קנדה מציגה: כך תעשו כסף מהמהגרים שלכם

בזמן שמדינות רבות מתקשות להתמודד עם מהגרים זרים, קנדה מעולם לא פחדה לאמץ אותם לחיקה - ובדרך גם לנצל אותם כדי להאיץ את הצמיחה הכלכלית

אשר שכטר, פרשנות
אשר שכטר
אשר שכטר, פרשנות
אשר שכטר

בעיירה הקטנה מרסי שבפרובינציית ססקצ׳ואן בקנדה — 14 אלף תושבים בסך הכל — חיה קהילה מוסלמית קטנה, אבל משגשגת. ואפילו יש לה, סוף סוף, מסגד משלה. הוא אמנם נמצא בתוך כנסייה ואב הקהילה, קבלן בשם יאסיר חמודי, השיג אותו בתחבולות במטרה לספק משרד בחינם לעסק שלו, אבל עדיין.

בסך הכל, למעט חיכוכים קטנים, הקהילה המוסלמית במרסי מצליחה להשתלב בחייה התרבותיים והכלכליים של העיירה: שרה, אשתו של יאסיר, משמשת כאשת יחסי הציבור של ראשת העירייה. בתם של השניים, ריאן, היא רופאה, שמאמינה באסלאם, אבל בקטע פמיניסטי. האימאם החדש הוא עורך דין. כולם די בטוחים שהערבים האלה הם בעצם טרוריסטים, אבל שתי הקהילות במרסי, הנוצרית והמוסלמית, קשורות אחת בשנייה בקשר של תועלת הדדית: ראש העירייה תומכת בקהילה המוסלמית כל עוד חבריה ממשיכים להצביע לה, והכומר תומך במוסלמים כל עוד הם מביאים עסקים לחברי הקהילה שלו.

מרסי אינה עיירה אמיתית, אלא עיירה פיקטיבית שעומדת במרכז העלילה של הסיטקום הקנדי ״מסגד קטן בערבה״ ששודר ברשת CBC הקנדית בין 2007 ל–2012. בשש העונות שבהן שודרה הסדרה, צפו הקנדים בחברי הקהילה המוסלמית של מרסי מנסים להשתלב בחייה התרבותיים והכלכליים של העיירה ונאבקים לשלב בין חייהם המודרניים לבין הרצון להגן על המסורת הדתית שלהם. הסדרה גם צחקה לא מעט על חשבונם של הקנדים שחיים סביבם, על הדעות הקדומות שלהם כלפי שכניהם המוסלמים ועל הגזענות הסמויה שהסתתרה מאחורי גישה ידידותית אבל במקביל גם חשדנית.

״מסגד קטן בערבה״ היא תוצר מתבקש של ההגירה המסיבית לקנדה, שבעשורים האחרונים חדרה לכל היבט של החיים במדינה. בגרסה הקנדית של הדיון הזה, כל החשדנות והמתח שנלווים לרוב לקהילה חדשה עם חוקים מוזרים ומסורות משונות שמגיעה לסביבה חדשה נפתרים, בסופו של דבר, עם ההבנה שבני שתי הדתות — המוסלמים והנוצרים — הם חלק מאותה קהילה, וששני הצדדים מפיקים תועלת כלכלית ותרבותית אחד מהשני.

במובן הזה, ״מסגד קטן בערבה״ מייצגת היטב את היחס הקנדי להגירה, זה שהפך את קנדה בעשורים האחרונים למלה נרדפת ל״מדינת הגירה״. רבים, במיוחד בישראל, רגילים לחשוב על מהגרים במונחים שליליים, ולקשר את ההגירה עם פחד מפשיעה, פחד שמהגרים יתפסו מקומות עבודה וחששות אחרים. אך קנדה משמשת לרוב דוגמה לכך שהגירה יכולה להביא גם לתוצאות חיוביות: צמיחה כלכלית, שגשוג ותעסוקה.

נשים מוסלמיות מפגינות בקנדה נגד האיסור ללבוש כיסוי ראש

קנדה, הכלכלה ה–14 בגודלה בעולם, הבינה תמיד את הקשר בין צמיחה כלכלית לבין הגירה: ראש הממשלה הראשון שלה, אחרי הכל, ג׳ון אלכסנדר מקדונלד, היה מהגר בעצמו. במאה ה–19 הוביל גל הגירה מאירופה ואמריקה ליישוב מערב קנדה, להקמתה של הכלכלה הלאומית ולרמות גבוהות של השקעות וצמיחה כלכלה. אחרי מלחמת העולם השנייה, גל הגירה נוסף תרם לתקופה ארוכה של שגשוג כלכלי. החל משנות ה–70 ואילך, קיבלה קנדה המוני מהגרים בתקווה שיחלצו אותה ממיתון.

במידה רבה, היחס החיובי יוצא הדופן של קנדה להגירה קשור ליחס בין השטח העצום שלה — השני בגודלו בעולם, שגם כיום 90% ממנו אינם מיושבים — לבין אוכלוסייתה הדלילה, שהוביל במשך השנים למחסור כרוני בעובדים. גם היא, כמו מדינות רבות אחרות, נוסדה על ידי מהגרים: מתיישבים בריטים וצרפתים, ואחר כך גם אמריקאים ומערב־אירופאים, שהגיעו אליה במטרה ליישב את הצפון הקר. במשך השנים, בכל פעם שהיתה צריכה לצמוח ולפתח את עצמה פתחה קנדה את שעריה ונתנה למהגרים להיכנס — מדיניות שלעתים מכונה בקנדה ״ברז פתוח/ ברז סגור״ (Tap On/Tap Off). אם היה צורך, היא גם חיזרה אחריהם באופן אקטיבי.

משנות ה–70 ביצעה קנדה רפורמות מרחיקות לכת במדיניות ההגירה שלה ופיתחה מדיניות הגירה שהיא מהפתוחות והמתקדמות בעולם, במטרה למשוך עובדים מיומנים שיסייעו לה לפתח את כלכלתה, עם יעד של קליטת מהגרים בהיקף של כ–1% מאוכלוסייתה מדי שנה. בניגוד למדינות אחרות במערב (שלא לומר המזרח התיכון), שעבורן הגעה של מאות אלפי מהגרים בבת אחת נראית כמו רעיון מסוכן, קנדה קיבלה במשך השנים בברכה את השינוי הדמוגרפי שגלי ההגירה יצרו בה. ב–50 השנים האחרונות היא קלטה יותר מהגרים לנפש מכל מדינה אחרת בעולם.

את תוצאות המדיניות הזו אפשר לראות כיום בכל היבט של החיים בקנדה: יותר מ–21% מהקנדים נולדו בחו״ל. הודות להזדקנות האוכלוסיה ולשיעור הילודה הנמוך, ההגירה העצומה למדינה היתה אחראית ל–67% מהגידול באוכלוסיית קנדה ב–2001–2006. עד היום היא קולטת מהגרים חדשים בקצב של כ–250 אלף איש בשנה.

הודות למדיניות ההגירה הפרוגרסיבית זכתה קנדה לדימוי של מדינה שמקבלת את השונה בזרועות פתוחות. הדימוי הזה משתקף, בין היתר, במספר הגדול של ישראלים (כ–100 אלף) שהחליטו להגר לקנדה בשלושת העשורים האחרונים.

אלא שכאשר בוחנים את מדיניות ההגירה של קנדה מקרוב, הדימוי הזה לא בהכרח מחזיק מים. אם אתם רופאים, מדענים, יזמים או היי־טקיסטים, בעלי מקצועות חופשיים או מקצוע מבוקש, שערי קנדה פתוחים בפניכם. אם לא, אז בדיוק כמו המזרח־אירופאים שכניסתם לקנדה לא אושרה לפני ולאחר מלחמת העולם השנייה, גם אתם תצטרכו לחפש מקום אחר.

קנדה קיבלה 27,870 פליטים בשנה בעשור האחרון, לעומת 156,120 מהגרים ״כלכליים״, כלומר עובדים מבוקשים בעלי מיומנויות. הגירה לקנדה היא לא צדקה: יש לה צידוק כלכלי ברור. למעשה, בכל גלגוליה, למדיניות ההגירה של קנדה תמיד היתה מטרה אחת ויחידה: לסייע בצמיחתה הכלכלית ולהעלות את רמת החיים של תושביה הקיימים.

מס מיוחד על מהגרים מסין

את היחס של החברה הקנדית להגירה אפשר להגדיר במלה אחת: ״מורכב״. מצד אחד, מאז המאה ה–19 הנהיגה קנדה לסירוגין מדיניות שנועדה למשוך מהגרים חדשים. מצד שני, היא חתמה על אמנת הפליטים של האו״ם ב–1969, 18 שנה לאחר שאושרה באו״ם ו–15 שנה לאחר שאושרה על ידי ישראל. מצד אחד, היא קיבלה יותר מהגרים מכל מדינה אחרת בעולם ב–50 השנים האחרונות. מצד שני, ב–150 השנים האחרונות רבים מגלי ההגירה שהגיעו למדינה לוו בחששות, בכעס מצד התושבים המקומיים וגם, בחלק מהמקרים, בהתפרצויות של ביטויים גזעניים.

לאחר מלחמת העולם השנייה מצאה את עצמה קנדה במצב משונה. הכלכלה הריכוזית איפשרה לה להתאושש מהשפל הגדול, לצמצם את האבטלה לרמה אפסית, להגדיל את התפוקה התעשייתית ולשמור על הרמה הזאת גם כשהמפעלים עברו מייצור נשק לייצור מוצרי צריכה, להגדיל את היצוא, להקים מדינת רווחה מתקדמת עם ביטוח בריאות אוניברסלי ומערכת פנסיות משוכללת, ואפילו לסייע כלכלית לבריטניה. עם הסרת מדיניות ההקצבות והצנע, הצריכה הפרטית נסקה. ועדיין, לקנדה היתה בעיה גדולה אם רצונה היה לשמור על הצמיחה הכלכלית הזאת: היה לה מחסור בעובדים.

טורונטו. "הנתבעים לא נתנו הסבר מניח את את הדעת לתשואות הנמוכות" צילום: אי־אף־פיצילום: AFP

כשהיא מאוכלסת בדלילות וסובלת משיעור ילודה נמוך או נמוך יחסית במשך חלק גדול מההיסטוריה שלה, נאלצה הכלכלה הקנדית להתמודד לא פעם ולא פעמיים עם מחסור בעובדים, ולכן גם עם הצורך לחפש מהגרים באופן פעיל. בסוף המאה ה–19 היא הביאה מהגרים סינים כדי שיבנו את מסילות הרכבת שלה. בתחילת המאה ה–20 היא פצחה בקמפיין ששיווק אותה כ״מערב הטוב האחרון״ (“Last Best West”) במטרה למשוך מהגרים שיישבו את חלקה המערבי של המדינה, ובין 1896 ל–1914 הצליח הקמפיין למשוך יותר מ–3 מיליון מהגרים. בין 1901 ל–1914, 750 אלף מהגרים הגיעו לקנדה מארה״ב. רבים מהם היו קנדים שהיגרו לארה״ב וחזרו, ואחרים היו גרמנים, הונגרים, נורווגים ושוודים שהתיישבו במערב האמריקאי וביקשו למצוא מקום חדש. באותן שנים היגרו לקנדה גם מאות אלפי אוקראינים, פולנים, גרמנים וצרפתים.

ב–1946 גילתה קנדה פעם נוספת שכדי להמשיך לצמוח היא צריכה להגדיל את כוח העבודה שלה. אלא שרבות מהמגבלות שהטילו הרשויות הקנדיות בשנים שלפני כן על הגירה של אוכלוסיות מסוימות, כמו פליטי מלחמות העולם, עדיין היו בתוקף (כולל ״חוק ההגירה הסיני״ שמנע מהרוב המוחלט של הסינים להגר לקנדה). תעשיות החקלאות, הכרייה והעץ, שנזקקו נואשות לעובדים, הפצירו בממשלה לאפשר ליותר מהגרים להיכנס. הממשלה חששה בתחילה. האזרחים חששו עוד יותר. הקורבנות המיידיים של החשש הזה היו הפליטים היהודים שנמלטו מגרמניה הנאצית, שרובם הגדול לא הורשה להיכנס.

לבסוף, לאחר מאבק מסוים, תומכי ההגירה ניצחו והממשלה הקלה את ההגבלות במידה מסוימת. כלומר, שערי המדינה נפתחו — למהגרים אירופיים ממדינות מסוימות, עם העדפה לצפון ומערב אירופה (הולנדים, למשל, התקבלו בברכה: ב–1948 היגרו 15 אלף חקלאים הולנדים לקנדה). כל השאר היו צריכים למצוא לעצמם מקום אחר. בסופו של דבר, 2.5 מיליון איש היגרו לקנדה בין 1946 ל–1966 - חלקם היו עובדים בעלי מיומנויות, חלקם פועלים פשוטים, רבים מהם איטלקים, יוונים ופורטוגלים – ותרמו במידה רבה לפריחה כלכלית וחברתית שממנה נהנתה המדינה עד שנות ה–70.

האופן שבו נבחרו המהגרים שהורשו להיכנס לקנדה אחרי מלחמת העולם השנייה לא היה מקרי. מראשיתה היתה קנדה סלקטיבית מאוד בכל הנוגע למהגרים שחוצים את שעריה — היא קיבלה אותם כשהיתה זקוקה להם, אך דאגה מראש לסנן אותם בקפידה. כשהיא נזקקה לסינים שיבנו את מסילות הרכבת שלה, היא דאגה להביא סינים למדינה. כשהחליטה שיש בה יותר מדי סינים, הטילה מס מיוחד בסך 50 דולר (ב–1903 הוא הועלה ל–500 דולר) על כל סיני שביקש להגר לקנדה — מס גזעני שבוטל לאחר מכן והומר ב–1923 ב״חוק ההגירה הסינית״, שנועד לבלום את הרוב המוחלט של המהגרים מסין, למעט אנשי עסקים, כמרים, מורים וסטודנטים ולא בוטל לחלוטין עד 1967. במשך השנים עשתה קנדה דברים דומים ליהודים, שחורים, הודים, סלאבים, יפנים ואחרים. צאצאיהם של העובדים הסינים שאולצו לשלם יותר מכל אחד אחר כדי להגיע למדינה זכו ב–2005 להתנצלות רשמית ולפיצויים.

ראש ממשלת קנדה לשעבר, ויליאם ליון מקנזי קינג, ניסח את העיקרון הסלקטיבי שעל פיו נבנתה מדיניות ההגירה הקנדית ב–1947, בנאום שקרא מצד אחד לקידום ההגירה למדינה ומצד שני הגן על מדיניות ההגירה שלה מפני טענות על אפליה: ״אזרחי קנדה לא מעוניינים לבצע שינוי יסודי באופי אוכלוסייתם באמצעות הגירה המונית. זו זכותה של קנדה לבחור את האנשים שהיא מחשיבה למתאימים כאזרחים עתידיים. זאת אינה ׳זכותו האנושית הבסיסית׳ של אף זר להיכנס לקנדה. כניסה לקנדה היא פריווילגיה ועניין של מדיניות פנים״. מכיוון שלמדינות המרכיבות את קנדה ניתנה אוטונומיה מסוימת בכל מה שנוגע לקבלת מהגרים לשטחן, יש כאלה שהצטיינו יותר ופחות במדיניות ההגירה שלהן: קוויבק המרדנית, למשל, נודעה לשמצה בניסיון להגן על ״צרפתיותה״.

קוויבק הבדלנית, אגב, עדיין מתקשה לאמץ את המדיניות הרב־תרבותית של קנדה. זה לא שבמקומות אחרים בקנדה לא ניתן לשמוע לא מעט תלונות על המהגרים המוסלמים שזרמו למדינה בעשורים האחרונים, אבל קוויבק היא מקרה מיוחד: למעט מונטריאול, עיר רב־תרבותית בדומה לערים גדולות אחרות, רוב הפרובינציה עדיין מורכבת מלבנים חילונים שחרדים משינויים ומערעור של זהותם ה״צרפתית״.

מאז ספטמבר יצאו אלפי מוסלמים, סיקים וגם יהודים במונטריאול ובערים אחרות בקוויבק לרחובות כדי להפגין נגד כוונתה של מפלגת השלטון הקוויבקית לאסור על העובדים במגזר הציבורי ללבוש ״סמלים דתיים בולטים ובוטים״ בעבודה - כגון צלבים בולטים, חיג׳אבים, כיפות גדולות, טורבנים וכדומה. על מעונות במקומות עבודה במגזר הציבורי ייאסר להגיש אוכל כשר או מזון חלאל. הצעת החוק, או בשמה הרשמי ״האמנה לערכים קוויבקיים״, נועדה לטענת המפלגה ״לזהות ולבסס את הערכים הבסיסיים שמזהים אותנו כקוויבקים״, אך היא נתפסה על ידי המהגרים כהתקפה בוטה על מיעוטים, בעיקר מוסלמים.

ראוי לציין שבניגוד לצרפת, שהעבירה חוק דומה ב–2004 ושבה 7% מהאוכלוסייה הם מוסלמים, בקוויבק מונים המוסלמים רק כ–1.5% מהאוכלוסיה. ועדיין, ההגירה עוררה בהלה בקרב חלק מהתושבים הוותיקים: מאז שעלתה הצעת החוק לדיון, דיווחו עיתונים כמו ה״מונטריאול גאזט״ וכמה מקלטים לנשים מוכות, חלה עלייה בהתקפות ובהטרדות של נשים מוסלמיות, ומוסלמיות רבות התלוננו שהן לא מרגישות בטוחות.

כמה נקודות אתה שווה?

במשך השנים השתנה ההיבט האתני של מדיניות ההגירה הקנדית: מהגרים למדינה אינם מופלים עוד על פי צבעם ומוצאם, אבל האופן הסלקטיבי שבו בוחרת קנדה מי יורשה להיכנס למדינה ולהתחיל בחייו החדשים נותר על כנו. ההבדל הוא שהכלים שבאמצעותם בוחרת קנדה את אותם אנשים, והמדדים שלפיהם נמדדת תועלתם העתידית לאומה הקנדית, השתנו.

ויליאם ליון מקנזי קינג. ניסח את מדיניות ההגירה הקנדיתצילום: ויקיפדיה

בשנות ה–50 הנהיגה קנדה את ״שיטת הספונסרים״: כל מהגר שהורשה להיכנס לקנדה נזקק לבן משפחה אחד לפחות בתוך המדינה, שיפרוש עליו את חסותו ויסייע לו להתאקלם במדינה. לכן, בגל ההגירה של 1946–1966 הגיעו יותר משליש מהמהגרים ממדינות אירופיות כמו יוון, פורטוגל ואיטליה. אלא ששיטת הספונסרים הובילה להגירה נרחבת של עובדים בלתי מיומנים, עובדים שהכלכלה הקנדית פחות נזקקה להם בשלב זה.

לכן נוצרה ב–1967 שיטת הנקודות, שקיימת עד היום, ודירגה את המהגרים שביקשו להיכנס למדינה לפי שורה של קריטריונים. לשיטה היו שתי מטרות: האחת, לבטל את האפשרות לאפליה גזעית; השנייה, לצמצם את כוחם של פקידי ההגירה ולהעניק להם מדד אובייקטיבי שלפיו יהיה אפשר להעריך את מידת נחשקותו של המהגר על בסיס רמת ההשכלה שלו, גילו, ניסיונו, הידע שלו בשפה ועוד, במטרה לייעל את ההליך ולדאוג שרק מהגרים ״איכותיים״ ייקלטו.

בשנות ה–70 וה–80, בשעה שקנדה נכנסה ויצאה ממיתון, רמות ההגירה אליה עלו וירדו בהתאם: בין 1974 ל–1978 ההגירה ירדה, בין 1978 היא עלתה, בין 1980 ל–1986 היא ירדה, ובשנות ה–90 היא המשיכה לעלות, אף שהכלכלה היתה במיתון עמוק. בכל אותן שנים, גם היחס בין פליטים שנקלטו בקנדה לבין מהגרי עבודה עלה וירד, בהתאם למחזור העסקי והצרכים של שוק העבודה. בשעה שאוכלוסייתה של קנדה הזדקנה במהירות, נזקקה קנדה למהגרים כדי להגדיל את כוח העבודה, כדי שתוכל לשלם את הפנסיות וביטוח הבריאות של בני דור הבייבי בום.

אלא שבמשך השנים קרה דבר משונה: ההגירה לקנדה נהפכה לפחות משתלמת - למהגרים ולקנדה כאחד. ב–25 השנים האחרונות נהפכה ה״פריווילגיה״ שעליה דיבר קינג להרבה פחות יוקרתית. על אף ששטף המהגרים לקנדה אינו פוסק, מחקרים מראים שבשני העשורים האחרונים ירד מעמדם הכלכלי של המהגרים לקנדה בצורה משמעותית.

לפי מחקר שערכה לשכת הסטטיסטיקה הקנדית ב–2007, פחות מ–50% מהמגרים מרוויחים בשנותיהם הראשונות במדינה את השכר החציוני, אף שהרמה הסוציו־אקונומית שלהם דווקא עלתה משמעותית. האבטלה (מלאה וחלקית) בקרב מהגרים לקנדה נמצאת כיום ברמתה הגבוהה אי פעם. ובעוד בשנות ה–70 מהגרים חדשים לקנדה השתכרו כ–85%–90% ממה שהשתכרו ילידי קנדה, נתון זה נפל ל–60%–70% עד 2006. הסיבות לתופעה הזאת רבות ומגוונות - חוסר יציבות תעסוקתית, שחיקה בשכר, אפליה נגד מהגרים לא אירופאים - אבל המסקנה שנובעת מהן היתה אחת: המערכת לא עובדת. היא זקוקה לשינוי.

״קנדה בוזזת אנשים מוכשרים ממדינות עניות״

בשאר לז׳אר, שהיגר מאלג׳יריה לקנדה, התקבל באחרונה למשרת מורה בבית ספר במונטריאול. היה לו מזל: המורה הקודמת התאבדה, ובכך חילצה אותו מאבטלה. לז׳אר מתקשה להתמודד עם מערכת החינוך הקנדית ועם חוסר האמון של התלמידים החדשים שלו. לאחר זמן מה הוא מצליח לרכוש את אמונם, על בסיס תחושת טראומה שמשותפת לו ולהם. עד שכמובן הכל מסתבך.

זו, בקצרה, העלילה של הסרט הקנדי ״אדון לז׳אר״, שבוים על ידי פיליפ פלארדו והיה מועמד לאוסקר הסרט הזר הטוב ביותר. הסרט הצטרף לדיון סוער במיוחד שמנהלת קנדה בשנים האחרונות בנוגע למדיניות ההגירה שלה. לצד ארגונים ופעילים פוליטיים, מימין ומשמאל, שטוענים שיש לצמצם משמעותית את מספר המהגרים למדינה מסיבות של חוסר השתלבות - כלכלית ותרבותית כאחד - תעשיינים וכלכלנים טוענים שקנדה עדיין סובלת ממחסור בעובדים באזורים מסוימים. מנגד, מחקרים טוענים שהמחסור בעובדים אינו אלא מיתוס בשלב זה.

לשכת המסחר הקנדי לא מאמינה במחקרים האלה. באוגוסט 2012 היא הזהירה שהמחסור בעובדים נהפך ל״נואש״ ומאיים על התחרותיות של קנדה. בעשור הקרוב, צפה הארגון, יסבול מגזר הבנייה בקנדה ממחסור ב–163 אלף עובדים, מגזר הנפט והגז ממחסור ב–130 אלף עובדים ותעשיית המלונאות ממחסור ב–22 אלף עובדים. במקביל, תזדקק קנדה לפי התחזית ל–60 אלף אחיות ול–37 אלף נהגי משאיות.

ב–2012, במאמר שכותרתו ״הסיבה שקנדה זקוקה לשטף מהגרים״, הזהיר ה״גלוב אנד מייל״ הקנדי שבין 2012 ל–2021 יתפנו מיליון משרות בקנדה בעקבות פרישתם של הבייבי־בומרים לפנסיה. הנתון מתבסס על תחזית של קונפרנס בורד, שצפה מחסור משמעותי בעובדים בתחומים כמו הנדסה ומחשוב. ללא מהגרים חדשים, הזהיר העיתון, הפוטנציאל התחרותי של קנדה ייעלם. בשלב הזה חשוב לציין ששיעור האבטלה בקנדה הוא 7.2%, ובאזורים מסוימים הוא גבוה מ–11%.

אלא שבאוקטובר פירסם טורונטו דומיניון בנק הקנדי דו״ח שמתבסס על ניתוח של נתוני האבטלה ב–140 תחומים מקצועיים ומצביע על מציאות שונה למדי, כזו שבה קנדה דווקא לא סובלת ממחסור בידיים עובדות. ״קשה לטעון שקנדה סובלת כיום ממחסור משמעותי בעובדים״, אמר דרק בורלטון, המשנה לכלכלן הראשי של הבנק, בראיון לעיתונאי הקנדי מתיו קוטס.

במקביל, מומחים בקנדה מזהירים מתופעה שעשויה להיות חמורה יותר ממחסור בעובדים: המדינה, הם מזהירים, נהפכת לתלויה בעובדים זרים זמניים, שמספרם זינק בעשור האחרון פי שלושה. עיקר העובדים האלה הם מלצרים, פועלים וזבנים - עובדים נטולי מיומנויות בתחומים שבהם המדינה לא סובלת ממחסור בעובדים. ״המעסיקים התמכרו לתוכנית העובדים הזרים הזמניים של הממשלה״, אמרה הכלכלנית ארין ויר בראיון להפינגטון פוסט קנדה. ״העובדים האלה קשורים לעבודה ספציפית ולמעסיק ספציפי, ונוח מאוד למעסיקים שהעובדים האלה לא יכולים לעבוד בעבודות אחרות ולא יכולים לדרוש שכר גבוה יותר״. כל זה לא אומר שקנדה לא סובלת ממחסור בעובדים בתחומים מסוימים - מכונאות, למשל - אלא שהעובדים הזרים שנוהרים אליה לא מועסקים במקצועות אלה.

הגדיל לעשות הפעיל הסביבתי הקנדי האגדי דיוויד סוזוקי, שבראיון שהעניק ביולי לעיתון הצרפתי ״ל׳אקספרס״ כינה את מדיניות ההגירה של קנדה ״מבחילה״ והביע דעה מקורית על סוגיית ההגירה למדינה: קנדה, הוא טען, תורמת לבריחת מוחות ממדינות עולם שלישי. ״אני חושב שקנדה מלאה״, אמר סוזוקי. "אף שזאת המדינה השנייה בגודלה בעולם, האזורים הניתנים ליישוב שלנו צפופים. מדיניות ההגירה שלנו מבחילה: אנחנו בוזזים את מדינות הדרום ושוללים מהן מנהיגים עתידיים, רק כי אנחנו רוצים להגדיל את האוכלוסיה שלנו כדי לתמוך בצמיחה הכלכלית. זה מטורף!״. התבטאותו של סוזוקי, שב–2004 נבחר בסקר של CBC ל״קנדי החי האהוב ביותר״, עוררה סערה במדינה. שר ההגירה דאז ג׳ייסון קני כינה את דבריו ״רעילים ובלתי אחראיים״.

במקביל לדיון על הצידוק שבקליטת מהגרים נוספים מובילה קנדה בשנתיים האחרונות שינוי נרחב במדיניות ההגירה שלה, שבמסגרתה שיטת הנקודות עברה שינוי ששם דגש על מיומנויות מקצועיות ושליטה באנגלית ובצרפתית. על רקע חששות שהמהגרים בשנים האחרונות לא מצליחים להשתלב בהצלחה דומה לזו של דורות קודמים של מהגרים, השינוי נועד לאפשר לקנדה לאתר טוב יותר עובדים מיומנים.

שיטת הנקודות החדשה שמה דגש גדול יותר על השאלות אם למועמדים להגירה מחכה עבודה בקנדה, אם הם עובדים במקצוע שיש לו ביקוש במדינה, ואם יש להם ״יכולת התאמה״, שנמדדת לפי משך הזמן שבילה המועמד בקנדה בעבר. ממשלתו השמרנית של סטיבן הרפר הואשמה בכך שהניסיון שלה לסנן טוב יותר את ההגירה למדינה ולאתר רק עובדים בעלי מיומנויות מחזיר בפועל את היחס המועדף למהגרים אירופאים. הכללים החדשים כנראה לא ירגיעו את המתנגדים.

במקביל, נראה שקנדה מאבדת את סבלנותה למהגרים. חלק מהסיבה לכך היא השינוי בהרכב האתני שלהם. בעוד לפני שנות ה–70 היו 78% מהמגרים לקנדה אירופאים, ב–2006–2011 נפל שיעור האירופאים שהיגרו לקנדה ל–14%, לעומת המהגרים האסיאתים והמזרח־תיכוניים ששיעורם עלה מ–8.5% ל–57%. המהגרים מדרום־מזרח אסיה, במיוחד מפקיסטן ואפגניסטן, התקשו במיוחד להשתלב בשוק העבודה הקנדי בשנים האחרונות והתקשו אף יותר להשתלב בחברה הקנדית. כל אלה מובילים לחששות מהתרחקות הדרגתית של קנדה מהרב־תרבותיות המפורסמת שלה.

זה לא אומר, חלילה, שקנדה הולכת בקרוב לסגור את הברז. בדיוק להפך. בנובמבר הכריז שר ההגירה כריס אלכסנדר על יעדי ההגירה ל–2014. בשנה הבאה תקבל קנדה 240–265 אלף מהגרים חדשים, מהם 63% - כלומר164 אלף - יהיו מהגרים כלכליים. לפי בלומברג, קנדה כבר מחזרת נואשות אחר עובדים אמריקאים בעלי מיומנויות ומנסה לשכנע אותם לעזוב את הכלכלה המקרטעת שלהם ולנסות את מזלם צפונה מהגבול. אחרי הכל, החיים טובים כשקנדה רוצה ביקרך.

כתבות מומלצות

גילה פימה. "בשיא הקושי שלי ראיתי שאני יכולה להעלות חיוך למישהו אחר שקשה לו"

"לעבודה שלי יש סטיגמות, היא לא נחשקת. אבל לא אכפת לי מה חושבים"

אילו מניות עשויות לשרוד טלטלות קשות?

"שגר ושכח": האם יש מניה ששווה להשקיע בה ל-20 שנה?

ארוחה של מקדונלד'ס. המגמה הכללית של השמנה לא יכולה להיות מיוחסת רק להתנהגות של הפרט, אלא גם לסביבה שבה כולנו חיים

בשקט בשקט, העלימה מקדונלד'ס אופציה מהתפריט – והיא יודעת בדיוק למה

כספומט ביטקוין ברומניה. רשתות בלוקצ'יין שיצליחו לשרוד את התקופה הנוכחית - ייתכן שיזכו בכל הקופה

המשבר בקריפטו נכנס לשלב הבא: מלחמת כל בכל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

האי סנטוריני ביוון.
גלויות הכתובות כאגדות
עם מודרניות

"פעם, בקיץ עוד אפשר היה למצוא טיסה ליוון ב–150 דולר. היום, זה כבר 450"

כרם התימנים. "נהייתה שכונה של אנשים מפונפנים"

"יש מיליונרים מכל העולם שהוקסמו מהשכונה, רוצים כאן נכס - ולא מעניין אותם המחיר"