עדכונים

בבתי החולים מצליחים להשאיר את הקונפליקט בחוץ / רוני לינדר גנץ

לבתי החולים בירושלים יש פוטנציאל להיות חבית אדירה של אבק שריפה בימים מתוחים אלה: צוותים המורכבים מערבים ומיהודים, חולים ממזרח העיר ומערבה, מחבלים פצועים שמטופלים לצד קורבנותיהם, וכל זאת על רקע החרדה הכללית והתחושות הקשות ברחוב - אלה החומרים שמהם עשוי קונפליקט קשה.

אבל בניגוד לאינסטינקט הראשוני, שיחה עם המנהלים של שני בתי החולים הירושלמיים - הדסה ושערי צדק - מגלים תמונה מפתיעה, אולי אפילו בועתית משהו, של המציאות בתוך בתי החולים.

"אחד המקומות שבהם באמת רואים שדו־קיום עובד הוא בבתי החולים", אומרת ד"ר אסנת לבציון קורח, מנהלת בית החולים הדסה הר הצופים. "כשמסתכלים על עובדים, על צוותים, רואים שכשאתה עובד עם האדם באשר הוא אדם - כל הדעות הפוליטיות נשארות בחוץ. אנשים שמתגוררים בהתנחלויות וערבים שמגיעים מהגדה או ממזרח ירושלים - כולם באים לעשות דבר אחד - לרפא. וכשאתה מכיר אתה לא שונא".

נשמע אוטופי, כמעט מוגזם. העוינות שבחוץ לא מחלחלת פנימה?

"אני יודעת שזה נשמע כך, אבל זה אמיתי. כשרואים את זה קורה בפועל אפשר להבין שזה אפשרי: חוגגים יחד את השמחות ואת המקרים העצובים. כי אנשים בסופו של דבר הם אנשים, ובבתי חולים מצליחים להשאיר בחוץ את הקונפליקט. אנחנו מאוד גאים בזה".

גם פרופ' יונתן הלוי, מנכ"ל שערי צדק, מתאר מצב דומה: "בצוותים הרפואיים שמורכבים מערבים ויהודים יש הרמוניה", הוא אומר. "אני בטוח שלאנשי הצוות הערבים יש רגשות לאומיים מפותחים, אך התרבות שהטמענו היא שזה לא בא לידי ביטוי בבית החולים. השבוע, באירוע רב־נפגעים, אחד הרופאים שטיפלו בפצועים היה מומחה צעיר שהשעיתי מהעבודה במהלך צוק איתן, לאחר שהוא פירסם פוסטים בעייתיים (פוסטים נגד צה"ל ונתניהו; רל"ג) בפייסבוק. האירוע הזה מאחורינו, והוא טיפל בפצועים במסירות רבה".

ומה קורה בין החולים? הם לא מכירים אחד את השני, והם מגיעים עם כל המטען מהבית. לא מתפתחים עימותים ביניהם?

"בין החולים יש פה ושם מתיחויות, ואנשי הביטחון רגישים מאוד וערניים, אבל עד כה לא נתקלנו בתקריות גדולות או היתקלויות משמעותיות", אומרת לבציון קורח. "הם לא באים להפגנה עכשיו. הבסיס הוא נכון ערכית ואיתן, ולכן עובד. ואני באמת כל הזמן אומרת שהדו־קיום עובד".

לדבריה, "אחד הסמלים היפים הוא הווילון במחלקת ילדים. סיפר לי אחד הרופאים במחלקה שאתה בא לבית חולים, ואין לך ברירה, אתה שעות יושב ליד הילד ומתחיל לשוחח. בהתחלה הווילון בין המיטות סגור, ואז אתה פותח ומבקש שנייה לשים לב כי אתה הולך לשירותים לכמה דקות, ואז הווילון נפתח מעט, יותר ויותר - ומתחיל שיח, ומתחילים להיווצר קשרים. אותו אדם שהכיר אולי לראשונה בחייו ערבי או יהודי או חרדי או חילוני - זה עושה משהו".

"צריך להבין שבתוך בית החולים האווירה היא אחרת", אומר גם הלוי. "זו אווירת בית חולים, כולם מאוחדים בגורל משותף. טופלו אצלנו אנשי ימין קיצוני למשל, ולא היה לדעות שלהם כל ביטוי בתוך בית החולים".

אך גם אם אין עימותים, בשטח ניכר כי ערבים ממזרח ירושלים לא מרגישים בנוח או חוששים להגיע לבית החולים. הלוי מדווח על ירידה דרמטית במספר היולדות שמגיעות לבית החולים ממזרח ירושלים, למשל: "בדרך כלל 12.5% מהיולדות שלנו הן ערביות. עכשיו אין כמעט יולדות ערביות בבית החולים - יש ארבע בלבד כשביום רגיל יש כ–25 יולדות ממזרח העיר". בהדסה מדווחים על מצב דומה.

וכיצד מתמודד בית החולים עם מקרים של גזענות מצד חולים כלפי אנשי צוות רפואי - החל בעוינות ועד סירוב לקבל טיפול מרופאים או אחים ערבים? "פה ושם יש חולים שמסרבים לקבל טיפול מידי ערבי", אומר הלוי, אך מסייג כי "זה מאוד נדיר. אולי מקרה אחד בשנה". לדבריו, אין כל סובלנות מצד בית החולים לתופעה: "אם זו מרפאה (שבה אין דחיפות רפואית מיידית; רל"ג), ההוראה החד־משמעית שלי היא לא להיענות לבקשת המטופל. היה לנו מקרה של אשה שלא רצתה לקבל טיפול מגסטרואנטרולוג ערבי מעולה שעובד אצלנו. הודענו לה שאנחנו לא מאפשרים לה לפסול אותו על רקע גזעני".

ואם זה יקרה בחדר מיון, כשאין לכם אפשרות להגיד למטופל "לך הביתה"?

"אם זה קורה בחדר מיון במצב חירום אנחנו נתנצל בפני העובד על כך שהוא נאלץ לספוג את זה, אבל אנחנו לא נלחץ על פצוע שמגיע מפיגוע ומפחד לקבל טיפול מאיש צוות ערבי".

לבציון קורח: "אם יגיד לי מטופל שהוא לא מוכן לקבל טיפול מערבי, אגיד לו שהוא לא יקבל אצלי טיפול. אבל זה כל כך נדיר שאלי, כמנהלת בית חולים, זה מעולם לא הגיע".

בימים האחרונים חטף מנכ"ל מד"א, אלי בין, אש קשה מהגולשים ומפוליטיקאים מהימין לאחר שהבהיר בראיון בערוץ 10 כי "אנשי הארגון אינם עורכים הבחנה בין פצועים בזירות הפיגועים, ומטפלים תחילה בפצוע שמצבו קשה יותר - גם אם הוא המחבל". בתי החולים הירושלמיים הם אלה שמקבלים גם את המחבלים הפצועים, ולפעמים ממש נאבקים על חייהם.

מבחינתם, אין בכך כל דילמה: "אנחנו בית חולים, יש לנו משאב מוגבל של טיפול נמרץ ומה שקובע זה המצב הרפואי. היום, בחלק מהמיטות האלה שוכבים מחבלים", אומרת לבציון קורח. "זה ברור לנו לגמרי. ברגע שהפצוע הגיע פצוע - מטפלים באדם, ולא שואלים מי, למה, כמה ואיך. אחרי זה שרשויות החוק יעשו אתו מה שצריך. אלה הערכים של הרפואה ואנחנו מאוד שלמים אתם". גם הלוי סבור כך: "אנחנו מטמיעים תרבות שבה אדם שעובר את מפתן בית החולים הוא קודם כל פציינט, והמחויבות שלנו לטיפול בו היא לפי הקדימות הרפואית. אם היה נוצר מצב של מחבל במצב מסכן חיים מול חולה אחר בסכנת חיים אני מניח שלא היינו מעדיפים את המחבל, אבל אני מקווה שלא ניקלע למצב כזה כי שערי צדק הוא בית חולים מספיק גדול ומצויד כדי שלא ייווצרו דילמות הרות גורל כאלה".

עם זאת, מטבע הדברים הטיפול במחבלים לא נטול קונפליקטים: "כבר היתה תקרית שבה אדם ישב בהמתנה ל–CT בגלל חשד לאפנדיציט, ואז הגיע מחבל במצב קריטי, הוכנס לבדיקה לפניו וכתוצאה מכך התארך זמן ההמתנה. אשתו של החולה התנפלה על איש הצוות מדוע בעלה ממתין בגלל טיפול במחבל, אך זהו אירוע חריג וכמובן שלבעלה לא נשקפה כל סכנה רפואית מהתארכות ההמתנה. בימים האחרונים אני מקבל פעם־פעמיים ביום מכתבים נזעמים בנוסח 'איך אתם מעזים לטפל במחבלים? אתם מחזירים אותם לכושר כדי שהם יוכלו להרוג אותנו?' זה לא נעים, אבל מצד שני - אין לנו שום דילמה".

פורטרט יונתן הלוי מנהל בית החולים שערי צדקצילום: אמיל סלמן
ד"ר אסנת לבציון קרחצילום: אבי חיון

נותנים מחיר טוב ליהודים וערבים / עדי דברת-מזריץ

רק כחודשיים עברו מאז שביקרו שר הכלכלה אריה דרעי ונכדיו בחנות הענק של ג'ס כנען בירכא. שבוע לאחר מכן ביקרה במקום נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג - והם לא היחידים. המחירים הנמוכים והמגוון הרחב הביאו לכך שמשפחות מכל חלקי ישראל עולות לרגל בשנים האחרונות למועצה האזורית ירכא שבגליל המערבי כדי לבקר בחנות הגדולה ביותר בארץ למוצרי ילדים ותינוקות, מיי בייבי, הכוללת גם פארק שעשועים מקורה.

ואולם מאז פרוץ גל הטרור, הקונים היהודים מדירים את רגליהם מהחנות. "רק עכשיו בחגים היו אצלי משפחות דתיות שעשו בחנות מנחה, וגם לקוחות ערבים שהתפללו. אבל בשבוע האחרון הכל השתנה ויש לנו ירידה של 30%-40% במכירות. בדרך כלל מלא אצלנו בשבת, אבל בשבת האחרונה היה שקט מאוד", מספר ל-Markerweek כנען, המייסד והבעלים.

כנען הוא דרוזי ששירת בגולני, אבל זה לא עוזר לו להביא לקוחות יהודים לחנות: "בימים כתיקונים 60%-70% מהלקוחות בחנות הם יהודים והמיעוט ערבי, אבל עכשיו זה התהפך. הערבים באים יותר אבל היהודים כמעט ולא באים. זה ממש חבל - יצרתי פה קונצפט חדש של פנטזיה שלא קיים בארץ. אנחנו מכבדים את כולם במידה שווה ונותנים מחיר ושירות VIP לכולם - יהודים וערבים. אני מזמין את כולם לבוא לחנות".

שביתת מסחר בנצרתצילום: גיל אליהו

המחסומים שברו 
את המעט 
שעוד נותר / שוקי שדה

במרכז כלל במרכז ירושלים מעד השבוע יהודי זקן, נחבל בראשו וירד לו מעט דם. מיד התגודדו לידו עובדי החנויות הסמוכות, ותוך שניות נפוצה שמועת כזב על פיגוע. רמת היסטריה כזאת היא מכת מוות לפעילות הסוחרים בעיר. אם בשבוע שעבר בעלי עסקים דיווחו על ירידה במכירות, בעיקר בעסקים הפונים לתיירים או כאלה הנמצאים בעיר העתיקה, הרי שהשבוע, כשהתפשטו הפיגועים לאזורים אחרים בעיר ונהפכו לקטלניים יותר, הדיווחים על הירידה במכירות מגיעים מכל פינה בעיר, וההערכה היא שהירידה מסתכמת ב–80%–90%.

המצב פוגע גם בעסקים במזרח העיר. בוואדי ג'וז, אזור של סופרמרקטים ומוסכים שמושך אליו לא מעט יהודים בימי חול, דיווחו כבר בשבוע שעבר על ירידה במכירות. השבוע, עם הצבת המחסומים בשכונות מזרח העיר, סוחרים דיווחו גם על ירידה של קונים ערבים ממזרח ירושלים.

עם זאת, יכול היה להיות יותר גרוע. אל רשתות השיווק, כולל סניפי רמי לוי, שם רוב העובדים ערבים, ממשיכים קונים להגיע. הם לא מחרימים, גם אם הם שומעים ערבית תוך שיטוט בין המדפים. בקקפוניה הנוכחית, גם זו סוג של נחמה.

בטונדות מוצבות באחת הכניסות לג'בל מוכבר שבמזרח ירושלים, אתמולצילום: אוליבייה פיטוסי

אנה לולו בר ביפו: בין חפלות אופוריות ללילות דיכאון / ז'נאן בסול

בני הזוג אילנה ברונשטיין וניב גל, הבעלים של אנה לולו בר, שנפתח לפני כחמש שנים באזור המכונה בימים כתיקונם הלב הפועם של יפו - ברחוב הפנינים בין כיכר השעון לבין שוק הפשפשים, מנסים לשמור על מה שבנו: "בתוך הבר, לעומת הרחוב, לא רק שלא מורגשת מתיחות, אלא כמו בצוק איתן ובאירועים אחרים - מתחזקת תחושת הקרבה ושותפות הגורל", הם אומרים. עיקר לקוחותיהם הם יפואים מקומיים או יהודים וערבים שעברו ליפו בשנים האחרונות וחיים את העיר המעורבת.

בצל המצב הביטחוני ולאור האווירה המתוחה, התשישות והחרדה הקיומית מפיגועים, נרשמות כיום ירידות דרסטיות במכירות בבתי עסק ברחבי הארץ, בעיקר בערים ערביות ומעורבות. אנה לולו חרט על דגלו אג'נדה של קיום משותף בין ערבים ליהודים, בעיר שקיום משותף בה אפילו בימים רגילים הוא לא דבר של מה בכך. האידיאולוגיה של המקום באה לידי ביטוי באוכלוסיית המבלים כאמור, ב"ליינים" של המסיבות שמושמעת בהם מוזיקה ערבית מז'אנרים שונים, ובאווירה הכללית של המקום, שבו, למשל, שלטים בערבית ובעברית כאחד.

המורכבות של המקום הזה באה לידי ביטוי במצבו הנוכחי, כך שעל אף שנרשמה ירידה של כ–40% במכירות, הבעלים מעידים על דו־קוטביות שנעה בין מה שכינו "חפלות אופוריות ללילות דיכאון קודרים". לגבי המתחם שמסביב לאנה לולו - כיכר השעון, אבולעפיה והמסעדות בסביבה - בני הזוג טוענים כי "הכל מת".

למרות "החפלות האופוריות" שהמקום מעוניין לשמר, בתכנים של המסיבות היו שינויים שיותאמו למצב הנוכחי. ביום רביעי למשל, החפלה "לילה 04" שתוכננה לאותו יום הוחלפה למה שכונה באירוע ההזמנה בפייסבוק "לילה של חושך", מפגש סולידריות עם הקרנת סרט פלסטיני קצר ומוזיקה שקטה.

באנה לולו לא מרוצים מהמצב הנוכחי, אך משוכנעים כי אתגרים כאלה הם חלק מהותי ואף טבעי לאור האג'נדה שלהם, ולאור כך שבחרו להתמודד עם האופי של העיר המעורבת, ולא לפנות רק לתיירים או אוריינטליסטים שמחפשים את האותנטיות של יפו. הם חושבים שהמקום מצליח ליצור קהילה שרוצה שינוי ומנסה לעמוד בפני "השיגעון וההפחדה". "הפגיעה הכלכלית כמובן לא תורמת למצב", מצהירים ברונשטיין וגל. "ההסתה הגזענית של הממשלה והתקשורת נגד כלל האוכלוסייה הערבית ויפו מקוממת ודוחה. להיות בעלים של עסק אקטיביסטי בעל עמדות פוליטיות מוצהרות זה קשה שבעתיים באקלים התרבותי הנוכחי.

"העסק שלנו יושב על פצע פתוח. זה מזמין אנשים לבוא אלינו, למשש את הפצע הזה ולקבל זווית ראייה אלטרנטיבית על היחסים בין ערבים ליהודים ביפו. המורכבות של המקום והמפגש החיובי בין יהודים לערבים שאנחנו מציעים הוא אלטרנטיבה נדירה לפרנויה הכללית להפחדה והזרות שמאכילים אותנו בה פה עשרות שנים", הם אומרים. "הקושי נותן באיזשהו אופן כוח והצדקה, ואפילו מעודד אותנו. אנחנו יודעים שאנחנו לא לבד ושאנחנו לא קבוצה קטנה של הזויים".

אנה לולו בר יפוצילום: בן פלחוב

לבורסה לא אכפת מגל טרור - אבל אינתיפאדה זה כבר סיפור אחר / חגי עמית

ביום שלישי נחלש המדד המוביל של הבורסה בתל אביב, מדד תל אביב 25, ב–1.1%. ביום רביעי הוא עלה ב–0.9%. גם אתמול התחיל יום המסחר במגמה חיובית.

הבורסה הישראלית לא נבהלת מטרור. שבוע אחד של סכינים אינו מספיק כדי לגרום לה לרדת. שלוש החברות הגדולות ביותר בבורסה - טבע, כיל ופריגו - עובדות מול השוק הבינלאומי. גם לחברות האנרגיה המצב לא מזיז. ועם כל הכבוד לקמעוניות, למנהלות הקניונים ולאל על - חברות המושפעות מיידית מהירידה בנכונות של אזרחי ישראל לצאת מהבית - הן לא החברות שיפילו את הבורסה. הסובלים האמיתיים מהטרור ברחוב, נהגי המוניות ובעלי המסעדות, לא מיוצגים בבורסה.

בהתאם לכך, ההיסטוריה מעידה שלעימותים ביטחוניים לטווח זמן מוגבל אין השפעה שלילית חריפה על הבורסה. עם זאת - אינתיפאדות הן כבר סיפור אחר. בשתי הפעמים הקודמות שבהן אלה התרחשו הן לוו בהאטה כלכלית, שהשפיעה גם על הבורסה. ההשפעה של האירועים על הבורסה תלויה בשאלה אם האירועים בשבועיים האחרונים הם תחילת אינתיפאדה שלישית - או לא.

צילום: בלומברג

"זה ממש לא טריוויאלי שאנחנו עובדים יחד 
בימים האלה" / נמרוד בוסו

ספק אם יש עוד ענף שבו חשים העובדים בהשלכותיה של ההסלמה הביטחונית ובהשפעתה על חייהם כפי שחשים בו יום־יום ושעה־שעה עובדי ענף הבנייה. תמהיל העובדים כולל באופן קבוע יהודים, ערבים־ישראלים ופלסטינים תושבי השטחים, ומעמיס את כל מתיחויות המזרח התיכון על שכמם של הפועלים באתרי הבנייה השונים - משקל רב מדי אפילו עבור החסונים שבהם.

בהצטלבות הרחובות ז'בוטינסקי ואבא הלל ברמת גן מתחוללת דרמה כזאת כל יום באתר העבודות לבניית תחנת הרכבת הקלה, שנמצאות בתחילתן. כ–25 פועלים פוקדים מדי יום את האתר (מספר זעום עדיין, שצפוי לגדול עם ההתקדמות בעבודות). 14 מהם יהודים, שישה עד שמונה ערבים ישראלים, ובין שניים לשישה פועלים פלסטינים, לפי הצורך, פוקדים גם הם את המקום.

"האירועים משפיעים מאוד על האווירה", מודה סגן מנהל עבודה באתר, מישר אילוז. "התפוקה של הפועלים הפלסטינים ירדה בצורה קיצונית, ומנגד, רמת החשדנות של העובדים היהודים עלתה. גם אנחנו, המנהלים באתר, כל הזמן עם העיניים עליהם, ובאופן טבעי זה מקשה על הריכוז בעבודה עצמה". לדבריו, אחד ממאפייני ההעסקה של הפועלים הפלסטינים הוא תחלופה מהירה, מסיבות שונות. כך מגיעים לאתר אנשים חדשים מדי יום, מה שמקשה עוד יותר ליצור אווירת אמון באתר. עם זאת, לדברי אילוז, "עם הערבים הישראלים האווירה יחסית טובה ואינה שונה מזו השוררת באתר בימים כתיקונם. יש הבנה שכולם כאן כדי להתפרנס".

לשאלה אם אחד העובדים היהודים באתר הביע התנגדות לעבודה במחיצת עובדים ערבים או פלסטינים השיב אילוז בשלילה, גם אם לדבריו לעתים ניכרים סימנים של חוסר התלהבות מהסיטואציה. "אני חושב שבסך הכל העובדה שכולם כאן יחד ראויה להערכה. זה ממש לא טריוויאלי שאנחנו עובדים יחד בימים האלה".

לפי פרסומים של חברת המידע העסקי CofaceBdi, הפלסטינים הם 22% מכלל המועסקים בענף הבנייה בישראל, נכון לסוף הרבעון הראשון של 2015. בסך הכל מספרם של המועסקים בענף הוא 235.1 אלף, כ–75% תושבי ישראל וכ–3% עובדים זרים.

אייל ינאי, מנכ"ל החברה, מציין כי בשנים האחרונות חל גידול משמעותי במספר עובדי השטחים המועסקים בענף הבנייה. "ממשלת ישראל העדיפה לצמצם את מספרם של העובדים הזרים למינימום ולהגדיל את מספר העובדים תושבי השטחים", הוא אומר. "אם המצב יסלים ויוטלו סגרים ממושכים על עובדי השטחים, או שקבלנים יעדיפו שלא להעסיק עובדים פלסטינים, ייתכן שנראה איחור במסירת דירות חדשות ועלייה בשכר העבודה לפועלים זרים או ישראלים".

העבודות על הרכבת הקלה בתל אביבצילום: מוטי מילרוד

"מתחילים לחשוב מה עושים כשהתפוסה תצנח" / טלי חרותי-סובר

יזם התיירות מעוז ינון, הבעלים של בית ההארחה פאוזי עאזר אין בנצרת ואברהם הוסטל בירושלים (ובקרוב גם הוסטל בתל אביב), מכיר לצערו היטב את מה שהוא מגדיר "מצב המלחמה". "זו הפעם החמישית בעשר שנים שאנחנו חווים את אותו תהליך", הוא אומר. "זה קרה במלחמת לבנון השנייה, במבצעים הצבאיים עמוד ענן, עופרת יצוקה וצוק איתן, ועכשיו זה. התרגלנו. אנחנו כבר לא מתרגשים". לדבריו, מודל המלחמה כולל כמה שלבים צפויים: השלב הראשון הוא שהישראלים מבטלים חופשות "מעכשיו לעכשיו". "לשמחתי הגדולה גם במיילים של הביטול, הם כבר מזמינים שוב לשבועות הקרובים, מה שמוכיח בגרות מצד הקהל הישראלי, שיודע שמדובר בתהליך נקודתי, שיש לו התחלה וסוף".

בשלב השני, הוא אומר, שמתחיל בימים אלה - מגיעים ביטולים מהתיירים בחו"ל. "מי שכבר בארץ או אמור להגיע בימים הקרובים, לא מבטל בדרך כלל, אבל הביטולים הם לשבועות הקרובים. במקומות שנסמכים על תיירים (נצרת - 70% מהתפוסה;  ובירושלים - 90% מהתפוסה) זה פוגע קשה מאוד גם בכיס".

אז מה עושים?

"באים למי שהבטיח הבטחות אחרי מבצע צוק איתן של מענקי שיווק לענף ורשת ביטחון לעסקים בזמן אירוע צבאי, ואומרים לו שזה הזמן לפרוע את השטר".

והוא ייפרע?

"מדינת ישראל תפצה את התיירנים כמו שהיא מפצה את החקלאים בנתיב העשרה או את בעלי העסקים בתוואי הרכבת הקלה. כמו שמפקירים אותם - כך מפקירים גם אותנו".

אז מה השלב השלישי ב"מודל המלחמה"?

"מתחילים לחשוב מה עושים כשהתפוסה תצנח. זה הזמן לשיפוצים, להדרכות לצוות, לכל מה שלא עשינו כשהיתה עבודה שוטפת".

מניסיון, תוך כמה זמן התיירים חוזרים?

"כמה שבועות מנקודת הסיום של המשבר. בירושלים זה כמה שבועות בודדים, בנצרת זה מספר גדול יותר של שבועות, כי אנשים חוששים יותר, בעיקר הישראלים".

כל המצב הזה מעלה מחשבות לטווח ארוך יותר?

"באופיו, יזם הוא אדם אופטימי, אנחנו אנשי מעשה. אני מסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה וחושב איך לנצל את זמן הזה כדי שנצא ממנו מחוזקים. לעזוב את תחום התיירות אני כבר לא יכול, עברתי את נקודת האל־חזור, ומבחינתי זו לא אופציה. אם אמן עשה תערוכה שלא הצליחה - הוא יפסיק לצייר? לא, הוא יעשה את התערוכה הבאה. החזון שלנו, גם בנצרת, גם בירושלים וגם בתל אביב, הוא שיתוף פעולה בין יהודים, נוצרים ומוסלמים, ולא נוותר. אנחנו ממשיכים".

מעוז ינוןצילום: גיל אליהו

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker