החברות שחולבות אותנו - ואיך המנכ"לים והדירקטורים נפלו בשבי

הם מקבלים שכר של מיליוני שקלים, מעמד חברתי ומקצועי גבוהים, ועוצמה רבה. זה לא מגיע בחינם. זה כלוב זהב שמחייב את השבויים בו לעשות מעשים פסולים שהביאו אותם לחדרי החקירות ולמעצרי בית

סמי פרץ
סמי פרץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שלמה פילבר, סטלה הנדלר, נוחי דנקנר
מימין לשמאל: שלמה פילבר, סטלה הנדלר ונוחי דנקנרצילום: עופר וקנין, אמיל סלמן, ינאי יחיאל
סמי פרץ
סמי פרץ

נא להכיר: לקוח שבוי. רגולטור שבוי. מנכ"ל שבוי. דירקטורים שבויים. עד מחאת קיץ 2011 הכירו במשק הישראלי רק סוג אחד של שבויים: לקוחות שבויים. אנחנו. לקוחות שנאלצים לקבל בהכנעה מחירים גבוהים ושירות גרוע, ולא יכולים לעבור מחברה לחברה בקלות, ועל כן הם מוגדרים לקוחות שבויים. כל אחד מאתנו מכיר את חסמי המעבר שמקשים עלינו לעבור לחברה מתחרה כשספק השירות שלנו מעצבן אותנו. הכרנו את זה בשוק הסלולר בעבר, בחברות הטלוויזיה הרב־ערוצית, וכמובן בשירותים פיננסיים — בנקאות, ביטוח ופנסיה. לא בכדי מדובר בחברות שמספקות שירותים בשוק המקומי ומפוקחות במידה זו או אחרת על ידי המדינה. למפקחים שלהן קוראים המפקח על הבנקים, המפקחת על הביטוח או משרד התקשורת, וכולם יחדיו עונים לתואר "הרגולטור". לאותו רגולטור יש השפעה לא קטנה על מצבן של החברות בתעשייה הזאת. ברצותו, יעודד תחרות ויסיר חסמי מעבר מחברה לחברה, ברצותו, ינמנם, ימסמס ויאפשר לחברות לחלוב צרכנים. יש דבר נוסף שמשותף לחברות האלה — הן פועלות בענפים ריכוזיים מאוד, שבהם מספר מצומצם של שחקנים שולט בשוק.

אבל בשנים האחרונות התברר שלא רק הלקוחות יכולים להיות שבויים. יש עוד כמה אנשים שנפלו בשבי. במשק ריכוזי, כך מתברר, גם הרגולטור יכול להיות שבוי של חברות מסוימות, ותיכף נסביר איך גם הדירקטורים ומנכ"לים יכולים להיות שבויים של בעלי השליטה שמינו אותם ולהפוך את הענפים האלה למחנה שבויים אחד גדול.

נתחיל מהרגולטור. בשבוע שעבר פירסם מבקר המדינה דו"ח על נפילתו בשבי של מנכ"ל משרד התקשורת, שלמה פילבר. אותו פילבר, שהושם במעצר בית על ידי רשות ניירות ערך בחשד לעבירות על טוהר המידות, נפל בשבי של בזק ופעל לטובתה, תוך התעלמות מהאינטרסים של הצרכנים. ועדת הריכוזיות שדנה בבעיה התייחסה לתיאוריית השבי הרגולטורי ותיארה אותו כך: "מצב שבו החלטותיו של קובע המדיניות מוטות לטובת גורם שלפיו הוא 'שבוי'. ההטיה נעשית בין אם על חשבון האינטרסים של שחקנים אחרים בענף, ובין אם על חשבון האינטרסים של הציבור הרחב. ככל שיש לשחקן מסוים קשר הדוק יותר עם קובע המדיניות, כך קובע המדיניות עלול להיות מוטה בתהליך קבלת ההחלטות לטובת אותו גורם, ולתת משקל חסר לטובתן של פירמות אחרות ושל הציבור הרחב". התיאוריה קובעת כי ההטיה הזאת אינה נגועה בהכרח בשחיתות, אלא היא תוצאה של התנהגות אנושית טבעית במצב שבו יש "פערי מידע בין קובעי המדיניות ובין השחקנים הפועלים בשוק, המביאים לכך שחלק מהחלטותיו מתבססות על מידע מגמתי או חלקי המוצג על ידי שחקנים שהם בעלי נגישות גבוה אליו. מפגשים תכופים בין קובע המדיניות לשחקן עשויים גם הם להביא לאימוץ נקודת מבטו של השחקן על התעשייה והפנמת האינטרסים שלו, תוך זיהוים בטעות כאינטרסים של הציבור".

במקרה של פילבר, די ברור שהוא נפל בשבי של בזק, וזה הביא אותו בסופו של דבר לחקירה ברשות ניירות ערך. זאת לא חוכמה שבדיעבד. כתבי התקשורת של TheMarker, אמיתי זיו ואמיר טייג, כתבו זאת בזמן אמת בשנתיים האחרונות, וזכו למנת התנצחויות קבועה עם פילבר ועם מנכ"לית בזק סטלה הנדלר, שאף היא נחקרה ברשות ניירות ערך בחשד לעבירות מרמה, והושמה במעצר בית.

לא תמיד קל לזהות שבי רגולטורי, כי בדרך כלל המידע המצוי בידי מנהלים ותאגידים גדולים הוא עצום, ואינו בר־השוואה למידע המצוי בידי הציבור. גם היכולת של תאגידים להצטייד במומחים, פרופסורים ויועצים למיניהם שיכתבו בעבורם חוות דעת יכולה קצת לבלבל. אבל יש מצבים שבהם זה די ברור. כך היה עם פילבר. החקירה בבזק עוסקת לא רק בנפילתו של פילבר בשבי החברה, אלא גם בנפילתם של מנהלים בכירים בקבוצת בזק, ובהם הנדלר, מנכ"ל yes רון אילון ואחרים, בשבי של בעל השליטה בקבוצה, שאול אלוביץ'. על פי החשד של חוקרי רשות ניירות ערך, חבורת המנהלים הזאת עשתה יד אחת כדי לשפר את מצבו של אלוביץ' ולאפשר לו לקבל תמורה נוספת של 170 מיליון שקל בעבור מניותיו ב–yes שנמכרו לבזק. זה נעשה בניגוד לאינטרס של בזק עצמה ושל בעלי המניות שלה (למעט אלוביץ'). מדוע הם עשו זאת? כי הם שבויים. הם מקבלים שכר של מיליוני שקלים, מעמד חברתי ומקצועי גבוהים, ועוצמה רבה. זה לא מגיע בחינם. זה כלוב זהב שמחייב את השבויים בו לעשות מעשים פסולים שהביאו אותם לחדרי החקירות ולמעצרי בית.

וכך היה עם חבורת המנהלים שהקיפה את נוחי דנקנר כשזה שלט בקבוצת אי.די.בי. החבורה הזאת היתה שבויה בקסמו ובכוחו של דנקנר, הלכה אחריו באש ובמים, בעסקות מפוקפקות, בהימורים פיננסיים ובהילולות בחצרות רבנים. ברכישת העיתון "מעריב" על ידי דיסקונט השקעות (מקבוצת אי.די.בי) ראינו ממש מקרוב עד כמה מנהלים בכירים יכולים ליפול בקלות בשבי.

המנהלים של דנקנר אישרו ב–2011 את רכישת "מעריב" בתמורה כוללת של 360 מיליון שקל, אף שהעיתון היה נתון בקשיים גדולים ולא נראה כי התמורה הזאת תצדיק את עצמה. הדירקטורים בדסק"ש אישרו את העסקה בלי לשאול הרבה שאלות, פשוט כי ככה דנקנר רצה. כשהם נשאלו שאלות, הם מרחו את הציבור בהסברים מגוחכים על "סינרגיה" כלשהי בין "מעריב" לסלקום. הסינרגיה הזאת לא היתה ולא נבראה, וברור גם שאותם דירקטורים שהסבירו אותה לא האמינו בה. ככה מתנהגים דירקטורים שבויים.

הנפילה שלהם בשבי הביאה אותם להתמודד בימים אלה עם תביעה נגזרת, שאותה אישר לפני שנתיים השופט עופר גרוסקופף. הדירקטורים, מודעים למצבם העדין, הציעו פשרה שבמסגרתה דסק"ש תפוצה ב–100 מיליון שקל בעבור הנזק שנגרם לה בעסקת "מעריב", ומהם ישלמו הדירקטורים מכיסם 15 מיליון שקל (את השאר ישלמו חברות הביטוח שלהם). זו פשרה שנועדה לסלק את התביעה ולמנוע דיון משפטי מעמיק במחדל החמור של הדירקטורים והמנהלים השבויים שעבדו אצל דנקנר. אם הפשרה תתקבל, תוחמץ הזדמנות לבירור אמיתי של תהליכי קבלת ההחלטות שהפכו מנהלים בכירים ומוערכים לאנשים שבויים שפועלים בעבור בעל השליטה שמינה אותם ותיגמל אותם ביד נדיבה על חשבון הציבור. הציבור השבוי, כמובן. הפשרה הזאת תעלה לנתבעים קצת יותר ממיליון שקל לאדם, וזה כמובן כסף קטן, קטן מאוד לעומת הנזק שגרמו באישור עסקת "מעריב" ובמקרים נוספים. המחיר הזה לא יהווה הרתעה מספקת למקרים הבאים שבהם דירקטורים ומנהלים ייפלו בשבי של בעלי שליטה תובעניים וכוחניים.

נ.ב

כמה מהטייקונים ששלטו במשק הישראלי בעשור האחרון, ובהם דנקנר, אליעזר פישמן ולב לבייב, אמנם ירדו מהבמה עקב כישלונות עסקיים, אבל יהיה נאיבי לחשוב שהבעיות שנחשפו עקב תופעת הטייקונים והריכוזיות ייעלמו מחיינו. התמהיל הקטלני של פירמידות עסקיות עם חובות עתק של בעלי שליטה, עסקות בעלי עניין ותגמול גבוה למנהלים שעובדים בעבור בעל שליטה עודנו כאן, כפי שראינו בקבוצת בזק. חקירת בזק צריכה להיות קו פרשת מים באישור עסקות בעלי עניין. הגענו למצב שבו רצוי למנוע עסקות כאלה. זה יפחית את מספר המתעניינים ברכישת חברות ציבוריות? אז מה. מוטב שאנשים שמראש מתכננים להשתלט על חברה ציבורית כדי לדחוף אליה את הבעיות הפרטיות שלהם לא ירכשו חברות ציבוריות. והתביעה של מנהלים ודירקטורים בדסק"ש צריכה להיות קו פרשת מים בהגדרת המחויבות של דירקטורים כמחויבים לחברה ולא לחבר שמינה אותם. אם זה לא יקרה, יהיו לנו עוד פרשות כאלה.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

אלונה ודניאלה חברת SISTERS

שתי האחיות שהפכו חשבון אינסטגרם לאקזיט של מיליוני שקלים

אופן ספייס. היתרונות שלו ברורים, אבל העבודה ההיברידית מציפה את החסרונות

"כשאחפש עבודה עוד שנה־שנתיים, הדבר הראשון שאבדוק הוא שאני לא יושבת באופן ספייס"