Markerweek - המוסף השנתי |

"הישראלים יוותרו על החלום של בית גדול בפרוור ירוק - לטובת העיר"

לנקות את הרחובות, להביא את השכנים הכי טובים והעסקים הכי שווים ולמצוא מיתוג מדליק: בעולם שבו שבעה מכל עשרה אנשים יגורו בעיר, התחרות על כל משלם ארנונה מחייבת פתרונות יצירתיים

נעה נבט
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
נעה נבט

שלומי לחיאני יושב בלשכתו ומעשן סיגריה. ברקע מתנגנת מוסיקה קלאסית, ולחיאני נשען לאחור ומצהיר: "אני רוצה להפוך את בת ים לעיר הטובה ביותר בישראל".

המבט הספקני שלנו לא מזיז את לחיאני מהצהרת הכוונות שלו. "כשנבחרתי לראשות העירייה מצאתי עיר מאתגרת, שלא יודעת לאן היא הולכת. סקר שפורסם באותם ימים הראה ש-87% מהתושבים היו עוזבים אותה אם היו יכולים. ביום הראשון כראש העירייה הכינו לי העובדים קבלת פנים מיוחדת: הם עמדו ברחבה הגדולה מחוץ לבניין, ונופפו בתלושי המשכורת שלהם. הם התלוננו על חודשים ארוכים שבהם לא קיבלו שכר, ודרשו ממני לפתור את הבעיה. אפילו אמא שלי, עובדת העירייה בעצמה, אמרה לי: 'אתה חייב לדאוג לאנשים האלה'".

והצלחת לשנות את המצב?

"בהחלט. יש לנו הגירה חיובית, מערכת חינוך מהטובות בישראל, אקלים סביבתי מדהים, תרבות בילוי מפותחת. העיר הצליחה להתגבר על הדימוי שהיה לה במשך שנים".

אבל היא לא השתנתה מהותית בשנים האלה.

"לא היתה לי כוונה להפוך את בת ים לעיר אחרת. נולדתי כאן, ובעיניי היא העיר הכי טובה בישראל. זו עיר משפחתית, שמתאפיינת בחום אנושי".

המטרה הראשונה שלחיאני הציב לעצמו היתה החינוך. בעירייה החלו לשפץ בתי ספר, פיטרו מנהלים והשיקו את גולת הכותרת - "מודל בת ים לחינוך אישי", שעוצב על ידי ד"ר יעקב הכט. התוכנית מבוססת על דמות החונך האישי: מורה מחנך המקבל תוספת שעות למשרתו כדי להקדיש זמן אישי לכל תלמיד. ב-2007, שנתיים לאחר השקת התוכנית, זכתה בת ים בפרס החינוך היישובי.

לחיאני המשיך למרחב העירוני, שהוזנח במשך שנים רבות. אחת היוזמות המקוריות שלו היתה הביאנלה לאדריכלות הנוף העירוני: מדי שנתיים נהפכת בת ים לשדה הניסויים של אמנים, אדריכלים ומעצבים מרחבי המדינה, המציגים בעיר את התפישה האורבנית שלהם. הביאנלה מייצרת מרחב תוסס עבור אנשי המקצוע והתושבים כאחד, ותוצריה ממשיכים להתקיים בעיר.

הביאנלה בבת ים

התקציב של בת ים לא קרוב אפילו לממן את המהפך שביקש לחיאני לערוך בעיר. לכן החליטה העירייה להקים מרכז חדש בשטח שבו נמצא אזור התעשייה הוותיק של העיר, המכיל כיום תערובת של מוסכים, מאפיות ובתי מלאכה, בתקווה שהכנסות הארנונה ממנו יוכלו לשמש לקידום פרויקטים בתוך העיר.

המרכז החדש, שזכה לכינוי UP, ישלב מגורים, עסקים ומסחר בשטח של 2.5 מיליון מ"ר, שיתפרשו על 800 דונם. בזמן שהתוכניות למתחם עוברות אישורים, המרכז אינו קופא על שמריו: במבנה תעשייתי ברחוב האורגים 11, שבקומה התחתונה שלו עדיין פועל בית מלאכה, פועלים סטודיו "קן" עיצוב ועמותת בוגרי יחידת 8200, שבתמורה למשרדים ייתנו שעות התנדבות לקהילה; במחסן הג"א ישן פועל תיאטרון "נוצר", שמעלה מופעי פרינג'; ובקרוב יוקם בבניין תעשייתי סמוך "טרמינל עיצוב", מרכז רב תחומי לעיצוב שיעניק למעצבים צעירים סטודיו ותמיכה מקצועית.

"לאחר קיפאון של 20 שנה מבחינת פיתוח, בחמש השנים האחרונות אנחנו מתחילים לראות את הביצועים", אומר מנכ"ל העירייה, ארז פודמסקי. "בת ים היא אחת הערים הראשונות בישראל שהגיעה למצב שכל ערי ישראל יגיעו אליו בקרוב: אין לנו יותר שטחים לבנות בהם. פרט לשכונה הדרומית, שנמצאת בתהליכי בנייה, העיר בנויה לגמרי".

כשמזכירים לפודמסקי את חולון, השכנה ממזרח, ואת המהפך המוצלח שעברה בעשר השנים האחרונות, הוא מבקש לא להשוות. "ההבדל העיקרי בין בת ים לחולון הוא השטח: להם יש 18 אלף דונם, לנו יש 7,000. להם יש שטחים פנויים - לנו אין. התקציב לכל תושב בת ים הוא 60% מהתקציב של תושב חולון. אנחנו לא יכולים להיות חולון או ראשון לציון, וגם לא תל אביב. אנחנו מעדיפים לנצל את המחירים הגבוהים של תל אביב כדי לייצר מרכז מטרופוליני חלופי, שיהיה מושך מבחינה כלכלית".

מנכ"ל עיריית בת ים, ארז פודמסקי

"הערים חשובות מהמדינות"

בת ים היא דוגמה לעיר שהצליחה, גם אם חלקית, לנער מעליה את האבק ולמשוך תושבים ועסקים חדשים. האתגר הזה נהפך לקשה יותר בהתחשב בעובדה שהמימון שמקבלות ערי ישראל מהממשלה הולך וקטן, ולכן הן חייבות לפתח מקורות הכנסה חלופיים.

"במאה ה-19 נחלק העולם לאימפריות, במאה ה-20 הוא נחלק למדינות ובמאה ה-21 הוא יתחלק לערים", אומר ד"ר איל צאום, יועץ למיתוג ערים ומקומות ובעל בלוג שעוסק בתחום. "בעשרות השנים האחרונות נהפכו ערים למנועי הצמיחה, לקטרים של הכלכלה העולמית. ב-2010, לראשונה בהיסטוריה העולמית, התגוררה חצי מאוכלוסיית העולם בערים, ועל פי ההערכות, עד 2050 יחיו בהן 75% מהאנושות. כיום חיים ב-600 הערים הגדולות בעולם 1.5 מיליארד איש, שאחראים לחצי מהתמ"ג העולמי.

"עלייתן של הערים נובעת מהתמורות בכלכלה העולמית: מהתבססות על חקלאות במאה ה-19 להתבססות על תעשייה במאה ה-20 ולהתבססות על מידע בימינו. המידע נמצא בערים, ולכן הערים המרכזיות משמעותיות מאוד, אפילו יותר מהמדינות שבהן הן נמצאות. התפישה הניאו-ליברלית השולטת בעולם המערבי גרמה לצמצום התמיכה הממשלתית בערים, והעיריות צריכות למצוא דרכים יצירתיות לייצר כסף בעצמן".

בישראל יש סיבה נוספת לעליית הערים, כורח המציאות: השטח הפנוי בה אוזל. "ישראל הולכת ונגמרת מבחינת קרקע", אומר ירון טוראל, מנהל אגף בכיר לוועדות מקומיות במינהל התכנון במשרד הפנים. "אם זה המצב, אנחנו חייבים לבנות פנימה, בתוך הערים. אנחנו מציעים לישראלים לגור בעיר, משהו שעד לפני חמש שנים נתפש כאיכות חיים ירודה, בניגוד לחלום על בית גדול בפרוור ירוק. אנחנו רוצים להציע חלום חלופי, שהוא החיים האורבניים התוססים".

הביאנלה בבת ים

עיר אינה עיר ללא תושבים, ולכן המאבק בין הערים מתחיל בהון האנושי - תושבים חזקים שיהיו אחראים לצביון המקום שבו הם גרים. "עיר שרוצה להוביל מבחינה כלכלית, תרבותית ופוליטית שואפת קודם כל למשוך את האנשים המוכשרים והיצירתיים ביותר. כדי לעשות זאת היא צריכה לתת להם רמת חיים, תחבורה נגישה, חינוך מעולה, ביטחון אישי וסביבה ירוקה", אומר צאום.

רשימת המשימות של ראש העירייה ארוכה מאוד, אבל הוא יכול להתחיל בדבר פשוט יחסית: טיפוח המרחב הציבורי. ד"ר יודן רופא, מרצה בכיר במכונים לחקר המדבר באוניברסיטת בן גוריון, אומר כי זאת השקעה זולה יחסית שנותנת דיווידנדים משמעותיים. "בהשוואה להשקעות אחרות, למשל בחינוך ובתחבורה, טיפוח המרחב הציבורי - ניקיון הרחובות, נטיעת עצים, תחזוקת גינות - הוא כסף קטן. מנגד, התועלת גדולה מאוד כי זה מחזק את התושבים הקיימים שמרגישים שמשקיעים בהם. זה משפיע על הנכונות שלהם לעשות למען העיר, ובהמשך מביא תושבים נוספים וגם יזמים פרטיים, כמו בעלי עסקים. מחקרים הראו שעל כל שקל שראש עירייה משקיע במרחב הציבורי, יזמים פרטיים משקיעים במקום 13-20 שקל".

על אף שסביבה ירוקה היא גורם משיכה משמעותי, למחירי הנדל"ן יש השפעה מרכזית יותר: זוגות צעירים לא יכולים להרשות לעצמם לקנות דירה בעיר שמקדמת רק פרויקטי יוקרה. חיפה, לדוגמה, מנסה למשוך תושבים באמצעות דיור בר השגה: בשכונת רמת הנשיא נבנות כיום 1,060 יחידות דיור, ש-25% מהן בנות 3-3.5 חדרים. במבואות הדרומיים של העיר יזמה העירייה תוכנית להקמת שכונת מגורים בת 5,000 יחידות דיור: באחרונה אושר השלב הראשון של התוכנית הכולל 1,398 יחידות דיור, ש-25% מהן בשטח של עד 80 מ"ר.

פרט לכך החליטה עיריית חיפה לנצל את אחד המשאבים החשובים שלה: אוכלוסיית הסטודנטים שלומדים בטכניון, באוניברסיטת חיפה ובויצ"ו חיפה. בשנים האחרונות מנסה העירייה לחדש את פניה של העיר התחתית, שעמדה מוזנחת שנים רבות, באמצעות קמפוס הנמל - מרכז אקדמי פתוח שאמור לשמש כזרז להתחדשות האזור. לצד הקמפוס, שבו לומדים כ-5,000 איש, הוקמו באזור שבעה מעונות סטודנטים. כשהסטודנטים מציפים את עיר התחתית הרחובות נהפכים לבטוחים יותר, מקומות הבילוי מתמלאים והדימוי של האזור משתנה לטובה. לכיבוש הסטודנטיאלי של העיר התחתית יש השפעה חיובית נוספת: בדירות שפינו הסטודנטים ברכס הכרמל ובנווה שאנן מתגוררים כיום זוגות צעירים, שמסוגלים לשלם את שכר הדירה בשכונות האלה.

כולם רוצים את העסקים

ואולם התושבים בערים משלמים ארנונה נמוכה ביחס לעסקים, וזקוקים לשירותי רווחה, חינוך ובריאות. "עיר לא יכולה להתקיים ממגורים בלבד", אומר רופא. "אם יש בה אחוז גדול מדי של מגורים - היא לא יכולה לאזן את עצמה תקציבית, גם אם האוכלוסיה חזקה".

"תושבים הם כאב הראש של ראשי העיריות", פוסק יואב לרמן, גיאוגרף עירוני. "אף ראש עירייה לא רוצה שיבואו אליו תושבים, ואם כן - רק מהעשירון התשיעי והעשירי. בתל אביב, אם כבר בונים בניינים חדשים, אלה מגדלי יוקרה שמאכלסים הרבה תושבי חוץ. לתושב שאינו נמצא יש תרומה אדירה, כי הוא לא צורך רפואה, חינוך, תחבורה ועוד, אבל משלם את הארנונה. עיר ללא תושבים היא חלומו של כל ראש עירייה, והוא ישמח לראות בה רק קניונים ומשרדים".

הניסיון של ערים למשוך עסקים בולט במיוחד במקרה של בני ברק, שבימים אלה מקימה בשטחה את ה-BBC - לא רשות השידור הבריטית, אלא ראשי התיבות בני ברק ביזנס סנטר: מתחם עסקי ענק באזור התעשייה הצפוני של העיר, בין צירי התנועה העיקריים באזור - ציר ז'בוטינסקי, דרך אם המושבות, דרך מבצע קדש ורחוב בן גוריון. ראש העירייה, הרב יעקב אשר, מאמין כי המרכז ישים את בני ברק על המפה העסקית של ישראל ויספק תעסוקה למגזר החרדי. "כל עיר צריכה את באר הנפט שלה, ואנחנו הבנו שבאר הנפט שלנו היא המיקום המרכזי", אמר אשר בחודש שעבר בוועידה למינוף ולמיתוג ערים שהתקיימה בבנייני האומה בירושלים.

ה-BBC בבני ברק

בעיריית בני ברק צופים שהמרכז, שבו יהיו כ-200 אלף מ"ר בנויים, יכניס לעירייה מדי שנה כ-100 מיליון שקל בזכות תשלומי הארנונה, מלבד עשרות מיליוני שקלים מהיטלי ההשבחה. במרכז משקיעים יזמים פרטיים, בעוד שהעירייה אחראית לפיתוח התשתיות באזור ולפינוי עסקים בלתי חוקיים המפריעים ליישום התוכנית.

הבעיה במרכז עסקים עירוני, גדול ומתוחכם ככל שיהיה, היא שהוא מנוגד לתפישה התכנונית המודרנית, שדוגלת בעירוב שימושים: מסחר, תעסוקה ומגורים במקום אחד. "התפישה ששלטה עד לפני כמה שנים קידמה הקמת מרכזי תעסוקה גדולים בשולי הערים", אומר טוראל. "כיום אנחנו מבינים שזה חסר היגיון, כי יש בזה בזבוז של שטח: אזור המגורים ריק לגמרי עד אחר הצהריים, כשכולם במרכזי התעסוקה, ואזורי התעסוקה נהפכים ב-17:00 לערי רפאים. במקום זה אנחנו מקדמים עירוב שימושים - מסחר, עסקים ומגורים גם יחד.

"סקר שערכנו העלה כי בישראל פועלים 493 אלף עסקים, ש-%95 מהם מעסיקים פחות מ-20 עובדים. המשמעות היא שרוב כוח האדם במגזר הפרטי לא עובד במפעלים או בחברות גדולות, אלא בעסקים קטנים שרובם נמצאים במרכזי הערים. זה אומר שאם לא נדאג שהעסקים במרכזי הע?ים יפרחו, נפגע ישירות בתשתית הכלכלית של ישראל. שדרות רוטשילד בתל אביב הן דוגמה טובה לעירוב שימושים מוצלח. הבעיה היא שקצת קשה לקדם כאן את הרעיון, כי רובנו עדיין שבויים בתפישת העולם של 'קנינו את הדירה בשביל שקט בערב ובלילה'".

עירוב שימושים הוא לא רק אינטרס כלכלי, אלא גם חברתי, מפני ששילוב כזה דוחף את מרכזי הערים קדימה, מותיר אותם פעילים במשך שעות רבות יותר מדי יום, מנצל טוב יותר את השטח המוגבל של העיר ומעניק לה תדמית תוססת וצעירה. התובנות האלה הובילו את משרד הפנים להקים ב-2007 ועדה לפיתוח ולשיקום מרכזי ערים, שפירסמה כמה המלצות.

"הוועדה ביקשה לבדוק איך אפשר לקחת את מרכז העיר, שמייצג אותה, שמשמש כשלט שלה, ולקדם אותו", מספר טוראל. "בעקבות המלצותיה, החלטנו לצאת בפיילוט: הצענו לכל הרשויות המקומיות להציג תוכנית לחידוש המרכזים שלהן. בפיילוט זכו קריית שמונה, כרמיאל, אופקים, באר שבע וירוחם, שכל אחת מהן הציגה תוכנית ייחודית. הקצינו לטובת העניין 12 מיליון שקל ואנחנו מעניקים להן סיוע מקצועי צמוד. לאחר שהפרויקט יסתיים, ננסה להסיק מכך מסקנות לכל המדינה".

להטמיע את המותג בעיר

מאמציהם של ראשי עיריות למשוך אוכלוסיה חזקה, עסקים, תעשייה ותיירים לא מספיקים: בעידן שבו אנחנו חיים, הם חייבים לוודא שקהל היעד שומע על העיר שלהם. התהליך הזה מתחיל במיתוג, מושג שחדר בשנים האחרונות גם לתחום העירוני. "ערים מבינות כיום עד כמה חשוב הדימוי", אומר ד"ר אלי אברהם, ראש התוכנית ליחסי ציבור בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה. "הן מחפשות את הנישה שהכי מאפיינת אותן, ומנסות לקחת את המשאבים שעומדים לרשותן ולמנף אותם".

"ערים הבינו שאנשים נמשכים לדימוי מוצלח", אומר ניסן אלמוג, חוקר תכנון אורבני ותהליכים חברתיים בערים. "דימוי מוצלח מושך אוכלוסיה מסוימת, בהמשך מושגות השקעות של גופים כלכליים, חברות ונדל"ן, וזה מייצר מעגל חיובי שנותן ארנונה לעירייה - מה שמאפשר לה לשפר את השירות לאזרח, את מערכת החינוך ואת המרחב הציבורי ולהשקיע במיתוג נוסף".

אחת הדוגמאות המוכרות למיתוג מצליח היא זו של ניו יורק בשנות ה-70. לאחר שנים ארוכות של התנוונות ועלייה בשיעורי הפשע בעיר, פנה איגוד בעלי העסקים בניו יורק למעצב מילטון גלזר, שעיצב עבורם את הלוגו הידוע I Love New York, שנהפך לאיקוני וזכה לחיקויים במקומות רבים בעולם. אבל לוגו הוא רק תחילתו של התהליך המיתוגי. "למיתוג יש כללים ברורים, אבל ערים רבות שיבשו את הרעיון הזה", אומר אברהם. "הצד הקוסמטי - לוגו וסיסמה - לא מספיקים. חייבים להטמיע את המותג בכל מקום בעיר: באדריכלות, בבתי הספר ובמוסדות הציבור. צריך להדריך עם העובדים, להסביר להם איך לדבר עם הקהל, איך לענות לטלפון, איך לדבר עם תושבים. רק כשנוקטים גישה אסטרטגית, עורכים סקרים, בודקים את קהל היעד ומשתמשים בכל הכלים המקצועיים, יש סיכוי להצליח. זה תהליך מורכב שדורש משאבים וחשיבה".

ערים רבות בישראל כבר שכרו את שירותיו של משרד ייעוץ והחלו בתהליך מיתוג. כיום, ראש העין היא עיר המוסיקה; נתניה היא עיר הספורט; עכו היא עיר תרבויות הים התיכון; ואילת היא אילת פלוס. לעתים נראה שהמיתוג שנבחר לעיר הגיוני ומתבסס על אופיה ודמותה. אלא שבמקרים אחרים נדמה שמדובר בנהיית לב לא מבוססת של פרנסי העירייה, ללא שום קשר לנתוני הפתיחה של העיר.

"באחרונה פורסם שקריית מלאכי תהיה עיר האוכל של ישראל, וזה רעיון הזוי", אומר אברהם. "יש לה כל כך הרבה מצוקות ובעיות, אז שקודם כל תטפל בבעיות העיר, בנגישות של התושבים לצרכים הבסיסיים, ואחרי זה תדבר על מיתוג. המיתוג החדש של אילת, 'אילת פלוס', חותר תחת אושיות המיתוג. פלוס מה? אתה חייב להתמקד".

"החליטו שנתניה היא עיר הספורט, אבל זה לא מתבסס על כלום", מצטרף צאום. "אף אחד לא חשב שהיא עיר הספורט עד שהדובר אמר את זה. אתה לא יכול לשכנע את הציבור במשהו שלא קיים, במשהו שאין מאחוריו ממש. לא רק בנתניה יש אצטדיון כדורגל, אז למה היא עיר הספורט ולא חיפה או באר שבע?"

תל אביב לקחה את המיתוג צעד אחד קדימה, כשהחליטה למצב את עצמה כ"עיר עולם", מונח שטבעה הסוציולוגית והכלכלנית ססקיה סאסן, שקבעה שערי עולם מקיימות עם העולם קשר שאינו תלוי במיקומן הגיאוגרפי (ראו מסגרת). "החלום היה פעם בית בפרוור, אבל כיום מבינים שהחיים הטובים נמצאים בעיר, כי הנגישות היא המלך: תוך דקה אתה בפארק, בגן הילדים, בתיאטרון", אומרת הלה אורן, מנכ"לית מינהלת עיר עולם בתל אביב. "כל עיר צריכה לזהות את הדי.אן.איי שלה - לגזור מהעובדות את האישיות העירונית, שסביבה יתנהל המיתוג".

הבריכה המחודשת בכיכר רבין

מדוע חייבים למתג? האם עיר לא יכולה להיות פשוט טובה ונעימה?

"לא, כי לאורך זמן רק לנקות את הזבל לא מספיק. אתה חייב לייצר ערך מוסף".

לדבריה, שם המשחק הוא לקחת את הקיים ולמנף אותו לטובת התושבים. תל אביב לא חסרה פרויקטים כאלה: החל בבריכת הנוי בכיכר רבין, שבמשך שנים היתה מוזנחת ולפני שנתיים עברה מתיחת פנים ונהפכה לבועה ירוקה; עבור באירועי open סטארט-אפ, שבהם הוזמנו התושבים לבקר בסטארט-אפים צעירים ברחבי העיר; וכלה בפרויקט הספרייה, מרחב עבודה לקהילה היזמית בעיר, שממוקם במגדל שלום.

מחזקים את התחרות

אף שראשי העיריות בישראל מבינים כמה חשוב להתחרות בערים אחרות, הם נתקלים בקשיים כשהם מנסים להוציא לפועל מהלכים משמעותיים שיצעידו את עריהם קדימה. קושי משמעותי אחד הוא התקציב המידלדל: רק 15 מהרשויות בישראל נמצאות באיזון תקציבי, וכל השאר הן בגירעון. הרשויות שבמינוס מקבלות מהממשלה מענקי איזון, שאמורים לאזן בין הכנסותיה של הרשות להוצאותיה. במרכז השלטון המקומי אומרים כי הפגיעה המתמשכת בתקציבי האיזון הופכת את ניסיונן של הערים החלשות למשוך תושבים ללא רלוונטי, וכי לאחר הבחירות הם מתכוונים לצאת למלחמה על התקציב.

הלה אורןצילום: אילייה מלניקוב

בעיה נוספת של הרשויות היא המדיניות התכנונית שעוצבה בימי המנדט הבריטי ושעדיין שולטת - ואינה רלוונטית לחיים בישראל כיום. מוסדות התכנון מורכבים משתי רמות: המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, שמאשרת את התוכניות הארציות והמחוזיות, והוועדות המחוזיות שמאשרות את התוכניות המקומיות. יש גם דרג שלישי, של ועדות מקומיות, אך סמכויותיהן מוגבלות מאוד: הן דנות בכל תוכנית, אך זכות ההכרעה לגבי רוב התוכניות נמצאת בידי הוועדה המחוזית, ובחלק קטן מהתוכניות, העוסקות רק בנושאים מוגבלים למדי, מותר לוועדות המקומיות להכריע. התוצאה היא שבידי הרשויות כמעט לא נותרת סמכות תכנונית. "למצב הזה יש סיבה היסטורית", מסביר טוראל. "השלטון הבריטי יצר את המנגנון הזה מפני שהוא לא סמך על היהודים והערבים בפלשתינה. יש בכך היגיון: הוועדות הארצית והמחוזית מורכבות מאנשי מקצוע, בעוד שברשויות יושבים פוליטיקאים - ולך תסמוך עליהם.

"בעשר השנים האחרונות אנחנו משנים את התפישה הזו, ומטפטפים יותר ויותר סמכויות תכנון לוועדות המקומיות, מתוך הנחה שהדרג הפוליטי יכול לעשות את העבודה. אנחנו מנסים להעביר כמה שיותר מסמכויות התכנון, שעד כה היו כמעט לגמרי בידי הוועדות המחוזיות, לוועדות המקומיות, בתנאי שיהיו לנו אמצעי בקרה והתמקצעות.

"בעוד שהתפישה הקודמת יצרה זהות אחת לכל הערים, הביזור מאפשר לכל עיר לצמוח כאינדיווידואל. אנחנו נותנים לערים סמכויות - לא רק לשפץ את המדרכות אלא גם להחליט מה הן מתכננות, וזה מחזק את התחרות ביניהן. אנחנו בעד התחרות הזו ומעניקים להן כלים לעשות זאת".

"היחסים בין ממשל מרכזי לממשל מקומי הם נוראיים", אומר לחיאני מנגד. "אנחנו פועלים מתוקף חוקים מתקופת המנדט, וזה קשה מאוד. אנחנו נתונים תחת מתקפת רגולציה מטורפת, וקבלת רישיון עסק היא תהליך כמעט פרוורטי. ידינו כבולות. התכנון חייב להיות בידי הרשות המקומית, שמחזיקה בכלים לעשות זאת. כיום ברור שזה מעכב אותנו, ואני מאמין שזה ישתנה בקרוב".

"כשאתה מציג לאנשי התכנון את החזון שלך, הם אומרים: זה יכול להתגשם בעוד 50 שנה", אומר פודמסקי. "עד שאתה מקבל את כל האישורים ומתחיל לבנות, התובנות התכנוניות שלך כבר לא רלוונטיות".

קמפוס הנמל בחיפה

כדי להתגבר על החסמים הביורקרטיים, החליטו בעיריית בת ים לנקוט גישה יוצאת דופן בישראל, שנהוגה במקומות מסוימים בחו"ל: במקום לחכות לאישור כל התוכניות במתחם המיועד לעסקים, תהליך שיכול להימשך 10-15 שנה, הם הציעו ליזמים להציג תוכניות לבנייה מקומית, במגרשים מסוימים. באופן כזה, השינוי בשטח יתחיל להתרחש תוך כמה שנים, וימשוך יזמים נוספים.

הכוכבות הבאות: מיאמי וקופנהגן

כשססקיה סאסן פירסמה ב-1991 את הספר The Global City, שבו חזתה כי העיר ניו יורק תיהפך למרכז כלכלי ותרבותי עולמי, רבים ספקו כפיהם בחוסר אמונה. ארה"ב היתה שרויה אז במיתון, והפרוורים הירוקים משכו אליהם אמריקאים רבים על חשבון העיר העמוסה, ששיעורי הפשע בה היו גבוהים.

סאסן הציגה אז את המושג "עיר עולם", שתיאר ערים גדולות הצוברות כוח רב ומשפיעות על העולם במנותק מהמדינות שבהן הן נמצאות. בשנים האחרונות, במיוחד מאז עליית הגלובליזציה, קל לראות את המושג הזה חי וקיים: ערים רבות הן מרכזים כלכליים, תרבותיים וחברתיים מצליחים, שלעתים עולים על המדינה שבה הם נמצאים.

מכון המחקר A.T Kearney מפרסם מדי שנה דירוג ערי עולם, שבו הוא בוחן את השינויים במפה העולמית. בדירוג של 2012 הגיעו לפסגה ארבע החשודות המיידיות - ניו יורק, לונדון, פאריס וטוקיו - ואחריהן צעדו הונג קונג, לוס אנג'לס, שיקגו וסיאול.

"עיר גלובלית מחוללת נורמות חדשות", אמרה סאסן ב-2010 בראיון למגזין Foreign Policy. "שני הדברים הנדרשים לכך הם מורכבות וגיוון. לעתים קרובות למדי, במדינות ברחבי העולם, העיר הגלובלית ביותר היא זו שבה יוצרים נורמות חדשות לאומיות ובינלאומיות".

בראיון סימנה סאסן כמה ערים שלדעתה צפויות לצבור כוח בשנים הקרובות: סינגפור ודובאי, שצמחו בעזרת משאבים ממשלתיים ולא רק משקיעים פרטיים; מיאמי, שהיתה עד שנות ה-90 מוזנחת וזולה, והתפתחה בזכות נדל"ן, סחר בינלאומי וקרבתה לדרום אמריקה; וקופנהגן, שלדבריה "נהפכת לדובאי של אירופה", ומושכת חברות בינלאומיות. מנגד, היא אומרת כי ביירות היתה יכולה להיות עיר עולם אלמלא ההרס שספגה בשנות מלחמת האזרחים.

למושג עיר עולם מתחבר מונח רלוונטי נוסף, שטבע הכלכלן האמריקאי ריצ'רד פלורידה: המעמד היצירתי. על פי פלורידה, המעמד הזה מורכב מבעלי מקצועות מתחום תעשיית הידע והיצירה, דוגמת מהנדסים, אנשי אקדמיה, אדריכלים ומעצבים. הם הכוח המניע של תעשיות ההיי-טק, התקשורת והכספים, הם משפרים את המצב הכלכלי של העיר, ולכן לערים יש אינטרס גדול שהם יחיו בה.

דנמרק, צעירים באזור סלוטהולמן, קופנהגן

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

כתבות מומלצות

קהילת גן החיים, בקעת יבנאל. עבודת כפיים וחלוציות

"מחבקי העצים" קנו כאן אדמות ב-30 אלף שקל לדונם. היום הן שוות הון

גיף הסכם ממון

"לחתום על הסכם ממון היה הדבר הכי רומנטי שעשיתי. בזכותו קניתי לעצמי דירה"

ריטייל גנגסטר

מפורסם יותר מנשיא ארה"ב: הסיפור על הנוכל שהבריח לישראל 60 מיליון דולר

קיסריה מימין, וג'סר א-זרקא משמאל

"גם מאנדרומדה ביפו ברחו - והיום הלוואי שיכולתי לקנות שם דירה"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

ניר קורצ'ק, סמנכ"ל שיווק בפלייטיקה

הסמנכ"ל, האח הדירקטור והסטארט־אפ: העסקה המוזרה של פלייטיקה

נוריאל רוביני

חשבתם שיהיה רע? רוביני חוזה נפילה של 40% במניות ומיתון נוראי