הלארג'יות בתקציב תיעלם: אחרי 15 שנות צמיחה החגיגה נגמרת

מדינת ישראל שאחרי הקורונה תצטרך לשרת את החוב העצום שהיא צברה במהלך משבר ■ הנדיבות שבה נוהגים כיום בכספי תקציב המדינה - מחלקים מענק לכל ילד או מתכננים לחלק את כספי קרן מס רכוש לעסקים ולעצמאים - תגבה את מחירה בהמשך

מירב ארלוזורוב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר האוצר, משה כחלון
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר האוצר, משה כחלוןצילום: אלכס קולומויסקי

משבר הקורונה הפך את שר האוצר הנוכח־נפקד משה כחלון לדמות טראגית. הוא רצה לפרוש מזמן, ובטח לא חלם כי המשבר הכלכלי הכבד ביותר שפקד את ישראל זה עשורים ינחת עליו כשהוא כבר עם רגל וחצי מחוץ למשרה.

במקום שר האוצר רוני בר־און, שבמהלך משבר 2008 נלחם עם פקידי האוצר כדי להגן על התקציב, וכדי להימנע מחילוצים מיותרים של חברות מפסידות בשוק ההון, כחלון עושה כיום בדיוק ההפך. הוא נלחם בפקידי האוצר כדי שיחלקו כמה שיותר כסף, וינמיכו עד כמה שאפשר את רף הדרישות. בכך הוא עושה יד אחת עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בצורך להיות פופולריים — נתניהו עושה זאת כי זה מועיל לו פוליטית, וכחלון עושה זאת כי הוא פשוט אוהב להיות נחמד.

המאבק העיקרי כעת הוא על הדרישה לחלק מענקים לחברות ולעצמאים. קרן מס רכוש, שנועדה לכסות על נזקים ישירים כתוצאה מאירועים ביטחוניים — אבל מאז מלחמת לבנון השנייה ב–2006 כללה גם פיצוי למי שנפגע עסקית מאירועים כאלה — היא היעד הנחשק. הלחץ הפוליטי הוא לשנות את יעדיה של הקרן, כך שהיא תפצה עסקית גם בשל אירוע הקורונה. 15 מיליארד שקל שנמצאים בקרן הם סכום שהפוליטיקאים רוצים לחלק אותו.

יש רק בעיה קטנה. משבר הקורונה נמצא בעיצומו. בניגוד למה שכולם רוצים לחשוב, קשה להעריך כמה זמן הוא יימשך, ומה יהיה גודל הנזק שיצטבר בו. ככל הנראה, החזרה לשגרה תהיה הדרגתית, מרבית המשק יעבוד בהיקפים חלקיים בלבד, וענפים שלמים יישארו סגורים אפילו חודשים. קיימת כמובן אפשרות לגל שני של המגפה, שיביא שוב לסגר הדוק.

בניגוד למלחמה — שברגע שבו היא מסתיימת יש צפירת הרגעה — למגפה אין סירנה שמודיעה על לכתה. כלומר, היקף הנזק הצפוי למשק יכול בהחלט להיות גדול בהרבה מ–15 מיליארד השקלים שצבורים בקרן מס רכוש. הנזק יכול להיות גם גדול ומשמעותי כל כך, שנזדקק ל–15 מיליארד השקלים הללו במקומות אחרים לגמרי.

הישגים כלכליים של יותר מעשור נמחקו

ב–2009 היה יחס החוב־תוצר של ישראל כמעט 75%. בסוף 2019 החוב שלנו ירד ל–60%, רק כדי לחזור ולזנק עתה — בעקבות משבר הקורונה — לרמה של כ–75%. גם שיעור האבטלה ב–2009 היה כ–7.5%. לקח לנו עשור שלם לרדת לאבטלה של פחות מ–4%. בעקבות הקורונה, האבטלה זינקה זמנית לכ–25%, אבל ההערכה היא שהיא כבר לא תחזור לשפל של 4%. 7% ויותר הם שיעור אבטלה שמשרד האוצר מוכן לחטוף בשתי ידיים כרגע.

בלי שהבחנו, משבר הקורונה מחק הישגים כלכליים של יותר מעשור. צמיחה מואצת של ישראל, פחות או יותר ברציפות מאז 2005 (עם עצירה קלה בגלל המשבר העולמי של 2008), ייתכן שנמצאת לקראת סיום. התרגלנו לחיות במדינה שבה יש תעסוקה לכל, רמת חיים גבוהה לכל, ובעיקר תקציב מדינה שמן עם הרבה הכנסות ממסים ויכולת להגדיל את התקציבים החברתיים. רק שמאוד יכול להיות שהעידן הזה נגמר.

שיעור הגירעון בעקבות משבר הקורונה יזנק ליותר מ–10%. זהו שיעור חסר תקדים. בינתיים שוקי ההון תומכים בישראל, ומאפשרים לה להגדיל את הגירעון. השווקים עדיין מוכנים להלוות למדינה כסף, רק שלא לעולם חוסן. ישראל היא מדינה קטנה, פתוחה, שמסתמכת על יצוא ועל ביקושים טכנולוגיים. בעולם של פוסט־קורונה, אף אחד מאלה אינו מובן מאליו, והמשך הצמיחה של ישראל רחוק מלהיות מובטח.

ישראל שאחרי הקורונה תצטרך לשרת את החוב העצום שהיא צברה במהלך המשבר. הלארג'יות שבה נוהגים בכספי תקציב המדינה כיום — מחלקים מענק לכל ילד, מתכננים לחלק את כספי קרן מס רכוש לעסקים ולעצמאים — תגבה את מחירה בהמשך.

לא מדובר סתם בהעלאת מסים או בקיצוצים בתקציב. מדובר בשירותים שהתרגלנו לקבל מהממשלה, ויש סיכון סביר שלא נוכל לקבל אותם יותר. מדובר בסכנה ממשית להאטה כלכלית מתמשכת, שבה לא רק שלא יוכלו לחלק יותר כספים, אלא יצטרכו למצוא מקורות להביא מהם את הכסף שכבר צרכנו בלי הכרה במהלך המשבר.

דרושים פוליטיקאים עם תעוזה

לא תהיה דרך לצאת ממשבר הקורונה אלא באמצעות קיצוצים חדים והעלאות מסים חריפות. אבל יותר חשוב מכך — לא תהיה דרך לחדש את מסלול הצמיחה של 15 השנים הקודמות בלי לבצע שינויים מבניים מרחיקי לכת.

הבערות החרדית הביאה אסון על החברה החרדית ועלינו, וחייבת להיפסק. החברה הערבית ממשיכה להיות מודרת ומופלה, ואינה נהפכת לחלק משולב בכלכלת ישראל. העיוותים במבנה הארנונה מאיימים למוטט כעת את השלטון המקומי. המגזר הציבורי נחשף שוב בחוסר הגמישות ובחוסר האמפתיה שלו — ימי חופשה הם המרב שהעובדים במגזר הציבורי הסכימו לתרום למאבק בקורונה עד כה.

יכולת הניהול הירודה של ממשלת ישראל מתגלה בחוסר היכולת להגדיל את מספר בדיקות הקורונה או לדאוג לציוד מגן לצוותים רפואיים. הפריון הירוד של רבים מעובדי ישראל יכול עתה, במעבר המואץ לדיגיטציה, להפוך רבים מהם למיותרים. עם שוך המשבר הם ימצאו עצמם לא נחוצים, וחסרי כישורים מתאימים לשוק העבודה החדש. מערכת החינוך, שאמורה היתה להכשיר אותם, לא באמת מסוגלת לכך.

כדאי להיזכר: הצמיחה הנמשכת מאז 2005 היא תוצאה של מהלכים כלכליים דרמטיים שננקטו במהלך משבר האינתיפאדה השנייה ב–2002–2003: העלאת גיל הפרישה, הלאמת קרנות הפנסיה הוותיקות, קיצוצים בקצבאות הביטוח הלאומי, מעבר ממדיניות רווחה למדיניות מעודדת תעסוקה, תוכנית ויסקונסין, רפורמת בכר בשוק ההון ועוד. משבר האינתיפאדה השנייה נוצל על ידי ישראל כדי לחולל בה תפנית מעודדת צמיחה, אבל אז צוות ההנהגה של המדינה כלל ראש ממשלה אמיץ ונחוש, אריאל שרון, ושר אוצר אמיץ ונחוש, בנימין נתניהו.

כיום יש לנו ראש ממשלה רפה, שהאינטרסים האישיים שלו חשובים יותר מהאינטרסים הממלכתיים, ושר אוצר שאינו קיים. אז כן, לחלק את כספי קרן מס רכוש השניים בהחלט יודעים לעשות, זה קל ונחמד להיות פוליטיקאים פופולרים שמחלקים 15 מיליארד שקל לכל עסק שנפגע. רק ש–15 מיליארד השקל האלה יתאיידו ברגע, יחד עם העסקים שיקבלו אותם, אם לא תהיה כאן תשתית לצמיחת העסקים הבאים, ואם לא תהיה כאן כלכלה צומחת שמסוגלת לספק עבודה למאות אלפי המובטלים החדשים.

כדי שזה יקרה, דרושים פוליטיקאים עם תעוזה לטלטל את אמות הספים: לשנות את הסטטוס־קוו מול החרדים, להפסיק להסית נגד הערבים, להתמודד מול ההסתדרות על שינוי אמנת העבודה של המגזר הציבורי, להתמודד מול הפקידות הממשלתית על שינוי הביורוקרטיה החונקת ולשקול העלאת מסים דרסטית בתמורה למימון עוד שירותים ממשלתיים.

בקיצור, לעשות בדיוק ההפך מכל מה שנעשה כאן בעשור האחרון, תחת נתניהו. האם ראש הממשלה מסוגל לבצע מהפך כזה? ספק רב.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker