אילו לקחים יופקו מקריסת דנקנר?

אנשי העסקים בישראל צריכים להחזיר למרכז תשומת הלב את יצירת הערך

סמי פרץ
סמי פרץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
סמי פרץ
סמי פרץ

במארס 2012, זמן קצר לאחר הנפקת מניות אי.די.בי - שהובילה השבוע את נוחי דנקנר לחדר החקירות של רשות ניירות ערך, אמר אחד האנשים העשירים בישראל, שנטל חלק בהנפקה והזרים לאי.די.בי כמה מיליוני שקלים, כי מדובר ב"הצבעת מחאה". האיש התבקש להסביר מדוע הוא בוחר להשקיע את כספו למרות חוסר הכלכליות של ההשקעה, ופירט: "זו השקעת מחאה. אסור לתת לאיש עסקים ליפול".

בינתיים, אותה השקעה אומללה גרמה למשקיעים הפסד של 59% מכספם עקב ירידת ערכה של המניה. לא הועילה לדנקנר ההתגייסות של כמה מעשירי ישראל כדי לתמוך בו בשעת צרה. אי.די.בי המשיכה להידרדר מאז, ולהעמיק את הסתבכותה.

מה קרה לאי.די.בי מאז שדנקנר רכש אותה?

סביר להניח שאת חשבון הנפש שלו מקריסת אי.די.בי והסתבכותו האישית בחקירה פלילית של רשות ניירות ערך דנקנר עוד יעשה. כרגע הוא רק בגדר חשוד, ואין לגזור את דינו לפני שהדברים יובהרו בחקירה או אם יוגש נגדו כתב אישום. אבל מה עם מה שמכונה "המגזר העסקי"? או "ראשי המשק"? האם הם למדו משהו מהפרשה האומללה הזו? האם הם מתכוונים ללמוד? להפיק לקחים? להבין את ההקשר הרחב יותר של תופעת "נוחי דנקנר - עלייתו ונפילתו"?

נפילת עסקים היא עניין של יום ביומו בכלכלה תחרותית ומודרנית, ולקריסות האלה יכול להיות ערך אם מפיקים מהן את הלקחים הנכונים. יש מי שמבקש לקשור בין נפילתו של דנקנר לבין רדיפת עשירים. זאת טעות גסה: נפילתו של דנקנר וההתרסקות של אי.די.בי היא כולה מתוצרת עצמית - טעויות עסקיות קשות (לאס וגאס), הימורים בהשקעות ענק (קרדיט סוויס), קבלת החלטות משיקולים זרים ("מעריב"), משכורות עתק למנהלים ותגמולים לחברים (זוהר גושן, האחים שימל, דן טהורי), עסקת בעלי עניין מפוקפקת (גנדן), חיבה מופרעת לאשראי ולכסף ציבורי וממשל תאגידי לקוי שהתבסס על כריזמה אישית לצד כוחנות של בעל השליטה בקבוצה. סביר להניח שגם האנשים שהשתתפו בהנפקה האומללה ההיא בפברואר 2012, שהזרימה לקופתה המדולדלת של אי.די.בי כ-320 מיליון שקל, יסכימו עם הניתוח הזה, אבל הם בכל זאת בעלי עניין במינופים פראיים שמסכנים את הציבור, בשימון חברים על חשבון החוסכים, בטעויות עסקיות ובהימורים - אם לא בכל התפריט הזה גם יחד.

נפילתו של דנקנר מפחידה אנשי עסקים רבים. גם אנשי עסקים הגונים מתחלחלים נוכח ההתרסקות, כי הם אומרים: אם זה קרה למישהו כזה חזק, וכזה מקושר וכזה גדול - אולי מחר זה יקרה לי.

אותם אנשי עסקים לא אוהבים את משוואת הכוחות שמעניקה קצת יותר כוח לציבור, לרגולטור, לרשויות החוק וכו'. מבחינתם רצוי שמוקדי הכוח יהיו רק אצל בעלי המאה. לא אצל הרגולטורים, לא אצל העיתונות, לא אצל רשויות החוק, ובטח לא אצל הציבור. העברת כוח לגורמים האלה פירושה שינוי של כללי המשחק, יצירת בלמים ואיזונים, דאגה לאינטרס הציבורי - שלושה אלמנטים שיכולים חלילה לערער את הסדר הקיים, להוריד אנשים מגדולתם ולנתקם ממקור עושרם.

כשאיש כמו דנקנר נופל, יש מי שחושב שהשיטה כולה מאוימת. אבל זו טעות. התנהלותה של אי.די.בי בשנים האחרונות נעדרה אלמנטים קפיטליסטיים חיוביים כמו יזמות, השקעות בבניית עסקים חדשים או פעילות של שוק חופשי אמיתי. בשנות ה-60 וה-70 היתה אי.די.בי, תחת הבעלים הקודמים (משפחות רקנאטי וקרסו), הקבוצה שהקימה את התעשייה המתקדמת בישראל (אלסינט, אלרון, סאיטקס). הקבוצה הקימה עשרות מפעלים שהעסיקו עשרות אלפי אנשים. מאז ההשתלטות של דנקנר עליה, היא לא הקימה עסקים חדשים. היזמות התפוגגה ופינתה את מקומה לפעילות פיננסית נטו: השתלטויות, הנפקות, גיוסי הון, ספקולציות. שום יצירת ערך. רק השמדה שיטתית של ערך כלכלי.

את הרווחים הגדולים בתקופות הטובות הניבה הקבוצה מחברות שפעלו בשווקים לא תחרותיים כמו ביטוח, סלולר ומלט, ומחברת שופרסל שאמנם פועלת בענף תחרותי, אך היא ומנהלה לשעבר אפי רוזנהויז מואשמים בעבירות על חוקי ההגבלים העסקיים. הענפים האלה לא היו ממש שוק חופשי במשך שנים רבות (הסלולר נפתח באחרונה לתחרות חופשית), אבל למנהלים חולק שכר ששיקף שוק חופשי חסר מעצורים. הקשר בין מידת החופש לצרכנים למידת החופש לבעלי השליטה ולמנהלים היה רופף עד לא קיים.

אחד מעקרונות הקפיטליזם הוא הכבוד לרכוש פרטי ולחירות של כל אדם לעשות ככל שירצה בהונו וברכושו, אבל המקרה של אי.די.בי הוא מקרה חריג של אדם שעשה כל מה שרצה בהונם של אחרים: באמצעות הון עצמי מועט הצליח דנקנר לזכות בכוח אדיר ובחופש פעולה קיצוני, מבלי שמישהו מסוללת המנהלים, עורכי הדין והיועצים הרבים שהעסיק יבלום אותו.

בעולם העסקי הישראלי יש הרבה מאוד כוחות טובים, יצרניים ויזמיים שיודעים לייצר ערך, עסקים ומשרות. הסיפור של אי.די.בי אינו הנרטיב הרצוי למגזר העסקי. האנשים שתמכו בו בהנפקה חוטאים לנרטיב הרצוי, משום שהם קידשו עזרה (גם מכספי חוסכים) לחבר מועדון הטייקונים והריכוזיות הישראלית על פני גישה כלכלית ונקייה מבחינה ציבורית.

בשנה האחרונה מצאה עצמה הקהילה העסקית מותקפת בעקבות יוקר המחיה והמחאה הציבורית, אבל לא רק. גם חטאים כמו עסקות בעלי עניין, הימורים בכספי ציבור, שכר עתק שמנותק מביצועים ועסקות שנעשות ממניעים זרים הם חלק מהסיבות לביקורת. לו הייתי איש יחסי הציבור של הקהילה העסקית היצרנית, הערכית והיצירתית, הייתי מציע לה לחשוב איך הופכים את סיפור הקריסה של אי.די.בי לקו פרשת מים שממנו יפנו אנשי העסקים עורף לתופעות הפסולות האלה ויחזירו למרכז תשומת הלב את יצירת הערך האמיתית ואת הכבוד לרכוש הפרטי של מי שמממן אותם - ציבור החוסכים הישראלי.

נ.ב

הציבור הישראלי יכול לחיות בשלום עם העובדה שכספי החיסכון הפנסיוני שלו מושקעים בשוק ההון. רבים התרגלו לרעיון שהכסף הזה יעבוד בשבילם ויחפש תשואה, ואם בדרך הוא יאפשר למשק לצמוח - אדרבא. ייתכן שהציבור מוכן אפילו לקבל את העובדה שהשקעת החיסכון שלו בשוק ההון כרוכה בסיכונים. קחו לדוגמה את בטר פלייס: מדובר ברעיון יומרני שלא צלח להקים פעילות בינלאומית לטעינת מכוניות חשמליות, וחלק ניכר ממנו מומן בכספי ציבור. ובכל זאת, למרות הלעג שהמיזם הזה מעורר, הוא לא מעורר זעם ממשי בקרב חוסכים. מדוע? כי היה כאן ניסיון, אמנם מגלומני, להקים משהו חדש ישן מאין. לייצר פעילות חדשה שיכולה אולי לשנות את השוק, להקטין צריכת נפט, אולי להוזיל עלויות, וגם לייצר משרות. זה נכשל, וזה בסדר. מותר להיכשל. אבל הציבור חי הרבה פחות בשלום עם כישלונות שאין בהם שום יצירת ערך אלא רק ספקולציות פיננסיות, הימורים פרועים וחליבת צרכנים וחברות לטובת קבוצה קטנה ששולטת בהון של הציבור הישראלי.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

לס נייט הכחדה אנושית מרצון

"נחיה חיים ארוכים ואז ניכחד": האיש שרוצה שלא יהיו יותר אנשים בעולם

FILE PHOTO: Twitter logo and a photo of Elon Musk are displayed through magnifier in this illustration taken October 27, 2022. REUTERS/Dado Ruvic/Illustration/File Photo

כיכר העיר המטורפת של אילון מאסק עוד עלולה להרוג אותנו