עובד ורע לו |

למה זינק העוני בקרב משפחות עם שני מפרנסים?

דו"ח הביטוח הלאומי שפורסם השבוע הטיל זרקור על הנקודה המטרידה ■ יובל ונירה חממי, שמגדלים ארבעה ילדים ממשכורת משותפת של 
5,300 שקל בחודש, לא צריכים דו"חות בשביל לדעת את זה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

ליובל ונירה חממי, 44, תושבי אליכין, דירה צמודת קרקע בת 6 חדרים, מה שהיה יכול להעיד שמצבם הכלכלי שפיר. אלא שבניית הבית היתה כרוכה בנטילת הלוואות אדירות שעד היום רודפות אותם. יובל השתחרר מצבא קבע לפני עשר שנים, אך אינו מקבל פנסיה תקציבית. הוא עובד כשכיר אצל אחיו במכירה של חומרי בנייה, עיסוק שעבורו הוא משתכר 4,000 שקל בחודש. נירה עובדת כמלווה של קשישים סיעודיים ונכים בשכר של 1,300 שקל בחודש. כדי להגדיל את הכנסת המשפחה, יובל מנסה מדי פעם לנצל את כישוריו הטבעיים. הוא מכין ילדים לבר מצווה, נותן לילדים שיעורים בקריאה בתורה ומנגן על קלידים וגיטרה באירועים משפחתיים. לעתים הוא מלווה את נגינתו בשירה בסגנון מזרחי וחסידי.

גם נירה מנסה לעסוק בעבודות צדדיות: קצת ניקיון וקצת אפיית עוגות ופיתות לשבת, כדי לשפר את מצבה הכלכלי של המשפחה. ובכל זאת, הזוג, שלו ארבעה ילדים, נשאר יחד בתחום המשכורת הארבע־ספרתית. "מספר הקשישים והנכים שאני מלווה אינו קבוע, ובהתאם לכך משתנה המשכורת שלי", מסבירה נירה.

יובל ונירה חממי בביתם במושב אליכיןצילום: נמרוד גליקמן

יכולת להפוך את תחביב האפייה שלך למקצוע. למה לא לפתוח עסק?

יובל מתנדב לענות: "אמנם העוגות והפיתות שהיא מכינה מעולות, אבל אין לה אומץ להיכנס להרפתקה פיננסית. היא רואה בפתיחת עסק נטילת סיכון גדול מדי. היינו במינוס ענקי בבנק, אבל כעת הוא בגובה שפוי של 10,000 שקל", אומר יובל. "יש לנו המון הוצאות הקשורות בילדים, לא רק כריכים ושתייה, אלא גם חוגים לריקודי זומבה ולגיטרה, שעולים לנו כמעט 400 שקל בחודש. מה שמעיק הוא העובדה שאנשים חייבים לי כספים משיעורי הקריאה בתורה שאני מעניק לילדיהם".

ביום בהיר לפני חמש שנים קיבלה משפחת חממי מבנק מזרחי־טפחות צו פינוי מהבית, מכיוון שהחלה לפגר בהחזר המשכנתא. "ברגע האחרון ניצלנו", מספר יובל. "באותה עת קיימנו את חגיגת ברית המילה של בננו הקטן, ויצאנו עם רווח של 50 אלף שקל. את הסכום הזה מיהרתי להעביר לבנק. כן, הברית הצילה אותנו".

לדברי יובל, המינוס בחשבון הבנק של המשפחה נובע מטעויות פיננסיות שהוא ורעייתו ביצעו. "למשל, נהגנו לקנות אוכל יקר ומיותר, וכל אחד משנינו נהג לערוך קניות בנפרד במקום קנייה מרוכזת, דבר שגרם להוצאות מנופחות. אנחנו לא יכולים לחשוב אפילו על טיול בחו"ל. למעשה, מעולם לא יצאתי מגבולות הארץ. בבית מלון לא היינו מאז שהשתחררתי מהצבא, כבר עשר שנים. הנופש היחיד שהיינו בו היה לפני כמה שנים, כשמשפחה שהכנתי את בנה לבר מצווה הזמינה אותנו לנפוש במעלה החמישה".

לא רק חסרי מיומנויות מקבלים שכר מינימום

דו"ח הביטוח הלאומי שפורסם השבוע חשף כמדי שנה את שיעורי העוני הגואים בישראל, והטיל זרקור על נקודה מטרידה במיוחד - תוך עשור יותר מהוכפל שיעור העוני בקרב משפחות שבהן שני מפרנסים ויותר. ב–2012 היו 5% מהמשפחות שבהן לפחות שני מפרנסים עניות, לעומת 2% בתחילת העשור. עלייה בתחולת העוני נראתה גם בקרב משפחות שבהן רק מפרנס אחד - מ–18.2% מכלל משפחות אלה ב–1999 ל–24.6% ב–2012. נתון עגום נוסף הוא ש–13.7% מהמשפחות שבהן לפחות מפרנס אחד היו עניות ב–2012.

אנג'ליקה מוסקוביץ. "אני לא יודעת איך לצאת מהמינוס" צילום: אליהו הרשקוביץ

חשוב להביא בחשבון ששיעור העוני הכללי (שיעור המשפחות העניות) כיום הוא 19.4% - נמוך מב–2011, אז היה 19.9%. כמו כן ניכרה ירידה בשיעור הנפשות העניות והילדים העניים. ובכל זאת, צריך לשאול: מדוע משפחה שבה יש שני מפרנסים אינה יכולה להיחלץ מעוני?

יש לכך כמה הסברים. ראשית, בעשור האחרון קוצצו קצבאות ותמיכות ממשלתיות והופעלה מדיניות של עידוד יציאה לעבודה, מגמה שדחקה קבוצות לא מיומנות ולא משכילות לתוך שוק העבודה, בהן גם חרדים וערבים. המשרות שעובדים אלה ממלאים הן בדרך כלל בשכר נמוך, ולא פעם אלה משרות חלקיות. בטווח הקצר, התוצאה היא הגדלת העוני. בטווח הארוך, ייתכן שהתוצאה היא דווקא צמצום שלו.

"כשמקצצים קצבאות מגדילים עוני, לפחות בטווח הקצר, כי לוקחים מהעניים חלק מהכנסתם", אומר הכלכלן פרופ' עומר מואב מהאוניברסיטה העברית ואוניברסיטת וורוויק. "אבל הטענה הפשטנית של השמאל הסוציאלי, שלפיה קיצוץ מגדיל עוני, אינה בהכרח נכונה בטווח הארוך, משום שצמצום הקצבאות מעודד השתתפות בשוק העבודה ומקטין את העוני בהכנסה הכלכלית (ברוטו). ליציאה לעבודה כתחליף לקצבאות יש יתרון גדול משום שאזרחים המפרנסים את עצמם אינם נסמכים על קצבאות ואינם מטילים נטל על אחרים".

ד"ר דניאל גוטליב, סמנכ"ל מחקר ותכנון הביטוח הלאומי, מוסיף היבטים נוספים לגידול בשכבת העובדים העניים: "שוק העבודה השתנה בשנים האחרונות, ולא בהכרח לטובה - חוקי עבודה אינם תמיד נאכפים, גם לא חוק שכר מינימום", הוא אומר. "בתחום האכיפה חל שיפור, אך ייקח זמן עד שנראה תוצאות בשטח. בנוסף, שכר מינימום ניתן לא רק לחסרי המיומנויות אלא גם לעובדים בעלי מיומנויות, ויש בזה משהו לא הוגן. חוסר ההגינות הזה הוא חלק מהסיפור. שכר מינימום נדרש במדינות שבהן חסרה הגינות. בשוודיה אין שכר מינימום כי אין בו צורך".

ברברה סבירסקי, מנהלת מרכז אדוה לחקר החברה בישראל, ממשיכה את הקו של גוטליב. לטענתה, עובדים עניים הם גם עובדים חלשים - שנוטים לא להתלונן על ניצול או על פגיעה בזכויות כדי לא לאבד את משרתם. מעסיקים ישראלים, לדבריה, נוטים לנצל חולשות אלה.

"למה ראינו כל כך הרבה התארגנויות עובדים בשנה האחרונה?", שואלת סבירסקי. "בגלל מצבם הקשה של עובדים רבים, שביטחונם התעסוקתי התערער מאוד בשנים האחרונות. כוחו של העובד נחלש כבר כמה עשורים, מה שמאפשר למעסיקים לנצל עובדים מוחלשים שמגיעים מאוכלוסיות בלתי מיוצגות, כמו פליטים, עובדים זרים ועולים חדשים. מעסיקים מנצלים כי הם יכולים, נותנים שכר נמוך כי הם יכולים, ומעדיפים לגרוף עוד רווחים לעצמם. תהליכים דומים נראים בארה"ב: עובדים ברשתות מזון מהיר ומפעלים למיניהם זועקים ששכרם אינו מאפשר להם להתקיים. האידיאולוגיה הניאו־ליברלית, שמתנגדת לאיגודים המקצועיים ומקדשת את הגמישות התעסוקתית ואת כוחות השוק, נישלה את העובד מכוחו".

"שיעור העניים 
האמיתי גבוה יותר"

עומר מואבצילום: דודו בכר

ד"ר עירית קינן, ראש המכון לאחריות אזרחית במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה, מייחסת את הגידול בעוני לפער שבין הגידול המתמיד ביוקר המחיה לגידול מועט בשכר הממוצע במשק ובשכר המינימום. "המחירים גבוהים, השכר נמוך - והתוצאה היא עוני", אומרת קינן, שמובילה עם המכון את מדד מל"א למחיה בכבוד (ראו מסגרת). על פי המדד, שכר מחיה בכבוד ליחיד גבוה משמעותית מההגדרה לפי קו העוני, ומעיד על כך שבפועל מספר האנשים שאינם מתקיימים בכבוד גבוה מזה שמציג ביטוח לאומי.

סבירסקי מייחסת את הגידול בעוני בכלל ובקרב עובדים בפרט לגידול שחל באי־השוויון בישראל בעשורים האחרונים. בדו"ח של מרכז אדוה מ–2011 נמצא שב–2000–2010 השתנתה ההכנסה של רוב הישראלים בשיעור נמוך יחסית לתוצר, בעוד ההכנסה של המנהלים הבכירים בחברות הכלולות במדד ת”א 25 זינקה בכ–140% - כלומר, הפערים זינקו. לפי דו"ח העוני, ישראל נמנית עם שלוש מדינות OECD שבהן שיעור העוני הוא הגבוה ביותר (עם צ'ילה ומקסיקו), וכן נמנית עם חמש המדינות שבהן האי־שוויון בהכנסות הוא הגבוה ביותר, לצד ארה"ב, טורקיה, מקסיקו וצ'ילה.

"פעם היו אומרים: 'אם תעבוד, יהיה בסדר'. אחר כך אמרו: 'אם תעבדו שניכם, יהיה בסדר'. כיום המצב הוא 'גם אם תעבדו שניכם, לא בטוח שיהיה בסדר'", אומרת סבירסקי. "אנשים בדרך כלל מתחתנים עם דומיהם, ולכן מתרחש מצב שבו במשפחה אחת ההורים עשויים להביא הביתה שתי משכורות נאות, ובאחרת, שבה ההורים קשי יום, הם יביאו הביתה שתי משכורות נמוכות מאוד, ומהשכר הזה אי אפשר לחיות".

על פי חישוביה של קינן, משפחה בת חמש נפשות זקוקה להכנסה פנויה של 13,717 שקל בחודש כדי להתקיים בכבוד. בהתחשב בכך שהשכר החציוני במשק הוא 6,500 שקל, הרי שמשפחה בת חמש נפשות שבה שני ההורים מרוויחים שכר חציוני או מתחת לו תתקשה להחזיק את הראש מעל המים, גם אם לא תוגדר ענייה (קו העוני למשפחה כזו הוא הכנסה נטו של כ–8,500 שקל בחודש). משפחה שבה שני ההורים משתכרים שכר מינימום (4,300 שקל בחודש) אכן מגרדת את קו העוני.

אז איך לדעתך ממגרים עוני?

סבירסקי: "זה מתחיל בחינוך - יש לתת לתת חינוך טוב לכל מי שלא מקבל אותו כיום. במקביל, צריך לאפשר את קיומם של ארגוני העובדים ולא לדכא אותם, והממשלה צריכה לפתח תוכניות של הכשרה מקצועית ועדכון כישורים לכל אורך שנות העבודה. במצב הקיים קשה מתמיד להתנייד בין מעמדות ועשירונים, כי קשה לרכוש מיומנויות בגיל מבוגר. באירופה, לעומת זאת, יש לך סיכוי לסיבוב שני. אתה עשוי לקבל הכשרה מקצועית, ללמוד לאורך הדרך ולהשתדרג".

טיול לחו"ל זה חלום, 
בשר - פעם בשבוע

ברברה סבירסקי צילום: אלון סיגוי

אנג'ליקה מוסקוביץ, 46, היא אם חד־הורית העובדת כמטפלת באשה במצב סיעודי. מכיוון שהיא מועסקת ישירות ולא באמצעות חברת תיווך, מוסקוביץ משתכרת מעט מעל המקובל בענף - כ–5,500 שקל בחודש. למוסקוביץ, שהתגרשה לפני שש שנים, שלושה ילדים, בני 15, 12 ו–10.5. עמם מתגוררת אמה של מוסקוביץ, שאינה בעלת אזרחות ישראלית (אלא רוסית), ולפיכך לא מגיעה לה קצבה מהביטוח הלאומי, אלא רק זכויות רפואיות בקופת חולים.

"חשבון הבנק שלי הוא במינוס של 20 אלף שקל ואינני יודעת איך לצאת מזה", מספרת מוסקוביץ. "ההוצאות על חינוך גבוהות: בגדים, משחקים, מחשב, טלפונים ניידים, ספרי לימוד ושתי ארוחות ביום שאני מכינה לכל אחד מהילדים מכיוון שיום הלימודים שלהם הוא ארוך. מכיוון שבני הקטן סובל מהפרעות קשב וריכוז, עלי לרכוש עבורו באופן קבוע תרופת קונצרטה, שאינה בסל התרופות ומחירה כ–250 שקל בחודש. אמי אינה בקו הבריאות, ואני רוכשת עבורה תרופות במאות שקלים בחודש".

המשפחה מתגוררת בדירת 4 חדרים בבאר שבע. את המשכנתא שאיפשרה את רכישת הדירה מחזירה מוסקוביץ בתשלום חודשי של 2,000 שקל למשך 13 השנים הבאות. בעלה לשעבר משלם לה דמי מזונות בסך 3,000 שקל בחודש.

"אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו ללכת לבית קפה או מסעדה", אומרת מוסקוביץ. "לסרט אנחנו הולכים אולי פעמיים בשנה, כי עבור הילדים זה לא רק הסרט, אלא גם הפופקורן והשתייה, שעולים עוד 30 שקל. טיול בחו"ל או אפילו נופש בישראל הם בגדר חלום. מכונית אין לי. ההתרעננות היחידה שלנו היא נסיעה באוטובוס פעם בשנה לחוף הים של אשקלון. עלות הנסיעה לכולנו היא 104 שקל, ואם נוסיף איזה סנדוויץ' שאנחנו קונים לכל אחד, זה זול בהרבה מנופש במלון".

לדברי מוסקוביץ, להסתדר עם משכורת של 5,500 שקל למשפחה כמו שלה (בלי להביא בחשבון את האם המתגוררת עם המשפחה) זו משימה כמעט בלתי אפשרית. "משפחה שההכנסה שלה אינה מגיעה ל–10,000 שקל בחודש נידונה בישראל לחיי דלות", היא אומרת. לדבריה, בניסיון לאזן במקצת את תקציבה, היא מחפשת באופן בלתי פוסק עבודה נוספת, אבל העיסוק היחיד שמצאה הוא השגחה בבחינות באוניברסיטה, עבודה שאפשר לבצע רק פעמיים במהלך שנת הלימודים.

"מצד אחד חשוב לי למצוא עוד משרה. מצד שני, אינני יכולה להרשות לעצמי לעבוד במשרה שנייה באופן מלא, כי עלי להקדיש זמן רב לילדים שלי, שלכל אחד מהם הצרכים שלו", אומרת מוסקוביץ. "עלי לבדוק אם הכינו שיעורי בית. והילד הקטן, שהוא היפראקטיבי בכל פעם שפג תוקפה של התרופה שנטל, דורש השגחה צמודה. אני חייבת מדי פעם להוציא אותו לטיול רגלי או פשוט לשבת ולדבר אתו".

לגירושיה של מוסקוביץ יש קשר, לטענתה, למצבה הכלכלי של המשפחה. "הקשיים שאליהם נקלענו גרמו לוויכוחים ולמריבות מיותרות, שהובילו לפרידה, כי אף אחד מאתנו לא רצה לקחת אחריות על המצב. היום אני מצטערת שהדברים הגיעו לידי כך".

מוסקוביץ בונה על כך שבתה הבכורה דיאנה תתחיל בקרוב לתת שיעורים פרטיים בחשבון לתלמידים מתקשים, וכך יהיה לה כסף ליציאות. "אולי גם הסטטוס האישי שלי ישתנה, וגם זה יכול לעזור", היא מוסיפה.

מוסקוביץ מייעצת למי שנקלע לקשיים או הידרדר לעוני לא להסס לקבל סיוע או ייעוץ מהעמותות החברתיות הפועלות בשטח. "אנשי עמותת פעמונים הבהירו לי שמגיע לי מענק עבודה (מס הכנסה שלילי) ושאני יכולה לקבל הנחה בתשלומים לחברת הגז. הם הנחו אותי לרשום כל הוצאה ולגבש תקציב לכל ילד במשפחה, בלי לחרוג ממנו. מעבר לכך, אני נאלצת לחסוך כמעט בכל תחום. למשל, מזגן אנו מדליקים רק בקיץ, לא בחורף. בסערה הגדולה האחרונה לא הדלקנו חימום. רק מפזר חום שלקחנו מחדר לחדר. פשוט לבשנו כמה שכבות של בגדים. בשר אנחנו אוכלים רק בשבת. לפעמים נשאר קצת ליום ראשון".

בארגון פעמונים, המלמד כלכלת בית נכונה, טוענים שהעיסוק בסוגיית העוני מתרכז בדלת הכניסה אליו במקום בדלת היציאה ממנו. "המשך חלוקת סלי מזון לא יסייע בפתרון לבעיית העוני. על הממשלה להגדיר את המצב כבעיה לאומית ולהציע פתרונות משולבים, כמו לימוד התנהלות כלכלית נכונה והתמודדות עם משברים כלכליים", אומר מנכ"ל הארגון, אוריאל לדרברג. "המשך המגמה שבה יותר עובדים נהפכים לעניים חייבת להדליק נורת אזהרה שתדיר שינה מעיני מקבלי ההחלטות".

לחשוב מחדש על מדידת העוני

קו העוני, לפי הביטוח הלאומי, מוגדר כמחצית ההכנסה הפנויה החציונית - שב– 2012 היתה 4,513 שקל בחודש לאדם - ומשתנה בהתאם לגודל המשפחה. לא פעם נשאלת השאלה אם חישוב זה הוא הדרך הנכונה לאמוד עוני.

פרופ' עומר מואב מציע למדוד עוני לפי צריכה, "כי קו העוני בוחן את ההכנסה של אנשים, בלי לדעת אם מדובר בפנסיונר בעל נכסים, סטודנט או מובטל זמני. צריך להבין שיש גם כלכלה שחורה בהיקפים נרחבים בישראל. הנורמות בישראל שונות מאלה הקיימות ברוב מדינות המערב מבחינת כיבוד החוק, וזה נכון לסוגיית הכסף השחור ותשלום המסים. בתקופתו של אהוד אולמרט כראש ממשלה כונסה ועדה שמטרתה היתה לבחון מדדים נוספים לעוני, אבל זה לא התרומם".

גם ד"ר עירית קינן סבורה שקו העוני אינו ממצה מספיק, אך מהצד האחר של המתרס - ולכן פיתח המכון לאחריות אזרחית שהיא עומדת בראשו את מדד מל"א )מרכז ללימודים אקדמיים (למחיה בכבוד. שכר מחיה בכבוד לפי המדד הוא 4,687 שקל ליחיד שגר לבד, לעומת הכנסה נטו של כ– 2,800 שקל לפי קו העוני.

לפי קינן, שיעור העניים האמיתי בישראל גבוה מזה שעליו מצביע הביטוח הלאומי. "שכר המחיה בכבוד מביא בחשבון הוצאות הכרחיות שיש למשפחה כדי לצאת לעבודה. קו העוני אינו משקף את המצוקה של משפחות רבות שנמצאות מעליו, אבל רחוקות מלחיות בכבוד. יש לבדוק את צורכי האזרחים, לא את הצרכים שנוחים לממשלה. המדד אינו מסתפק בקורת גג ומזון, אלא משקלל נגישות לחינוך, תחבורה, אינטרנט ומזון".

דניאל גוטליב טוען מנגד: "מדד העוני תואם את החישובים העולמיים, וזה חשוב כדי שנוכל להשוות את עצמנו לאחרים. גם כשמשתמשים במדדי עוני חלופיים למדד הנוכחי, התמונה אינה משתנה משמעותית: שיעור העוני הוא 16% – 20% , בדומה למדד הנוכחי".

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

כתבות מומלצות

שיעור באוניברסיטה. באקדמיה מצופה מהסטודנטים להתמודד עם בעיות שלא ראו קודם

הסטודנטים באקדמיה נדרשים לראשונה לחשיבה מעמיקה - והתוצאות עגומות

דירה בהנחה

6,269 משקי בית זכו בהגרלה. אבל האם בכלל כדאי לקנות דירה בהנחה?

לחוסכים הסולידיים יש אלטרנטיבה

שעתו היפה של החוסך הסולידי: יש חלופה טובה יותר לפיקדון בבנק

טסלה, מודל S. המחיר למי שיזמין את המודל היום ייקבע בהמשך

אחרי כמעט שנתיים: הדגמים הגדולים של טסלה מגיעים לישראל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

אלעד כהן (מימין), ניצן רנגיני בוצר ודניאל בוצר

ממשכורת של 30 שקל בשעה – לווילה בת שלוש קומות במושב מבוסס בשרון

מסיבה בבריכה, אילוסטרציה

בעל הבית מרוויח 15 אלף שקל ללילה - החיים של השכנים נהפכו לסיוט