תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מדינה קטנטנה, עם 100% לחות ודירת יוקרה בפרויקט עם גנים תלויים ב-2.6 מיליון שקל

לכתבה
הנוף הנשקף מהבריכה בקומה ה-57 של מרינה סנדס ביי, מתחם שכולו מלון, קזינו וקניוןבלומברג

לי קואן יו הפך את סינגפור ממדינה חסרת משאבים לתאגיד משגשג, שבו השרים הם מנהלים שנמדדים על פי תוצאות והאזרחים הם לקוחות צייתנים. 
האם נמצא המודל למדינה האידיאלית?

47תגובות

אחרי שהות של כמה ימים בסינגפור מתחדדת ההבנה שזאת בכלל לא מדינה, זה תאגיד. אצלי המטבע נפל אחרי שסיפרו לי שהפרמטר שלפיו נמדדים ראש הממשלה ושריו הוא שיעור הצמיחה בתוצר, ושהם גם מקבלים בונוסים בהתאם. בסופו של דבר, הם משתכרים כמו מנכ"לים של תאגידים מצליחים - מיליוני דולרים בשנה.

כשמבינים שהכל מתארגן סביב השורה התחתונה של הפירמה - הצמיחה של המדינה - דברים שנשמעים מוזרים או חריגים בהתחלה נהפכים להגיוניים. ולא חסרות בסינגפור תופעות מוזרות: כמו סוכנות שידוכים שהקימה הממשלה כדי לסייע לאקדמאיות רווקות, איסור על מכירת מסטיקים וקנס של 10,000 דולר או מאסר של שלוש שנים על כניסה לרשת אינטרנט אלחוטית ללא רשות הבעלים.

כל מוסדות המדינה מוכוונים להגשים את הגידול בשורה התחתונה של העסק, והדרך ליעד עוברת במשיכת השקעות זרות, זיהוי מנועי צמיחה ודאגה לרווחת העובדים, כלומר האזרחים. סינגפור נקטה צעדים מרחיקי לכת כדי להשיג את היעד, והשיגה תוצאות: היא בנתה מערכת חינוך מצוינת, גם אם נוקשה (עדיין מקובל להכות תלמידים), ויצרה תנאים נוחים מאוד לחברות שיוכלו להירשם בה ולנהל ממנה את הפעילות שלהן מבחינת מיסוי וביורוקרטיה (עם מס חברות של 17%).

התחושה בסינגפור היא שמצד אחד נותנים לאזרחים את התנאים להיות העובדים הכי טובים ולהשתכר כמה שיותר, ומנגד כל הזמן דוחפים אותם להוציא כסף. חוויית הקניות ובזבוז הכסף - לרוב במחירים לא הגיוניים - היא חלק מהותי מהחיים. ברכבת התחתית, למשל, אי־אפשר להגיע מנקודה לנקודה בלי לעבור לפחות בשניים או שלושה קניונים.

לכל דבר בסינגפור יש מחיר, ושום זכות אינה מובנית מאליה. זאת מדינה שבה אזרחים שרוצים להיות בעלים של מכונית נדרשים להתחרות על הזכות במכרז, שעולה יותר מ-55 אלף דולר. כשמסתכלים על פרויקטים גדולים יותר, העלויות מזנקות. על הזכות להקים באי קזינו וקומפלקס בתי מלון, שלדון אדלסון שילם מיליארד דולר - ולאחר מכן נדרש להשקיע 6-7 מיליארד דולר נוספים בהקמת הפרויקט.

אם המדינה הצעירה, שחגגה השנה 50 שנה להיווסדה, היתה חברה ציבורית שנסחרת בבורסה, המשקיעים במניה היו בוודאי מרוצים. בשלוש השנים האחרונות דורגה סינגפור שנייה במדד התחרותיות העולמי של הפורום הכלכלי העולמי, במקום הראשון בדירוג המקומות שבהם הכי קל לעשות עסקים של הבנק העולמי (עם הובלה עולמית במדדים כמו התמודדות עם היתרי בנייה, הגנה על בעלי מניות מיעוט ואכיפת חוקים), ועם תוצר לנפש מהגבוהים בעולם - 56 אלף דולר ב-2014.

האיש שאחראי לתוכנית העסקית שהולידה את סיפור ההצלחה הסינגפורי הוא לי קואן יו, אבי האומה וראש הממשלה הראשון שלה, שהלך לעולמו במארס. מנקודת המבט שלו, כמי שקיבל לידיו מדינה מוכת גורל ונטולת משאבים, מדובר בסיפור הצלחה פנומנלי. לי לקח מדינה קטנטנה, בלי מי תהום ומשאבי טבע ועם מזג אוויר לח, והפך אותה לנמר אסיאתי עם אבטלה אפסית, מערכת בנקאות עולמית שוקקת, שיעורי פשיעה ושחיתות מהנמוכים בעולם ותחבורה ציבורית יעילה.

מפתה מאוד למתוח קווי דמיון בין ישראל לסינגפור: שתי מדינות צעירות וקטנות עם אוכלוסיה של מיליונים בודדים ומוקפות אויבים. שטחה של סינגפור, שהוקמה ב-1965, מגיע כיום ל-716 ק"מ. השטח גדל עם השנים, בעקבות ייבוש שטחים בים, שעליהם נבנו בעיקר קניונים. אוכלוסייתה מונה 5.3 מיליון איש, מהם 3.2 מיליון סינגפורים, חצי מיליון אזרחים במעמד קבע ו-1.4 מיליון זרים.

מהדורה מיוחדת בעקבות מותו של לי קואן יו. לקח מדינה קטנטנה והפך אותה לנמר אסיאתי
בלומברג

אך האתוס הלאומי של סינגפור שונה בעליל מזה של ישראל. הסינגפורים לא נלחמו על עצמאותם. למעשה, לא ממש היה עם סינגפורי. סינגפור היתה מחוז במלזיה, ולאחר תקופה עקובה מדם המלזים הוקיעו מתוכם את סינגפור, שנדרשה ליהפך לעצמאית. "פתאום, ב-9 באוגוסט 1965, היינו לבדנו בחוץ, מדינה עצמאית. התבקשנו לעזוב את מלזיה ולצאת לדרכנו בלי שיכוונו אותנו שלטי דרכים אל יעדנו הבא. האתגרים שניצבו בפנינו היו עצומים, ללא סיכוי לשרוד", כותב לי בספרו "מהעולם השלישי לראשון" (פורסם במקור ב-2000, יצא בישראל בהוצאת זמורה ביתן, בתרגום מיכל גולן).

לי נזכר בפרשנויות שפורסמו עם הקמתה של סינגפור, שניבאו לה אבדון. "רבים שעדיין לא נולדו או שהיו צעירים מדי כשעליתי לשלטון ב-1959 אינם יודעים כיצד נקרעה מדינה קטנה, נעדרת משאבים טבעיים, מהעורף הטבעי שלה (מלזיה), כדי לשרוד בעולם קשוח של מדינות לאום חדשות בדרום-מזרח אסיה. בעיניהם זה נורמלי שבפחות מ-40 שנה שינה הבנק העולמי את דירוגה של סינגפור ממדינה לא מפותחת למדינה מפותחת", כותב לי. מבחינת הסינגפורים, קפיצת המדרגה האדירה שעשתה המדינה, ממדינת ביצות עם תל"ג דומה לזה של בנגלדש למעצמה פיננסית, מחפה אולי חלקית על השלטון הלא מאוד דמוקרטי בה. מפלגת השלטון בסינגפור, PAP, לא פינתה את מקומה מאז הקמת המדינה.

לי הגדיר שלוש בעיות דחופות למדינה הצעירה: לזכות בהכרה בינלאומית בעצמאות סינגפור, להגן על המדינה ולהבטיח פרנסה לבני עמו. "הגעתי למסקנה שכדי לשרוד, עיר מדינה על אי בדרום-מזרח אסיה אינה יכולה להיות עוד מדינה ככל המדינות. יהיה עלינו לעשות מאמצים יוצאים מן הכלל כדי ליהפך לעם מלוכד, קשוח וסתגלן, שיוכל לעשות דברים טוב יותר ובזול יותר משכנינו", כותב לי. הנכס האסטרטגי שעמד לרשותו כדי להגשים את המטרה היה נמל ברמה בינלאומית במיקום אסטרטגי באחד מנתיבי הים הפעילים ביותר בעולם, כפי שהוא הגדיר אותו. "הנכס יקר הערך הנוסף שלנו היה בני עמנו - חרוצים, חסכנים, להוטים ללמוד".

מתחילת דרכה, סינגפור נבנתה עם משנה כלכלית סדורה, שחיברה בין אוכלוסיות שאין להן מטען היסטורי או תרבותי משותף - סינים, שמהווים שלושה-רבעים מהאוכלוסיה, הודים ומלאים - ונועדה להבטיח יציבות. "בני האדם מוכרחים להיות חדורי ביטחון שחסכונותיהם לא יתאדו באינפלציה או בפיחות של המטבע שלהם", כתב לי. "אילולא חילקנו מחדש את העושר שיצרו בני עמנו בתחרות של כלכלת שוק חופשי, היינו מחלישים את תחושת הסולידריות של תושבי סינגפור, את ההרגשה שהם עם אחד, החולק שותפות גורל.

ראש ממשלת סינגפור לי הסיין לונג, בנו של המייסד לי קואן יו
רויטרס

"צמיחה מתמדת מבטיחה יציבות, וזאת מעודדת השקעות היוצרות עושר. מכיוון שקיבלנו את ההחלטות מלכתחילה, כוננו מעגל מיטבי - הוצאות נמוכות, חסכונות גבוהים, הוצאות סעד נמוכות, השקעות גבוהות. צברנו נכסים במהלך 30 השנים האחרונות של צמיחה מזורזת, עם כוח עבודה צעיר יחסית. המדיניות שלנו דירבנה אנשים להמשיך להשתדל כמיטב יכולתם.

"יציבות מוניטרית, תקציב מאוזן ומסים נמוכים עודדו השקעות נרחבות ופריון עבודה גבוה (...) אלה סייעו לממשלה לממן תשתיות: כבישים, גשרים, שדות תעופה, נמלי מכולות, תחנות כוח, מאגרים ורכבת תחתית. בהימנעות מהוצאות בזבזניות שמרנו על אינפלציה נמוכה, ולא נזקקנו להלוואות במטבע זר.

"מאז שנות ה-60 היו לנו עודפי תקציב מדי שנה, חוץ מאשר ב-1985-1987, שבהן היינו במיתון. הוצאות הממשלה נאמדו ב-20% בממוצע מהתמ"ג, בהשוואה ל-33% בכלכלות ה-G7. לעומת זאת, הוצאות הפיתוח שלנו היו גבוהות בעקביות מאלה של מדינות ה-G7".

"רציתי חברה של בעלי בתים"

הממשלה הסינגפורית ניסתה להפוך את התושבים שתרמו לצמיחה שלה לשותפים להצלחה, באמצעות הטבות כלכליות. במידה מסוימת אפשר להשוות את האזרחים לעובדים שקיבלו אופציות בחברה ונהנו מאקזיט או מחלוקת דיווידנדים. כך למשל היה במקרה של חברת האוטובוסים הממשלתית, שהוקמה בסוף שנות ה-70 והונפקה בבורסה הסינגפורית. "היה לי עניין שיהיו כמה שיותר בעלי מניות, כדי שהרווחים יחזרו אל העובדים, שהם המשתמשים הקבועים בתחבורה הציבורית", כתב לי. "יתר על כן, ראיתי בכך גם תמריץ שלילי לתביעות להורדת תעריפי הנסיעה ולסבסוד ממשלתי לתחבורה הציבורית".

כך היה גם בהנפקת חברת הטלקום הסינגפורית, סינגטל, ב-1993. בהנפקה הוצע נתח מניות גדול של החברה במחצית שווי השוק שלהן לאזרחים הבוגרים. "עשינו זאת במטרה לחלק חלק מהעודפים שהממשלה צברה במשך שנות הצמיחה המתמדת שלנו. רצינו שהתושבים יחזיקו מניות בחברה סינגפורית רצינית, ושיהיה בידיהם נתח ממשי בהצלחת המדינה", כתב לי. בסופו של דבר, 90% מכוח העבודה הסינגפורי החזיק במניות של חברת התקשורת הלאומית.

"בחרנו לחלק מחדש את העושר בדרך של השבחת נכסים, ולא בסובסידיות לצריכה", כתב לי. "אלה שאינם שיאני הצלחה בשוק החופשי יקבלו בכל זאת פרסי תנחומים בעלי ערך על השתתפותם בתחרות של מרתון החיים. אלה שרוצים לבזבז יכולים למכור חלק מנכסיהם. מעטים בלבד בחרו לכלות את נכסיהם".

כדי להבטיח את הצמיחה הכלכלית של סינגפור, דאגה הממשלה להפוך את חייהם של האזרחים לכמה שיותר נוחים וטובים. אחת הדוגמאות הבולטות בתחום זה היא הדיור הציבורי, שפועל באמצעות רשות שנקראת HDB (Housing and Development Board). יותר מ-80% מאוכלוסיית סינגפור חיים כיום ב-900 אלף דירות ששייכות לדיור הציבורי. היא אחת המדינות היחידות בעולם שכמעט כל אזרחיה הם בעלי בתים, החל באוכלוסיות חלשות, שחיות בדירות 2 חדרים בסיסיות, ועד עשירי המדינה, שרכשו דירות 5 חדרים.

פרויקט הדיור הציבורי Pinnacle@Duxton. לי קואן יו רצה חברה של בעלי בתים
בלומברג

הדירות בסינגפור כוללות יחידה שבה חיה עוזרת שמטפלת במטלות הבית וגידול הילדים. לרוב אנשים לא מדברים על הנורמה הזאת, שכל משק בית משלם עליה כמה מאות דולרים בחודש (ועוד מס דומה לממשלה), אך במידה רבה היא זאת שמאפשרת למכונה הסינגפורית לעבוד כמו שצריך - ולייצר כמה שיותר כסף. כשאנשים לא מוטרדים ממטלות היום-יום, הם יכולים לעבוד יותר שעות ולטוס לעתים תכופות למדינות האזור למטרות עסקים.

הדיור הציבורי הסינגפורי שונה מהדימוי הישראלי של שיכוני עמידר מיושנים ומטים ליפול. הדוגמה הבולטת לכך היא קומפלקס הדיור Pinnacle@Duxton - פרויקט הכולל שבעה מגדלים חדישים בני 50 קומות, שבהם 1,848 דירות. הקומפלקס זכה בפרסים בינלאומיים, בין היתר הודות לגשרים שמחברים את הקומות ה-26 וה-50 בבניינים, שבהם נבנו גנים תלויים. הדירה היקרה ביותר בפרויקט נמכרה ב-646 אלף דולר. פרויקט נוסף הוא Treelodge@Punggol, שכולל בניינים ידידותיים לסביבה בגובה 16 קומות. החל ב-2014 הבניינים שבונה המדינה הם אקולוגיים יותר, ומקפידים בהם על ניהול אנרגיה, מים ואשפה בצורה יעילה, בין היתר באמצעות מיחזור מי המקלחת להדחת השירותים ונורות LED עם בקרת חיישנים שמזהים תנועה וחוסכים באנרגיה.

גם הדיור הציבורי היה חלק מתוכנית האב של לי. "רציתי חברה של בעלי בתים. ראיתי את ההבדלים בין בנייני הדירות הזולות להשכרה, שסבלו מתחזוקה גרועה ולכן היו מוזנחים, לבין הבניינים המטופחים, שהיו בבעלות דייריהם הגאים, והייתי משוכנע שאם לכל משפחה תהיה בעלות על דירת מגוריה, המדינה תהיה יציבה יותר", הסביר לי בספרו. לי התייחס ל"חוש בעלות אינסטינקטיבי" הטבוע באדם, שבא לידי ביטוי גם בתחום הדיור.

התוכנית לדיור ציבורי לוותה מתחילת הדרך בתוכנית מימון, שהתבססה על הלוואה לקניית דירה על בסיס סכום שצברו האזרחים בקרן חיסכון לפרישה. העובדים והמעסיקים הפרישו אליה בתחילה 5% מהשכר, ובהמשך עד 25% מהשכר, כך שבסופו של דבר החיסכון מגיע למחצית משכר העובד. כך, בראשית דרכה הממשלה יכולה היתה להגדיל את שיעור החיסכון של האזרחים בלי לפגוע בהכנסה הפנויה שלהם, הודות לצמיחה המהירה בתוצר, ולכן גם בשכר, של סינגפור.

מספר המבקשים לרכוש דירות ציבוריות עלה מ-3,000 ב-1967 ל-70 אלף ב-1996. בשנות ה-90, מחצית מהרוכשים היו בעלי דיור ציבורי שרצו להשתדרג. ב-1996 היו 725 אלף דירות ציבוריות, ש-9% בלבד מהן היו מושכרות והאחרות היו בבעלות פרטית. שוויין נע מ-150 אלף דולר סינגפורי לדירות קטנות ועד 450 אלף דולר לדירות מנהלים.

בשנות ה-70 הקימו תאגידים רב-לאומיים, כמו hp, פיליפס, טקסס אינסטרומנט, מוטורולה ומיצובישי, מפעלי ייצור בסביבת שכונות דיור ציבורי באזורים כפריים וחקלאיים. המפעלים העסיקו בעיקר נשים שהתגוררו בקרבת מקום, וסייעו להכפיל ולשלש את הכנסת המשפחות, כותב לי, ומספר על הקושי להעביר חקלאים ואיכרים לבנייני דירות. בתחילה, הוא מספר, חלקם העבירו לדירות את החזירים.

"לממשלה הסינגפורית יש תוכניות ל-2030"

אחת התכונות הסינגפוריות המרשימות היא היכולת להסתכל קדימה, לזהות אתגרים שיעמדו בפני המדינה ולהתאים להם פתרונות. היציבות הממשלתית מאפשרת גם להוציא אותם לפועל. "ב-20 השנים הבאות תואט הצמיחה הכלכלית שלנו, עם הזדקנות האוכלוסיה. הפתרון הטוב ביותר הוא למשוך מהגרים משכילים ומיומנים, כדי להגדיל הן את מאגר הכישרונות שלנו והן את התמ"ג וההכנסות", כתב לי בספר שפורסם ב-2000.

המצוינות של המגזר הממשלתי נובעת מכך שהצעירים במדינה מוכוונים מסוף בית ספר יסודי במסלול שמביא אותם למשרדים הממשלתיים. המתאימים נשלחים לאוניברסיטאות היוקרתיות ביותר בעולם על חשבון המדינה, ובהמשך מחכה להם משכורת שמתחרה עם המשכורות במגזר העסקי. חברי פרלמנט, למשל, רשאים לעבוד במקביל במשרה נוספת.

צ'יינהטאון. סינגפור נבנתה עם משנה כלכלית סדורה, שחיברה בין אוכלוסיות שאין להן מטען היסטורי או תרבותי משותף
בלומברג

"לממשלה הסינגפורית כבר יש תוכניות ל-2030. הם מסתכלים מה יהיו הדרישות ב-10-15 השנים הבאות מבחינת תשתיות ובאילו תחומים להתמקד. עם זאת, הם יכולים לשנות כיוון בקלות. הם לא מוגבלים בהוראות שאי־אפשר לשנות. הם כל הזמן משווים את עצמם לאבני דרך, מבצעים הערכת מדיניות ובודקים את ההשפעה על הכלכלה של מה שהם עושים ומשווים למדינות אחרות", אומר ניטין בהט, שותף וראש תחום סינגפור בפרוסט אנד סליבן, שעוסק בין היתר בייעוץ לממשלה הסינגפורית. בין התחומים שבהם מתמקדת הממשלה - פתרונות למי שתייה למדינה שאין לה מי תהום וההזדקנות המואצת של האוכלוסיה. לדברי בהט, כיום 6-7 אזרחים בגיל העבודה תומכים בכל אדם מעל גיל 65, אך תוך 10 שנים היחס יגדל ל-1-2 אנשים עובדים לכל פנסיונר. הזדקנות האוכלוסיה צפויה להחריף בעיות שקשורות לביטוח הלאומי במדינה, בנוסף לצמיחה בהוצאות הבריאות הלאומיות.

התכנון הסינגפורי ארוך הטווח נראה כמו חלום רחוק במדינה כמו ישראל, שבה השרים מוטרדים מיכולתם להיבחר מחדש בבחירות בעוד שנתיים, וחוששים לא לזכות לקצור את ההישגים של תוכניות עתידיות. "יש מפלגה אחת ששולטת מאז 1965. בדרך כלל יש לה רוב של 90% מהפרלמנט. זה מאפשר לממשלה לנוע בכיוון מסוים בלי לרצות גופים אחרים. במדינות דמוקרטיות כמו ישראל, הודו או ארה"ב קשה לקבוע מדיניות עקבית. כאן זאת לא בעיה לעשות שינוי, כי זה לא נהפך לעניין פוליטי", מסביר בהט.

הסינגפורים השכילו לאורך השנים ללמוד ממדינות אחרות, מתוך הכרה בכך שלא כל החוכמה ניתנה להם ושאפשר ללמוד מטעויות של אחרים. כך למשל, לי מספר שבסוף שנות ה-80 השר לפיתוח לאומי שלח לחו"ל משלחת מומחים שילמדו איך לבצע שיפוצים בבניינים ישנים כך שייראו דומים לבניינים החדשים, ואיכות הדירות תעלה בלי לפנות את הדיירים.

דוגמה נוספת שממחישה היטב את היכולת הסינגפורית המרשימה להוציא לפועל תוכניות היא התחבורה הציבורית. עם קצב התקדמות הקמת הרכבת הקלה בתל אביב נותר לנו רק לקנא. קו הרכבת התחתית הראשון במדינה נפתח ב-1987, ומאז בכל חמש שנים נחנך קו חדש ומתעדכנת התוכנית להסעת המונים באי. עד היום הונחו 178 ק"מ של מסילות רכבת, שעליהן נוסעים כל יום 2 מיליון איש. היעד הוא להגיע ל-360 ק"מ עד 2030.

"אף שחושבים שיש לנו תחבורה טובה, יש לנו עוד במה להשתפר", אומר ווסלי דראנג'ו, שהיה יו"ר ה-MRT, הרכבת התחתית של סינגפור. "אנחנו מקווים שתהיה תחבורה מצוינת עד כדי כך שלא נשתמש במכוניות פרטיות". כדי לקדם את מיגור התחבורה הפרטית, ממשלת סינגפור מקשה על רכישת כלי רכב - הזכות לרכוש כלי רכב עולה 55 אלף דולר, והיא ניתנת לעשר שנים, שבמהלכן ערך כלי הרכב יורד לאפס. מספר כלי הרכב על הכבישים קבוע - 700 אלף.

לדברי דראנג'ו, התחבורה היא מקור ההכנסה השני בגובהו בהכנסותיה של המדינה ממסים, כולל התשלום על המכוניות וכבישי אגרה שמניבים לממשלה מיליארדים. גם בתחום זה יש לממשלה תוכנית סדורה, האחרונה פורסמה ב-2013 והוצבו בה כמה יעדים: להגיע לכך ש-80% ממשקי הבית נמצאים במרחק של 10 דקות הליכה מתחנת רכבת, ש-85% מהנסיעות בתחבורה ציבורית (במרחק של 20 ק"מ ומטה) מסתיימות תוך 60 דקות וכי 75% מהנסיעות בשעות השיא ייעשו בתחבורה ציבורית. "כשהייתי יו"ר ה-MRT, המטרה היתה שהגעה ממקום למקום לא תימשך יותר מ-40 דקות, עם לא יותר מ-400 מטר הליכה ולא יותר מהחלפה אחת. אנחנו מתקרבים לשם", אומר דראנג'ו.

מנוע צמיחה מרכזי של סינגפור מבוסס על משיכת כישרונות למדינה הקטנה. "נדרש לי זמן מה להבחין במובן מאליו, שכישרונות הם הנכס יקר הערך ביותר של מדינה. בשביל מדינה קטנה ודלת משאבים כמו סינגפור, שאוכלוסייתה מנתה 2 מיליון תושבים בעת קבלת עצמאותה ב-1965, זה הגורם המכריע", כתב לי. בסוף שנות ה-70 הבחינו בסינגפור בתופעה של בריחת מוחות - כ-5% ממיטב המשכילים היגרו מהמדינה, לאחר שלא זכו להצלחה שהיו ראויים לה לפי הרגשתם.

כדי לאייש את המשרות שהיו דרושות לכלכלה הצומחת, יצאה סינגפור במבצע למשיכת צעירים אסיאתים בוגרי אוניברסיטאות בבריטניה, ארה"ב, אוסטרליה, ניו זילנד וקנדה. לאלה הציגו את סינגפור כמדינה שבה רמת ואיכות החיים גבוהות יותר מאשר במדינות המוצא שלהם, והם יוכלו להיטמע בקלות בחברה. כך קיזזה סינגפור את האובדן בכוח אדם. לפי לי, בסוף שנות ה-90 נכנסו לסינגפור פי שלושה כישרונות מאלה שעזבו אותה.

מבט על סינגפור. הסינגפורים השכילו לאורך השנים ללמוד ממדינות אחרות
בלומברג

כיום חצי מיליון זרים הם תושבים קבועים בסינגפור. רבים מהם עובדים בחברות הפיננסים הרבות שפועלות במדינה, חברות גז ונפט וחברות בתחומים נוספים שמנהלות מסינגפור את המטה שלהן בשוק הדרום-מזרח אסיאתי. 1.5 מיליון איש זרים חיים במדינה בלי מעמד, רובם עוזרות בית. לעתים, אזרחי סינגפור מתמרמרים על כך שהזרים תופסים את מקומות העבודה שלהם. לי היה מודע גם לבעיה הזאת.

"לא נוכל להרשות לדעות קדומות מיושנות לעכב את התפתחותנו כמרכז בינלאומי למסחר, לתעשייה ולשירותים", כותב לי. "מלבד שמרנות טבעית, בעיה נוספת היא החשש מתחרות על מקומות עבודה. הן ברמה המקצועית הן ברמות ברמות נמוכות יותר יש התנגדות לזרימת כישרונות פנימה. אמנם הסינגפורים יודעים שיותר כישרונות זרים ייצרו יותר מקומות עבודה, אך הם רוצים שאלה יפנו למגזר אחר, לא לזה שלהם. בלי הכישרונות הזרים, לא היינו מצליחים כל כך. אלפי מהנדסים, מנהלים ואנשי מקצוע אחרים שבאו מארצות אחרות עזרו לנו לצמוח. הם מהווים תוספה מגה-בייטים למחשב ששמו סינגפור".

"פחות תיאבון לסיכונים"

לאחר שמיצתה את הצמיחה מקליטה של חברות רב-לאומיות, מנוע הצמיחה של סינגפור לשנים הקרובות צפוי להיות משיכת חברות סטארט־אפ והצמחת חברות חדשניות. במסגרת הזאת לומדת סינגפור רבות גם מישראל. "אנחנו מאמינים שחדשנות היא מנוע לצמיחה בעתיד וליצירת מקומות עבודה באזור. סינגפור היא מדינה קטנה מאוד עם שוק מקומי זניח - לאף אחד לא אכפת מ-5 מיליון איש. אבל אנחנו מושכים סטארט-אפים מהעולם לסינגפור כדי להשתמש בה כפלטפורמה לשוק המזרח אסיאתי", אומר דיוויד טו, אחראי פיתוח בינלאומי באינפוקום, זרוע השקעות סינגפורית ממשלתית שמשקיעה 200 מיליון דולר בשנה בחברות סטארט־אפ.

"לממשלה בסינגפור יש תפקיד חזק בדחיפת הפעילות הכלכלית במדינה. רבים מהגופים, כולל קרנות וחברות גדולות, הן בבעלות ממשלתית. הממשלה משקיעה סכומים משמעותיים בקידום פרויקטים ומשיכת חברות רב-לאומיות שיקימו פעילויות ומרכזי פיתוח", אומר בהט. "עם זאת, החדשנות הלוקלית, המחקר והפיתוח לא משמעותיים. סינגפור התחילה כמדינה עם כוח עבודה זול, ואחר כך נהפכה למקום טוב למסחר, כי נתנו תמריצים ומסים נמוכים. כיום הממשלה מודעת לכך שהיא צריכה לקדם מו"פ וחדשנות, אז היא יצרה כמה תוכניות שיקדמו את הנושא". בין היתר, הממשלה הקימה חממות טכנולוגיה ויזמה הקמה של קרנות הון-סיכון להשקעה בחברות סטארט-אפ.

חלק ניכר מהפעילות בתחום נעשה בתוך האוניברסיטאות הסינגפוריות הגדולות, שבהן הוקמו מרכזי יזמות. "כדי לעודד יזמים, פתחנו קורסים על הקמת סטארט־אפ, אנחנו עורכים האקתונים (מרתונים של מפתחים) והתחלנו לשלוח סטודנטים לסן פרנסיסקו, שוודיה ובריטניה", אומר דיוויד טו, סמנכ"ל הטכנולוגיה (CTO) של אוניברסיטת NTU, שאחראי בין היתר על מסחור הידע שנוצר באוניברסיטה.

לדברי ד"ר לילי צ'אן, מנכ"לית NUS אנטרפרייז, הגוף באוניברסיטה שתפקידו לדאוג לפיתוח העסקי שלה ולעודד יזמות, בין היתר על ידי הפעלת אקסלרטור, "כשהקימו את הפעילות של NUS אנטרפרייז ב-2002, הבינו שצריך שלאוניברסיטה יהיה ממד נוסף מעבר לחינוך ומחקר - תרומה לכלכלה. אחת הדרכים היא באמצעות חברות סטארט-אפ שיצאו מהאוניברסיטה וטכנולוגיות שמבוססות על 300 פטנטים שרושמים בשנה באוניברסיטה".

במסגרת אחת התוכניות שוהים כעת 20 בוגרי אוניברסיטאות סינגפורים בישראל ומתמחים בחברות טכנולוגיה, במטרה לספוג את התרבות הטכנולוגית והיזמית. בכל רגע נתון, 1,000 סטודנטים סינגפורים משתתפים בתוכניות החילופים. לדברי צ'אן, 20% מבוגרי התוכנית המשיכו לעבוד בחברות סטארט-אפ והקימו חברות - שיעור שלטענתה מצביע על הצלחה.

בניגוד לחברות רב-לאומיות, שאפשר למשוך באמצעות סביבת מיסוי נוחה, גילו בסינגפור שקשה יותר להצמיח סטארט-אפים שמסתמכים על אופי יזמי, דנ"א שובר מוסכמות ומצוינות טכנולוגית והנדסית. "ככל שאתה מחונך, ככה יש לך פחות תיאבון ליטול סיכונים. יש חסם תרבותי לעבוד בסטארט־אפים בסינגפור. עלות המחיה גבוהה מאוד, וכסטארט־אפיסט לא תהיה לך משכורת גבוהה. המחיר החברתי על ההזדמנות להיות מעורב בסטארט־אפ גבוה כאן יותר מאשר בישראל או בקליפורניה. הדרך היחידה לשנות את הלך הרוח הזה היא להקים סטארט-אפים שיעשו אקזיטים גדולים, ככה שאנשים יבינו שהכסף או ההחזרים שעושים ממעורבות בסטארט־אפ גדולים יותר ממשכורת בבנק או בשירות אזרחי. השינוי הזה ייקח 5-10 שנים", צופה טו.

"יש לחץ משמעותי להצליח", מסביר בהט. "סטודנטים רוצים להצטרף לחברה רב-לאומית, חברה גדולה או לממשלה, כי המשכורות שם גבוהות. הסיכון בכניסה לסטארט-אפ חדשני, כשההחזרים לא מיידיים והחברה לא סלחנית לכישלון, הוא גבוה. אם סטודנט מקים סטארט-אפ שאינו מצליח במשך שלוש שנים, יחשבו שהוא כשלון והוא לא ימצא עבודה מאוד טובה". אחת הדרכים להתמודד עם הקושי היא יצירת תנאים נוחים ליזמים זרים, בעיקר ממדינות האזור שבהן יש רמות גבוהות של חוסר ביטחון, שמעודד יצירתיות ולקיחת סיכון, וירצו להעביר את הסטארט-אפים שלהם לסינגפור.

"אין חלום להפוך את סינגפור לסטארט-אפ ניישן", מרגיעה צ'אן. "בסינגפור יש חברות שירותים, ייצור, פעילות של תאגידים גדולים. הקונספט של הסטארט-אפים הוא עוד שכבה, בתקווה שיום אחד יצמח בסינגפור חד קרן (חברה בשווי מיליארד דולר, ע"א)".

תוכנית לאומית נוספת, שעליה הכריז ראש הממשלה לי שואנג יו, בנו של לי קואן יו המנוח, שואפת להפוך את סינגפור ל"אומה החכמה" הראשונה בעולם תוך עשור. לי הבן, בוגר מדעי המחשב ומתמטיקה, שהתפרסם בעולם בזכות תוכנה לפתרון סודוקו ששיתף בחשבון הפייסבוק שלו, הכריז בשנה שעברה על החזון שמטרתו להפוך את סינגפור למובילה עולמית, שתשפר את איכות החיים של אנשים ואת ההזדמנויות העומדות בפני עסקים.

סינגפור
רויטרס

הרעיון הוא לשפר את השירות לאזרח באמצעות טכנולוגיה. המשרד שמוביל את התוכנית נמצא בתוך משרד ראש הממשלה. בין הבעיות שהתוכנית נועדה לפתור באמצעות טכנולוגיה: העיור המואץ, הזדקנות האוכלוסיה, הגידול בביקוש לאנרגיה ב-37% עד 2035 והיסתמות הערים על ידי כלי רכב פרטיים.

אחת היוזמות הראשונות שאושרו במסגרת זאת היא התאמת החקיקה, כך שאפשר יהיה להשתמש בסינגפור בכלי רכב אוטונומיים, למשל במכונית שמפתחת גוגל. "הרבה מהשינויים הם במדיניות ורגולציה, לא רק פיתוח של טכנולוגיה", אומר סטיב ליאונרד, יו"ר IDA, הרשות לפיתוח טכנולוגיות מידע ותקשורת בסינגפור. "מוניות לא מתאימות לאיש בן 80 שצריך להגיע לקבל טיפול במרפאה, כי הוא לא יעמוד ויתפוס מונית ברחוב. אבל יכול להתאים לו שנשלח לו לבית כלי רכב אוטונומי שיאסוף אותו". כיום נחסמת בישראל כניסה של שירותים חדשניים בתחום התחבורה, כמו Uber X, מפני שהחקיקה מונעת זאת. בסינגפור מקווים להסיר את החסמים הרגולטורים, ולהפוך אותה לפורצת דרך עולמית שתאמץ ראשונה טכנולוגיות חדשות.

הממשלה הסינגפורית מקדמת את החיבור לרשת של כל אחד, בכל מקום, בכל זמן - כך שאפשר יהיה לספק שירותים חדשים לאזרחים. ואולם, לשם כך נדרשות גם תשתיות אינטרנט מתאימות, שבהן משקיעה הממשלה כיום, למשל פרישת רשתות אינטרנט אלחוטיות בכל תחנות וקרונות המטרו. "אנחנו יכולים לשפר את האפשרות להעביר שירותים חדשים, למשל מישהו שמאושפז היום בבית חולים וכבר מוכן לעזוב, אבל הרופא אומר שהוא צריך להשאר יום נוסף למעקב. ברמה הלאומית, אפשר היה לשחרר אנשים רבים אם הרופא היה מרגיש בנוח להמשיך לעקוב מרחוק. אבל לשם כך את צריכה להיות מחוברת כל הזמן. לכן אנחנו עובדים על פתרונות לחיבוריות בכל מקום. זה אתגר טכנולוגי אמיתי", אומר ליאונרד, וממחיש היטב את החיבור בין שירות חדשני, טכנולוגיה ותכנון ארוך טווח. הממשלה משתפת במסגרת הזאת פעולה עם גופים אזרחיים, בין השאר חברות הטלקום הלאומיות, מתוך הבנה שהפתרונות צריכים להשתלב במודלים העסקיים שלהן.

"קבלת נדבות נעשתה 
דרך חיים"

אין בכלל ספק שמבחינה כלכלית ופיננסית, סינגפור היא חברה מצליחה. אך גם יש מחיר לנס הכלכלי הזה, שמשלמים אותו בעיקר במחיר חברתי גבוה. הדוגמה הקיצונית היא בשירותי הבריאות הממלכתיים בסינגפור. לפי התפישה של סינגפור כגוף עסקי, אזרחים חולים או זקנים לא תורמים לצמיחה ולתוצר - ולכן מכבידים על הכלכלה. לכן, המדינה לא מעודדת מערכת בריאות לאומית עם זכויות מפליגות לאזרחים.

לי, שנחשף כסטודנט בבריטניה לשירותי הבריאות הממלכתיים במדינה, התייחס לנושא. "האמונה שכל בני האדם שווים ואין למנוע מאיש את הטיפול הרפואי הטוב ביותר היתה אידיאליסטית, אך לא מעשית, והובילה להוצאות תופחות", אמר לי על הניסיון הבריטי. לכן, המודל שאימצה סינגפור היה שירותי בריאות בתשלום, כדי שהמטופלים יתמידו בטיפולים. "חתרתי למנוע איבוד שליטה על תקציב הבריאות שלנו", כתב לי. לדבריו, שר הבריאות בשנות ה-70, לאחר ביקור בסין, שאף לתת לאזרחים טיפול שווה לכל בחינם. אך לי דבק בתוכנית שלו - לדאוג לכך שכל אזרח יפריש שיעור מסוים מקרן החיסכון שלו, שהגיע בסופו של דבר ל-6%, לכיסוי הוצאות בריאות.

המודל, כפי שתימצת אותו לי, הוא "שירותי בריאות טובים, ומניעת בזבוז כספי ציבור באמצעות השתתפות חלקית של הצרכן בתשלום. סבסוד שירותי הבריאות הוא הכרחי, אך הוא עלול להידרדר לבזבזנות שתהרוס את התקציב". גובה הסבסוד הממשלתי נקבע בהתאם למחלקה שבה בחר החולה להתאשפז - מחלקות שבהן הנוחות גדולה יותר והסבסוד נמוך יותר או מחלקות זולות בסבסוד גבוה. "אף כי לא נמנע מאיש טיפול רפואי חיוני, גם אין לנו נטל אדיר של הוצאות בריאות ולא תורים ארוכים לניתוחים", כתב לי.

המודל הסינגפורי מראה שמי שיש לו אמצעים ויכול להיות חלק מהמשחק הקפיטליסטי, מרוויח ונהנה מהצמיחה. לא בכדי אחד מכל שישה משקי בית במדינה מוגדר מיליונר. הבעיה היא עם אלה שנמצאים בשוליים, ולא הצליחו לעלות על הרכבת. לי התנגד נחרצות למודל מדינת הרווחה, ודגל בבלימה של צריכת יתר של שירותים ציבוריים מסובסדים. ומה עושים חסרי היכולות? יישארו לנצח בשולי החברה, שבה קיימים פערים גדולים בפיזור ההכנסות, כפי שמשתקף במדד ג'יני, שהוא גבוה יותר אף מזה של ישראל.

"תמיד יימצאו חסרי אחריות או חסרי יכולת, המהווים כ-5% מהאוכלוסיה שלנו", כתב לי. "אלה יפסידו כל רכוש שיהיה להם, בית או מניות. אנו משתדלים מאוד להביא אותם למצב של עצמאות מרבית, כדי שלא יידרדרו לבתי מחסה. וחשוב יותר, אנו מנסים להציל את ילדיהם מהמודל הלא אחראי של הוריהם. מיסדנו מנגנון של עזרה, אך כזה שרק מי שאין לו ברירה יבקש אותה. זאת גישה הפוכה לזאת שנהוגה במערב, שם מעודדים הליברלים באופן פעיל את האנשים לתבוע בלי בושה את המגיע להם, וגורמים להתפוצצות בעלויות הסעד".

סינגפור
רויטרס

"האמנו בסוציאליזם, בחלוקה שווה. אחר כך למדנו שמוטיבציה אישית ותגמול אישי הכרחיים לקיומה של כלכלה מניבה", טען לי, כשהקים את אחת המדינות הקפיטליסטיות בעולם. "כדי לאזן את התוצאות הקיצוניות של תחרות בתנאי שוק חופשי, היה עלינו לדאוג לחלוקה מחדש של ההכנסה הלאומית, באמצעות סבסוד הגורמים המשפרים את כושר ההשתכרות של האזרחים, כמו השכלה. היה צורך, כמובן, גם בדיור ובשירותי בריאות ציבוריים, אך לא היה קל למצוא את הפתרון הנכון לשירותי בריאות, לזכויות פרישה או לפנסיה".

"בעקבות מעקב אחרי העלויות הגדלות תמיד של מדינת הרווחה בבריטניה ובשוודיה, החלטנו להימנע ממערכת מתישה זאת. בשנות ה-70 הגענו למסקנה שכשממשלה לקחה על עצמה אחריות עיקרית לחובות הבסיסיות של ראש המשפחה, נחלש הדחף של האנשים להתאמץ לדאוג לעצמם. אנשים פטרו עצמם מעבודה למען רווחת משפחתם. קבלת נדבות נעשתה לדרך חיים. אנשים איבדו את הדחף להישגים מכיוון ששילמו יותר מדי מסים. הם נעשו תלויים במדינה לסיפוק צורכיהם הבסיסיים", כתב לי, שבתקופתו הופחתו המסים המשולמים במדינה. תקרת המס השולי ליחידים הופחתה מ-55% ב-1965 ל-26% ב-1996 ובוטל מס רווחי הון. שיעור המס המקביל למע"מ הוא 3%. "בהתחלה היו לנו שיעורי מס רכוש עושקים, שהיו מבוססים על הפילוסופיה הסוציאליסטית הבריטית שיש לחלוב את העשירים", כתב לי.

לי מסביר שלאחר שני דורות שבהם האזרחים צברו נכסים, התברר כי מודל מדינת הרווחה נכשל. בינתיים האזרחים הסינגפורים כבר לא רצו שחסכונותיהם האישיים ייכנסו למאגר כללי שממנו יחולקו קצבאות סעד. "לבעלי חסכונות ונכסים משמעותיים יש גישה שונה לחיים. הם יותר מודעים לכוחם ונוטלים אחריות על עצמם ועל משפחתם. הם אינם לוקים בתסמונת 'המזנון החופשי', שבה לאחר תשלום פרמיית ביטוח הבריאות, אתה צורך בדיקות וטיפולים רפואיים בלי חשבון, שלך או של הרופא שלך", כתב לי.

עוד מחיר שמשלמים האזרחים הסינגפורים הוא חיים במדינה לא דמוקרטית. אמנם נערכות במדינה בחירות, אך ההצבעה אינה אנונימית ואזורי הבחירה משתנים כל בחירות, כדי להבטיח את ניצחון מפלגת השלטון. "אם נרד מהתיאוריה למציאות - זאת מדינה בת 50 שנה שהתחילה עם בסיס קטן של אנשים, כמעט בפשיטת רגל. ב-25 השנים הראשונות בנו את התשתיות, כמו בתי ספר וצבא. דמוקרטיה זאת שאלה של תזמון וחינוך. כשכבר יש שירותים, מים וחינוך אפשר לדבר על זה. לא אם אדם לא יכול להאכיל את הילדים שלו. ב-50 שנה הראשונות מקימים את המדינה, ואז אפשר לדבר על הצעד הבא", אומר דראנג'ו, שמילא תפקידים בכירים בממשלה. "יש לנו חברה מאורגנת מאוד, שזה חשוב. אם יש לך הרבה חוצפה לא משיגים כלום", הוא מוסיף ברמיזה לאופי הישראלי, שאותו הוא מכיר היטב.

קשה שלא להשתאות מול המציאות הסינגפורית. מצד אחד, זאת מדינה אסיאתית לכל דבר, על הרב־תרבותיות שנוצרת ממיזוג בין אוכלוסיות סיניות, הודיות ומלאיות. מנגד, זאת מדינה מערבית ומודרנית לכל דבר, מלאה בגורדי שחקים ובכמות חסרת תקדים של חנויות מותגים, שעד לפני 50 שנה היתה איזור ביצתי שאף מדינה לא היתה מעוניינת בו. תחושת הביטחון האישי - להסתובב לבד או להשאיר ארנק או טלפון על שולחן ולקום בלי לדאוג - היא ללא תחרות.

אמנם סינגפור אינה דמוקרטיה, לפחות לא במובן המערבי הנאור שלה, אבל כשמדברים עם התושבים, הם לא מתלוננים - לא על כך שמפלגת השלטון לא מתחלפת ולא על כך ששירותי הרווחה מזניחים את חסרי היכולות. דווקא היציבות השלטונית היא זאת שמאפשרת להוציא תוכניות לפועל ולדאוג לאזרחים גם בטווח הארוך. כמי שחיים במדינה שבה אין תכנון לעתיד, לא מקפידים על קביעת יעדים ועמידה בהם ולא לומדים ממודלים בעולם, יש לנו לא מעט דברים שאפשר לאמץ מסינגפור. אולי המודל של מדינה שהיא עסק לא כל כך גרוע אחרי הכל.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות