3 משפחות פותחות את המקרר: "נעשה רעש במחאה הבאה"

"לא הרגשנו שהממשלה עשתה משהו בשנה האחרונה" ■ "פעם הייתי זורקת את הפלאיירים ששל הסופרמרקטים, היוםאני בודקת איפה יש דילים טובים" ■ מה למדו המשפחות מהמחאה?

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

"במחאה הבאה נהיה פעילים יותר"

משפחת גרשנוב, פתח תקוה

אלכס, 45, עובד סוציאלי בעמותת סלע; אולגה, 42, בעלת עסק למכירת תכשיטים; ניקה, 12, טליה, 11, ודן, 4 חודשים. לאלכס יש בת נוספת, דנה, 22, חיילת בצבא קבע; ולאולגה בן נוסף - אלכס, 23, עתודאי בקבע

משפחת גרשנוב

בני משפחת גרשנוב מתגוררים בשכונת עין גנים בפתח תקוה בדירת חמישה חדרים שכורה, שעליה הם משלמים 4,500 שקל בחודש. הרהיטים ישנים ולא תואמים ("הם לא ישרדו עוד מעבר דירה", אומר אלכס), אבל כשנכנסתי לביתם התחשק לי להתנחל אצלם בסלון עד למחרת, מכיוון שהאווירה בביתם היתה חמימה ונעימה. על קיר הסלון, שצבוע בגוון צהבהב, תלויים מדפים עם עבודות התכשיטים של אולגה, שעד לפני כמה חודשים החזיקה חנות תכשיטים בגבעתיים. מול מסך המחשב ישבו הבנות, ניקה וטליה, שהשתלבו מדי פעם בשיחה.

מסדרון ארוך מוביל לחדרי הילדים, שבהן יש מיטות עץ פשוטות - ללא תמונות על הקירות, מסכי טלוויזיה או משחקי מחשב. המטבח קטן וישן, ורק המיקרוגל בולט בחדשנותו (אלכס: "זה הפריט היקר ביותר שרכשנו בשנה האחרונה, 360 שקל").

אלכס עלה מאוקראינה ב-2000 והתמקם בחיפה עם אשתו הראשונה. לאחר שנתיים התאלמן ועבר עם בנותיו לירושלים לטובת לימודים. הוא הגיע לישראל עם תואר של מורה ומרצה לפיסיקה, אך שינה כיוון לעבודה סוציאלית. הוא עסק בהנחיית קבוצות, נסע לשליחויות לבריה"מ מטעם הסוכנות, עבד בהוסטל לחולי נפש ובבית חולים פסיכיאטרי, ובהמשך כמנהל מחלקה באלווין ישראל ("הכפר השוודי"), ארגון שמפעיל מערך פנימיות ללוקים בפיגור שכלי בכל הגילים. מאז 2008 הוא עובד בעמותת סלע (מרכז סיוע לעולה במשבר), המטפלת במשפחות עולים חדשים שחוו אירועי אסון. ב-2008 הכיר את אולגה, שהתגוררה בפתח תקוה.

אולגה עלתה לישראל ב-2002 מהעיר רוסטוב שבדרום רוסיה עם בנה מנישואיה הראשונים. יש לה תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בפסיכולוגיית ילדים ("לא ניגשתי למבחני ההסמכה בישראל, שמעתי שהשכר נמוך ורציתי לצאת לדרך חדשה"). בישראל למדה עיצוב וגרפיקה ובמקביל עבדה כמוכרת בחנויות בגדים. בהמשך עבדה בתחום הגרפיקה בחברות שלטים ודפוס, ולאחר מכן החליטה להפוך את התחביב שלה, עיצוב תכשיטים, לעסק: תחילה מהבית ובהמשך בחנות ששכרה בגבעתיים.

"החנות היתה פתוחה שנה, אבל היא לא הצליחה כלכלית. החלטנו לסגור אותה גם לקראת הלידה של דן", היא מסבירה. כיום היא עובדת בעיקר מהבית ומוכרת באמצעות האינטרנט. פתיחת החנות הרעה את מצבם הכלכלי והם פנו לעמותת פעמונים, שנציגיה מסייעים למשפחות בניהול כלכלי נכון של משק הבית.

השניים מרוויחים יחד 11 אלף שקל בחודש. "היינו מגדירים את המעמד שלנו בינוני-נמוך, בקושי סוגרים את החודש", הם אומרים. את קניות המזון הם מבצעים בשופרסל, ובנוסף הם קונים פעם בשבוע בשוק פתח תקוה ובמעדנייה שלידו. לטענתם, בשנה האחרונה נהפכו לצרכנים מחושבים יותר: "אנחנו בודקים ועוד איך, וגילינו שהפערים משמעותיים. למדנו גם כיצד להתנהל מול גופים כמו בנקים וחברות סלולר".

על ביגוד אין להם כמעט הוצאות, והם מסתפקים בבגדים מיד שנייה. ההוצאות הגדולות יותר הן בתחום התרבות והפנאי: לכל בת יש חוג בשבוע (דרמה לניקה, היפ-הופ לטליה). "אם יוצאים לבלות זה כולנו יחד. פעם היינו נוסעים יותר בשבתות, כיום אנחנו קצת חוששים בגלל המצב של האוטו, מיצובישי לנסר 1993. התכנון הוא לבקר בקרוב בעיר הקרח בירושלים. הסרט האחרון שראינו היה 'אווטאר'".

ומה עם המחאה החברתית? "אנחנו בעניינים". המשפחה מחרימה את שטראוס ותנובה, ואולגה פעילה ברשתות החברתית ומפרסמת מידע בנושא. "אם המחאה תתחדש בקיץ, נהיה פעילים יותר", הם מצהירים. "לא הרגשנו שהממשלה עשתה משהו בשנה האחרונה". אולגה לא ציפתה מראש לשינוי, ואילו אלכס ציפה לתוצאות ועדת טרכטנברג והתאכזב.

ההוצאה הכי כואבת בכיסם היא שכר הדירה: "אנחנו משלמים 4,500 שקל לפני החשבונות, ומחפשים דירה קטנה וזולה יותר. בעבר חשבנו לרכוש, אבל ברגע שנכנסו המגבלות על המשכנתא זה ירד מהפרק".

"הפסרנו לקנות שטראוס ותנובה"

משפחת בן-דוד שלום, מושב גיאה

גיל, 40, קב"ט ראשי במלון גני דן באשקלון; דורית, 41, מנהלת רווחת עובדים בעיריית אשקלון; אורי, 7.5, ואיתן, 2

משפחת בן-דוד שלום

כשאורי בן-דוד שלום ביקש מהוריו לקנות לו אייפוד, היתה להם תשובה מן המוכן: תרוויח חצי מהכסף - ונשלים לך את השאר. "לפני כן הוא היה קונה קלפים. מאז שהחליט לחסוך לאייפוד הוא לא הוציא שקל על כלום", מספרת דורית.

כבר שלוש שנים מרוויח אורי כסף באיסוף בקבוקים, במקום דמי כיס. סבא יעקב, אבא של דורית, מביא לו בקבוקי בירה לפעמים: בארוחת שישי שותים שנדי - בירה וספרייט - ואת הבקבוקים לא זורקים. מסבא קיבל עוד 100 שקל דמי פורים, מסבתא 50 שקל, ותמורת 40 שקל שטף לאמא את המכונית. "ממש התמקחנו - הוא רצה לקבל 60 שקל, ואני הסברתי לו שבתחנת דלק ישטפו לי את האוטו ב-20", מספרת דורית. "הוא עבד קשה, אבל שכח להחליף את המים והאוטו יצא מלוכלך. אז אמרתי לו: 'או שתקבל 20 שקל על חצי עבודה, או שתשטוף את האוטו שוב'. הוא התווכח, אבל שטף וקיבל את מלוא הסכום". אורי הצליח לחסוך 500 שקל, 600 נוספים השלימו ההורים, ופרי העמל - אייפוד לבן - נקנה לפני שלושה שבועות. מאז הוא הולך אתו לכל מקום.

אצל דורית וגיל, פרשיית האייפוד היא ביטוי לפילוסופיה רחבה יותר. "אי אפשר כל הזמן לקנות עוד ועוד. אנחנו מחנכים אותם לאחריות: זה הכסף שלך, אתה מחליט מה לקנות". התודעה הצרכנית קיבלה תמריץ בעקבות המחאה, אבל נובעת גם מהישרדות: ההכנסה החודשית של בני הזוג מסתכמת בכ-13 אלף שקל, מתוכם הם משלמים 3,000 שקל לשכר דירה ו-2,100 שקל לגן של איתן. "אפילו אם המשכורת נשארה אותו דבר, מספיק שמחיר הדלק הוכפל והחשמל עלה כדי להפוך את החיים להרבה יותר קשים. אנחנו מסתדרים, אבל חושבים על כל הוצאה".

הם לא מצליחים לחסוך, אך לפני כמה שנים הם הצליחו לקנות דירה קטנה להשקעה באשקלון, שמושכרת ומחזירה את המשכנתא. על קניית דירה שתכיל את כל המשפחה אין מה לדבר. "היינו צריכים לקנות לפני חמש שנים, עכשיו זה כבר בלתי אפשרי".

בסלון הבית הקטן שהם שוכרים במושב גיאה, ליד אשקלון, פרוש שטיח של מיקי מאוס שנשמר מבית ילדותה של דורית. ליד הקיר נמצא פסנתר ישן שנשמר גם הוא מימי הילדות. בבית שני חדרי שינה וחדר אורחים, עם מיטה עמוסה הררי כביסה מקופלת ("למי יש זמן לסדר את כל זה?", שואלת דורית). מתחת לטלוויזיה נמצאים ספר של נתן יונתן וארגז מלא במכוניות ובחיות צעצוע, שאורי שומר לאיתן.

במקרר כבר אי אפשר למצוא מוצרי מותרות. "גם אורי יודע שמעדני חלב אנחנו קונים רק מתחת ל-3 שקלים. הוא רגיל לחפש מחיר של 2 שקלים ומשהו, אחרת לא קונים. חלב קונים בשקיות ולא בקרטונים, זה הרבה יותר זול. אנחנו גם לא יוצאים לצימרים יוקרתיים, כמו שעשינו כשהיינו זוג צעיר".

המחאה הבהירה להם שהם לא יוצאי דופן. הם לא הלכו להפגנות - "זה היה רחוק, היו פקקים והיינו עם תינוק" - אבל הזדהו עם המטרות. "מאז המחאה לא קונים תנובה, ועכשיו גם לא שטראוס. אי אפשר רק להתלונן על המצב, אנחנו עושים מה שאפשר".

דורית מנהלת את פורום R למנהלות רווחה ומשאבי אנוש (forumr.co.il), וגם שם היא רואה עדויות להתעוררות התודעה החברתית - ולמצוקה הגוברת. "כיום הדיונים מתעסקים הרבה בפן הכלכלי: האם עובדים רוצים מתנות או כסף לפסח? מחפשים כל הזמן רעיונות לפעילויות רווחה בזול או בחינם. המודעות לצדק חברתי התעוררה, בעיקר ברשת, בפייסבוק וכדומה. אורי ואני התנדבנו בהתרמה למח עצם באשקלון, והיתה היענות גדולה - היו כאלה שבאו מחוץ לעיר. חברת היי-טק הביאה את כל העובדים שלה באוטובוסים".

אבל לתושבי הדרום יש קרבות הישרדות הרבה יותר דחופים. "במתקפת הטילים האחרונה, כמו באלה שלפניה, לא היה בית ספר, וגם כשהיה ובית הספר ממוגן - הנסיעה היא 20 דקות בשטח פתוח. אז משאירים את הילדים בבית, לוקחים ימי חופשה ומשלמים עליהם מכיסנו. בכל פעם שסוגרים את בית הספר יורדים לי ימים מהשכר. יש לי תינוק בן שנתיים וילד, מה אני אמורה לעשות - להשאיר אותם בבית לבד? לא רק שאנחנו סופגים את המלחמה, אנחנו צריכים גם לממן אותה".

"אנחנו שייכים למעמד הבינתיים"

משפחת בשירי, מושב פורת

שרון, 39, בעל רשת מספרות; חגית, 33, אחות לשעבר וסטודנטית לנטורופתיה; עמית, 11, יעל, 7, וליאה, 6

משפחת בשירי

כששואלים את שרון וחגית בשירי לאיזה מעמד כלכלי הם משייכים את עצמם, הם משיבים: "אנחנו שייכים ל'מעמד הבינתיים' - בינתיים הכל טוב, רק לא להיכנס לחוב. ברגע שיש חוב אתה מתחיל להיכנס ללחץ". נדמה שמשפחות רבות יזדהו עם ההגדרה שמשקפת חוסר ביטחון תמידי ואת האילוץ להיות עם האצבע על הדופק בכל רגע נתון.

לפני שלוש שנים עברה המשפחה להתגורר בשכירות במושב פורת שבגוש תל מונד בשרון. הם שוכרים בית פרטי דו-קומתי בן חמישה חדרים עם חצר. דלת הכניסה מובילה לסלון ומטבח בצדו, לא מעוצב מדי או מנקר עיניים. בסלון יש כוננית עם ספרים, פמוטים ותמונה של הבאבא סאלי, לצד טלוויזיה גדולה ואביזרים המעידים על נוכחותם של ילדים בבית.

שרון הוא ספר ילדים ובעליה של "קטצוץ", רשת של שתי מספרות ילדים בתל אביב. "היינו הראשונים להביא את הגימיק הזה לישראל", מספר שרון, שלמד ספרות בשנות ה-90 ופתח את המספרה הראשונה ב-1995 - תחילה עם שותף ברמת השרון ובהמשך בנפרד. קהל הלקוחות העיקרי שלו כיום הוא בני שנתיים עד 16, ובהתאם לכך תמצאו במספרות שלו צעצועים ומשחקי מחשב רבים. "הקהל הזה מספק לנו הרבה אתגרים. כשמדובר בבני נוער אופנת התספורות מתחלפת מהר, על פי הכוכבים שהם רואים בטלוויזיה", הוא מספר. בשגרה, כשהלקוחות שלו נמצאים בבית ספר ובגן, הוא מתחיל לעבוד ב-15:00 ומסיים ב-20:00. בימי חופש הוא מתחיל כבר ב-10:00.

חגית, בת המושב, היא אחות בהכשרתה שעבדה בעבר בבית החולים לניאדו. כיום היא אינה עובדת, ונמצאת בשנה הרביעית והאחרונה של לימודי נטורופתיה באוניברסיטה הפתוחה. במקביל היא מנהלת את משק הבית ומעורבת בתפעול העסק המשפחתי.

מאז 1993 התגוררו בני הזוג בדירת 90 מ"ר שרכשו ברמת אביב, שהיתה קרובה גם לעסק (שרון: "הייתי מגיע לעבודה על אופניים"), וכיום הדירה מושכרת. "השכירות במושב זולה יותר, ועם הוצאת הדלק זה פחות או יותר מתקזז", אומר שרון. למושב הם עברו בשל הרצון לגור בבית פרטי עם מרחבים, וגם בשל הקרבה למשפחה שמסייעת בגידול הילדים.

את קניות המזון השוטפות עושה המשפחה לרוב בסופרמרקט הקטן שבמושב. "זה המקום היחיד שבו אתה יכול לקחת את העגלה עד הבית ויש מי שאוסף אותה", הם אומרים. לסופרמרקט מגיעה חגית עם תקציב ידוע מראש ("לפעמים רק עם שטר"), ואחת לחודש הם מבצעים גם קנייה גדולה - כל פעם במקום אחר. "עברתי שינוי מהבחינה הזו, לאחר שנים שבהן הייתי בתרדמת", היא מספרת. "פעם הייתי זורקת את כל הפלאיירים ולא התעניינתי במחירים. כיום אני בודקת איפה יש דילים טובים ומוכנה לנסוע רחוק יותר כדי לעשות קניות. אני לא יודעת אם זה בשביל לחסוך 200-300 שקל כמו בשביל להימנע מהתחושה שדפקו אותי. אני משווה מחירים. בקטע הזה גם אבא שלי עוזר לי, הוא תמיד יודע איפה הכי זול".

בתחום הביגוד והצעצועים, שרון וחגית הגדירו לעצמם ולילדים כללים בנושא. "אנחנו לא חובבי קניונים ואנחנו מנסים לחנך את הילדים לצרכנות נבונה. מתנה גדולה הם מקבלים רק ביום ההולדת או כשהם עומדים ביעדים בלימודים", מספר שרון. לדברי חגית, "כשאני הולכת אתם לחנות צעצועים, נניח, כדי לקנות מתנה למישהו, הם יודעים מראש שיש להם אפשרות לבחור צעצוע קטן בסכום סמלי שמוגדר מראש. הם בודקים בעצמם מה המחיר ויודעים מה מחוץ לתחום". בגדים חדשים הם רוכשים בעיקר לקראת החגים, "גם כדי לא ליצור עודף וגם כדי להעצים את החגיגיות", מסבירה חגית.

ההוצאה הגדולה שלהם בשנה האחרונה היתה טיול משפחתי בן שבוע בברצלונה. מלבד זאת, הילדים משתתפים בחוגים באופן קבוע: עמית בחוג קראטה (200 שקל בחודש), יעל בחוג פלמנקו (150 שקל בחודש) וליאה בחוג זומבה (150 שקל בחודש). ההורים הולכים מדי פעם למסעדות, אבל עיקר הבילויים שלהם הם בבתים של חברים.

"טיילנו פעם אחת עם הילדים באוהלים, זה נראה אחלה פסטיבל", אומר שרון על המחאה החברתית. "תמכנו במחאה, אבל לא הזדהינו עד הסוף. היה שם יותר מדי כעס ופחות מדי רגישות לזולת. הפריע לי שלא צירפו מגזרים אחרים, כמו המעמד הנמוך או הדתיים. זה היה נותן לה יותר כוח. אני גם לא מאמין שיכול להיות צדק חברתי, אני מאמין בפרופורציות נכונות יותר. מבחינתנו, אפילו אם רק אם חוק חינוך חינם יתממש - זה שווה את הכל".

המחאה לא השפיעה על הפרנסה של שרון. "אי אפשר להתחסד, המספרה נמצאת ברמת אביב ג'. מה גם שמדובר בהוצאה של 70 שקל בחודשיים-שלושה, כך שלא הרגשנו שינוי. כצעד של הזדהות הורדנו את המחיר לתספורת סטודנט".

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

באר שבע. תוספות הבנייה לא ענו על הציפיות להפוך אותה לעיר של מיליון תושבים

"אמירה הזויה של אנשים מנותקים": ההכרזה על הקמת עיר בדרום מעוררת סערה

אולם תצוגה למכירת מכוניות. בענף הרכב מודים כי היבואנים העלו את מחירן של חלק מהמכוניות החשמליות גם בלי קשר למס

הציבור מתנפל על המכוניות החשמליות, אך לא בטוח שהמס עליהן יועלה