ללא כוונת רווח |

"כשחזרתי מחופשת הלידה לא עניינתי אף אחד"

עינב הרשקוביץ טיפסה במעלה הסולם בבנק הפועלים ונהנתה מתנאים ומשכר גבוה, עד שבחרה להרוויח הרבה פחות כדי לישון טוב בלילה

נעה נבט
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
נעה נבט

הפגישה עם עינב הרשקוביץ היתה סוג של הימור: עד לרגע האחרון לא ידענו אם היולדת שהרשקוביץ מלווה תלד באותו יום, או שיהיו לנו כמה שעות לשוחח בהן. כך נראים החיים של הרשקוביץ מאז שהחלה לעבוד כדולה לפני חמש שנים: הטלפון הסלולרי תמיד דולק, וכל צליל גורר בדיקה בהולה.

עבודה כדולה לא היתה הבחירה של הרשקוביץ, 34, כשגיבשה את דרכה המקצועית. היא עברה דרך ארוכה בתחום הבנקאות, עד שהבינה שלמרות השכר המכובד והאופק המקצועי שמובטח לה, היא משלמת מחיר גבוה מדי על קריירה שלא באמת מתאימה לה. כעת היא אמנם משלמת מחירים אחרים, אבל חשה שמצאה את מקומה. "הסיפוק שאני מקבלת בעבודה הזו - אי אפשר לקנות אתו במכולת או לשלם אתו את המשכנתא, אבל אפשר לישון אתו בלילה", היא אומרת.

לכל הכתבות במוסף השנתי של Markerweek

עינב הרשקוביץ

עקבו אחרי TheMarker בטוויטר

הרשקוביץ, בת קיבוץ גת שמתגוררת עם בעלה ושני ילדיהם בראש העין ‏(הבן השלישי בדרך‏), החלה במקצוע בטוח יותר. היא למדה תואר בניהול עם התמחות בשיווק באוניברסיטת בן גוריון, וסיימה בהצטיינות. בתקופת הלימודים עבדה כטלרית בבנק הבינלאומי, ושמעה חוויות מאחיה, שהתקבל למסלול הכשרה לניהול בבנק הפועלים. היא החליטה לנסות את מזלה, ולהפתעתה התקבלה. "שולחים 20 אלף קורות חיים, מזמנים 6,000 ויש מקום ל–40, כך שהייתי סקפטית. מהיכרותי עם המסלול בבנקים אחרים, ידעתי שזה המסלול הכי משתלם - תשעה חודשי הכשרה עם אופק קידומי, ואם אוכיח את עצמי, אוכל להשיג קביעות תוך שנה וחצי".

לאחר שסיימה את ההכשרה מונתה הרשקוביץ למנהלת קשרי לקוחות בסניף הראשי של בנק הפועלים בחיפה, שם התגוררה בזמנו. היו לה כ–80 לקוחות, והיא ניהלה אשראי בסכומים של עד מיליון שקל ללקוח. היא נהנתה מהאתגרים בעבודה ומהאחריות הגדולה, אך חשה קרועה בין השיקולים המקצועיים ליעדי המכירות. "זו היתה עבודה קשה מבחינה פיזית ונפשית. הייתי נותנת אשראי גדול מאוד ויודעת שתקלה טכנית יכולה להפיל הכל. אתה רואה את הקידום נגד עיניך, ומצד שני חושש שאולי פיספסת משהו בהערכת האשראי".

באותה תקופה נכנסה הרשקוביץ להריון, וכשהיתה בשבוע 25 חוותה צירים מוקדמים. היא ובעלה לא תיארו לעצמם שהצירים יהיו הבעיה הכי קטנה שלהם: הרופאים הסבירו לה כי העובר לא גדל באופן תקין וכי זרימת הדם אליו לא תקינה. היא נכנסה לשמירת הריון עד שלבסוף נשלחה לזירוז בשבוע 34: בנובמבר 2007 היא ילדה את איתי, והוא אושפז בפגייה. "זה היה חורף בחיפה, הייתי אמא צעירה שלא מבינה כלום, ובכלל לא התכוננתי להיות אמא. זו היתה תקופה קשה מאוד".

להפתעתה של הרשקוביץ, בבנק לא התעניינו במיוחד בשלומה, וכשהיא הודיעה שהיא מאריכה את חופשת הלידה הבהירו שיהיה בלתי אפשרי לשמור את מקומה. היא ביקשה שיעבירו אותה לתפקיד אחר, ותוך זמן קצר הבינה שזו לא הקריירה שהיא כיוונה לה - והודיעה שהיא מתפטרת. "לא ראיתי את עצמי ממשיכה לעבוד בשעות הארוכות האלה כשאני אמא. יומיים בשבוע הייתי צריכה לצאת מהבית ב–7:00 ולחזור ב–20:30, כלומר לא לראות את איתי בכלל. יום נוסף הייתי צריכה להישאר עד מאוחר בגלל ישיבת צוות. הייתי מפורקת, ולא היתה לי טיפת סבלנות אליו. לא לראות אותו שלושה ימים בשבוע, ועוד יומיים להיות אתו אבל לא ליהנות בגלל העייפות? אם הייתי אוהבת את העבודה מילא, אבל בשביל משהו שאני לא אוהבת - אני לא מוכנה לסבול ככה. בכל אחד מאתנו השקיעו בין 100 ל–200 אלף שקל בשכר ובדרגות, אבל כשהודעתי שאני מתפטרת, זה לא עניין אף אחד".

הרשקוביץ עברה לעבוד בסוכנות ביטוח כשלב ביניים, עד שתקבל החלטה לגבי המשך דרכה המקצועית. בינתיים המשיכה לגלוש בפורומים אינטרנטיים על הריון ולידה, והבינה שהתשובה נמצאת מתחת לאפה. "בתקופת ההתלבטות קראתי באחד הפורומים שעומד להיפתח קורס דולות. זה לא היה חלום, אבל זה תפס לי את העין. בסופו של דבר החלטתי להירשם לקורס במכון וינגייט. ישבתי עם בעלי והראיתי לו שזה אפשרי מבחינה כלכלית. הוא התחיל להרוויח אז טוב כסוחר נוסטרו, ואמר שנוכל לחיות מהמשכורת שלו. אני אדם שמרני עם שתי רגליים על הקרקע, כך שזה לא היה חלום שרצתי אליו בעיניים עצומות. למשל, היה לי חשוב שהקורס יהיה תחת פיקוח של המל"ג".

בקורס למדה הרשקוביץ אנטומיה ופיסיולוגיה, ובהמשך טכניקות שונות של רפואה משלימה - שיאצו, דמיון מודרך, רפלקסולוגיה ועוד. את הסטאז' היא עשתה בבית החולים כרמל, שבו היתה מאושפזת בהריונה הראשון. "זה היה מפחיד", היא מודה. "באתי ממקום שבו העריכו אותי והרגשתי בטוחה, וכעת נכנסתי לתחום חדש. היה לי קשה להתחיל דרך לא מוכרת, שבה הייתי צעירה ופעורה".

הרשקוביץ הבינה במהירות שקורס לא מספיק כדי להיות דולה: צריך להתמקצע, למצוא נישות, לעסוק בשיווק וכמובן לצבור ניסיון, "כי לזה אין תחליף". היא תופשת את תפקידה כסוג של מתווכת בין המערכת הרפואית ליולדת ולבן זוגה, ומבהירה שהיא לא נמצאת בחזית, אלא רק מסייעת. "נשים רבות מגיעות ללידה במחשבה שהן צריכות להילחם, וזה לא נכון. כדולה אני יכולה לגשר על הפערים בין היולדת לצוות. לפעמים קורה שהרופאים צודקים והיולדת לא מבינה שהיא מסכנת את עצמה. אני יכולה להסביר לה את המצב, לסייע לוותר על הפנטזיה ולהתמודד עם המציאות. אם לא הייתי שם, היא היתה מתנגדת ומסכנת את עצמה, או נכנעת ומרגישה רע. אני עוזרת לבני הזוג לקבל את ההחלטות, לא מחליטה במקומם. חלק חשוב בעבודה שלי הוא לעזור לגברים לצלוח את הלידה ולספק את העזרה שהם יכולים לתת. רבים מהם מרגישים חסרי אונים במצב הזה, ואני מראה להם איך הם יכולים לסייע, אם זה בעזרת מגע או אמפתיה".

מצוידת בניסיון אישי ובידע הרפואי שצברה בהריון, החליטה הרשקוביץ להתמקד בליווי של נשים בהריון בסיכון. "אפשר לומר שהריון בסיכון זה ייעוד שבחר בי. בגלל הבעיות שהיו לי בהריון קראתי כל מושג רפואי, ביקשתי הסברים מהרופאים ונחשפתי להמון ידע. המערכת מחנכת את הנשים האלה שהדבר החשוב ביותר בהריון הזה הוא שהן יסיימו אותו עם ילד חי, וזה כמובן הדבר החשוב ביותר, אבל לפעמים אפשר יותר. לעתים יש צורך בזירוז, וחוויית הלידה עדיין יכולה להיות מצוינת. כשמתקשרות אלי נשים בהריון כדי להתייעץ, אני מרגישה שאני עושה שינוי גדול. אנשים שפונים אלי תמיד יקבלו תשובה, גם אם זה לא משתלם לי, כי מדובר בעניין של חיים ומוות".

לדברי הרשקוביץ, לצד הסיפוק הרב שכרוך בעבודה כדולה, יש בה קשיים לא מעטים: החל בחוסר שינה ‏("אחרי לידה של 24 שעות אני מפורקת לשבוע"‏), עבור בשחיקה מוגברת וכלה בקושי הכלכלי הטמון בעבודה כעצמאית. "במקצוע הזה צריך בעל תומך מאוד, צי של בייביסטריות וגיבוי של דולות אחרות שיכולות להחליף במקרה הצורך. כדי להגיע לשכר חודשי של 5,000–6,000 שקל נטו, אצטרך ללוות מספר לא הגיוני של לידות. החיים כעצמאית מחייבים אותי להשלים עם אי־ודאות: יכולה להיות שנה מעולה מבחינה כלכלית, אבל אין ביטחון שזה יהיה כך גם בשנה הבאה. לא בכדי אין הרבה דולות שעובדות 20 שנה במקצוע".

מבחינתה, ייתכן שהעבודה כדולה אינה קריירה לכל החיים, אלא שלב בדרך לקריירה הבאה - למשל, להיות מיילדת. "לדולה יש הרבה יתרונות, אבל היא לא מיילדת, ואין לה יכולת ביצועית או אחריות משפטית. אם אני אדבר עם רופא לא ישימו עלי, אבל מיילדת יכולה ליצור דיון. אני רואה את תחלואי המערכת: עבור נשים הרות זו מערכת מצוינת, שמציעה מעקב הריון נגיש, איכותי וחינמי, אבל כשמגיעים ללידה מגלים שהמחלקות סובלות מתת תקינה, שהרופאים עייפים ושאין להם יכולת לבחון את המקרה בראייה רחבה. הם חייבים לפעול על פי פרוטוקולים מסוימים, שאמורים להגן עליהם מפני תביעות. לצד זאת, אני רואה שאפשר לשנות אותה מבפנים, כמיילדת, ולכן אולי אעשה יום אחד הסבה".

מה את מביאה לעבודה הזו שלמדת בקריירה הקודמת?

"היכולת לתקשר עם אנשים ולהבין מה נאמר מעבר למלים: בבנק אתה מנסה כל הזמן להבין איך הולכים לקמבן אותך, כאן אני צריכה להבין מה היולדת רוצה. צריך לדעת לבנות תמחור, וזה חלק מהותי מהעבודה, כי את לא יכולה להיות דולה טובה אם את מודאגת שצ'קים שלך יחזרו".

את תוהה לפעמים מה היה קורה אם היית נשארת בבנק?

"כנראה שהחיים שלנו היו טובים יותר מבחינה כלכלית, אבל אני לא בטוחה שהייתי עומדת בזה מבחינה נפשית. אני כבר לא רואה בקריירה מטרה בפני עצמה, ולא אעבוד במשהו שמוציא לי את החשק לחיות. בעלי אומר לי: 'נראה לך שתחזרי לבנק? תוך חודש יהיה לך אולקוס'".

מה היית מייעצת למי שרוצה לצאת לדרך עצמאית?

"גב כלכלי רחב הוא חובה. אתה צריך להשלים עם המחיר, כי לא בטוח שתקבל בחזרה את מה שאתה מוותר עליו היום - וגם אם אתה אומר לעצמך היום שאתה שלם עם הוויתור, לא בטוח שתחשוב כך עוד חמש שנים. ולבסוף, גם אם בחרת להגשים חלום, אל תשליך את העבר. אני עדיין אוהבת את התחום שלמדתי, ואם אמצא דרך לשלב אותו עם מה שאני עושה כיום - זה יהיה מדהים".

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

אלונה ודניאלה חברת SISTERS

שתי האחיות שהפכו חשבון אינסטגרם לאקזיט של מיליוני שקלים

אופן ספייס. היתרונות שלו ברורים, אבל העבודה ההיברידית מציפה את החסרונות

"כשאחפש עבודה עוד שנה־שנתיים, הדבר הראשון שאבדוק הוא שאני לא יושבת באופן ספייס"