"הדבר הכי דרמטי וביזארי שיכול לקרות הוא שטראמפ ייהפך לנשיא טוב ולגיבור"

בחירתו של טראמפ העמידה באור חיוור עלילות ודמויות בסדרות הפוליטיות המובילות בארה"ב. כמה מיוצרי הטלוויזיה האמריקאית סיפרו על ההתמודדויות עם המציאות החדשה והתוכניות לעתיד ■ מיוצרי "בית הקלפים": "טראמפ מתסכל ומבלבל ומלא בסתירות כמו כל דמות טלוויזיונית"

קווין ספייסי, בתפקיד פרנק אנדרווד בסדרה "בית הקלפים"
קווין ספייסי, בתפקיד פרנק אנדרווד בסדרה "בית הקלפים"

לכתוב דרמות פוליטיות היתה עד לא מזמן אחת העבודות הטובות בהוליווד: לשבת כל היום ולרקוח תסריטים מטורפים לחלוטין, או לחלופין, פנטזיות אידיאליסטיות. קווי עלילה שלעולם לא יוכלו להתגשם במציאות, ויספקו את האסקפיזם הטלוויזיוני שהצופים משתוקקים אליו.

ואז הגיעה מערכת הבחירות של 2016, שהובילה לבחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב.

לפתע, הכותבים שעבדו בסדרות הטלוויזיה הפוליטיות התחרו פחות אחד בשני — ויותר עם המציאות, בגלל נשיא שגרם לתסריטים האסקפיסטיים שלהם לדמות לעולם האמיתי. טראמפ הפך על פיהם את המושגים המסורתיים של סיבה ותוצאה שעליהם נהגו לבסס את הדרמה בתסריטים, למשל, קלטת מודלפת של מועמד לנשיאות מעיר הערות גסות לגבי תפיסת איבר מין נשי.

"ניו יורק טיימס" אסף באחרונה כמה מהכותבים המובילים של הדרמות הפוליטיות בארה"ב לסשן של תרפיה קבוצתית באולפנים של רשת CBS. הנוכחים: שונדה ריימס, יוצרת הלהיט של ABC "סקנדל"; פרנק פוגליס ומליסה ג'יימס גיבסון, ה"שואו־ראנרים" (מנהלי התוכנית שאחראים על כל האספקטים החשובים בה) של "בית הקלפים"; ברברה הול, יוצרת "מזכירת המדינה" (Madam Secretary), הדרמה האופטימית יותר של CBS; ודיוויד מנדל, תסריטאי בקומדיה המצליחה "ויפ", בכיכובה של ג'וליה לואי־דרייפוס.

אנשי המקצוע האלה מעולם לא פגשו זה את זה קודם לכן, אבל ברגע שהם התכנסו בחדר ישיבות שומם, ממש ליד המקום שבו צולמה סדרת הטלוויזיה האמריקאית המיתולוגית "האי של גיליגן", הם מיד התגבשו על רקע החוויות הדומות שלהם — התסריט שנאלצו לקרוע לגזרים בדקה האחרונה; ההיקסמות מהדרך שבה פוליטיקה, בידור ועיתונות התערבבו יחד; והאתגר של לגרום לפיקציה שלהם להתעלות מעל המציאות. וכשהפטפוטים של ההתחלה הסתיימו, הגיע נושא מאיים באמת: העונה הבאה.

נראה כי לסדרה "בית הקלפים" יש לפעמים חוש לגבי הכיוון שאליו הולכת הפוליטיקה האמריקאית ברמה הלאומית, וידוע שאסטרטגים פוליטים מייעצים לצוות שלכם. האם קיבלתם מודיעין מוצק לגבי הבחירות האחרונות?

פוגליס ("בית הקלפים"): "לא, לא לגבי הבחירה בטראמפ. אבל אפילו כשהתחלנו לעבוד על העונה השלישית העלנו רעיונות שקשורים לאיזשהו כוח עריץ או פופוליסטי, ומה תהיה המשמעות של זה. הרעיון היה קשור ל'אמריקה עובדת' (תוכנית התעסוקה של הנשיא פרנק אנדרווד, שאת דמותו משחק קווין ספייסי), וזה כבר היה באוויר. זה נראה בזמנו כמו אפשרות בלתי־אפשרית, אבל עדיין פלירטטנו עם הרעיון".

גם ב"ויפ" דואגים לגבי מה שקורה בעולם האמיתי באותה מידה?

מנדל ("ויפ"): "כן ולא. אנחנו מקדישים המון זמן לחשוב על הדברים הכי גרועים שפוליטיקאי יכול להגיד או לעשות. יש לנו קו עלילה שבו סלינה מאייר (הגיבורה הראשית) היא כעת נשיאה לשעבר שמנסה לבנות את הספרייה שלה, אבל אף אחד לא רוצה במיוחד ספריית סלינה מאייר. בסוף היא מגיעה לגיאורגיה, כדי להשגיח על הבחירות, ושני גברים מציעים לה כסף להקמת הספרייה, אם תשגיח על הבחירות בצורה מסוימת. זה רק נראה כמו הדבר הגרוע ביותר שאפשר לחשוב עליו שתעשה, זה גורם לה להיראות נורא, באופן מצחיק. אבל כעת אנחנו פשוט נראים כמו גאונים או משהו".

ג'וליה לואי־דרייפוס, בתפקיד סלינה מאייר בסדרה "ויפ"צילום: HBO

מתי כתבתם את התסריט לפרק?

מנדל: "במאי או יוני 2016".

גם לפני זה, בכל התוכניות שלכם היו אלמנטים שחזו את מה שאנחנו רואים כיום, נכון?

ריימס ("סקנדל"): "היתה לנו הדמות של הוליס דויל (טייקון נפט שנהפך למועמד לנשיאות), שיצרנו כאיש המטורף ביותר שאי פעם רץ לנשיאות. הוא הזכיר מאוד את טראמפ.

"גם היתה לנו הבעיה הרוסית. 'אשת המסתורין' שלנו היתה אמורה להתחיל לדבר רוסית, והצופים היו אמורים להבין שהרוסים מנסים להשפיע על הממשל האמריקאי באמצעות הבחירות, אבל הבנתי שזה ידרוש מאתנו להפוך את העונה באמצע למשהו אחר לחלוטין. לא משנה מה נעשה, הצופים יחשבו שכתבנו משהו מתוך החדשות".

ואתם לא רוצים להיראות כאילו לקחתם משהו מהכותרות.

ריימס: "לא".

ב"מזכירת המדינה", שמשחקת קצת יותר על אירועים עכשוויים, אתם מנסים להיצמד יותר לחדשות? למשל, נראה שחזיתם מראש את הסכם הגרעין בין ארה"ב לאירן.

הול ("מזכירת המדינה"): "אנחנו ממוקמים קצת בעתיד. בדיוק התחלנו לדבר עם אירן, וחשבנו, בואו נלך על האפשרות הדרמטית ביותר: יהיה לנו הסכם שלום מלא, והנשיא האירני יבוא לפה. זה לא בדיוק מה שקרה, אבל זה היה מספיק קרוב כדי שנתחרה בכותרות.

"כיום, האתגר של כל תוכנית שמנסה לא לכתוב את החדשות, או להישאר צעד לפני החדשות, היא איך עושים את זה. הכל קורה כל כך מהר שעד שאתה מפרק את זה וכותב את זה, אתה צריך לשנות את זה, אם אתה רוצה לשמור על יתרון מול המציאות".

"גבר לבן בן 70 שקצת בפאניקה משום שהעולם סביבו משתנה"

קרי וושינגטון, בתפקיד אוליבייה פופ בסדרה "סקנדל"צילום: אי־פי

הכל היה נכון עד לאשתקד. במערכת הבחירות לנשיאות, שהאירועים בה הפתיעו את כולם, כולל את אנשי הטלוויזיה.

לפני 2016, ראיתם סביבה פוליטית שהיתה כל כך לא צפויה?

פוגליס ("בית הקלפים"): "טראמפ מתסכל ומבלבל ומלא בסתירות כמו כל דמות טלוויזיונית. במובן מסוים, הוא האבא הרע האולטימטיבי. כמו טוני סופרנו או דון דרייפר. ועכשיו הוא בבית הלבן — ולא בבית במורד הרחוב".

גיבסון ("בית הקלפים"): "כשאני מסתכלת על טראמפ אני רואה גבר לבן בן 70 שקצת בפאניקה משום שהעולם סביבו משתנה, והוא נאבק כדי להמשיך להיתלות בגבולות ובכל מיני רעיונות שיצאו מהאופנה".

זה ההפך מפרנק אנדרווד, לא? שמנסה לשלוט על העולם באופן מתודי מאוד.

גיבסון: "פרנק מגיע מתוך המערכת, בעוד שטראמפ הגיע מבחוץ. אבל לשניהם מערכת יחסים מעניינת עם המערכת".

פוגליס: "פרנק מנסה באופן מעניין לנהל את הכאוס. ואולי טראמפ מנסה גם. נחיה ונראה".

דיוויד מנדל, תסריטאי "ויפ": "האמת, שמהרגע ששון ספייסר הופיע, התגובה היתה: 'זה מייק מקלינטוק, הדובר הלא יוצלח של סלינה מאייר מ'ויפ'"צילום: BRIAN SNYDER/רויטרס

שונדה, התוכנית שלך, "סקנדל", היא השערורייתית ביותר מבין אלה שמיוצגות פה. האם את מרגישה שכעת את צריכה לעלות הילוך כדי להפוך את התוכנית למשוגעת יותר מהמציאות?

ריימס: "התוכנית שלנו היא באופן בסיסי סיפור אימה", היא צוחקת. "אנחנו אומרים שהאנשים בוושינגטון הם מפלצות ואם מישהו יידע מה קורה באמת מתחת לפני השטח, כולם ישתגעו. אז הם יכולים לעשות הכל, הם יכולים לרצוח, להרוג אנשים ולחמוק מכל עונש.

"אבל זה היה מבוסס על עולם שבו ברק אובמה היה נשיא, והקהל שלנו היה אופטימי לגבי מה שקורה בוושינגטון. כשהאורות דולקים, אתה יכול לספר כל סיפור אימה שאתה רוצה. עכשיו, אני חושבת שאנשים לא רוצים סיפורי אימה, הם רוצים שתדליק להם נר איפשהו".

ברברה, מה היתה נקודת המוצא ב"מזכירת המדינה"?

הול: "רציתי ליצור סדרה שבה אנשים יוכלו לדבר על פוליטיקה באופן שאינו גורם לקיטוב. משום שכבר לפני שלוש שנים הרגשתי שהשיח מקוטב מדי. התעסקנו בעיקר במדיניות חוץ, שאינה מעוררת מחלוקות מפלגתיות כמו מדיניות פנים. רוב האנשים מגבשים דעה על מדיניות חוץ לאחר האירועים. אז כשאירוע בינלאומי מתרחש, זה נהפך לפתרון בעיות — בואו נחזיר את הנשק לחגורה ואז נדבר על עמדתנו בנושא. החלטנו לעכב את הזיהוי המפלגתי בסדרה, וגילינו שמעולם לא עשינו את זה. אנשים יכולים להתחיל להבין מה עושה מחלקת המדינה ואיך נראית מבפנים עבודת הממשלה — מבלי לבחור צד".

מנדל: "ב'ויפ', נמנענו גם מזיהוי מפלגתי. בוושינגטון, שני הצדדים הניחו שסלינה מאייר וכל האנשים שעובדים עמה — בעיקר אלה חסרי היכולת — הם מהצד השני.

"האמת, שמהרגע ששון ספייסר (דובר הבית הלבן בממשל טראמפ) הופיע, התגובה היתה: 'זה מייק מקלינטוק (הדובר הלא יוצלח של מאייר) מ'ויפ''. במובנים מסוימים הוא גורם למקלינטוק להיראות כמי שדווקא עושה לא רע את עבודתו".

ככותבי קומדיות, לא מתחשק לכם לנעוץ שיניים באירועים הדרמטיים של אותו יום?

מתוך "בית הקלפים"צילום: אי־פי

מנדל: "לא, מפני שזו לא תוכנית יומית, בניגוד ל'סטרדיי נייט לייב', שמצולמת ביום רביעי ומשודרת בשבת. אם היא מצולמת ביום רביעי ורואים אותה שמונה חודשים מאוחר יותר, זה כמו גבינה מקולקלת.

"'ויפ' אף פעם לא עסקה בפוליטיקה עכשווית; היא עוסקת בפוליטיקה באופן כללי. היא עוסקת בכוח. היא אמורה להסיר את הלוט מעל וושינגטון האמיתית, איך האנשים שם פועלים באמת. הם לא האצולה של האגף המערבי, הם משחקים משחק נמוך ומלוכלך, מדברים בצורה איומה למדי ומשתוקקים לכוח. ב'ויפ' אנחנו מסתכלים על זה בפרספקטיבה של קומדיה, אתם מתייחסים לשלטון בפרספקטיבה דרמטית, בדרכים מעניינות מאוד".

הול: "יש הרבה אנשים בוושינגטון שרוצים לעשות את הדבר הנכון, ויצא לי לפגוש אותם. אז הדמויות שלנו הן אלה שבאמת מאמינות במערכת. אנחנו רוצים לשמור אותן אמיתיות, עם פגמים וטעויות. אבל מה שמניע אותן הוא משהו שהיינו שמחים אם היה מניע את כל הפוליטיקאים".

האם "בית הקלפים" באמת נולדה מתוך הרעיון שאנשים יודעים שהמציאות היא לא כמו בסדרה "הבית הלבן", ושהיא הרבה יותר מכוערת, אז בואו נשכח מהאידיאליזם ונחבק את הציניות?

פוגליס צוחק: "אמא שלי אוהבת לומר 'תמיד ידעתי שכך זה יהיה'".

"הפאשלות דחפו את טראמפ קדימה"

עד כמה אתם מרגישים שאתם נמצאים בתחרות עם התוכנית שהיא כיום הפוליטיקה האמריקאית? האם אתם נאלצים לעשות דברים שלא הייתם צריכים לעשות אם הילרי קלינטון היתה מנצחת במרוץ?

מתוך הסדרה "ויפ"צילום: Lacey Terrell/אי־פי

מנדל: "אני בטוח שכולכם כבר חשבתם על זה, אבל תהיתם אם לאנשים פשוט נמאס מזה, בלי קשר להצבעה שלהם, הם היו מעדיפים לראות תוכנית על מחסן גרוטאות ולא שום דבר שקשור לוושינגטון?"

האם יש משהו בתסריט שהיה אמור להיות איום ונורא עבור דמות, באופן שיחבל בקריירה שלה, ועכשיו פתאום לא נראה כמו בעיה גדולה?

מנדל: "'ויפ' התבססה על חמש שנים של פאשלות, שבאופן עקבי כופפו את גבה של הגיבורה. כמו הדלפה של מידע, ציוץ גרוע או מיקרופון שנותר פתוח. כיום נכנסנו לעולם שבו הדברים האלה קורים ואין להם שום השפעה. במובן מסוים, הם אפילו דחפו את טראמפ קדימה".

ריימס: "בליל הבחירות עבדנו על הפרק השביעי בעונה, והיינו צריכים לשנות הרבה דברים בעקבות התוצאות. אפילו צילמנו מחדש חלק מהפרקים הראשונים".

האם יש לכם כעת אחריות חדשה לנסות לתקשר עם תומכים של טראמפ או להכניס אותם לתסריטים שלכם? האם יש אמת ברעיון שהוליווד לא מצליחה לדבר אל תומכי טראמפ?

ריימס: "אני באמת נפגעת מהרעיון שזה מה שיצא מהבחירות — שאנשים לבנים עניים היו צריכים קצת יותר תשומת לב. חשבתי שזה קצת משוגע לחשוב שמה שהם צריכים זה יותר טלוויזיה. יש להם טלוויזיה", היא צוחקת. "זה פשוט הרגיש לי מוזר, וחשבתי שאנשים שבאמת צריכים שידברו אליהם זה ה–50% מהאוכלוסיה שכלל לא הצביעו. אלה האנשים שצריכים להיות יותר מחוברים".

טראמפ ב"משפחת סימפסון"צילום: FOX

אם הייתם צריכים לתסרט את נשיאותו של טראמפ, לאן הייתם הולכים מכאן? מה הדבר הכי דרמטי שיכול לקרות?

פוגליס: "מה שאני סקרן לגביו זה החינוך של טראמפ. מי מופיע ומנסה לחנך אותו, ואיך הם עושים את זה, ומנצלים לצורך כך את הדמות שלו".

ריימס: "הדבר הכי דרמטי שיכול לקרות לטראמפ הוא טרנספורמציה. אם הוא באמת ייהפך לגיבור וייהפך להיות נשיא טוב, זה הדבר הכי דרמטי, הכי משוגע, הכי ביזארי שאפשר לדמיין שיקרה לדונלד טראמפ".

אז כולכם מסכימים שהדבר הכי דרמטי שיכול לקרות, בכתיבה טלוויזיונית קלאסית, זה הדבר הבלתי־צפוי?

גיבסון: "ציפיות חתרניות".

האם, כדי ליצור מתח, הייתם מכניסים לתסריט, למשל, אופוזיציה תוך־מפלגתית חזקה יותר?

ריימס: "הייתי בהחלט מאפשרת לרפובליקאים אחרים לראות את המצב כהזדמנות לקבל עוד כוח. אני לא מבינה מצב שבו אנשים פשוט תופסים את מקומם בשקט. אם הייתי רפובליקאית, היית אומרת 'זו ההזדמנות שלנו, אנחנו יכולים להפיל אותו, אנחנו יכולים להדיח אותו, להיפטר ממנו. אנחנו יכולים להיראות מאוד צודקים וגיבורים, במקום להיראות כאילו אנחנו מפחדים מכל דבר'".

מי אמר - דונלד טראמפ או מונטגומרי ברנז מ"משפחת סימפסון"?

מונטגומרי ברנז מ"משפחת סימפסון"צילום: FOX

1. "אתם יודעים איך זה אורניום. הדברים האלה שנקראים נשק גרעיני עשויים מאורניום, כמו הרבה דברים רעים"

2. "בואו נשוחח ונשתמש ביותר סניטציה"

3. "אורניום הוא דבר גדול, כי הוא האולטימטיבי. האולטימטיבי נקרא גרעיני. זה נקרא התחממות גרעינית"

4. "אני מחפש אדם צעיר מתאים להוריש לו את הוני. הוני העצום מאוד"

5. "כסף מעולם לא היה בשבילי גורם מוטיווציה, חוץ מדרך להראות שניצחתי"

6. "חלק מהיופי שבי הוא שאני עשיר"

7. "אנשים משתגעים על טחנות הרוח הרועשות, הנוראיות והמגעילות האלה"

8. "גיליתי את העסק המושלם: אנשים זורמים, מרוקנים את הכיסים ומסתלקים. אי אפשר לעצור אותי עכשיו"

תשובות

טראמפ: 1, 3, 5, 6, 7 ברנז: 2, 4, 8.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

כתבות מומלצות

גילה פימה. "בשיא הקושי שלי ראיתי שאני יכולה להעלות חיוך למישהו אחר שקשה לו"

"לעבודה שלי יש סטיגמות, היא לא נחשקת. אבל לא אכפת לי מה חושבים"

אילו מניות עשויות לשרוד טלטלות קשות?

"שגר ושכח": האם יש מניה ששווה להשקיע בה ל-20 שנה?

ארוחה של מקדונלד'ס. המגמה הכללית של השמנה לא יכולה להיות מיוחסת רק להתנהגות של הפרט, אלא גם לסביבה שבה כולנו חיים

בשקט בשקט, העלימה מקדונלד'ס אופציה מהתפריט – והיא יודעת בדיוק למה

כספומט ביטקוין ברומניה. רשתות בלוקצ'יין שיצליחו לשרוד את התקופה הנוכחית - ייתכן שיזכו בכל הקופה

המשבר בקריפטו נכנס לשלב הבא: מלחמת כל בכל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

האי סנטוריני ביוון.
גלויות הכתובות כאגדות
עם מודרניות

"פעם, בקיץ עוד אפשר היה למצוא טיסה ליוון ב–150 דולר. היום, זה כבר 450"

כרם התימנים. "נהייתה שכונה של אנשים מפונפנים"

"יש מיליונרים מכל העולם שהוקסמו מהשכונה, רוצים כאן נכס - ולא מעניין אותם המחיר"