האויב הזדוני שמאיים להחריב את כלכלת ישראל

גם אם נשלח מחצית מעורכי הדין למתקן סהרונים בנגב, זה לא ישנה כמה מנקודות המוצא שמביאות לכך שממשלת ישראל והכנסת נהפכו למפלצות ביורוקרטיות

סמי פרץ
סמי פרץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
איילת שקד
איילת שקדצילום: מרק ישראל סלם
סמי פרץ
סמי פרץ

אויב זדוני מאיים להחריב את הכלכלה הישראלית, לפגוע בשוק החופשי ולחסל את היזמות והצמיחה במשק. האויב כה זדוני שכמה מראשי המדינה מדברים עליו בחרדה גלויה. יו"ר רשות ניירות ערך, שמואל האוזר, מבקש "הודנה" — הפסקת אש — במאבק באויב הזה. סגן שר האוצר, ח"כ יצחק כהן, דורש שנת שמיטה שבה יירגעו הקרבות. שרת המשפטים, איילת שקד, פירסמה מאמר נרחב שבו הזהירה כי האויב המר הזה גורם למדינה לרדת מהמסילה, ואם לא נטפל בו במהירות, נאבד את החופש שלנו כחברה וכיחידים.

מיהו האויב האכזר הזה? הכיבוש? יוקר המחיה? האי־שוויון? הפערים העצומים? דונלד טראמפ? דאעש? לא. לא אף אחד מאלה. האויב המר הוא עודף החקיקה, הרגולציה, התקנות וההוראות שחלות חדשות לבקרים על המגזר העסקי בישראל. אבל רגע אחד, מי בדיוק מטיל את כל העומס הזה על המגזר העסקי? הציבור? הנוער? לא ולא. הטענה של האוזר, כהן, שקד ואחרים היא כלפי "המדינה" או מקבלי ההחלטות בה. כלומר הם עצמם. אם כך, זהו עניינם הפרטי. יואילו נא בטובם לצמצם רגולציה, להמעיט בהוראות ותקנות וחוזרים, לצמצם את החקיקה — ובכך יביאו גאולה לעולם העסקים.

אלא שזה לא כל כך פשוט. אין ספק שבבסיס החבורה הזו צודקת: יש כאן באמת יותר מדי חקיקה פרטית, ביורוקרטיה ממשלתית, קושי לעשות עסקים ותחושה כללית שיוציאו לך את הנשמה לפני שתוכל להרוויח שקל, וגם אז יבואו אתך חשבון. אבל מהן הסיבות האמיתיות לכך שישראל נהפכה למפלצת ביורוקרטית ורגולטורית שמחבלת ביכולת שלה ושל אזרחיה לצמוח ולשגשג? הרי כששרת המשפטים אומרת שיש יותר מדי חקיקה פרטית, היא לא מתכוונת לח"כים ממפלגתה אלא למפלגות אחרות; וכשיו"ר רשות ניירות ערך מדבר על הכבדת הנטל הרגולטורי הוא ודאי מתכוון לרגולטורים אחרים; וכשח"כ כהן מבקש שנת שמיטה, הוא לא באמת מתכוון להורות לראשי האגפים במשרד האוצר לצאת לשנת חופש. השיטה היא פשוט לגלגל לאחרים את האשמה.

במאמר שפירסמה השרה שקד בכתב העת "השילוח" לפני כמה חודשים היא תיארה את הח"כים כמי שנמצאים במרוץ מי יחוקק יותר חוקים, ואת התקשורת כמי שמנהלת את התחרויות האלה. הקורבנות הם היזמות והחופש לחברה ולפרט. באחרונה היא צירפה אשמים נוספים: עורכי הדין, שיש יותר מדי מהם (אגב, הידעתם שבסקרי אהדה — הפוליטיקאים, עורכי הדין ואנשי תקשורת תמיד מסיימים במקומות האחרונים?). ישראל משופעת בעורכי דין, ועל פי נתוני מרכז מאקרו לכלכלה מדינית, ב–2014 היו כאן 684 עורכי דין לכל 100 אלף תושבים. זה מציב את ישראל כשיאנית עולמית.

המשמעות של ריבוי עורכי דין היא משפטיזציה טוטאלית של החיים, ריבוי תביעות והליכים משפטיים, עודף ביועצים משפטיים שאי אפשר להזיז דבר בלעדיהם, ובשורה התחתונה — הרבה מקלות בגלגלי הצמיחה של המשק. שקד אמנם תומכת נלהבת בחופש כלכלי, אך את ריבוי עורכי הדין (הנובע מתחרות בין מוסדות אקדמיים) היא רואה ככשל שפוגע במשק, ולכן היא פועלת להגבלת מספרם באמצעות הארכת תקופת ההתמחות וצמצום התמריצים להכשרת עורכי דין באוניברסיטאות ובמכללות המתוקצבות (נגיע לכך בהמשך).

לכאורה, אם רק נצמצם את מספר הח"כים, עורכי הדין ואנשי התקשורת, המצב עשוי להשתפר, אבל יש לנו חשד שזה לא יעזור. גם אם נשלח מחצית מעורכי הדין למתקן סהרונים בנגב, זה לא ישנה כמה מנקודות המוצא שמביאות לכך שממשלת ישראל ובית המחוקקים שלה נהפכו למפלצות ביורוקרטיות. כדי לטפל בכך, יש לבחון את הסיבות האמיתיות לעודף הרגולציה והביורוקרטיה.

1. הפרגמנטציה הפוליטית. אפילו בממשלה הזו, הימנית, שכל שש המפלגות החברות בה (ליכוד, כולנו, ישראל ביתנו, הבית היהודי, יהדות התורה וש"ס) מחזיקות פחות או יותר באותו מצע רעיוני מדיני, קיימים פערים מהותיים בין המפלגות בעניינים כלכליים וחברתיים. לכל מפלגה סדר יום משלה ומגזר מצביעים משלה, וכל אחת מנסה לקדם את הדברים שבליבת העניין של מצביעיה. לאחד חשובה עמונה, לשני שמירת השבת, לשלישי אי־שמירת השבת ולרביעי מיסוי בעלי שלוש דירות ומעלה. שר החינוך, נפתלי בנט, מגדיר עצמו דתי־לייט, ואף שהוא חובש כיפה הוא היה מוכן לרפורמה בכשרות שתאפשר לבתי עסקה להכריז שהם כשרים גם אם אין להם תעודה מהרבנות. זה לא עובר את ש"ס ויהדות התורה. כנ"ל בתחומים אחרים. לשר האוצר, משה כחלון, היה חשוב לצמצם פערים באמצעות הגבלת שכר המנהלים או מיסוי דירה שלישית. שקד מתנגדת לזה וגם לזה. אז מה הפלא שהבדלים קוטביים בקואליציה מנוצלים למארבים אופוזיציוניים ומשפטיים או חקיקה פרטית?

2. לא רק בממשלה יש סקטוריאליות, אלא גם במגזר העסקי והציבורי. לא חסרות בישראל קבוצות לחץ כמו חברות ממשלתיות השולטות בשירותים חיוניים, מגזר חקלאי, תעשייניים, מלונאים, ההסתדרות ומערכת הביטחון, שמפעילות כל אחת בתורה לחץ כדי לשמר את מצבן, גם עם על חשבון האינטרס הציבורי הרחב. זה מקשה מאוד על קידום רפורמות משקיות חשובות, מחמיר את יוקר המחיה, ומגלגל סוגיות כלכליות וחברתיות מבית המחוקקים לבתי משפט או למבקר המדינה. ע"ע מתווה הגז או הרפורמה במשק החשמל.

3. סיפור הגז הוא דוגמה טובה לכך שהממשלה במו ידיה מייצרת סרבול ביורוקרטי ורגולטורי. היא משכה במשך שנתיים את השגת המתווה, בין השאר, הודות לממונה על ההגבלים העסקיים הקודם, דיויד גילה, ששינה את עמדותיו תוך כדי תנועה, ובהמשך כמה משריה ברחו מאחריות (השר כחלון שהבטיח תחרות גילה פתאום שהוא בניגוד עניינים, השר אריה דרעי התפטר ממשרד הכלכלה כדי לא להפעיל את סמכותו הקבועה בחוק ההגבלים) וגם רגולטורים הודחו, כמו גילה ויו"ר רשות החשמל, אורית פרקש־הכהן. המהלך הזה המחיש את ההפכפכות של הממשלה, את הכוחניות שבה היא נוהגת בפקידי ציבור, ואת ההתעלמות שלה מטענות שהוכחו על ידי מבקר המדינה בדבר המחיר הגבוה שבו רוכשת חברת החשמל את הגז. מתווה הגז לא היה מגיע לבית המשפט אם הציבור היה סבור שהממשלה נוהגת באחריות ובענייניות ומתוך ראיית האינטרס הציבורי.

הפגנה נגד מתווה הגזצילום: תומר אפלבאום

4. גחמנות של פוליטיקאים. אין טעם לחזור כאן על סאגת תאגיד השידור הציבורי, אבל אי אפשר שלא לתהות איך ראש הממשלה, בנימין נתניהו, רוצה שנאמין לו שהוא בעד צמצום נטל רגולטורי כשהוא עצמו משגע את התאגיד ואת רשות השידור ולא נותן לחוק שהסדיר את עבודת השידור הציבורי לעבוד. כשהסוגיה הזו הופנתה לשקד ובנט, הם החליטו לא להתערב, אלא לתת לנתניהו לבחוש בה כרצונו, במסגרת דיל "אל תיגע לנו במה שחשוב לנו, ואנחנו לא ניגע לך בציפור נפשך". זו תפישה שלא שמה במרכז את האינטרס הציבורי, והיא מחדדת את הסקטוריאליות ואת תחושת חוסר האמון של הציבור בפוליטיקאים.

5. כשלי שוק שהמדינה יוצרת. שקד יצאה בזמנו נגד הרעיון של פיקוח על שכר דירה, ובצדק. מאחר ששוק הדירות הוא שוק משוכלל הכולל מאות אלפי קונים ומוכרים, אין מקום לפיקוח כזה משום שהוא רק יגרום לשוק שחור ופגיעה בשוכרים. אלא שהשוק הזה לא ממש משוכלל, כי המדינה שולטת במרבית הקרקעות בישראל והיא גרמה במחדליה לכך שבמשך שנים רבות היצע הקרקעות היה נמוך מדי ולכן מחירי הדירות זינקו. הנה דוגמה לשוק שבו יש מונופול ממשלתי (רשות ההגבלים העסקיים אינה מוסמכת לפקח על מונופולים של המדינה) והוא זה שגורם לכך שמחירי הדירות גבוהים, ומכאן ועד רעיונות והצעות חוק להגבלת שכר הדירה — הדרך קצרה. כך גם בשוק החשמל. כחלון הצליח להכניס תחרות בשוק הסלולר, אך נכשל כמו קודמיו בקידום רפורמה במשק החשמל כי בו קבוצות הלחץ של ועד העובדים המחזיק בשאלטר אימתני בהרבה. מחדלי הממשלתי וחוסר האמון שהיא מייצרת הם שמביאים לחקיקה פרטית ובהם יש לטפל. המגזר הציבורי נגוע באיים גדולים של חוסר יעילות והם אלה שמכבידים על המגזר העסקי. החקיקה הפרטית או הפנייה לבתי המשפט מתרחשות כי הממשלה מייצרת את הרגולציה, הביורוקרטיה וחוסר העקביות שמביאים לחוסר ודאות בעולם העסקי.

נ.ב

גם שר החינוך וראש הבית היהודי, נפתלי בנט, מחזיק בדעה שיש כאן יותר מדי מקצועות אוויר (כמו עורכי דין) ומעט מדי מדענים, פיסיקאים ומתמטיקאים. לכן, הוא מקדם את לימודי חמש יחידות מתמטיקה, ולכן הוא גיבש באחרונה מערך תמריצים שונה לאוניברסיטאות ולמכללות המתוקצבות, שתכליתו לעודד אותם לקלוט יותר סטודנטים למקצועות המדעיים ופחות למינהל עסקים ומשפטים. איך הוא עושה זאת? באמצעות תקצוב דיפרנציאלי. תעריפי ההוראה שלפיהם משרד החינוך יתקצב את המוסדות יהיו כדלקמן: לימודי משפטים ומינהל עסקים — התקציב יירד מ–18 אלף שקל ל–15 אלף שקל לסטודנט. במקצועות ההיי־טק התקצוב יגדל מ–38 אלף שקל ל–45 אלף שקל. זה אמור לגרום למוסדות האקדמיים לקלוט יותר סטודנטים למקצועות ההיי־טק. אבל זה משאיר תהייה אחת לא פתורה: אם למרות התקציב הגבוה יחסית למקצועות ההיי־טק (עוד לפני ההגדלה) עדיין יש עודף בעורכי דין ובוגרי מינהל עסקים, אולי זה אומר שיש כאן שוק חופשי במערכת ההשכלה הגבוהה ואלה ההעדפות של הסטודנטים? ומדוע להיאבק בהעדפות של הפרט? הרי השרה שקד דיברה על חופש, לפרט ולחברה, אז מדוע ללכת נגד השוק? התשובה היא שלפעמים צריך ללכת נגד השוק כשהוא מייצר תופעות לא רצויות שהממשלה במחדליה או במעשיה תורמת להן. אז אל תצפו להודנה.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

כתבות מומלצות

בית למכירה

המתווכת מצאה קונה שמוכן לשלם יותר - והרגיזה את בעלת הדירה: "קילקלתי לה את התוכניות"

לימור סוקניק. "המעבר מחיים כשכירה לעצמאית היה מטורף"

"הייתי בכלוב של זהב. איך ששמעו שאני עוזבת – מיליון איש קפצו על התפקיד"

אחרי שהריבית עלתה, הפיקדונות הבנקאיים נעשו אטרקטיביים יותר

הטבלה המלאה | מהבנק הנדיב ועד הקמצן ביותר: פערי הריביות העצומים נחשפים

מ-2008 ועד היום: איך הגענו לאינפלציה הנוכחית

יוני ומיכל רכשו דירה במחיר דמיוני. כך הם איבדו שליטה על המשכנתא

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

ריחאניה. "מרגישים אירופה"

"יש שני יישובים בישראל שבהם הכל נקי, הולכים ברחובות ומרגישים אירופה"

גיף הסכם ממון 2

״הייתי בהלם, עורך הדין אמר לי: ׳חתמת על הסכם של כלה מאוקראינה׳"