שיחת פנים |

"מה שאלירז שדה עשה לאמנון אברמוביץ' זה לא סאטירה. זה עלבון שפל שמבקש להתחזות לסאטירה"

"אנשים לא מבינים סאטירה - לפחות לא כמו שהיוצר התכוון", אומרת מגי אוצרי, חוקרת הומור ומשפט ■ "מכיר את הטרחנים האלה שאומרים שמאחורי כל בדיחה יש קצת אמת? אז נעים מאוד, הטרחנים האלה זה אני. רק שלי גם יש מחקר על זה"

רותם שטרקמן
רותם שטרקמן
מריאנו אידלמן מחקה את נתניהו בארץ נהדרת
מריאנו אידלמן מחקה את נתניהו בארץ נהדרתצילום: צילום מסך
רותם שטרקמן
רותם שטרקמן

מגי אוצרי היא דוקטורנטית באוניברסיטת תל אביב, משפטנית, חוקרת הומור ומשפט וסופרת. בת 35, בזוגיות + 1, גרה בתל אביב.

מגי אוצרי, לפני כמה שבועות הרוחות סערו אחרי שאורנה ברביבאי לא רצתה לקום בכנס בחירות כשיאיר לפיד ביקש ממנה. הוא אמר: "יש לנו מעט נשים ברשימה וגם הן לא ממושמעות". זה לא מצחיק אותך, אני מבין.

אין קשר בין מצחיקות לבין פוגענות. בדיחה יכולה להיות מצחיקה ופוגענית.

את חושבת שהוא התכוון למה שאמר?

אתה מכיר את הטרחנים האלה שאומרים שמאחורי כל בדיחה יש קצת אמת?

מכיר.

אז נעים מאוד, הטרחנים האלה זה אני. רק שלי יש קצת מחקר על זה.

מה אומר המחקר?

שהתפישה לגבי הומור — שאנחנו רק צוחקים, שלא התכוונו ברצינות, וששום דבר לא עומד מאחורי הבדיחה — שגויה.

כלומר, לפיד הוא קצת סקסיסט?

בפסיכולוגיה חברתית יש המון מחקרים שמראים שרוב האנשים שבוחרים להשתמש בבדיחות סקסיסטיות מחזיקים בעמדות סקסיסטיות. ככה שיש קשר בין הדברים. אותו דבר לגבי הומור גזעני ועדתי וכל סוג אחר של הומור שיש בו יסוד שנועד להקטין או להשפיל. ואגב, גם אם הוא לא סקסיסט — לגיטימי להיפגע מדבריו.

לגיטימי, והוא התנצל.

הוא אומר שהוא לא התכוון, אבל מחקרית אנחנו יודעים שיש מתאם גבוה בין העמדות שלנו לבין הבדיחות שאנחנו יכולים לספר או לצחוק מהן. יש חריגים כמובן.

והטענה שלך היא שלאמירה שנאמרה במסגרת הומור צריך להתייחס כאילו היא נאמרה ברצינות.

השאלה היא אם את ההתנצלות שלו צריך להביא בחשבון יותר מאשר אם היה אומר משהו פוגעני ולא הומוריסטי. לא רק בגלל הסבירות שאולי הוא באמת מחזיק בעמדה הזאת, אלא מכיוון שגם כשאדם אומר אמירה רצינית שהוא לא באמת התכוון אליה והוא לא באמת מאמין בה — זה פוגע.

עד כמה הומור כזה מזיק?

יש בזה אלמנט מזיק.

הסבירי.

מחקרים מראים שסקסיזם מקדם סובלנות להטרדה מינית. למשל, הציגו בפני שתי קבוצות נבחנים סיטאוציה של הטרדה, והקבוצה שנחשפה לפני כן להומור סקסיסטי נטתה להקל ראש בהטרדה.

בגלל האווירה של הצחוקים.

יותר מזה: יש מחקרים שמראים שהומור משמר דעות שליליות או אפילו מקדם אותן. למשל, נתנו לאנשים לדקלם בדיחות על עורכי דין ואז שאלו אותם לגבי העמדות שלהם, והתברר שעצם הדקלום גרם להם לדעות שליליות על עורכי דין, שהן אגב מוצדקות.

את אומרת את זה בתור עורכת דין.

מעולם לא עסקתי בעריכת דין. עשיתי התמחות במשרד ש. הורוביץ, ועם סיומה הבנתי שזה לא בשבילי לריב עם אנשים. בהמשך עבדתי בתקשורת, הוצאתי שני ספרים ועוד אחד ייצא בקרוב, ובמקביל התחלתי לחקור הומור.

מה בדיוק את חוקרת?

את הממשק בין הומור פוגעני למשפט, ואני מציעה תיאוריה נורמטיבית שתגדיר את היחס המשפטי הראוי להומור כזה.

לא כל שטות כמו זאת של לפיד צריכה להגיע לבית משפט.

כמובן שלא. כשאנחנו מגיעים לזה אנחנו בצרות. ההתנהלות צריכה להתחיל הרבה לפני: להבין שהומור לא בהכרח מאיין את התוקפנות, פעמים רבות הוא אפילו מחמיר אותה.

מגי אוצריצילום: אייל טואג

לפיד עומד לעתים קרובות בפני קהל והוא חייב להיות קצת מבדח מבלי שהוא מספיק מנוסה בזה. לא מגיעה לו הקלה כלשהי?

השאלה היא למה לתת לו את ההקלה הזאת כשמדובר בהומור ולא כשמדובר בדבר אחר, כי כולנו נופלים בלשוננו. אם יש נסיבות מקלות, אז צריך להקל באותה מידה כשהוא נופל באמירה רצינית. הומור לכשעצמו לא ראוי להקלת יתר.

בכל זאת, לפי מה נחליט?

צריך לבחון את הסיטואציה. ספציפית לגבי האמירה של לפיד, רוב האנשים שהיו באולם באמת לא תפשו אותה כפוגענית ורק בדיעבד היתה עליה ביקורת, ואולי זו לא פוגענות קיצונית. הוא הרי לא אמר שנשים לא ראויות לכהן בתפקידים בכירים. אפשר להגיד שזאת אמירה אומללה מינוס. אז כן, כמו שאנחנו לא עורפים ראשים על אמירה פוגענית קלה שנאמרה ברצינות, ככה לא נערוף ראשים על בדיחה כזאת. מצד שני, לא מגיעות הקלות לאמירה הומוריסטית שממנה משתמע שצריך להרוג את כל הסודנים, בהשוואה לאמירה רצינית שצריך להרוג את כל הסודנים. שתיהן הסתה. הבדיחה לא צריכה להסוות את החומרה.

אולי נכנסנו כבר לתקופה שבה הפוליטקלי קורקט שולט בנו? יש משטור יתר, אנשים פוחדים.

למה זה רע שפוחדים קצת? עד עכשיו קבוצה חזקה שימרה מצב קיים שבו יש סטריאוטיפים מסוימים על קבוצה חלשה. זה לא רצוי.

בסאטירה — שהיא גם סוג של הומור — אנחנו צוחקים על לפיד וחבריו ולפעמים אפילו לועגים להם. וזה מותר?

הומור כמנגנון מחאה הוא מקרה מיוחד, וגם משפטית יש לו ערך אחר מאשר סתם הומור פוגעני. בסאטירה הפוגענות היא חלק מהטריטוריה. הביקורת בהכרח לעגנית ופוגענית במידה מסוימת.

אז לסאטיריקנים את כן נותנת הקלות?

השאלה היא אם זאת פוגענות לגיטימית. אם אני לועגת למשהו שאינו רלוונטי לתוכן הסאטירה — אז לא. למשל, בסאטרדיי נייט לייב לעגו לעיוורון של מישהו, וזה לא היה רלוונטי, ולכן זאת היה פוגענות. לעומת זאת, כשלועגים לדרך הדיבור של נתניהו, לפומפזיות שלו, לנראות שלו, זה בסדר, כי הוא עטה על עצמו דמות שהיא לא הדמות שלו. כך גם עם לפיד, עם הג'ל בשיער וההתעסקות שלו בשרירים.

אז זה בסדר לצחוק עליו.

כן. מצד שני, הרבה פעמים סאטירה באה לקלל ויוצאת מברכת. יש מחקרים שמראים שאנשים לא מבינים סאטירה, או לפחות לא כמו שהיוצר התכוון.

ואז זה עוזר לפוליטיקאי.

כן, דווקא מוסיף לפופולריות שלו. עורך "ארץ נהדרת", מולי שגב, אמר בזמנו שהסאטירה על אביגדור ליברמן "חימדה" אותו בעיני הציבור.

איך את מסבירה את זה?

אולי מכיוון שכשנטפלים למישהו זה גורם לנו לרחם עליו ולהזדהות אתו. יתכן שזה שהם צחקו על המבטא שלו נתפש כלא הוגן וייצר אמפתיה כלפיו. יכול להיות גם שזה בא מחוסר הבנה, שאנחנו פחות אינטליגנטים מהקרדיט שנותנים לנו. למשל, המקרה של ארצ'י באנקר: זאת היתה סאטירה נגד ארה"ב השמרנית והגזענית, אבל הוא נהפך לדמות חמודה ומעוררת אמפתיה. במצב כזה אתה מקדם דווקא את העמדות שבאת לבקר.

אולי אחרת אנשים לא היו רואים את הסדרה.

כאן נכנסת האחריות של הסאטיריקן.

אני זוכר שבימי "החרצופים", פוליטיקאים שלא קיבלו דמות בתוכנית התלוננו.

מצד שני, הקריירה של דן מרידור נהרסה כי הציגו אתו כנרפה וחסר חוט שדרה.

אפשר לדעת מראש איך זה ייגמר?

אפשר לדעת. זה מושתת על נרטיב, וכשהוא בנוי על הזדהות עם הדמות, הוא יכול לשכנע אותנו בנקודת המבט שלה ולעורר את האמפתיה שלנו. ליברמן מעורר הזדהות, אנחנו רואים את הדברים מנקודת המבט שלו, הוא לא מוצג כאכזרי באמת.

מדברים על הדמות של גבי אשכנזי בארץ נהדרת, הגולנצ'יק, שדווקא עזרה לו.

לדעתי גם הסאטירה נגד נתניהו עוזרת לו. אופן המשחק מציג את המגרעות שלו כחינניות.

למה?

כי יש משהו חמוד בדמות שלו. הוא אמנם מנותק מהמציאות, אבל מריאנו אידלמן משחק אותו כדמות שלא באמת מזיקה או רעה.

נהנתנית.

נהנתנית, מצחיקה, עם חולשות בגבול החביבות. הוא מתעסק בשיער הסגול שלו. כשסאטירה לא משרתת את המטרה שלשמה היא נוצרה — זאת בעיה.

היא משרתת את הרייטינג.

אולי, ואת התחושה המוסרית והערכית של מי שעושה אותה.

ולא אכפת לו מהתוצאה.

אני מניחה שאכפת לו, אבל זה לא משנה.

השמאל מרים לימין.

לשמאלנים אולי כדאי לשבת ולשתוק ולהיות קפוצי תחת, כמו שמירי רגב אומרת. סאטירה בהגדרה אמורה להיות נגד החזקים, זה לא הוגן ולא כיף לצחוק על החלש.

מה דעתך על הסאטירה שהיתה אתמול בערב בשידורי הליכוד-TV – החיקוי של אמנון אברמוביץ'?

זו דוגמה מושלמת לסאטירה לא אתית. מה הקשר בין המגבלה הפיזית של אברמוביץ' לבין התפקוד שלו כעיתונאי? (אברמוביץ' נפצע קשה במלחמת יום הכיפורים). כל העקרונות הנעלים שמצדיקים מתן הגנה מיוחדת לסאטירה על פני הומור פוגעני מן השורה - כמו התרומה שלה לשיח הדמוקרטי, למשל - לא מתקיימים כאן. זו לא סאטירה. זה עלבון שפל שמבקש להתחזות לסאטירה.

אבל הוא התנצל.

אוי ההתנצלות הזו היא שיא ההיתממות. אף עיתונאי לא שואל בתחילת ראיון איך הוא נראה. הייתה פה התכוונות ברורה.

בתגובה לדברים ראיתי ברשת לא מעט דוגמאות מהעבר שמראות שצחקו באופן דומה על אנשים – אולי פשוט זה הכיוון הפוליטי שהפעם בא מהימין לשמאל.

לא מכירה את דוגמאות מהעבר, אבל אם אכן יש בהן התייחסות לדברים שאינם רלוונטיים לביקורת החברתית המותרת בחברה דמוקרטית אלא לעלבונות לא רלוונטיים אזי כולן פסולות. חשוב להבהיר שאין בעיה בעצם החיקוי של אדם עם מוגבלות. הבעיה מתעוררת כשיש התייחסות מבזה למוגבלות שממילא אינה משרתת את הביקורת המותרת שהסאטירה מנסה למתוח.

מעבר לזה חשוב להדגיש שגם אם אלירז לא התכוון (משהו שנראה לי מאוד לא אמין נוכח הנסיבות), זה לא מאוד משנה כי הפרשנות האובייקטיבית של הדיאלוג הזה בעיניו של צופה סביר היא שיש פה לעג למוגבלות. כמו שאנחנו לא בוחנים כליות ולב בביטויים רציניים ומתייחסים לפרשנות הסבירה של הביטוי, כך צריך לעשות גם בסאטירה. ואכן, בעבר כבר היו חיקויים לאברמוביץ' בפריים טיים, ב"שבוע סוף" ברשת, ומכיוון שהתייחסו רק להתנהלותו העיתונאית הם לא עוררו כל תרעומת. וגם כי אף אחד לא ראה "שבוע סוף".

יאיר לפיד וחברת מפלגתו, אורנה ברביבאיצילום: אילן אסייג

ואם לחזור למה שדיברנו בהתחלה, אפשר להכניס כל פוגענות ולהגיד שזאת סאטירה וכך לצאת מזה.

ח"כ לשעבר רוחמה אברהם תבעה את המגיש אסף הראל, שדיבר על ההרגלים המיניים שלה. הוא טען בדיעבד שזאת סאטירה.

וזה לא התקבל.

זה לא היה הומור ולא סאטירה, זה היה לעג לא לגיטימי. הרי לא משתמעת פה אמירה עקיפה לגבי כישוריה כפוליטיקאית. אם נניח שהיה משתמע שהיא מטומטמת, זאת ביקורת לגיטימית, כי היא לא אמורה להיות מטומטמת בתפקידה.

היום זה לא היה עובר.

וטוב שכך.

השתנינו.

טוב מאוד, הבה נמשיך.

מה עוד צריך להשתנות?

סליחה על הקיטשיות, אבל אולי שנשתדל להיות טובים אחד לשני. אפשר לעשות הומור יותר טוב לב. יש סוגים של הומור שבא מאהבה. שוב סליחה על הקיטשיות, אבל הומור רע בא מרצון ללעוג.

רוחמה אברהם-בלילאצילום: אבי אוחיון / לע"מ

אז תני כללי אצבע.

כולם יודעים לגזור השתמעויות פרגמטיות. כשאני אומרת, "רותם, הדלת", אתה יודע שאני לא אומרת שאתה הדלת, אתה מבין שאני מתכוונת להגיד לך לסגור את הדלת. בפרגמטיקה של הלשון קוראים לזה השתמעות. הדיבור הוא לא ישיר, אבל כולנו מבינים למה התכוונתי גם אם אני לא אומרת באופן מפורש "רותם יקירי, אנא ממך, סגור את הדלת". אז אם הגזירה היא שנשים מטומטמות או שרלילות או סודני הוא סרטן — כנראה שזה לא בסדר. אינטואיטיבית אנשים חוששים שיקחו להם את ההומור. "רק אל תבאסי לנו את המסיבה!". אז אני לא באה לקחת את ההומור, אל תפחדו, פשוט תהיו מודעים שזה לא שדה שבו הכל מותר, שיש תוצאות למה שאתם אומרים.

איך הגעת דווקא להומור?

בעקבות בן הזוג שלי, שהוא תסריטאי קומי. בעבר הוא כתב ל"גב האומה" ול"ארץ נהדרת", ועניין אותי הממשק בין הומור לפוגענות ולאגרסיביות של הומור סקסיסטי וגזעני. איפה הגבול בין "רק צחקתי" ללשון הרע, הטרדה מינית והסתה.

איפה?

יש פער גדול בין התפישה של הומור בחברה — כדבר מה קליל שאין לו משמעויות של ממש — לבין המסקנות המחקריות בנוגע להומור.

שהן?

שהומור הוא כלי מפותח ומתוחכם לשימור מנגנונים של דיכוי והשלטת משטרים חברתיים, באופן שמשפיע מהותית על עולם העסקים, העבודה וגם על העולם הפוליטי.

מוסלמים מפגינים נגד תחרות קריקטורות של מוחמדצילום: Muhammad Sajjad/אי־פי

למה בעצם כל כך חשוב לאנשים להשתמש בהומור עד כדי פגיעה באחרים?

חוש הומור הוא תכונה נחשקת שמעידה על יכולות חברתיות, ובתרבות המערבית מעריכים את זה. הרבה פעמים הוא גם נהפך לכלי אסטרטגי, למשל אם אתה מראה שלזה שעומד מולך אין חוש הומור ואתה חושף אותו בחולשתו. במקרה כזה ההומור נהפך לכלי שמסייע להדיר חלשים מהקבוצה, ולחזק את הקשרים בתוך הקבוצה המדירה. יש תיאוריות על המנגנון האסטרטגי של אי־צחוק.

מה זה אי־צחוק?

אנחנו משתמשים בהומור ככלי שבאמצעותו אנחנו יכולים להעלות את הקורבן שלנו על המוקד, בידיעה שהוא לא יצחק, וכך נחשוף את "חולשתו" כנטול חוש הומור. יש מחקר על הומור נגד הנביא מוחמד, והוא מראה שאנשים קצת רוצים שהמוסלמים לא יצחקו מבדיחות כאלה כדי להראות שאין למוסלמים חוש הומור וכך להדיר אותם מהשיח. אדם שמספרים עליו בדיחה שממנה משתמעת עמדה פוגענית כלפיו, עומד בין שתי אפשרויות לא טובות: או לצחוק ולאשר את העמדה כנגדו, או לא לצחוק ואז לצאת חסר חוש הומור.

הרבה פעמים אומרים על נשים: אין לך חוש הומור, רק צחקתי.

כן, "למה את כזאת כבדה". וזאת סיטואציה חמורה שבעתיים, כי לאישה אפילו אין לגיטימציה לתבוע את העלבון שלה. היא לא יכולה להגיד "נפגעתי", כי יגידו שאין לה חוש הומור. אסטרטגיה של העלבה מונעת מהצד השני לתבוע את עלבונו, אם הוא יגיד משהו, מיד נוכל להתגונן ולומר "בסך הכל צוחקים אתך".

הומור במקום העבודהצילום: fizkes / Getty Images IL / Think

מלכוד.

במחקר שבו ראיינו נשים שהגברים במקום העבודה שלהן השתמשו בהרבה הומור סקסיסטי, הן ממש הגנו על הגברים והצדיקו אותם. הן טענו ש"נו, גברים יהיו גברים" וש"זה בסך הכל הומור". אבל בזמן שהן אמרו את הדברים האלה, הן בכו. ממש הזילו דמעות. כלומר, ההומור הפוגעני כלפיהן הכניס אותן למצוקה רגשית ופגע בתפקוד שלהן בעבודה.

אבל יש האומרים שהומור הוא מנגנון לשחרור אגרסיות ודעות קדומות. נצחק על זה, אבל בחיים האמיתיים נהיה אחרים.

קוראים לזה המודל ההידראולי: אנחנו מוציאים תוקפנות באפיק אחד כדי למנוע תוקפנות באפיק אחר. אלא שהוכח מחקרית שזה לא נכון, שזה לא משחרר ולא פורק תוקפנות. נתנו לאנשים לחשוב על מישהו שהם לא אוהבים ובמקביל לתת אגרופים בשק אגרוף, והתברר שזה רק החמיר את התוקפנות שלהם.

אז את אומרת שצריך להימנע.

יש היבטים מסוימים שבהם מותר להשתמש בהומור שעל פניו נראה פוגעני: אם זה הומור שחור, אירוני או טיזינג חברי.

תני דוגמה.

אתה יושב עם חבר טוב ומספר בדיחה על החבר, שבכל מצב אחר היתה לשון הרע, כי הוא יוצא אידיוט, אבל בתוך ההקשר שבו אתה מספר את זה אתה בעצם אומר לו: אני אוהב אותך למרות המגרעות שלך. זאת דרך להבעת חיבה.

והומור עצמי?

כשאדם מדבר רק על התכונות שלו זה אומר שהוא מודע למגרעות שלו ויכול לצחוק עליהן. גם לפי פרויד, הומור עצמי הוא מנגנון גבוה של הגנה והתמודדות, ויש לו תפקיד מהותי. וזה גם סוג של כלי אסטרטגי: "אלה המגרעות היחידות שלי, חוץ מזה אני נהדרת". הומור עצמי הוא מקרה ספציפי וייחודי. אני למשל, גרוזינית.

יש כמה בדיחות על גרוזיניות.

אין, וכולן גרועות.

אז מה הסיבה שאת תספרי בדיחות על גרוזינים?

נניח שאני מספרת בדיחה על גרוזיני עם ראש מרובע, זה יכול לנבוע מזה שאני מנסה להתחנף ל"שליט", לנסות בדרך כלשהי להגיד משהו כמו "הגרוזינים האחרים הם כאלה עם ראש מרובע, אבל אני לא כזאת, אני חריגה בנוף הגרוזיני, תאהב אותי".

כלומר פה זה דווקא משמר את יחסי הכוח.

כך זה גם עם נשים שלועגות לנשיותן במקום העבודה, בניסיון לבדל עצמן מנשים אחרות. הבדיחות של נשים כאלה ממוקדות בדרך כלל בתכונות נשיות שליליות, שלא מפריעות לתפקוד בעבודה, מה שרק מגביר את החשד שיש כאן יסוד אסטרטגי.

ומה לגבי הומור שחור?

הומור שחור הוא גם מנגנון שבאמצעותו מתמודדים עם סטיגמות. למשל, שתי נשים שצוחקות מבדיחת אונס, בניסיון להפחית את הלחץ שהן חוות כי הן חוששות להיאנס בעצמן. ההומור השחור הוא מנגנון רצוי של סובלימציה. הוא לא מבטל לחלוטין את הפגיעה, אבל זה הומור גבוה. בהודו נידונים למוות היו צוחקים כדי להקל על הפחד. יש מחקרים שמראים שאלמלא ההומור בשואה, אנשים לא היו שורדים.

למעשה, אנחנו מתחילים להשתמש בהומור משלב ממש צעיר.

תינוק לומד מה נורמלי ומה חריג באמצעות הומור. עושים לו "קוקו!" וככה הוא לומד שזה מצחיק, כי זאת סיטואציה לא רגילה או מפתיעה.

ובגילים מאוחרים יותר?

אנחנו משתמשים בהומור כדי להעביר מידע שהוא בגדר טאבו. למשל, בני נוער לומדים על מיניות, בין השאר באמצעות שימוש בהומור מיני בלי לדבר עליו באמת.

מגי אוצריצילום: אייל טואג

כי זה מביך?

כן, ומי שלא מבין יכול להעביר את חוסר ההבנה בדרך שלא תוציא אותו בור לגמרי. הוא פשוט צוחק באגביות מהבדיחה ואז הולך לחפש בגוגל. זאת דרך עדינה לדבר על סקס, על טאבו חברתי, דברים שכפופים בחברה למנגנון של צנזורה.

ובבגרות?

אנחנו משתמשים בהומור כמנגנון אסטרטגי מתוחכם – כלומר, כאמצעי להגיד דבר מה מבלי להגיד אותו "באמת", וכך להגן על עצמנו מפני הסנקציות האפשריות שעלולות להיות לאמירה "רצינית".

למשל, במפגש של כמה זוגות שבו בעל יורד על אשתו ולהיפך.

נניח שאני יורדת על בן הזוג שלי שהוא לא שוטף כלים, כי אני ממורמרת בעומק הלב שלי, אבל ככה אני יכולה להגיד את הדברים בלי שיהיו סנקציות. אני מחפשת אפיק שבו אני יכולה להגיד ולחזור בי, זאת כאילו עקיצה בלי לשאת בתוצאות. הבעיה היא שהצד השני קולט שיש כאן ניסיון להתחמק, לכן בפועל בהרבה מקרים זה יכול להחמיר את המצב. גם הרבה גישושים מיניים נעשים באמצעות הומור, כי הוא מאפשר התכחשות להצעה המינית במקרה של דחייה. "מי רצה אותך בכלל, יא כונפה!".

בואי נדבר על נושא המחקר שלך. איך מתייחסים להומור פוגעני בבית משפט?

יש חוסר בהירות. כשבאים לשופט עם סיטואציה הומוריסטית הוא מתבלבל.

צוחק?

לפעמים, או שהוא אומר שזאת רק בדיחה, וזה בגדר לגיטימי. גם אם הוא אומר שזה רציני, אין לו תיאוריה מבוססת והוא מחליט בעיקר לפי אינטואיציה ושכל ישר. זאת בעיה, כי למשפט יש כוח וצריך שתהיה הצדקה מעבר למה ששופט ספציפי חושב. יש אמירות קיצוניות שנכנסות תחת החוק נגד הטרדה מינית או חוק לשון הרע או הסתה. אבל לא כל דבר מעליב הוא לשון הרע ולא כל אמירה סקסיסטית היא הטרדה. אנחנו רוצים לעשות רגולציה.

אהרן ברקצילום: דודו בכר

תני דוגמה.

היה מקרה של פרסומת למנה חמה של נטו, "התאילנדית החמה", שנפסלה על ידי הרשות השנייה, כי נאמר שם "לא כל תאילנדית חמה ומוכנה תוך ארבע דקות". בית המשפט העליון התיר את שידור הפרסומת לאחר תיקונים, ונימק את החלטתו בכך שמדובר בפסילה מיותרת של תשדיר הומוריסטי, ושההחלטה של הרשות היתה קיצונית ופוגעת בחופש הביטוי.

ולדעתך זה לא בסדר.

נכון כי אם מישהו היה אומר לא בהומור שכל התאילנדיות זונות, היינו מתקוממים והרשות היתה פוסלת ולא היתה ביקורת. כאן השופט אהרן ברק אמר שזה לגיטימי, מבלי להצדיק משהו מעבר לתחושת הבטן. אני חושבת שהוא היה צריך לפסול אותה.

צריך מדריך.

הם מבולבלים, אבודים בחשכה, והמטרה של הדוקטורט שלי היא לכתוב את המדריך.

לשופטים?

כן. המדריך לשופט הבדחן או חסר ההומור, לבחירתך. הטענה העיקרית שלי בדוקטורט היא שבמקרים רבים אין סיבה אמיתית להבחין בין אמירה פוגענית "רצינית" לבין אמירה פוגענית שנאמרה בהומור.

יש לך אתגר רציני.

כן, אתמול הגשתי את הדוקטורט.

מזל טוב, מתי תהי דוקטור להומור?

אם ירצה השם והוועדה, עוד שלושה חודשים. דבר אתי עוד חצי שנה.

ומה תעשי עם זה?

אחפש עבודה אמיתית.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

כתבות מומלצות

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"

אירוע של חברת איירון סורס. חברות שואפות למתג את עצמן כצעירות ואטרקטיביות

"אנשים חושבים לעצמם - איזה משכורות, איזה טירוף. בפועל זה רחוק מאוד מהמצב"