, נקרתה בפני זמלווייס ההזדמנות להוכיח למבקריו שהוא טועה. הוא מונה לתפקיד המנהל הזמני של האגף והורה מיד על שטיפת ידיים בכניסה לחדר הלידה ולאחר מכן גם במעבר מיולדת ליולדת - לא רק בסבון, אלא גם בחומר חיטוי עשוי סידן תת־כלורי. תוך שישה חודשים ירד שיעור התמותה בשתי המחלקות ל-2.4%.

זמלווייס גם היה קרוב מאוד לגילוי התיאוריה החיידקית. במהלך השנה שבה ניהל אירעו שני מקרים שבהם מתו יולדות רבות למרות החיטוי. לאחר בדיקה של המקרים, הוא הגיע למסקנה שקדחת הלידה הועברה מיולדות שנכנסו לחדר הלידה עם דלקת חריפה, והחיידקים היו עמידים לשטיפת הידיים. בעקבת גילוי של נוזל מוגלתי אצל החולה השנייה, הוא אף שיער שהדלקת עשויה לעבור גם באוויר, אבל לא הצליח להגדיר זאת כחיידקים. עם זאת, הוא הורה על חיטוי כלי הניתוח שבהם השתמשו במחלקת הלידה, ובכך הכחיד כמעט לחלוטין את תמותת היולדות.

כאשר קליין חזר מהשבתון תמותת הילדות באגף היתה אפסית, אך הוא החליט להחזיר את הגלגל לאחור בטענה שמערכת אוורור חדשה היא האחראית לירידה בתמותה. רמת התמותה טיפסה לרמה גבוהה אף יותר - 35%. זמלווייס, שגם כך הרגיש אאוטסיידר בקהילה הרפואית בווינה, אם בשל היותו מהגר ואם בשל אופיו הפרנואידי, סירב תחילה לפרסם את ממצאיו. בסופו של דבר נענה להפצרות של שני עמיתיו, והם פירסמו שני מאמרים על התגלית, אבל אלה לא שיכנעו את הקהילה המדעית, בין השאר בגלל מחסור בנתונים - שזמלווייס סירב להעביר.

הוא ניסה לתת הרצאות, אך גם זה לא עזר, בין היתר בשל אופיו חם המזג. הוא ראה ביקורת כהתקפה אישית, ובמבקריו הטיח עלבונות וקללות כגון "רוצחים". במקביל לעבודתו, הוא היה פעיל בהפגנות אביב העמים שהתקיימו באותה תקופה בווינה, ומכלול הנסיבות הביא לכך שהוא פוטר ממשרתו. הוא החליט לחזור להונגריה ושם ניהל מחלקת יולדות בעיר פשט. הוא המשיך שם את נוהל החיטוי, והביא לירידה דרסטית בתמותת יולדות. רק ב-1861, 14 שנה לאחר שגילה את ממצאיו לראשונה, פירסם אותם בספר שנקרא "קדחת הלידה - אטיולוגיה, עקרונות וטיפול מונע". לצד שפע של הוכחות ונתונים, בספר היו גם השתלחויות במתנגדיו, דבר שעורר אנטגוניזם כלפיו.

ביולי 1865, לאחר כמה התקוטטויות פומביות עם רופאים ואחרים בקהילה המדעית, לקה זמלווייס בהתמוטטות עצבים. קרוביו אישפזו אותו בבית חולים פסיכיאטרי בווינה, שם הוא מת לאחר שנפצע כתוצאה ממכות שקיבל מאחים ומרופאים בזמן אחת מהתפרצותיו. העובדה שמת בבית חולים לחולי נפש חיזקה את מתנגדיו, שראו בו רופא משוגע ולא אמין. בקהילה המדעית מקובל להניח שמעבר לעניין האגו של הרופאים והסוגיה המגדרית, גם אישיותו של זמלווייס עמדה לו לרועץ.

"הכריזמה האישית היתה חסרה אצל הרופא ההונגרי", כתב עליו ד"ר רועי צזנה, חוקר בסדנת יובל נאמן למדע באוניברסיטת תל אביב במאמר שכתב עליו באתר "הידען". "זמלווייס הבין כיצד קדחת הלידה הקטלנית מתפשטת בבתי חולים, אך הקהילה המדעית בזמנו סירבה להטות לו אוזן, על אף ההוכחות המרשימות שהביא. כישלונו של זמלווייס בהטמעת התיאוריה שלו בקרב הקהילה המדעית נבעה כמעט בלעדית מתוך אופיו".

המלך אלפונסו העשירי - מהפכה חילונית בתקופה חשוכה

עידן הידע והחילון מיוחס לפילוסופים ולמדענים מהעת החדשה, כגון שפינוזה, גלילאו וקופרניקוס, שבתגליות ובכתביהם גרמו לירידת כוחה של הכנסייה ולהצבת האדם במרכז. הרבה לפניהם, בשיא ימי הביניים, חי אלפונסו העשירי, המכונה "אלפונסו החכם", שמלך במאה ה-13 באזורים של קסטיליה וליון שבמרכז ספרד, הממלכה שממנה התפתחה ספרד המודרנית. על אף שהיה אדם דתי הוא השפיע מאוד על מהפכת החילון באירופה בכך שהחל תהליך שבו ידע שהיה מצוי עד אז אצל הכנסייה הונגש לעם.

"גם בקהילת ההיסטוריונים הוא נדחק קצת הצדה", אומר פרופ' רון ברקאי מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. "יש היסטוריונים רבים שבאופן טבעי נוטים יותר למלחמות ולאירועים גדולים מהסוג הזה, הוא עשה דברים אחרים - הוא הוציא את המדע והפילוסופיה מידי הכנסייה וכך יצר חילון של המערכת. הוא בין הראשונים שיצרו את הנאורות ופתח את הדרך בפני אחרים שבאו אחריו. קטעים מספרי החוקים שהוא חיבר מצוטטים בחוקה האמריקאית".

המלך אלפונסו העשירי - מהפכה חילונית בתקופה חשוכה

המהפכה של אלפונסו התחילה בבתי המשפט. הוא כתב שבעה כרכים של ספר חוקים, לראשונה בשפה שהעם מבין - קסטליאנית (רומנסה), שהיתה אז השפה המדוברת, וכמעט שלא השתמשו בה כשפה כתובה. את הלטינית ידעו אז בעיקר בקרב חוגי הכנסייה. מלבד כתיבת ספר החוקים, אלפונסו נתן חסות לתרגום של כתבים רבים ספרים בתחומי הפילוסופיה, הספרות והמדע מלטינית וערבית במסגרת מה שנקרא מפעל התרגום של טולדו.

מפעל זה התחיל כבר במאה ה-12, בחסות הכנסייה, אבל אז תורגמו בו בעיקר כתבים פילוסופיים ודתיים מערבית ללטינית. אלפונסו הרחיב מאוד את המפעל הזה, כאשר הביא לטולדו מלומדים ומתרגמים מכל רחבי אירופה. תחת אלפונסו עבדו נוצרים, מוסלמים ויהודים (מלומדים שהיו חלק מתור הזהב בספרד), שתירגמו כתבים בכל התחומים, גם בתחומי המדע - מערבית, מלטינית וגם מעברית עתיקה. המפעל גם הניח את היסודות ליצירת השפה הספרדית המודרנית, כפי שהיא מוכרת כיום.

ההשפעה של מפעל התרגום חרגה מעבר לגבולות ספרד: המלומדים, שבאו מאזורים שבהם נמצאות כיום הולנד, בריטניה, איטליה וגרמניה, חזרו למקום מושבם עם ידע נרחב הרבה יותר במגוון תחומים, שאליו לא היו חשופים קודם לכן. "קשה לפעמים לתפוש את המשמעות של הפרויקט הזה", אומר ברקאי. "זה כמו שעברית תהיה רק שפה של רבנים, וכל הישראלים האחרים לא יקראו עברית בכלל. הפנייה אל השפה המדוברת הפכה הרבה כתבים לנגישים עבור אנשים משכילים יחסית, אבל שלא ידעו לטינית כל כך טוב. המעבר אל שפת הרומנסה הכתובה הפכה את הדברים לפשוטים הרבה יותר. המהפכה הזו הקדימה את מהפכת הרנסנס והשפיעה עליה. הידע בתחומים של אסטרונומיה, פיזיקה, רפואה ומתמטיקה נדד מאוחר יותר לשפות אחרות".

לאחר מותו של אלפונסו מפעל התרגום הצטמצם מאוד, אולם הוא הותיר מורשת אדירה. מלומדים מכל רחבי אירופה הגיעו לטולדו כדי לעיין בספרים הרבים שתורגמו והכתבים האלה הגיעו לאוניברסיטאות באירופה. בזכות המצאת הדפוס של גוטנברג, בסוף המאה ה-15, הספרים מטולדו הופצו בצורה נרחבת הרבה יותר. בתקופת הרנסנס, המדענים החדשים השתמשו בספרי מפעל התרגום כבסיס למחקרים שלהם. בין היתר, הידע הרפואי שהתפתח בתקופה זו התבסס על ספרי רפואה (בעיקר מהתקופה המוסלמית) ממפעל התרגום וגם כתבי אריסטו זכו לתחייה מחודשת.

מורשת חשובה נוספת היא טבלאות אלפונסו - טבלאות מתחום האסטרונומיה שבהן נעשו חישובים של תנועת השמש, הירח וכוכבים ביחס לכוכבים קבועים (כאלה שנראים כאילו אינם זזים), והתבססו על חישובים של מדענים מהתקופה המוסלמית. קופרינקוס, אבי האסטרונומיה המודרנית שגילה 300 שנה מאוחר יותר שכדור הארץ נע סביב השמש, השתמש בטבלאות אלפונסו לחישובים שונים שערך.

רוזלינד פרנקלין - במרחק צילום אחד מגילוי הדנ"א

הכימאית היהודייה רוזלינד פרנקלין היתה ליד המהפכה - אבל החמיצה אותה. המהפכה היא פענוח מבנה המולקולה של דנ"א, אחד הגילויים המדעיים החשובים ביותר במאה ה-20 בפרט ובהיסטוריה האנושית בכלל. פרנקלין אמנם לא פיענחה את מבנה המולקולה, אבל הממצא שלה, שאליו נחשפו צמד המדענים ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק, סיפק להם פרט מידע קריטי ביותר, שלמעשה הוביל אותם מיד לפתרון. תרומתה זכתה להכרה רק שנים רבות לאחר הגילוי, כי בזמן אמת לא טרחו להזכיר אותה.

פרנקלין נולדה בלונדון למשפחה ממעמד כלכלי חברתי גבוה, הילדה השנייה מתוך חמישה אחים. חריפות שכלה בלטה לעין כבר מילדותה המוקדמת. ב-1945, כשהיא בת 25 בלבד, השלימה את הדוקטורט שלה באוניברסיטת קיימברידג'. לאחר מכן קיבלה משרה במעבדה ממשלתית בפריז, שם חקרה את מבנה הפחם. אחד הגילויים שלה בפריז היה ההבדל במבנה של תרכובות של פחמן, אלה היוצרות גרפיט לעומת אלה שלא יוצרות גרפיט, תגלית שהיתה בעלת חשיבות רבה בתעשיית הפחם של אותם ימים.

רוזלינד פרנקלין

ב-1951 חזרה פרנקלין לבריטניה, והחלה לעבוד כחוקרת במעבדה לביו־פיזיקה בקיגנס קולג' שבלונדון. היא היתה אשה יחידה בעולם של גברים. לדוגמה, בקינגס קולג' נאמר לה כי נשים לא יכולות להיכנס לחדר הסגל הבכיר, שם אכלו המדענים הבכירים את ארוחות הצהריים שלהם. במשרתה החדשה גם לא היו לה יתרונות של מינוי או דרגה אקדמית. רוב עמיתיה לא העריכו את עבודתה הקודמת ולא הבינו שבפריז היה לה מעמד בכיר כחוקרת, גם משום שלא התעניינו בחקר הפחם.

עוד לפני שהגיעה לקינגס קולג', הובטח לה שחקר סיבי הדנ"א יהיה תחום המחקר הבלעדי שלה במעבדה. לצורך כך, עמד לרשותה סטודנט כעוזר מחקר. ואולם במהרה היא גילתה שעוזרו של סגן ראש המעבדה, מוריס וילקינס, חוקר במקביל את התחום הזה. פרנקלין כעסה מאוד על וילקינס, והתקררות יחסיהם תרמה להדרתה מהגילוי.

בתחילת ימיה בקינגס קולג' גילתה פרנקלין שהדנ"א קיים בשתי צורות: באחת המולקולה מכילה מים ובשנייה אין מים. היא גם פיתחה שיטה למדידת המבנה של שתי הצורות האלה. ההישג החשוב ביותר שלה היה צילום רנטגן של מולקולת דנ"א בצורת ה-X המפורסמת. וילקינס, שראה את הצילום הזה, הראה אותו לג'יימס ווטסון. ווטסון האמריקאי ופרנסיס קריק הבריטי חקרו את מבנה הדנ"א במשך קרוב לשנתיים. שניהם היו מדענים מבריקים, ושניהם היו אחוזים אובססיה לפענוח מבנה הדנ"א. חסר להם ידע מעמיק בכימיה פיזיקלית, אך לשניהם היו מעוף וכושר מחשבה מחוץ לקופסה.

ב-1953 הם הדהימו את העולם בגילוי שלהם. ההזדמנות שניתנה לווטסון לראות את צילום הדנ"א היתה קריטית, כי הנתונים שנראו בו סיפקו לווטסון את ההארה לגבי מבנה הדנ"א. ווטסון גם נכח בהרצאה של פרנקלין בנובמבר 1951, שממנה שאב רעיונות שסייעו לו בפענוח. במאמר שכתבו ווטסון וקריק הם שיתפו את וילקינס, ובכך נתנו קרדיט למעבדה שעמד בראשה, אולם לא ציינו שהממצא המכריע במחקר היה של פרנקלין.

ב-1962 קיבלו ווטסון, קריק וויליקינס  פרס נובל על המאמר שתיאר את התגלית. פרנקלין מתה ארבע שנים קודם לכן מסרטן, בגיל 38 בלבד. שמה לא הוזכר בטקס הענקת הפרס ונעדר גם מהמאמרים וההרצאות הרבות שלאחר מכן.

ההנחה בעולם המדע היא שווטסון וקריק הדחיקו בכוונה את חלקה של פרנקלין. בספר "הסליל הכפול" שפירסם ווטסון ב-1968, שבו תיאר את הגילוי מנקודת מבטו, הוא הציג את פרנקלין כחוקרת ממוצעת שלא הבינה את תוצאות המחקרים שלה. הוא לא רק המעיט ביכולתה המקצועית אלא ביקר את הופעתה החיצונית ואת אופייה ואף כינה אותה "רוזי המרשעת". אלא שהפרסום פעל כחרב פיפיות: לאחריו עלו תמיהות בעולם המדע בנוגע לתרומתה של פרנקלין לפענוח מבנה הדנ"א. ספרים ומאמרים החלו להיכתב עליה והיא זכתה לאהדה הולכת וגוברת גם מצד פמיניסטיות שהדגישו את השוביניזם שממנו סבלה.

בביוגרפיה "הגברת האפלה של הדנ"א" (הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2010) מתארת המחברת ברנדה מדוקס את אופיה הסוער והתחרותי של המדענית, ואת דרכה שהיתה רצופה בסכסוכים עם עמיתיה. הביוגרפית לא פסחה על כך שפרנקלין היתה קרובה מאוד לגילוי מעצם העובדה שהוא נעשה על סמך ממצאים שלה.

לפי הביוגרפיה, היתה סיבה לכך שפרנקלין לא עשתה את קפיצת הדרך המחשבתית - האופן שבו חונכה בילדותה, דבר שהקשה עליה להפעיל אינטואיציה ודמיון. "מאז ומתמיד היא חונכה, בילדותה, וגם כסטודנטית ומדענית, להציג את הדברים כפשוטם, לעולם לא להרחיק אל מעבר למה שמצוי בעדויות הקשיחות. זינוק נועז של הדמיון היה מנוכר לטבעה ממש כמו משיכת יתר מחשבון העובר ושב שלה, או לבישת שמלה אדומה בעלת מחשוף", נכתב בספר.

לדברי עדי מרקוזה־הס, מתרגמת הביוגרפיה, למרות תרומתה הרבה לגילוי מבנה הדי אן אי, אין לראות בפרנקלין מהפכנית. "למרות זאת, היא כן היתה פורצת דרך", היא אומרת. "היה בידיה נתון מאוד חשוב: הצילום של המולקולה של הדנ"א, אבל היא לא הבינה שבצילום הזה טמונה התשובה לחידה שהעסיקה רבים. היא היתה מרוחקת שתי פסיעות בלבד מהפתרון. היא היתה פורצת דרך של ממש בכל הנוגע לנשים בעולם המדע. היא לא היתה פמיניסטית במובן שאנו מכירים כיום, של לצאת בהצהרות נגד הדומיננטיות של הגברים, היא פשוט התעקשה לעשות את מה שהיא רצתה. היא אשה שהצטיינה בעולם של גברים, ולא היתה מוכנה שמישהו אחר יגביל אותה בגללה היותה אשה".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות