"הכישלון הגדול שלי: לא מצאתי שוגר דדי כמו שרי אריסון לבית החולים"

25 שנה ניהל ד"ר שמעון שרף את ביה"ח ברזילי, ואין לו מלה טובה אחת לומר על המערכת

רוני לינדר-גנץ
רוני לינדר
רוני לינדר-גנץ
רוני לינדר

ד"ר שמעון שרף, מנהל בית החולים ברזילי באשקלון, חסר את המיומנות התקשורתית שיש לעמיתו, מנהל בית החולים איכילוב פרופ' גבי ברבש; הוא גם חסר את העוצמה והביטחון העצמי שמקרין מנהל בית החולים שיבא פרופ' זאב רוטשטיין. אולי זאת הסיבה שכבר 25 שנה הוא תקוע באחד מבתי החולים המוזנחים והנשכחים בישראל, עם תקציב זעום ויחס מזלזל מצד מקבלי ההחלטות בירושלים.

ואולי, כפי שהוא מציין יותר מפעם אחת, הוא עושה זאת דווקא מתוך אמונה שגם לתושבי הפריפריה מגיע ליהנות משרותי בריאות טובים. "אני יליד תל אביב ואוהב אותה. המעבר לאשקלון היה עבורי הקרבה ונזק תרבותי. תיאטרון, למשל, לא ראיתי כבר שנים. אבל חשבתי שזה יהיה מעשה ציוני לבוא לפה. כשהתחלתי את התפקיד, בית החולים היה במצב קשה ביותר מבחינת הדימוי שלו, הניהול והניהול הכספי - הכל בעצם. זה היה בית חולים שלא נוהל כראוי והוזנח במשך שנים. המטרה היתה להציב את בית החולים ברמה רפואית שוות ערך לבתי החולים במרכז, מתוך חשיבה שאדם שגר באזור לא יקבל רפואה פחות טובה ממי שגר במרכז".

והצלחת?

"כן. ברור שזה לא אבסולוטי כי מיקומו של בית החולים בפריפריה מקפח אותו במובנים רבים. אבל בסך הכל אני מחזיר בית חולים שלא דומה למה שהיה כשקיבלתי אותו - יש בו מרכזי מצוינות רבים ורפואה טובה. גם האווירה מצוינת - זה דבר שחשוב לי מאוד, אחרת איך אוכל למשוך לכאן רופאים, ולגרום להם להעדיף אותנו על שיבא? המשכורת היא אותה משכורת מחורבנת, פרקטיקה פרטית כמעט ואין פה, ואני לא יכול להציע להם דברים שמציעים במרכז. היתרון היחסי היחיד שלי הוא האווירה המשפחתית והגיבוי - רופא שעובד פה לא מרגיש כמו בורג במכונה, ולכן אנשים מגיעים לפה ונשארים, אף על פי שהם מקבלים כל הזמן הצעות מבחוץ".

המתמחים צודקים

בעוד שלושה חודשים יסיים שרף את התפקיד, יארוז את חפציו ויחזור לתל אביב. מבחינתו, מדובר בסיום של שירות מילואים ממושך וחזרה לשגרה. על רקע זה ניאות להתראיין. חלקו הראשון של הראיון התקיים לפני כמה שבועות, מרחק שנות אור מרעידת האדמה שמטלטלת כיום את ישראל, וחלקו השני נערך בימים האחרונים. בשני המקרים נשמע שרף מתוסכל וזועם על היחס שלו זוכים בית החולים ברזילי וצוותו.

"מה שקרה עם המתמחים הוא התפרצות של תסכול, התמרמרות וכעס כמו של מחאת האוהלים", הוא מעניק הסבר משלו למחאת הרופאים המתמחים, שעזבו לפני כשבועיים באופן ספונטני את המחלקות ויצאו להפגין נגד ההסכם, שאמור היה להיחתם בין האוצר להסתדרות הרפואית - ולטענתם לא הביא לשיפור הנדרש בתנאי העבודה שלהם ובמצבה של מערכת הבריאות (עד למועד סגירת הגיליון לא נחתם הסכם והמחאה נמשכת). "אלה צעירים שעובדים קשה, מחזיקים את המערכת על גבם ולא רואים שום אור בקצה המנהרה. כמתמחה עשיתי 10-12 תורנויות בחודש, ולא ראיתי ילדים ומשפחה כשהגעתי הביתה. יש לי חברים שעשו תאונות דרכים בגלל העייפות המצטברת. אין אפשרות להסביר זאת למי שלא חווה את זה על בשרו, ויודע שנדרש ממך להיות לא רק ערני, אלא גם לשמור על החולה".

הצעדים שנוקטים המתמחים, שכוללים נטישת מחלקות, חתימה על מכתבי התפטרות וקריאת תיגר על הנהגת ההסתדרות הרפואית - לגיטימיים בעיניך?

"אני די מבין את ההתמרמרות שלהם ורואה את המחאה כלגיטימית כי היא מגיעה מבפנים. זה הרבה יותר גדול מהסכם שכר זה או אחר - האוהלים הם המקבילה של זה, בימים שבהם מדברים על צדק חברתי וחלוקה שוויונית יותר של המשאבים בחברה".

הדרישה הזו מתאימה גם למערכת הבריאות?

"בוודאי. תראי איך נראים בתי החולים במרכז ואיך בפריפריה. במערכת הבריאות זה בולט במיוחד. זה מתבטא בתקציב ההפעלה של בית החולים - כיום אני חונק את בית החולים בהוצאות כי מלכתחילה התקציב שאני מקבל לא מספיק - ובתרומות: נוחי דנקנר ויצחק תשובה לא מסתובבים פה".

איך נחלק התקציב בין בתי החולים?

"יש תקציב נתון שבכל שנה מוסיפים לו אחוז מסוים. אף פעם לא עצרו ובחנו אותו, כאילו דבר לא השתנה מלפני 50 שנה. משרד הבריאות צריך לשבת ולתקצב את בתי החולים לפי מדדים שווים - לקבוע תעריף לפי מיטה - וכך יהיה שוויון בתקצוב בתי החולים והיגיון כלכלי. כשאני רואה שבית חולים אחר, בסדר הגודל של ברזילי, מקבל 12-13 מיליון שקל יותר מאתנו - כואב לי. בתי החולים במרכז גם עשירים יותר בתרומות וגם נהנים מתקציבים גדולים יותר. מרכז לב כמו זה שבנו באיכילוב הוא חשוב ויפה, אבל משהו צנוע כזה צריך להיות בכל בית חולים.

"אולי לא כל בית חולים צריך להתמחות בכירורגיית לב, אבל כן בצנתורים. אז למה אני צריך לעשות את זה במתקן שלא תואם בכלל את הסטנדרטים שלפיהם נבנה המרכז באיכילוב? אם המדינה חושבת שאין מספיק כסף, היא צריכה לדרוש גם מבתי החולים במרכז לבנות בסטנדרטים אחידים, ולא באופן גרנדיוזי כל כך. בעבר היה חוק שקבע שגם אם מקבלים תרומה צריך לקבל את אישור האוצר, כי בהמשך מישהו צריך לממן את התחזוקה השוטפת, למשל, שמייקרת את העניין. אבל זה התמסמס בהדרגה. מכיוון שהכסף מצומצם אצלנו, העוני מכריח אותנו לבנות צנוע. אני חושב שאפשר לבנות יפה גם בלי מסדרונות ענקיים ושיש.

"כמות הבניינים בשיבא ובאיכילוב חסרת פרופורציה ביחס למה שקורה בפריפריה. עיני לא צרה בהם, אבל אם אלה הסטנדרטים צריך להחיל אותם על כולם. ואם הסטנדרטים מוגזמים - אז גם אם זה נבנה בזכות תרומה, צריך שיהיה סטנדרט אחיד. שר האוצר פנחס ספיר היה אומר שיש לו חדשות טובות ורעות: הרעות - אין מספיק כסף ויהיה קשה; הטובות - זה יספיק לכולם. אין חלוקת עוני אפילו. לא יכול להיות שאתה נכנס לבתי חולים גדולים ורואה כמויות עצומות של ציוד ומבנים. אצלנו התקלקלו המעליות ואחת מהן אפילו צנחה. עלות התיקון היא 150 אלף שקל - מאיפה אקח את הסכום הזה? בעבר היה למשרד הבריאות תקציב שיפוצים, אבל גם זה לא קיים יותר. החלפת גנרטור עולה 600 אלף דולר - מי יכול לממן את זה?"

שרף מנצל את ההזדמנות לפרוק תסכול שהצטבר במשך תקופה ארוכה. "יש לנו בלאי של מכשירים בחדר הניתוח. זה בלאי שגרתי - מספריים, מחזיק מחט וכדומה. אם אני צריך לצייד את חדרי הניתוח בסדר גודל של 500 אלף שקל, ומצד שני יש דרישה להחליף את מדי האחיות באותו היקף והתקציב שלנו חנוק גם כך - במה אשקיע קודם? במדים לאחיות או בחדר הניתוח? לאורך השנים טענו שהתקציב שלנו לא הולם את הצרכים. השנה אנחנו צפויים לסיים עם גירעון של 4-5 מיליון שקל כי הצריכה גדלה, האוכלוסיה גדלה וההוצאות של חשמל וארנונה גדלות - אבל התקציב נותר כמעט קבוע.

"מכשיר אם.אר.איי, שרק באחרונה קיבלנו אישור לרכוש ולהפעיל, עולה לי כ-11 מיליון שקל כי זה כולל בינוי מיוחד. קיבלנו מהמדינה 6.5 מיליון ואת השאר צריך לגייס. כנראה שאאלץ 'למשכן' את התקציב של השנים הבאות. אבל אני חושב שאם רוכשים 11 מכשירים בכל הארץ צריך לתקצב את זה, או לפחות להחליט שבתי החולים בפריפריה שמתקשים לגייס תרומות יקבלו עזרה משמעותית יותר מהמדינה. אבל התחרות כיום היא לא רק על עוד מכשיר סי.טי או אם.אר.איי, אלא על כוח אדם. יש מקצועות כמו גסטרולוגיה ועור שאין בהם מספיק רופאים, בעיקר בפריפריה. הפריפריה סובלת גם מחוסר התייחסות - כשאני מקים קול צעקה, אני פחות נשמע מאשר כשרוטשטיין או ברבש צועקים. אנחנו מנצלים את המכשור שלנו עד שאין ברירה. אם עיריית אשקלון מקפיצה את הארנונה, אני חסר אונים. זו תרבות של עוני וזה כואב הרבה יותר בפריפריה כי אין לי מקורות הכנסה נוספים. הייתי מצפה שהמדינה תגבה אותנו. בית החולים הזה מספק שירות לחצי מיליון תושבים, וצריך לתת שירות באותה רמה כמו במרכז בלי להיות תלוי בתרומות".

מי אשם במצב הזה?

"אין לי טענות כלפי משרד הבריאות, אלא כלפי האוצר, שבמשך השנים - באופן די מוצהר - דחף את המערכת לכיוון ההפרטה, לכיוון של ‘קחו אותה ממני'. הרי הוא רוצה להיפטר מהמערכת הציבורית כדי לא להעסיק אנשים. העובדה שהאזרח משלם כיום 43% מההוצאה לבריאות מכיסו אומרת הכל. לא יכול להיות שהמדינה תעמוד מהצד. זה לא קיים בשום מדינה".

בשורה התחתונה, מסביר שרף, החולה מהפריפריה מקבל שירותי רפואה טובים פחות מחברו במרכז. "אם חולה סרטן שגר בצפון צריך לעבור הקרנות, הוא חייב ליסוע בתחבורה ציבורית מנהריה או מרמת הגולן לרמב"ם. זה לא שוויוני. גם הסיכוי להידבקות במחלות גבוה יותר. כשיש עשרה ילדים בחדר - מספיק שאחד מהם מתחיל לשלשל וכולם נדבקים. זו לא בדיוק רפואה נכונה. הכירורג שלי לא פחות טוב מעמיתו במרכז, אבל הוא עדיין מוגבל באפשרויות שלו מבחינת ציוד ונגישות לחדר הניתוח. חדרי הניתוח שלנו מיושנים, ואין מספיק מרדימים. הוא יכול לנתח פחות והמטופל נאלץ לחכות יותר זמן בתור".

לדברי שרף, מצבו הקשה של בית החולים משפיע גם על העובדים, ובראש ובראשונה על הרופאים - המוצר המבוקש ביותר במערכת הבריאות, שבתי החולים בפריפריה מתקשים להילחם עליו מול הפיתויים שמוצעים במרכז. "כשמגיע רופא ליחידה ואין לו אפילו משרד לשבת בו - הוא לא יבוא. אני מחפש למשל רופא עור - קשה מאד למצוא. יש לי פלסטיקאי שכועס עלי מאוד כי אין לו אפילו פינה לשבת. כשאותו רופא מגיע לאיכילוב ולשיבא, הוא נתקל במציאות אחרת לגמרי. למה שרופא ילדים ירצה לעבוד אצלנו אם אין פינה לשבת בה? יש אצלנו מחלקות שבהן כל הרופאים יושבים בחדר אחד. אי אפשר לגייס ככה רופאים".

אז איך משאירים את הרופאים אצלכם?

"אין לי מרשם, חוץ מלתת להם את התחושה שהם נחוצים ואת מרחב המחיה למחקרים ולעשייה רפואית מקצועית".

מה צריך להיות הפתרון למצב הזה?

"צריך ליצור מדדי השוואה של ציוד ולדאוג שהסטנדרטים יישמרו בכל בתי החולים, ואם לאחד חסר משהו, או שהוא לא עומד בסטנדרט שנקבע - להשלים. חייבים לשבת פעם אחת ולתמיד ולקבוע מה אנחנו רוצים בכל בתי החולים. זה לא פשוט, אבל בלי הסטנדרט יש הבדלי רמה שגברו עם השנים. כיום הפער הולך וגובר גם כספית וגם מבחינת הציוד. חשוב לפחות לנסות ליצור העדפה מתקנת לפריפריה - למשל, בהקמת קרן לטובת נושאים בסיסיים כמו חשמל, שיפוצים, החלפת ציוד ובלאי".

התמיכה לא נהפכה לכסף

כבר שנים רבות נאבק שרף על מקומו של בית החולים הקטן והפריפריאלי שמשרת חצי מיליון מתושבי המדינה, אבל אין ספק שהסערה הגדולה ביותר שעברה עליו בימי כהונתו נוגעת לפרשת הקברים בברזילי (ראו מסגרת) - פרשה שחרגה בהרבה ממתחם עולם הרפואה, ונהפכה לסמל ולנקודת ציון במאבקי חילונים וחרדים בישראל. שרף הקדיש שנתיים וחצי מחייו לפרשה, ובסופן אפשר היה להגדירו כפוסק הלכה, כמשפטן וכארכיאולוג מוסמך.

הוא קיים מאות פגישות עם רבנים ואנשי דת, פוליטיקאים, אנשי רשות העתיקות, ארכיאולוגים, משפטנים ואנשי תקשורת - חלקן בעיצומו של מבצע "עופרת יצוקה" בזמן שבית החולים מותקף בטילים - דפק על שולחנות, הסביר, ביקש ושידל, עד לרגע המיוחל שמעטים האמינו שיגיע - פינוי הקברים הסמוכים לבית החולים במאי 2010. "בפרשה הזו קרה דבר מעניין - בפעם הראשונה נשבר מחסום הפחד, הטאבו. פתאום הציבור אמר: ‘אז מה אם הם אמרו שלא יזיזו קברים? יש דברים יותר חשובים'", הוא אומר.

"אחרי הפרשה הזו שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר. פתאום כבר לא מפחדים מהם. פתאום משהו בייאוש נשבר ויש תחושה שאפשר לשנות מציאות אם רוצים. יש קו מחבר בין פרשת הקברים למאבק על חוף פלמחים ולחרם הקוטג'. זה עוד יימשך ויגיע עד הטייקונים שלא יוכלו עוד לעמוד בצד".

המאבק האישי שלך היה בעיקר מאחורי הקלעים. מבחינה תקשורתית די שתקת בימים הסוערים ההם.

"שתקתי כי הגעתי למסקנה שעדיף לא לפתוח את הפה, ולא להפוך את זה למאבק פרסונלי של שרף נגד ליצמן. זה לא מאבק אישי שלי לדירה גדולה יותר, אלא מאבק של האזור לבית חולים ממוגן - זה היה ממש דיני נפשות. לכל אורך הדרך טענתי שלא מבינים עד כמה מעליב מה שעושים לנו. באחת הפגישות שלי עם הרב דוד שמידל, שעומד בראש ארגון אתרא קדישא, אמרתי לו: ‘אתם תמיד אומרים שכל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו - אתה לא חושב שפה זה ממש דיני נפשות?'. הוא השיב ‘אמרו לי את זה גם על כביש 6 ועל המלון בטבריה'.

"מה אתה יכול לענות על דבר כזה? החלטתי שאני לא רוצה להופיע, לנאום, אין לזה משמעות. קרה פה משהו שאני חושב שהיווה קו שבר, שלא קרה עד היום. התקשורת החליטה לצאת למלחמה על הנושא הזה והיא ניצחה. אני חושב שמה שעזר להתגייסות זה העובדה שראו שאין כאן קידום אינטרסים של אף אחד, אלא באמת עניין של דיני נפשות. ראש הממשלה בנימין נתניהו נכנע לתקשורת - ובצדק. הוא עשה חשיבה מחודשת, וזה רק נזקף לזכותו".

העבודות אכן יצאו לדרך זמן קצר לאחר פינוי הקברים מהמקום, אך בכך לא הסתיימו הצרות של ברזילי: האמפתיה והתמיכה הציבורית הגורפת אינן מתורגמות לכסף, ועכשיו שוברים ראשי בית החולים את הראש כיצד לגייס את הסכומים שיאפשרו להמשיך את בניית המבנה הממוגן החדש. הם גם מתבוננים בתסכול בתרומות שזורמות ביד נדיבה דווקא לבתי החולים הגדולים והעשירים יחסית במרכז.

בישראל 2011 תרומות הן כמעט הדרך היחידה של בית חולים לשדרג את מתקניו. תקציב הפיתוח של משרד הבריאות מוגבל ביותר, ובשנתיים האחרונות הוקצה כולו לבתי חולים פסיכיאטריים בלבד, כך שכדי לחדש את הציוד ולעמוד בקצב התקדמות הטכנולוגיות - בתי החולים תלויים בטוב לבם של תורמים פרטיים.

אלא שהם, מצדם, מעדיפים פעמים רבות להפנות את נדיבות לבם דווקא לבתי החולים הגדולים והמרכזיים. כך הוענקו בשנים האחרונות תרומות ענק של עשירי ישראל לבתי החולים איכילוב, שיבא, רמב"ם, סורוקה ובילינסון, אבל כמעט לא ניתנו תרומות גדולות למרכזים הרפואיים הקטנים יותר בפריפריה. "הכישלון הכי גדול שלי הוא שלא הצלחתי לשבור את הנורמה שכסף נותנים רק למרכז", אומר שרף בתסכול לא מוסתר. "לא הצלחתי למצוא שוגר דדי כמו שרי אריסון שייקח את בית החולים ויטפח אותו".

איך אתה מסביר את זה?

"העשירים בישראל תורמים כדי לקדם אינטרס שלהם. אין כאן פילנתרופיה טהורה, מתן בסתר. נוחי דנקנר, שכתבתי לו כמה פעמים, לא בא; יולי עופר אמר לי פעם: ‘אני קשור למקום מגוריי'. רוב הטייקונים יושבים במרכז ושם הם מקבלים את תשומת הלב שהם צריכים. אם אותו אדם יתרום לאשקלון, לא בטוח שהוא יקבל את אותו פרסום שהוא מקבל כשהוא תורם לבית החולים שניידר.

"שרי אריסון תורמת עשרות מיליונים לאיכילוב וזה בסדר - זה כספה הפרטי. יש רק בעיה קטנה: ברגע שתרמת לשיבא או לאיכילוב, אל תתיימר להגיד שאתה תורם לקהילה. בארה"ב יש אנשים שתורמים בעילום שם כי הם מרגישים טוב עם התרומה. אצלנו זה מתוך אינטרסים. אין את התחושה של לתרום לנצרכים - אלא למי שכבר יש לו. לאוכלוסיית הדרום אין כוח כלכלי ואלקטורלי - אז גם התרומות לא מגיעות".

בעיית הפערים בתרומות הגיעה לאחרונה עד לשולחנו של מבקר המדינה, שהתייחס אליה בדו"ח האחרון שלו. ב-2008, למשל, קיבלו מרכזים רפואיים במרכז תרומות בגובה של עשרות עד מאות מיליוני שקלים, בעוד בתי חולים בפריפריה הסתפקו בתרומות של מיליונים בודדים.

ואם לא די בכך, הפער בתרומות גורר גם פער בהשקעה הממשלתית, מכיוון שחלק מהתורמים דורשים שהמדינה תעשה "מאצ'ינג" - השתתפות בסכום זהה לזה שנתרם על ידי הגורם הפרטי. "יוצא כי גם במקרים אלה פוטנציאל הבינוי הנוסף גבוה יותר במרכזים הרפואיים שבמרכז, זאת מכיוון שלהם תורמים רבים יותר... כך שלא רק שהפערים בין המרכז לפריפריה אינם מצטמצמים, אלא הם אף גדלים", קבע המבקר.

צילום: TheMarker

"בזמן האחרון אני מגיע לאוצר ומבקש תקציבים לדברים בסיסיים כמו בניית האגף הממוגן. השאלה הראשונה שלהם היא ‘כמה אתה מביא?'. הם באמת חושבים שאלך לנוחי והוא ייתן לי מיד צ'ק של מיליון שקל?"

אם נחזור למחאת המתמחים - אתה מאמין שאנחנו נמצאים בנקודת זמן היסטורית?

"כן. אני חושב שהמשבר במערכת הבריאות כל כך עמוק עד שמשהו חייב להשתנות. אחרי המאבק הזה יהיה קשה מאוד להמשיך לזלזל ברופאים. השאלה היא אם השינוי יהיה מהיר או אטי, אבל משהו יקרה כי כך אי אפשר להמשיך. ואם לא יקרה שינוי - אנחנו בבעיה רצינית".

"אין כאן מקום למיטה אחת נוספת"

קשה לשכוח את הסערה הציבורית העצומה שהתרחשה לפני שלוש שנים וחצי סביב בניית האגף הממוגן החדש בבית החולים ברזילי, וזכתה לכינוי "פרשת הקברים". בבית החולים, המשרת כחצי מיליון מתושבי האזור, נמצא בטווח הטילים וסובל ממצוקת מקום קשה, אמור היה להיבנות אגף אשפוז חדש וממוגן, הכולל מרתף וחדר מיון ממוגנים, חדרי ניתוח ומחלקות ילדים. הפרויקט החל לקרום עור וגידים ואף הושג מימון פרטי וממשלתי עבור חלקו הראשון (מרתף וחדר מיון), התוכניות היו מוכנות והעבודות בשטח החלו.

אלא שעם תחילת העבודות נטרפו הקלפים: לאחר שעלה הדחפור הראשון על השטח התברר כי המקום מלא בקברים עתיקים. מכאן היתה קצרה הדרך למשבר חריף על רקע דתי: גורמים דתיים ובהם חברה קדישא, משרד הדתות, המפלגות החרדיות וזרמים קיצוניים שבראשם ארגון אתרא קדישא דרשו לעצור את העבודות. בראש המתנגדים עמד סגן שר הבריאות יעקב ליצמן, שדרש לשנות את מיקום המבנה הממוגן, שינוי שמשמעותו היתה עיכוב בביצוע, הרחקת המבנה מבית החולים והוצאה נוספת של כ-130 מיליון שקל.

המחלוקת גררה סערה ציבורית ומשבר קואליציוני, שבשיאו התפטר מנכ"ל משרד הבריאות דאז, ד"ר איתן חי-עם. בתחילה התקפלה הממשלה והחליטה להעתיק את מיקומו של חדר המיון, אך לאחר הביקורת הציבורית הקשה והתפטרותו של חי-עם, חזר בו ראש הממשלה בנימין נתניהו מההחלטה והורה על הזזת הקברים. בסופו של דבר נותרה הקואליציה שלמה וליצמן לא פרש מהממשלה, וגם העברת הקברים, שלוותה באבטחה חסרת תקדים, עברה ללא אירועים מיוחדים.

אלא שגם כיום, שנה וחצי לאחר תום המשבר, בעיות רבות מלוות את הבנייה ומאיימות על המשכה: בשל העיכוב שחל בבנייה התייקרו חומרי הגלם וכעת חסרים 60 מיליון שקל להשלמת חלקו הראשון של המבנה. עבור החלק השני של התוכנית, חדרי הניתוח ומחלקות הילדים הנחוצים כל כך לבית החולים, חסרים עדיין 300 מיליון שקל. השבוע הודה סגן השר ליצמן, בתשובה לשאילתא בעניין, כי בעקבות קיצוץ בתקציב לא יוכל משרד הבריאות להקצות את הסכום הדרוש להשלמת הבנייה - שעלותה התייקרה דרמטית, מ-160 מיליון ל-225 מיליון שקל. לפיכך תתעכב הבנייה עד 2014.

"הצלחנו לגייס יותר מ-50% מעלות הבנייה מתרומות, והאוצר השלים את השאר", אומר מנהל בית החולים, ד"ר שמעון שרף, "עכשיו אומרים לנו שאין כסף ושהבנייה תידחה בכמה שנים. כשפנינו למשרד ראש הממשלה ענו לנו ‘שמענו מספיק את השם ברזילי'". לדבריו, "חייבים להשלים את הבנייה - כי נכון להיום אין כאן מקום אפילו למיטה אחת נוספת. פעם היינו סוגרים מרפסות, כיום כבר אין אפילו מרפסות בברזילי".

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

כתבות מומלצות

מכוניות של טסלה במפעל החברה. מייצרת את המנועים וחלק ניכר מהאלקטרוניקה של המכוניות שלה

המכונית הפרטית עוברת מהפכה שסוחפת את כל התעשייה

קניון ממילא בירושלים. "גידול במכירות של מותגי אופנה מוזלים"

"חיים את הרגע": אוכלים במסעדות, יוצאים לבלות — וטסים לחו"ל

שיעור העובדים שמרגישים שהם בעלי השפעה, ושמקום העבודה שלהם מניע אותם לתרום ולהגיע
להישגים, ירד באופן משמעותי השנה

"הבטיחו לקדם אותי ואז הביאו מישהו מבחוץ. אם זה יקרה שוב – אתפטר"

נתי סיידוף, בעל השליטה בשיכון ובינוי. רכש את החברה בהנחה של 13% על מחיר הבורסה של המניה

נטישת מנהלים, חוב תופח — ותשואת חסר עמוקה: מה קורה בשיכון ובינוי?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

צעירים בטיילת בתל אביב. בקשה מהעובדים להגיע למשרד נהפכת להתקפה פרסונלית עליהם

"הפסקתי להעסיק צעירים. הם מפונקים ולא ראו אותי, אלא רק רצו לקחת ממני"

משפחת שר־שלום, שנכנסה לפני כמה חודשים לדירה בשכונת גליל ים בהרצליה

"קנינו ב-1.8 מיליון שקל, היום הדירה שווה 4.4 מיליון": עוד הגרלה יוצאת לדרך. מה הסיכוי לזכות?