ללא כוונת רווח |

"עבדתי בחברת ההיי-טק הטובה בישראל, אבל רציתי באמת להיות בחוץ, באוויר"

זהר כץ קיבל דיווידנד מקונדואיט, פרש ועבר לגדל ירקות עם יוצאי אתיופיה תמורת 2,000 שקל בחודש

הילה ויסברג
הילה ויסברג
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
הילה ויסברג
הילה ויסברג

ב-2004 עמד זהר כץ בצומת דרכים מקצועית. הוא סיים פרויקט בחברת אינטרנט שבה עבד כגרפיקאי, והתלבט אם לקחת פסק זמן משוק העבודה לכמה חודשים או להתראיין מיד לעבודה חדשה. באי חשק מסוים, הסכים להגיע לראיון עבודה בחברה לא מאוד מוכרת בשם "אפקטיב ברנד" - לימים קונדואיט המצליחה.

זו היתה החלטה ששינתה לו את החיים. כעובד ה-11 בחברה, זכה כץ לנתח ממניותיה ("פחות מ-1%"). שמונה שנים מאוחר יותר התבשר כי יתחלק עם עוד שורת עובדים ותיקים בחברה בדיווידנד שמן של 200 מיליון שקל. כץ, שמעיד על עצמו שתמיד היה אאוטסיידר בעולם ההיי-טק, אמר למנהליו "תודה רבה", וכעבור שנה עזב את החברה.

לכל הכתבות במוסף השנתי של Markerweek

אבא טספהון (מימין), צ׳אנה, פנטה נאצ׳ו וזהר כץ.

התוכנית שרקם בראשו לימי הפרישה היתה להתמסר לאהבה האמיתית שלו - חקלאות. ואולם אז התברר לכץ שקונדואיט לא משחררת אותו לחופשי כל כך מהר. לפני כשנה החברה הציעה לו להירתם לפרויקט של תרומה לקהילה בגדרה שבו היא תומכת כלכלית, במסגרת עמותה העובדת עם יוצאי אתיופיה, "חברים בטבע - העצמה קהילתית".

כשכץ, בן למשפחת חקלאים, הבין שמשמעות המשרה ("2,000 שקל תמורת שש שעות בשבוע") היא גידול ירקות אורגניים עם שמונה גברים מבוגרים יוצאי אתיופיה, הוא קפץ על ההזדמנות.

הרעיון שעומד מאחורי הפרויקט פשוט: במקום שהגברים המבוגרים יהיו חסרי מעש, הם ישקיעו את מאמציהם ואת כישוריהם המסורתיים בגידול ירקות בחלקה משלהם. את הירקות שהם מגדלים - שום, גמבה, דלעת, פלפל חריף וגומן (קייל אתיופי) - הם מביאים הביתה למשפחותיהם ולשכנים. בהמשך, כך מקווים בעמותה, הפרויקט יתרחב והגברים יעברו לחלקה חדשה בת 20 דונם, קילומטרים ספורים מהרחוב הראשי בגדרה, ואת גידוליהם שם יוכלו למכור ולהביא פרנסה לביתם.

כך קרה ש"איש הקומפוסט" של קונדואיט ("הייתי לוקח הביתה שאריות אוכל ועושה קומפוסט בחצר") חזר בן לילה למקורות החקלאיים שלו, ונהפך לפעיל חברתי מאושר. "עבדתי בחברת ההיי-טק הטובה בישראל, אבל רציתי באמת להיות בחוץ, באוויר, לכן היה לי רע. לא הסתדרתי עם אור הניאונים והאוויר הדחוס במשרד", הוא מספר.

"אני לא מבין איך אנשים חיים ככה. רגעי החסד היו הפסקות הסיגריה, שאיפשרו לי להתאוורר. חיכיתי להזדמנות לפרוש. למזלי היא הגיעה".

למה לא נתת סיכוי לחקלאות עוד לפני הסיבוב בהיי-טק?

"גדלתי במשפחה חקלאית בבן שמן, ובאיזשהו שלב נאלצנו לסגור את המשק. כילד ראיתי את ההורים קמים מוקדם בבוקר, עובדים קשה מאוד תחת השמש הקופחת ומפסידים כסף. לא חשבתי שאוכל להתפרנס מזה. כשאתה בן 20 חקלאות לא נראית כמו דבר מפתה, אז למדתי גרפיקה".

כלומר, חקלאות ופעילות חברתית הן פריווילגיה של אנשים שכבר עשו מספיק כסף לכל החיים.

"עבורי זה היה כך, אבל יש אנשים שמצליחים להתפרנס מחקלאות או מעשייה חברתית. יש כל מיני מודלים".

כץ, 47, נשוי ואב לשתיים, התנסה בפעילות קהילתית מעטה לפני שהצטרף לפרויקט החקלאות של חברים בטבע, למשל כשהעביר שיעורי גרפיקה לנערים בגדרה כעובד היילטק - גם כן בחסות קונדואיט.

פרויקט החקלאות, הוא מודה, נתפר למידותיו. "כנראה שלא הייתי פונה לכיוון החברתי מיוזמתי, כי אחרי שעזבתי את ההיי-טק התכוונתי לפרוש מהעולם, לנוח קצת", אומר כץ. "אבל אני תמיד שמח לעשות דברים שמוציאים אותי מהבועה. לכן אמרתי 'כן' לפרויקט, ואני שמח. מעולם לא הייתי מעורב רגשית במשהו כמו שאני מעורב בפרויקט הזה. אני רוצה שיצליח, ולשמחתי, בינתיים זה מה שקורה. יש רשימת המתנה של 40 גברים שמעוניינים להצטרף לשמונת הגברים המייסדים. בתחילת הדרך צחקו עליהם. אמרו להם 'מה אתם הולכים לעשות, לגדל שום? נו באמת'".

מה השתנה בך מאז הפרישה מקונדואיט?

"לא השתניתי, אבל אני מרגיש טוב יותר פיסית. אני זז, עושה דברים, ומיטיב עם החברה על הדרך. אני אדם שמח יותר וסבלני יותר. בעבר הייתי מתוח ומתעצבן מהמתנה בתור למשל, כי הזמן הפנוי שלי היה מועט. כיום יש לי המון זמן פנוי, אז אני רגוע. אין לי בעיה לעמוד בתור. למדתי המון על הקהילה האתיופית בישראל, וזו זכות גדולה".

ביום הביקור שלנו בחלקה החקלאית בגדרה, התקבל כץ בחיוכים וצ'פחות חמות מצד הגברים שעמם הוא עובד, המתקיימים מקצבאות והעברית שבפיהם דלה. יוסף (אבא טספהון), 66, יליד קווארה שבאתיופיה, נשוי ואב לחמישה, הציג לראווה את הירקות שגידל, וגם את הגמבות שהשליך הצדה לאחר שאשתו הודיעה כי הן לא נחוצות לה (כץ: "גמבות אינן מוכרות למטבח האתיופי").

הגידול המבוקש ביותר בקרב נשות החקלאים הוא פלפל חריף (ברברי), שממנו הן מכינות תבלין מסורתי הקרוי צ'או, ולכן הגברים מביאים הביתה כמויות עצומות של פלפל חריף.

פנטה נאצ'ו, 67, בנה במו ידיו את הגדר המקיפה את החלקה באמצעות מוטות עץ שמצא סביב, וכשפגש בנו היה עסוק בהמשך הבנייה, וביקש שנצלם אותו על רקע הגדר. "אנחנו מציבים כאן שומרים", אמר, וכץ הסביר כי הגדר נבנתה בכדי להגן על הגידולים מפני ונדליזם וגניבות, שרווחו בחלקה לאחרונה.

קשה היה להתעלם מסגנון הלבוש הלא "חקלאי" במיוחד של נאצ'ו - חולצה מכופתרת, מכנסיים מחויטים, מגבעת ומקל הליכה. יוסף, סיפר כץ, מסתיר סיפור אישי לא קל: בעברו היה חייל בצבא אתיופיה, שם נפגע מכדור בגב ומאז סובל מבעיות בריאות, וכך גם אשתו. שניהם לא עובדים, וכשנשאל ממה הוא מתפרנס ענה: "קצת", והתייחס לקצבאות המסתכמות בכ-3,000 שקל בחודש.

אבל יוסף לא מקרין עצבות. "אני המנהל כאן", אמר לכץ כששוטטו בחלקה והתבוננו בגידולים שסביב. כץ נגס באחת הגמבות שנזרקו הצדה, והשיב - "נכון, אתה המנהל. אני רק עוזר לך".

כך באמת מתנהלים הדברים בחלקה, מסביר אחר כך כץ. "אין לי מה ללמד את הגברים האלה, הרי הם עסקו בחקלאות במשך שנים באתיופיה. אני כאן כדי לוודא שיש להם מה שהם צריכים. למרות פערי השפה, החיבור עם הגברים טבעי, בלי שום מאמץ. זה חיבור של אנשי אדמה".

הגברים מכונים בידי אנשי העמותה "מוכי פרויקטים": לא מעט ניסיונות נעשו כדי לחלצם מחיי בטלה, אבל אף אחד מהם לא התרומם. פרויקט החקלאות הוא הראשון שלא מנסה לשנות את הגברים ולא מתנשא מעליהם, אלא פשוט מאפשר להם לעשות את מה שהם טובים בו.

"הסטטוס של הגברים בשכונה השתנה מאז שנכנסו לחקלאות", אומר כץ. "המשפחות והילדים שלהם מתגאים בהם. אולי בעתיד הוא יביא להם פרנסה. הוא שינה את ההערכה העצמית של הגברים וגם את ההערכה שהסביבה רוחשת להם. אולי בעתיד אפילו ירצו להקים איגוד חקלאי אתיופי".

ביום הביקור בגדרה ערכה מארי מלסה, מנחת קבוצת הגברים בשנה האחרונה, מסיבת פרידה משמונת הגברים. היא החליטה לעבור לעיסוק בתחום אחר, הסבירה. "פגשתי כל מיני היי-טקיסטים שרצו להיות מעורבים בפרויקטים בקהילה", היא מספרת חצי שעה לפני תחילת המסיבה, "אבל הרבה מהם היו מנותקים, הם עשו את הפעילות כדי לטפוח לעצמם על האגו. זהר לא כזה. הוא באמת רוצה ללמוד, באמת רוצה להיות עם האנשים. בכלל לא ידעתי שהיה לו רקע בחקלאות".

מסיבת הפרידה ממלסה נמשכה זמן רב - הגברים התקשו לתת לה ללכת, ומחו שוב ושוב על החלטתה לעזוב. "הם חוששים שאחרי שאלך הפרויקט יסתיים, שלא ימשיך", הסבירה. "תגידי להם", אמר כץ למלסה, שעמדה מול גברים עצובים וחרדים, "שאני עוד כאן, רכז הפרויקטים דוד סנה כאן. אנחנו נדאג לו".

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

שדות חקלאיים הוד השרון

"חשבתי שעשיתי את עסקת חיי. היום אני מבין שניצלו את התמימות ואת חוסר הידע שלי"

הווילה של משפחת סעדה ברמות מאיר

וילת ה-Airbnb של משפחת סעדה - ובריכת השחייה שמסעירה את המושב