ללא דמוקרטיה ובלי כסף - מהאביב הערבי נשאר רק מאבק על לאומיות

בתוניסיה שוב הצית אדם מיואש את עצמו ברחוב, ובמצרים הקורסת עוצרים קומיקאים שמעזים לבקר את השלטון ■ שנתיים אחרי מהפכת האביב הערבי, הדבר היחיד שהשתנה בהן אלו שמות הרודנים

אשר שכטר, פרשנות
אשר שכטר
אשר שכטר, פרשנות
אשר שכטר

בוקר אחד התעורר עאדל חדרי והבין שאין לו דרך לצאת מחייו העלובים. חדרי, 27, שנולד למשפחה ענייה מהעיר ג'נדובה שבצפון-מערב תוניסיה, הגיע בתחילת השנה לבירת המדינה, תוניס, בתקווה למצוא עבודה. הוא הסתפק בתחילה בחיים של רוכל סיגריות עני, אך משבוע לשבוע החריפה הרגשתו שלא כך חייו היו אמורים להיראות. אביו מת ארבע שנים לפני כן, ונטל הפרנסה נפל עליו ועל שלושת אחיו. הייאוש שלו, סיפרו חברים, הלך וגדל, עד שהפך לגדול מדי מכדי להתמודד.

בחודש שעבר נעמד עאדל חדרי במרכז תוניס כשגפרור בידו, והצית את עצמו על מדרגות התיאטרון העירוני בשדרות חביב בורג'יבה - האתר שבו הפגינו לפני שנתיים ההמונים התוניסאים והצליחו להפיל את שלטונו של הרודן זין אל-עאבדין בן עלי במה שזכה לשם "מהפכת היסמין". "תראו את הצעירים שמוכרים סיגריות, זוהי האבטלה", צעק חדרי לעוברים ושבים ברחוב, רגע לפני שהדליק את הגפרור.

שיעור האבטלה בתוניסיה הוא כיום 17%, ורבים מהמובטלים במדינה הם צעירים - רבים מהם בוגרי אוניברסיטאות שלא הצליחו למצוא עבודה ונאלצים להסתפק, כמו חדרי, בחיים של עוני כרוכלים וכעובדי דוכנים ברחובות הערים. העוברים ושבים מיהרו לנסות ולכבות את חדרי, אולם פציעותיו כבר היו חמורות מדי. תוך זמן קצר הוא מת מפצעיו בבית החולים.

בטוויסט אכזרי של הגורל, חדרי נלקח לבית החולים בן-ארוס לטיפול ביחידת הכוויות והטראומה על שם מוחמד בועזיזי, רוכל הירקות בן ה-26 שהצית את עצמו בדצמבר 2010 בעיירה סידי בוזי, לאחר שהושפל בפומבי על ידי שוטרת שהחרימה את עגלת הירקות שלו - והצית מבלי להתכוון את המהפכה בתוניסיה, את האביב הערבי ואת גל המחאות החברתיות העולמי של 2011.

מפגינים בכיכר תחריר ב-2011

לעאדל ולחדרי היה לא במעט במשותף, בלי קשר לאופן שבו החליטו לסיים את חייהם. שניהם היו צעירים בשנות ה-20 לחייהם, עניים שגדלו למשפחות עניות ולא ראו מוצא מן העוני, או דרך לצאת מהמאבק התמידי על ההישרדות. אולם בניגוד לבועזיזי, מותו של חדרי לא הצית מחאות המוניות, כפי שאולי קיווה. הוא לא הביא למהפכה או לשיפור במצב הקיים בתוניסיה, ומהר מאוד מותו נשכח. הוא לא היה הראשון שהצית את עצמו בניסיון לחקות את בועזיזי בשנתיים שעברו מאז מהפכת היסמין, שבינתיים לא הצליחה לפתור את הבעיות הכלכליות והחברתיות הקשות שהפכו את תוניסיה למדינה ענייה ומפולגת.

חדרי אמנם נקט צעד קיצוני, אולם הוא לא היה לבד בתחושה ששנתיים אחרי פרוץ האביב הערבי, לא הרבה השתנה - ודאי שלא לטובה - בתוניסיה ובשאר המדינות הערביות. האופטימיות של האביב הערבי המקורי כבר חלפה, וכך גם הקיץ האופטימי מעט פחות שאחריו, וגם החורף, האביב והקיץ הקשה שאחריהם. כעת, באביב 2013, תוניסיה - לרגע דמוקרטיה מתפקדת - היא עדיין מדינה ענייה ומוכת אבטלה שסובלת ממשבר פוליטי חריף וזקוקה לסיוע בינלאומי, מצרים היא דיקטטורה צבאית-אוטוקרטית שהדבר היחיד שהשתנה בה הוא שמות הרודנים, ובבחריין - שבה דוכאה תנועת המחאה במהירות וביעילות, לפני שהספיקה להפיל את משפחת המלוכה - פעילי זכויות אדם שובתים רעב בכלא. לוב נמצאת במצב מתקדם של כאוס, עם כנופיות מוסלמיות חמושות שאוכפות את חוקי השריעה באמצעות מלקות בכיכרות העיר, ובסוריה - למרות ההספדים - בשאר אל אסד עדיין חי, והמורדים החלו לריב בינם לבין עצמם. רק בירדן מצליח שלטונו של המלך עבדאללה להישאר יציב, בשעה שהמזרח התיכון שסביבו קורס.

שנתיים אחרי תחילתו של האביב הערבי, קשה שלא להתייחס בזלזול, שלא לומר לעג, להצהרות המהפכה שפוזרו במערב, להכרזות על קץ שלטון המושחתים, לתקוות למערביזציה של המזרח התיכון ולאופטימיות לגבי יכולתם של עמים להתגבר על רודנות. בשנתיים מאז הפילו את בן עלי, את מובארק ואת קדאפי וניסו להפיל את כל מי שמסביבם, גילו העמים הערביים שכדי לחסל רודנות לא מספיק לחסל את הרודן - צריך גם לחסל את שורשי הרודנות, ואלה מושרשים הרבה יותר עמוק.

ג'ון סטוארט תוקף 
את שלטונות מצרים

קחו לדוגמה את מצרים, שהוכיחה שוב בשבוע שעבר שדבר לא השתנה בה ושמה שכן השתנה בה - לא השתנה לטובה. בשבוע שעבר עוררה מצרים סערה בינלאומית כשעצרה את הסאטיריקן ומנחה הטלוויזיה באסם יוסף, אחד הקומיקאים האהובים בעולם הערבי ומי שכונה "ג'ון סטוארט של מצרים", לאחר שהשמיע בדיחה אחת יותר מדי על חשבון הנשיא מוחמד מורסי. מעצרו של יוסף, שעליו התבדח בעצמו בשידור מאוחר יותר, הוביל גם למשבר דיפלומטי, אחרי שסטוארט לעג לשלטונות מצרים על כך שמכל הבעיות החמורות של המדינה - כלכלה קורסת, אלימות ברחובות, מגיפת תקיפות מיניות - בחרו להתמקד דווקא בקומדיה, וגונה במהירות על ידי שגרירות מצרים. שגרירות ארה"ב בקהיר צייצה בטוויטר לינק למונולוג הביקורתי של סטוארט, מה שגרם למיני-מלחמת ציוצים בינה לבין מצרים, שגינתה את כל הסיפור.

הקומיקאי המצרי באסם יוסף שנעצר בשבוע שעבר

כשהיא נסמכת על חוק בן 200 שנה, ממשלת מצרים איימה לשלול את רשיונה של רשת הטלוויזיה הפרטית שמשדרת את תוכניתו של יוסף. יוסף עצמו צפוי לעמוד למשפט. יחד אתו צפוי לעמוד למשפט עלא עבדל פתח, אחד מהבלוגרים והאקטיביסטים הידועים במדינה, שהיה אסיר פוליטי תחת משטר מובארק ונעצר בסוף 2011 גם על ידי יורשיו.

"יש לנו חששות רציניים בנוגע לכיוון שנוקטת ממשלת מצרים", אמר השבוע שר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, שהוסיף כי "מדובר בנקודת מפנה עבור מצרים". רק לפני חודש ביקר קרי בקהיר, כשבאמתחתו סיוע בסך 2.5 מיליארד דולר לכלכלתה הקורסת של המדינה.

מעצרו של יוסף היה רק האחרון בשורה ארוכה של תקריות שהצביעו על עלייה מדאיגה באלימות הפוליטית במצרים. באותו שבוע, בכיכר תחריר - סמל המהפכה המצרית - הותקפו מפגינים ואוהליהם נשרפו. דיירי האוהלים סיפרו שראו חבורה של רוכבי אופנועים תוקפים את הכיכר, מכים את המפגינים ושורפים את הדגלים והאוהלים שהחזיקו ברשותם.

בחודשים האחרונים חוותה מצרים, לצד הקריסה המתמשכת של רשויות אכיפת החוק, יוזמות "פרטיות" להשלטת סדר ברחובות - כלומר כנופיות חמושות של המוני אזרחים, לעתים כמה אלפים, שמבצעות לינצ'ים המוניים בחשודים שהואשמו בפשע. המשטרה, בינתיים, מסרבת להתערב. ובשעה שהמצרים מתקוטטים ברחובות, התיירות שכלכלת המדינה פעם נתלתה בה - ב-2010, לפני המהפכה, ביקרו במצרים 15 מיליון תיירים - נמוגה, ואתה גם מאות אלפי משרות.

גם הממשלה האסלאמית החדשה יחסית של תוניסיה, בראשות מפלגת א-נהדה ‏("התחייה"‏), לא בדיוק נחה על מי מנוחות. א-נהדה, שדוכאה באכזריות תחת שלטונו של בן עלי, זכתה בסוף 2011 במערכת הבחירות הראשונה של תוניסיה הדמוקרטית. היא אמנם התמקדה בחוקי האסלאם ובהשבת המסורת, לאחר שלטונם הדקדנטי וההדוניסטי של בן עלי ובני משפחתו, אולם ההמונים תלו בה את כל התקוות שהוציאו אותם לרחובות בתחילת 2011 לפתרון מצוקת הרעב והעוני.

מפגינים במצרים בינואר

בחודש שעבר יצאו אלפי תוניסאים לרחובות באירועי המחאה הגדולים ביותר מאז האביב הערבי, לאחר שהפוליטיקאי החילוני שוקרי בלעיד, מנהיג מפלגת השמאל החזית העממית, נרצח על ידי מתנקש מחוץ לביתו. ההתנקשות בחייו של בלעיד הובילה לחששות מחודשים מפני אובדן החירויות היקרות שהושגו במהלך מהפכת היסמין לטובת האסלאמיזציה הגוברת של השלטון, ובמקביל למשבר פוליטי בן יותר מחודש שהגיע לשיאו בהתפטרותו של ראש הממשל חמדי ג'באלי, שהציע להקים ממשלה על-מפלגתית וא-פוליטית, שתורכב על ידי טכנוקרטים, והתפטר משהצעתו נדחתה על ידי מנהיגות א-נהדה. אלפים יצאו לרחובות תוניס וקראו להפיל את שלטון א-נהדה במהפכה חדשה. בניסיון לרצות את ההמונים הציג בחודש שעבר ראש הממשלה בפועל, עלי לרייד, ממשלה זמנית חדשה שמורכבת מא-נהדה, שתי מפלגות חילוניות וכמה חברי פרלמנט עצמאיים, שתכהן עד לבחירות שייערכו מאוחר יותר השנה.

אולם למרות ניסיונות הממשלה להרגיע את הציבור, החששות מפני אובדן החירויות החדשות של העם התוניסאי עודם קיימים. הדמוקרטיה, בעיניהם של רבים במדינה, הובילה בינתיים רק לדברים שליליים, כולל הרצח הפוליטי הראשון בתוניסיה מזה 50 שנה.

בחודש שעבר עלתה שוב לכותרות הפעילה הפמיניסטית התוניסאית אמינה טיילר ‏(ככל הנראה לא שמה האמיתי‏), שפירסמה תמונת עירום שלה בפייסבוק כשכתובות מחאה נגד השוביניזם האסלאמי מכסות את גופה בסגנון התנועה הפמיניסטית האוקראינית FEMEN, לאחר דיווחים שטענו כי משפחתה אישפזה אותה בבית חולים פסיכיאטרי, ימים לאחר שהופיעה בתוכנית אירוח תוניסאית והתראיינה על מעשיה. אמינה עוררה סערה עצומה בתוניסיה, ומטיפים מוסלמים אחדים אף קראו לסקול אותה למוות. לבסוף, לאחר כמה ימים של סערה תקשורתית בינלאומית, פירסם אדם שהזדהה כעורך דינה של טיילר הודעה שלפיה היא נמצאת בביתה, בריאה ושלמה, ומתכננת לחזור בקרוב ללימודים.

כל זה אולי היה פחות מטריד אם תוניסיה - שעד לא מזמן נחשבה למודל עבור שאר המדינות הערביות שחוו מהפכות במהלך האביב הערבי - לא היתה גם בעיצומו של משבר כלכלי לא פשוט, שרק מחריף את הכאוס הפוליטי והחברתי. מוסטפה כאמל נאבלי, לשעבר נגיד הבנק המרכזי של תוניסיה, העריך בשבוע שעבר את הנזק שנגרם לכלכלה התוניסאית בעקבות הדחתו של בן עלי מהשלטון בכ-14% מהתמ"ג - מחיר גבוה בהרבה מהמצופה.

כדי לפתור את משבר האבטלה במדינה ניסתה הממשלה, נטולת תוכניות של ממש, לצרף עוד ועוד עובדים למגזר הציבורי המנופח, ובכך הגדילה את הגירעון התקציבי ל-6.6% מהתמ"ג. במובן מסוים לא היתה לה הרבה ברירה: רבים מאנשי שירותי הביטחון נותרו נאמנים לבן עלי. אלה לא פוטרו, כמובן, כך שכיום נהוג לומר שבתוניסיה יש שלושה שירותי ביטחון: אחד שנאמן לא-נהדה, אחד שנאמן לבן עלי, ואחד שלא נאמן לאיש. הביטחון האישי, מן הסתם, נמצא בשפל המדרגה.

החלק הטרגי בסיפורן של מצרים ותוניסיה הוא שמדובר בשתי המדינות שבהן פרץ האביב הערבי. בשתיהן הותירה הדרישה הגורפת לצדק חברתי רק כאוס כלכלי ותרבותי, אלימות גוברת ופגיעה בחירויות שהמהפכות ניסו להשיג. עבור שתי המדינות, השבועות הקרובים יהיו קריטיים: שתיהן מנהלות כיום דיונים עם קרן המטבע הבינלאומית ‏(IMF‏) על חבילות סיוע. נציגי הממשלה המצרית נפגשו ברביעי עם נציגי קרן המטבע, ונציגי תוניסיה ייפגשו עמם ב-8 באפריל. מצרים מעוניינת בחבילת חילוץ בסך 4.8 מיליארד דולר, ותוניסיה זקוקה נואשות להלוואה של 1.8 מיליארד דולר. בשתיהן המשברים הפוליטיים מעכבים את קבלת הסיוע - מצרים מנהלת מגעים על החבילה מאז אוגוסט 2012 - ועבור שתיהן הזמן דוחק.

מפגינים בתוניסיה במארס

כשמנהיגיה אובדי עצות, תוניסיה זקוקה כיום נואשות להלוואה של 1.8 מיליארד דולר מקרן המטבע הבינלאומית. אולם המשבר הפוליטי מעכב את קבלת הסיוע, ובינתיים סוכנות הדירוג סטנדרד אנד פור'ס ‏(S&P‏) כבר הורידה את דירוג האשראי של המדינה לדרגת זבל, מה שמגביל עוד יותר את יכולתה ללוות בשוקי ההון והופך את התלות שלה בסיוע - שבינתיים לא מגיע - לגדולה בהרבה. כדי להקל במעט את מצבה התקציבי הקשה, העלתה הממשלה מסים והעלתה לפני שבועיים את מחירי הדלק בפעם השנייה תוך חצי שנה, אולם העלאות המחירים הובילו להפגנות, וההפגנות תרמו לירידה חדה בתיירות, שדווקא רשמה עלייה לפני תחילת המשבר. עם תפוסה של 10% ומטה בחלק מהמלונות, ברור גם לתוניסאים שהם לא יוכלו עוד להסתמך על תיירות בעתיד הקרוב. הבעיה היא שאין להם עוד הרבה על מה להסתמך.

ממהפכה עממית 
להפיכה צבאית

נקודת האור היחידה במצבנו, צוחקים חלק מהתוניסאים, היא שבמצרים גרוע יותר. על אף שכיכר תחריר כנראה לנצח תיחרט בתודעה כסמל לשחרור, חופש ומאבק למען חירות מעריצות, בפועל נראה שנתיים לאחר הפלת מובארק כי מה שמצרים חוותה דומה יותר להפיכה צבאית מאשר להפיכה עממית. קולותיהם של מיליוני המדוכאים שדרשו עתיד טוב יותר, ושל הצעירים חובבי התרבות המערבית שהחלו במחאה בינואר 2011, הובילו דווקא למדינה תיאוקרטית שבה חירויות האזרח, במיוחד זכויות הנשים, סובלות מפגיעה מתמשכת.

אם המצרים יצאו לרחובות כדי לדרוש כלכלה טובה יותר, אפשרות להתפרנס בכבוד וחלוקה הוגנת יותר של העושר, הרי שהם קיבלו, במובנים רבים, את ההפך המוחלט. רבים מהטייקונים שנהנו מהקירבה לשלטונו של מובארק אמנם נרדפו ונתבעו בעקבות המהפכה, אולם כלכלת מצרים מעולם לא התאוששה מהאביב הערבי. האבטלה, שבאופן רשמי מגיעה 
ל-13% ולפי הערכות לא רשמיות גבוהה בהרבה, רק עלתה, מאחר שמאז ינואר 2011 נסגרו יותר מ-4,500 מפעלים במצרים ומאות אלפים נשלחו לבתיהם - גל אבטלה חסר תקדים. וכאילו כדי להחמיר את המצב, האינפלציה עלתה בחודש האחרון מ-5.23% ל-7.68%, העלייה החדה ביותר שלה זה יותר משנה. לפי הערכות בלתי רשמיות, נתוני האינפלציה של הבנק המרכזי נמוכים בהרבה משיעור האינפלציה האמיתי. שוק המניות המצרי, שנפל ב-6.1% מתחילת 2013, נותר לא יציב, שנתיים לאחר שמובארק נפל.

כשהן סובלות ממאגר מידלדל של אפשרויות פעולה, העדיפו הרשויות המצריות להסתמך על יתרות המט"ח המצטמקות של המדינה כדי לתחזק את הכלכלה עד לייסודה של מערכת פוליטית מתפקדת וחוקה חדשה, שתי הבטחות שממשלתו של מורסי עדיין לא הצליחה לקיים. למרות הלוואה של 5 מיליארד דולר שקיבלה בינואר מקטאר, יתרות המט"ח של מצרים הצטמקו ל-13 מיליארד דולר בלבד. בקצב הזה, אם לא תקבל סיוע בינלאומי מיידי או תחולל רפורמות דרסטיות באופן שבו היא מנהלת את כלכלתה, המהפכה הבאה במצרים עשויה להיות רק עניין של זמן. בצר להם, אלפי מצרים כבר חזרו לרחובות בסוף החודש שעבר, בשעה שאחרים, שמאסו בכאוס, קוראים להחלת משטר צבאי ולחזרה לדיקטטורה באופן רשמי.

כישלונו של האביב הערבי, בינתיים, לא נעלם מעיניהם של אלו שהודחו על ידו אך התמזל מזלם ונשארו בחיים. "האביב הערבי התחיל לאכול את ילדיו", אמר בשבוע שעבר נשיא תימן לשעבר, עלי עבדאללה סאלח, שהודח ב-2011 לאחר 33 שנה של שלטון מושחת שהעשיר אותו והותיר את עמו מתבוסס בעוני, בראיון לרשת RT הרוסית. סאלח הגולה בן ה-71, שטען בראיון שהאביב הערבי לא היה אלא תוצאה של קשירת קשר בין האסלאמיסטים למעצמות הזרות, הוסיף כי המוסלמים מאבדים שליטה בשל חוסר הניסיון שלהם בשלטון, וצפה שההבטחות של יורשיו לשיפור המצב הכלכלי לא יתממשו. במקום זאת, צפה, תיהפך מדינתו למקום מקלט עבור אנשי אל-קאעדה וטרוריסטים אחרים ותידרדר לכאוס כלכלי, פוליטי וחברתי.

בינתיים נראה שסאלח לא רחוק מן האמת: למרות תחילתו של "הדיאלוג הלאומי" בין הפלגים היריבים בתימן החודש, שנועד לסלול את הדרך להרמוניה חברתית ורפורמות במדינה השסועה, תימן היא עדיין מדינה ענייה, שבה הסחר בבני אדם נהפך לכל כך נפוץ שלפי השלטונות הוא מאיים על הביטחון הלאומי, הסחר בנשק נהפך משכיח מאוד למגיפה, ויכולת האכיפה של הממשלה מחוץ לערים הגדולות כמעט בלתי קיימת. בבירה צנעא התנקשויות בבכירים ממשלתיים היא עניין שבשגרה, ובצפון הוכיחו מורדי אל-קאעדה שהם עמידים יותר מכפי שחשבו שירותי הביטחון בעבר. בדרום המדינה, שעד 1990 נהנה מעצמאות, קוראים רבים מהאזרחים שוב לפרישה מהמדינה. והכלכלה? ובכן, הכלכלה במצב רע יותר מאי פעם.

ורק בירדן, משום מה, יושב המלך עבדאללה בביטחון על כסאו. אף שהאביב הערבי עורר הפגנות גם בממלכה ההאשמית, שנתיים לאחר מכן נראה שמעמדו של עבדאללה בטוח מתמיד. מפת האתגרים שבפניה הוא עומד אינה פשוטה: הוא צריך ליזום רפורמות עמוקות בכלכלת המדינה הענייה ולחולל מודרניזציה, לבלום את התפשטות האסלאם הקיצוני אל תוך ממלכתו ולפתוח את הממלכה הערבית לעולם. אף שלא הפיל אותו מהשלטון, האביב הערבי פגע גם בעבדאללה: עד כה הפסידה כלכלת ירדן, לפי הערכות הממשלה, 4 מיליארד דולר בעקבות הטלטלות באזור. אבל בינתיים, ובעתיד הנראה לעין, עבדאללה יושב בטוח בכיסאו, ונהנה מכותרות כמו "המלך המודרני באביב הערבי", כפי שהגדירה אותו במארס כתבת פרופיל מחמיאה במגזין "אטלנטיק".

הפתרון היחיד: סיוע?

זה אמנם הרבה פחות רומנטי מתמונות ההמונים ששטפו את כיכרות הערים, לקחו את גורלם בידיהם ודרשו קץ לרודנות, אולם נראה שהמוצא היחיד מהכאוס שבו מצויות המדינות המערביות הוא סיוע בינלאומי, שיאפשר להן להשתקם ולהחליט, לראשונה בתולדותיהן, אילו כלכלות ואילו מדינות הן רוצות להיות. בשנתיים האחרונות מדינות ערב בעיקר מכבות שריפות, בונות מערכת פוליטית ומתמודדות עם חוסר יציבות שנובע מכך שהתקווה האדירה שעורר האביב הערבי נתקלה בחומה הקשה וחסרת הרחמים של המציאות. לאף אחת מהמדינות הערביות אין חזון כלכלי, או תוכנית מוסדרת לרפורמות בחינוך ובשוק העבודה.

הבעיה היא שבינתיים, כשאירופה במשבר, סין מאטה וההתאוששות של כלכלת ארה"ב מתמהמהת, לא ברור מהיכן יגיע הכסף הדרוש. קרן המטבע הבינלאומית מעריכה שהמדינות הערביות שהושפעו מהאביב הערבי יזדקקו ליותר מ-160 מיליארד דולר בשלוש השנים הקרובות כדי לשקם את כלכלותיהן. עד כה, מדינות כמו מצרים ותוניסיה קיבלו ממדינות המערב רק מיליארדי דולרים בודדים, שבריר מהכסף שלו הן זקוקות. כדי להצליח להשתקם ולספק לעמיהן את העתיד הטוב ביותר שהמהפכה הבטיחה להם, הן יצטרכו לעבור מתיחת פנים, לשכוח מהמחלוקות הפנימיות ולגייס השקעות ממדינות כמו רוסיה, סין, טורקיה, נסיכויות המפרץ או הודו.

כל זה נשמע רומנטי פחות ממהפכה, ובהחלט מספק פחות מלהפיל דיקטטור שרדה באזרחים במשך עשרות שנים. אולם אם ברצונם לשרוד ולראות את העתיד שביקשו לעצמם, יצטרכו העמים הערביים להתבגר ולמצוא זהות חדשה, כזאת שאינה תלויה במלחמות אזרחים תמידיות. האביב הערבי, אף שהוא מצטייר בעיניהם של רבים כיום ככישלון חרוץ, עשה המון עבורם: הוא העניק להם חיים ללא מובארק, סאלח, קדאפי ובן עלי. אבל הוא לא הבטיח להם חיים טובים יותר. כדי להשיג את זה הם יצטרכו לעבוד קשה.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

כתבות מומלצות

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"

אירוע של חברת איירון סורס. חברות שואפות למתג את עצמן כצעירות ואטרקטיביות

"אנשים חושבים לעצמם - איזה משכורות, איזה טירוף. בפועל זה רחוק מאוד מהמצב"