תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה חושבים גרמנים כשפליטים סורים מסתובבים אצלם בלילה בחצר

לכתבה
מגרש המשחקים במחנה פליטים אלוונגן, גרמניהJoseph Khakshouri

בבסיס צבאי שננטש, סמוך לעיירה קטנה בדרום גרמניה, הוקם מחנה לקליטת פליטים ■ מיוחד: מה קרה לעיירה קטנה בגרמניה שנהפכה למחנה פליטים?

26תגובות

בשולי כביש הכניסה לעיירה אלוונגן צועדים הולכי רגל לאורך כל שעות היום והלילה. אלה פליטים שיוצאים מהמחנה שלהם לטייל עם עגלת ילדים, לקנות אוכל או לארגן כרטיס SIM לסלולרי. הם עוברים במדרכה הצרה שבין הכביש לשדות הירוקים שמשתרעים עד לאופק, כשמכוניותיהם של התושבים הגרמנים חולפות על פניהם במהירות.

25 אלף תושבים גרים באלוונגן שבצפון מדינת באדן־וירטמברג בגרמניה. יש בה מרכז מימי הביניים, כמה כנסיות ומדרחוב קטן. אבל קולות המלחמה מהמזרח התיכון נשמעים בה היטב כיום.

בשולי העיירה, בבסיס צבאי נטוש, הוקם מחנה לקליטת פליטים. המחנה תוכנן עוד לפני גל הפליטים של הקיץ, והיה אמור לקלוט כ–1,000 איש לכל היותר. אך בשיא גל הפליטים הצטופפו במקום כ–5,000 איש, באווירה מתוחה שגם עוררה מעט תקריות מתוקשרות של קטטות, שהסתיימו במהירות.

ברנד סטטר, בלונדיני ארוך שיער בן 40 שנראה צעיר בהרבה מגילו, מנהל מלון משפחתי קטן שהקימו הוריו בכניסה לעיירה. הוא מחזיק בעמדה מפתיעה על הפליטים שחולפים בכביש לידו. "טוב בשבילנו שיש כאן יותר מגוון של אנשים. העיירה הקטנה והמנומנמת, שכולם בה די דומים ולא יוצאים הרבה מהבית, נראית פתאום כמו עיר גדולה. נכון שיש גם הרבה אי־ודאות, אבל זה אירוע שיכול להוביל לעתיד טוב. למרבה הצער, הפליטים כנראה לא יישארו כאן ויעדיפו לעבור לערים גדולות, וכך לא נוכל ליהנות מהם בעתיד".

חדר האוכל במחנה לקליטת פליטים אלוונגן, גרמניה
Joseph Khakshouri

סטטר לא ביקר במחנה, אבל אירח במלון שלו רופא סורי ובתו, שקיבלו טיפול בבית החולים הסמוך. "הפליטים מאוד ידידותיים", הוא אומר. "אולי הסיבה לכך היא רצון להיראות נחמדים, אבל אתה מרגיש שזה גם בלב שלהם. גם בקרב הגרמנים זה יצר תופעה חיובית של מודעות פוליטית גוברת". הוא מספר כי "אלוונגן קלטה מהגרים בשנים קודמות, יש כאן מסעדות איטלקיות, סיניות. נכון שעכשיו האתגר גדול יותר, הסורים באים מתרבות שונה ומדובר במיליון איש, אבל זה אפשרי. מרקל אולי הופתעה בהתחלה מכך שההודעה שלה שגרמניה תקבל כל פליט יצרה כזה גל גדול. אבל גם היא יודעת שצריך עוד צעירים, שגרמניה מזדקנת. למשל, הודיעו שאין עכשיו מספיק מורים, וזה דרוש במיוחד בשביל לימודי גרמנית לפליטים".

על החששות מהפליטים אומר סטטר כי "צעירים מודאגים פחות, מבוגרים חוששים יותר, אבל בדרך כלל פחות מטרור ויותר מענייני תעסוקה וארגון. יש חשש שהימין הקיצוני יתחזק, וזה קורה בינתיים בעיקר במזרח גרמניה, כנראה כי שם פחות מכירים פליטים".

1.05 יורו לשעה

במחנה, שגודלו כמו שכונה קטנה, מתגוררים כיום כ–3,000 פליטים ומהגרים, בעיקר מסוריה, הודו ואפגניסטן. רבים מהם נראים מודאגים ומותשים, בגלל חוסר הוודאות מהעתיד והקשיים המצטברים. אבל יש גם לא מעט שמחת חיים, עם ילדים רוכבים על אופניים וגולשים ברולרבליידס, שהתקבלו מתרומות של גרמנים. יש גם מי שמצלם את עצמו לסלפי על רקע המחנה. באופן כללי, כמעט לכל אחד יש מכשיר סלולרי.

“מגיעים לכאן הרבה עיתונאים, חלקם שואלים שאלות מוזרות", מספר מנהל המחנה, ברטהולד וייס. "למשל, למה לכל פליט יש טלפון סלולרי, למה הם דואגים כל הזמן לקנות כרטיס SIM. הם לא מבינים שבלי סלולרי אי־אפשר לנווט לאורך כזו דרך ארוכה, או לשמור מכאן על קשר עם המשפחה".

חלק מהפליטים שמחים פחות לדבר עם עיתונאי. אולי בגלל השפה, אולי כי התעייפו משאלות, וייתכן גם שהם מעדיפים לא לפלוט שום משפט שעלול לסבך אותם.

וייס, 53, נולד באלוונגן וחי בה כיום עם אשתו ושני ילדיו. הוא עובד כבר 30 שנה בשירות הציבורי באזור, ולפני כשנה קיבל את תפקיד מנהל המחנה החדש. הוא מסתובב במחנה כבעל בית במובן החיובי, ידידותי לכל עובד או פליט, שופע קסם אישי — וחדור תחושת שליחות עמוקה. ב—17 השנים האחרונות הוא חבר במועצת העיר מטעם מפלגת הירוקים, יש לו חיבה לשירים משנות ה–60 ובמשרד שלו מונחת גיטרה.

וייס ממוקד מאוד בפרטים הקטנים ביותר באתגר המסובך של ניהול המחנה, שאליו גם מגיעים — לרוב עצמאית, ברכבת — עשרות פליטים ממחנות אחרים, שבהם אין את שירותי הרישום הקריטיים, שבלעדיהם אין לפליטים כל סיכוי להישאר בגרמניה.

יש במחנה סוגים רבים של מגורים: אולמות עם מיטות שדה מופרדות בסדינים, מסדרונות של חדרים ששימשו בעבר את החיילים (“אחת הבעיות שלנו היא להסביר לחלק מהפליטים שהמקלחת היא לא שירותים"), אוהלים מחוממים או האנגר קצת קריר יותר (“17 מעלות, לא 25 כמו במקומות אחרים").

האנשים יכולים לצאת ולהיכנס 24 שעות ביממה, והם אכן עושים זאת (“אבל נרשמים ביציאה. יש כאלה שמנסים לנסוע למקומות אחרים, שם יש להם משפחה או חברים. אז מחזירים אותם").

המדרחוב במחנה פליטים אלוונגן, גרמניה
Joseph Khakshouri

במחנה כ–300 עובדים — במינהלה, בניקיון ("רובם מחברות קבלניות") וברישום הפליטים, שהוא תהליך ביורוקרטי ארוך ורב־שלבים שכולל ראיון גורלי ("אין לנו מספיק עובדים לתפקידים האלה"). יש במחנה מרפאה, גן ילדים, מגרש כדורגל שנשאר מימי הבסיס הצבאי ומכבסה מרכזית (“תוך כמה שעות") ובה גם מעט עובדים מקרב הפליטים (“שמקבלים 1.05 יורו לשעה").

חלק מעשרות המתנדבים, רובם אנשי אלוונגן, עובדים במחסן גדול שבו מרוכזים אלפי פרטי לבוש מכל סוג, שבתחילה היו מגובבים בערימות (“אנשים הביאו כל מה שהיה להם בבית. חלק דברים טובים, אבל גם בגדים מלוכלכים, קרועים"). בעזרת חיילים מוינו הבגדים לשורות ארוכות וממוספרות היטב של מאות ארגזי קרטון. אחרי שהם עומדים בתור, כמו בכל שירות שניתן במחנה, הפליטים מגיעים למחסן כדי לבחור לעצמם בגדים ("בהפרדה בין נשים לגברים, זה גם מסיבה דתית").

בשבילים ובכבישים מסתובבים עשרות שומרים וסדרנים, וגם רכב משטרה מפטרל ונעמד בצומת בחוץ. “כדי שמי שמוטרד באלוונגן ירגיש שיש מי ששומר עליו. אבל לאנשים שפוחדים מהפליטים או מטרור אין סיבה הגיונית לכך", אומר וייס.

על הקטטות שהיו במחנה, אומר וייס כי "היו לנו שלוש־ארבע תקריות, שהתחילו בדרך כלל בתור לחדר האוכל, כשאנשים חשבו שמקפחים אותם כי הם מהמוצא הלא נכון. כמובן שבכל פעם אלה היו אנשים ממוצא אחר. אבל המקרים הסתיימו מהר, ועם מעט פצועים קל מאוד. למדנו מאז להקפיד על מנות אוכל שוות לחלוטין, וגם השומרים אצלנו ערניים".

רומן בין פליט למתנדבת

באסיל, חייכן וסבלני, בן 21 מדמשק, נמצא כבר שלושה חודשים בגרמניה. הוא הגיע לאלוונגן ליום אחד ממחנה אחר, בשביל תהליך הראיון לבקשת המקלט שאינו ניתן במחנה שבו הוא גר. באסיל מספר שיצא מסוריה בטיסה לטורקיה (“אבא שלי עובד בשדה התעופה בדמשק, אבל אם יגיד שהוא רוצה לטוס יהרגו אותו"). הוא עבד בטורקיה תשעה חודשים וחסך 2,500 דולר ("הסכום המקובל") שממנו שילם למבריחים 1,500 דולר. "אם יש לך 20 אלף דולר, אתה יכול לטוס מביירות ישר לאירופה. אחרת אם תנסה לעלות על טיסה כזו יגידו לך פאק אוף", הוא אומר.

"השיט מטורקיה ליוון היה היום הכי ארוך בחיים שלי. המנוע הפסיק לפעול באמצע, לקח לנו שעתיים לייבש את הסלולרי כדי להתקשר למשמר החופים היווני", הוא מספר את הסיפור שוודאי שיחזר פעמים רבות, אבל מתעקש על כל פרט: "61 אנשים בסירה של 8 מטרים, אתה יכול לתאר לעצמך?"

אחר כך עבר את המסע ברגל וברכבות מיוון לגרמניה, עם שני בני דודים וחבר, וכיום הוא מצפה לבן דוד נוסף שעדיין נמצא בטורקיה. "אני מאמין שיהיה בסדר. הגרמנים עושים מה שהם יכולים. האווירה מבחינתי כרגע אופטימית, אבל ההרגשה של הרבה אנשים במחנות נהיית יותר גרועה. הצפיפות גדלה, חוסר הוודאות גדל", הוא אומר. "הייתי רוצה לחזור לסוריה, אבל יש לי סיכוי להתחלה חדשה כאן", הוא מוסיף בחיוך. "אני עכשיו עם האהבה שלי. במחנה הקודם התחלתי רומן עם מתנדבת גרמניה. זה היה יוצא דופן, אבל נתתי אנרגיה לעוד אנשים".

ווייסאם וקייס מתוניסיה הם שניים מהשומרים והסדרנים במחנה, עובדים של חברה קבלנית שנשכרה על ידי הממשלה. לבושים באפודים זוהרים, הם מנהלים שיחה חברית בערבית עם אחת הפליטות. באנגלית קשה להם להתבטא, אבל הם משתדלים מאוד ומופתעים לשמוע שאני מישראל. קייס גר בגרמניה חמש שנים (“יש לי אשה גרמנייה וילד קטן"), וויסאם חדש יותר. הם גרים בסקסוניה שבמזרח גרמניה, ישנים במלון, ופעם בשלושה שבועות מגיעים הביתה.

“גרמניה טובה, אפשר למצוא עבודה אם יודעים את השפה", חולק קייס את העצות שהוא מחלק לתושבי המחנה כפליט ותיק יותר. "אבל הפליטים שמחכים לתשובה על בקשת המקלט שהגישו נמצאים באי־ודאות ומודאגים. הם רוצים הכל מהר, להגיע לבית ולעבודה. הם לא מכירים ולא רגילים לביורוקרטיה הגרמנית. צריכים להיות סבלניים, זה לוקח זמן".

"חברים חוששים 
לבקר במחנה"

במחנה עובדת מ', פסיכולוגית תושבת אלוונגן שמפעילה מתנ"ס מאולתר עם כמה מכשירי כושר, שולחן ביליארד, פינת ציור ושיעורי גרמנית מאולתרים. היא לא רוצה להזדהות בשמה, אבל גאה מאוד בעבודה שלה.

"בשבילי זאת העבודה החברתית הכי משמעותית. כולנו חלק מעולם אחד. אני לא מתעסקת יותר מדי בפוליטיקה אבל יש בסוריה מלחמה קשה, מפציצים אותם מכל העולם. זה חייב להיפסק ולא נראה שזה יקרה, האנשים בורחים וחייבים לדאוג להם", היא מנסחת את העמדה שלה. “אני מנהלת את המרכז הזה לבד. מתעקשת שכאן לא יהיו שומרים, אבל יש כאן כללים וכולם מכבדים אותי, דווקא כי אני אשה. אני מדברת עם הפליטים אנגלית, יודעת קצת ברכות בערבית, וכשאני מתעצבנת זה יוצא בגרמנית", היא צוחקת.

היא סבורה שיש סיכוי לשלב את הפליטים ומספרת כי "יש לי חברים שלא הגיבו טוב לכך שאני עובדת כאן. חוששים וזה טבעי, כי מדובר בתרבות אחרת. אבל חברים שהגיעו לבקר במחנה עברו חוויה משמעותית כשהבינו מה קורה כאן ומה אני עושה".

מגרש המשחקים במחנה פליטים אלוונגן, גרמניה
Joseph Khakshouri

על הקיר באחד החדרים תלויים ציורים של ילדים, שעמוסים בדגלים השונים של המדינות שמהן הם באים. מ' מראה ציור עם דגל של המורדים, ברכה בערבית לסוריה — "עוד נשוב אלייך אינשאללה" — ותמונה של איש תלוי (“הם אומרים שזה אסד").

“אחר כך ביקשתי מהם לצייר את הדגל האישי שלהם. חלק ציירו את דגל גרמניה, ואחרים דגלים צבעוניים בכל צבעי הקשת", היא מוסיפה. “ברור שהפליטים מקווים לחזור למדינות שלהם. הלוואי שזה יקרה. הם מדברים אתי המון על יסמין, מהפכת היסמין, האביב הערבי", היא אומרת כשדמעות בעיניה.

"ההזדמנות שלנו לעזור"

וייס מכין קפה ("מסחר הוגן") במטבח של בניין ההנהלה, שעל הדלת שלו הוצב שלט ברור: "אין כניסה לפליטים, אין מתורגמנים". עובדות המינהלה שנמצאות שם מבררות אתי בצחוק אם גם אני רוצה לבקש מקלט.

פרויקט הדגל שלו הוא הקמה של מגורים חדשים לכ–1,000 פליטים בשטחי מחסנים במחנה, מעין שרשרת של דירות קטנות, מחופות עץ, עם שירותים מרכזיים, בהשקעה של 5 מיליון יורו. כשווייס מסביר מדוע גרמניה היא המדינה היחידה בעולם המערבי שהקימה מערך כה גדול לטיפול בפליטים, הוא מערב בין הנימוקים ההומניים לשיקולים הכלכליים של מחסור בידיים עובדות ושמירה על זרם מספיק של מסים שיוכל לממן את המערכת הסוציאלית הנדיבה של גרמניה. אך כמו גרמנים רבים, מכריע כי השיקול האנושי הוא החשוב יותר מבחינתו.

"אחרי מלחמה העולם השנייה, גרמניה למדה שיש חובה לסייע לאנשים במצוקה. אנחנו זכינו מאז ל–70 שנה של שקט, בלי פצצות. זה איפשר לנו לצמוח יפה, לקבוע רגולציה לכל פרט קטן, עד לרמת הכפתור במעיל. עכשיו אנחנו יכולים לעזור למי שצריך, והחובה הזו גם מעוגנת בחוקה שלנו".

ברגע יוצא דופן של כעס הוא מותח ביקורת כי "מדינות אחרות לא פועלות כך. שווייץ סגרה גבולות. אומרים שזה חכם, אבל ככה שווייץ מנעה עזרה גם במלחמת העולם השנייה". ויש לו גם טענות לגרמניה: "גרמניה סוחרת עם דיקטטורים, עוזרת לקדאפי, עוזרת למשטרים לא חיוביים במזרח הקרוב — בכל מקום שאפשר לעשות עסקים לא שואלים שאלות. עכשיו סוגרים את הגבול בטורקיה, וכולם מפציצים בסוריה: רוסים, אמריקאים, צרפתים, ישראלים. האנשים שם נותרים בלי מוצא".

זרים מסתובבים בלילה

במדרחוב המרכזי הקטן של אלוונגן, ששבועיים לפני כריסמס כבר מקושט במנורות, עצים וסנטה קלאוסים — רוב החנויות נסגרות ב–18:00 בדיוק. בשעות הערב מסתובבים במדרחוב הרבה יותר פליטים סורים מתושבים מקומיים, ובהם מוחמד, פליט בן 18 שהגיע רק לפני שבוע לגרמניה עם משפחתו. הוא בא לעיירה "לעשות קניות, ולראות כמה גרמניה מדינה יפה". הוא חוזר על אמירה רווחת בקרב הפליטים, כי הוא מתכנן ללמוד הנדסה אזרחית, ומקווה לחזור לסוריה כדי לבנות אותה מחדש, אבל לא יודע אם זה יהיה אפשרי. ריינר קאמפ, עובד בבית מרקחת, מסתייג מהפליטים, אבל בעדינות יחסית: "לי אישית אין שום בעיה אתם. אבל הדברים משתנים כל הזמן. בהתחלה אמרו שיהיה כאן רק מחנה רישום, אחר כך התברר שחלק גם נשארים לגור בעיר אחרי שקיבלו אישור שהייה. יש אנשים שפוחדים. רואים אנשים זרים מסתובבים בלילה וחוששים". ואכן תושבים אחרים בעיירה מפגינים חשדנות, מסרבים לענות לשאלות, לא רוצים לנקוט עמדה.

בעלת הבית בחנות כלי בית במדרחוב לא רוצה להזדהות בשמה, אבל מספרת בהתרגשות כי הגיעה עם עשרת העובדים שלה למחנה כדי לערוך לפליטים יריד חג מולד. "יש שם אנשים במצב קשה. אני לא יודעת מה יהיה אתם בעתיד, אבל אני גם לא יודעת מה יהיה בעתיד שלי או של הילדים שלי", היא מוסיפה בחיוך שמסווה מנה גדושה של עצב.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות