הנתונים שאי אפשר בלעדיהם: "זה יחולל מהפכה - יש מי רוצה לעשות מזה כסף, אני רוצה להציל חיים"

הדס גבאי לרום, מנכ"לית נובה - עמותה שפועלת לשימוש בנתונים במחקר ובעולם החברתי: "מערכת הבריאות חוטפת אש במשבר הקורונה, אבל היא חוד החנית בשימוש בדאטה"

רותם שטרקמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הדס גבאי לרום
הדס גבאי לרוםצילום: אייל טואג
רותם שטרקמן

הדס גבאי לרום, בואי נדבר על הקורונה בהקשר של השימוש בדאטה.

הקורונה מראה למה נתונים איכותיים חשובים ולמה אי אפשר בלעדיהם כשרוצים לקבל החלטות ולתכנן מדיניות. למשל, כשגילו שמקור ההדבקה של חלק גדול מהנדבקים הראשונים בישראל היה בבית כנסת, זה היה מידע קריטי לקובעי מדיניות שעזר להם לעצב את ההגבלות על הציבור. אנחנו יכולים לשאול את עצמנו אם ראש הממשלה בנימין נתניהו יכול היה לסרב לבקשת שר הבריאות יעקב ליצמן להשאיר את בתי הכנסת פתוחים אם לא היה בידיו הנתון הזה.

גם כך זה היה באיחור.

הטענה שלנו היא שניתוחים כאלה צריכים להתקיים לא רק בעתות משבר, אלא בצורה שוטפת אם אנחנו באמת רוצים להתמודד עם האתגרים הלאומיים־חברתיים שלנו. בדרך כלל רוב ההחלטות מתקבלות ללא דאטה תומך כי הוא פשוט לא נאסף, או שהוא נאסף ולא מנותח.

השימוש בדאטה בעולם העסקי הוא ברמה אחרת לגמרי.

בוודאי, כי שם הבינו כבר את הפוטנציאל הכלכלי ולכן משקיעים מלא כסף בדאטה. אמזון מבינה שאם היא תכיר את הלקוח שלה לעומק ותדע מה הוא צריך או רוצה לקנות, זה יביא לה יותר רווחים. לכן היא מנתחת את הקניות שלנו. זה ניצול של מידע, ולא במובן הרע. זה גם המודל שלנו.

מה החזון שלכם?

להביא את המהפכה הזאת לעולם החברתי. אבל אותי לא מעניין הכסף אלא האדם. בעולם החברתי אפשר להשתמש בדאטה ובכוח של הנתונים כדי להציל חיים ולעשות עבודה טובה יותר בתחומי בריאות, רווחה וחינוך. למשל, אם הממשלה היתה מתעדת בצורה מרוכזת אילו אנשים השתתפו בתוכניות בתחום התעסוקה, היא היתה יכולה לעקוב אחר תוצאות לאורך זמן ולהבין מה באמת מצליח. כנראה שהיה מתגלה שיש תוכניות שנועדו להכשיר עובדים אך הן לא עובדות, ואולי חלק מתאימות לצעירים אבל לא למבוגרים וכן הלאה.

והיה אפשר ללמוד איך הכי נכון להחזיר את מובטלי הקורונה לשוק התעסוקה.

אתה יכול לדמיין לעצמך עד כמה דאטה כזה יכול היה להיות רלוונטי לישראל בתקופה הקרובה. לדוגמה, אם עוקבים אחרי ההשתתפות של אדם במפגשי הכשרה לתעסוקה, ויש הרבה תוכניות כאלה, ומנתחים את המידע - מבינים שאם מישהו לא הגיע שלוש פעמים למפגש, סטטיסטית הסיכוי שהוא ינשור גדול.

וזה גרוע.

אם ההשקעה הכלכלית על כל אדם כזה היתה נניח 30 אלף שקל, ועשרה נושרים - זה 300 אלף שקל. מעבר לכך שאיבדת את ההשקעה, הוא לא יתחיל להשתכר וגם הילדים שלו יושפעו מזה. המחיר של אדם שנושר מתהליך כזה זה אפס אימפקט של ההשקעה. עם דאטה אתה יכול לעשות שינוי. אז אולי אני לא רגיל להתקשר לאנשים ולבקש מהם לחזור, אבל אם אני מבין שיש סיכוי שהוא ינשור אני צריך לחשוב מה אני עושה עם זה. הנתונים מכריחים אותנו להתמודד עם המציאות ולוודא ברמה הכי גבוהה מה מצליח. בשנים האחרונות אנחנו עובדים על הקמה של אגם מידע מינהלי בישראל שיאפשר ניתוחים כאלה, ואנחנו רוצים לשכפל את הדוגמה של רוד איילנד.

מה ראיתם ברוד איילנד?

היינו שם עם אנשים ממשרד ראש הממשלה. זו מדינה שדומה לנו בגודל, הם חיברו מידע מ-30 רשויות ועלו על דברים מעניינים. למשל, יש להם תוכנית המעניקה 4,000 דולר למשפחות חלשות שילדו פגים במשקל של עד 1.5 ק"ג. הם גילו ששיעורי הקליטה לקולג' של אותם ילדים ממשפחות שקיבלו את המענק היו גבוהים ב-17% ממשפחות שנולדו להן תינוקות במשקל גבוה יותר, כך שלא נכללו במסגרת המענק. בנוסף, התברר שהם הוציאו על משפחות שלא קיבלו את המענק 67 אלף דולר יותר. כלומר המדינה חסכה ב-4,000 דולר של מענק יותר מ-60 אלף דולר בהתערבויות אחרות.

כלומר, מענק חד־פעמי בלידה הניב תוצאה שנשמרה במשך 20 שנה?

כן, ורק חיבור של נתונים ארוכי טווח יכול ללמד אותנו דברים כאלה. באוסטרליה רצו להשקיע כספים במניעת התעללות בילדים עם צרכים מיוחדים. איך היתה מתקבלת בישראל החלטה על דבר כזה?

חלוקת מזון בבני ברק
חלוקת מזון בבני ברקצילום: תומר אפלבאום

איך באמת?

היו יוצאים במכרז או קול קורא, או עושים מבחן תמיכה לתוכניות שמטפלות בילדים בתחום ואז מחלקים כסף. באוסטרליה לעומת זאת חיברו בין דאטה ממשרד הבריאות שאפיין מי הילדים עם הצרכים המיוחדים ומה הקושי שלהם, לבין דאטה ממשרד הרווחה שזיהה אצל אילו ילדים זוהו סימני התעללות. הם גילו משהו מעניין: ממש כמו במקרה של הקורונה, היה הבדל בשטח בין אוכלוסיות שונות ובין סוגי מוגבלויות.

למשל?

למשל שיעור ההתעללות בילדים עם אוטיזם או תסמונת דאון לא היה גבוה יחסית לאוכלוסיית הילדים הכללית, ומצד שני יש כאלה שממש סובלים, כמו ילדים עם פיגור שכלי. הנתונים האלה משנים את כל התמונה, שכן אפשר להסיט את הכסף כך שיסייע לילדים שבאמת זקוקים לעזרה. משבר בקנה מידה כמו של הקורונה מכריח את קובעי המדיניות למצוא את המענים הטובים ביותר. אבל זו "מצוינות" שלא נמצאת בשוטף.

איפה הקשיים?

הקושי הכי גדול הוא לגרום למערכת לעקוב אחרי המדיניות, התוכנית או הקצאת המשאבים שכבר נבחרו. אנשים לא אוהבים שינויים, ויותר מהכל הם לא אוהבים לגלות שהם טעו. יש כעת דיון ער על היקף הבדיקות שצריך לעשות לאוכלוסייה ואיך לבחור מי ייבדק קודם. תחת לחץ כבד, מדיניות יכולה להיבחן ולהתחלף מספר פעמים. אנחנו שלושה חודשים לתוך המשבר וכבר יש ידע רב על היקף הבדיקות במדינות שונות ואיך זה משפיע על חישוב שיעורי התמותה למשל. אבל המערכות שעובדות ברגיל לא ששות כל כך למדוד את עצמן.

לאנשים קשה להעמיד את עצמם לביקורת.

יש קושי לפקיד להעמיד את התוכנית שלו לבחינה. הוא מפחד מכישלון, וגם התקשורת לא מאפשרת להיכשל מבלי לתלות אנשים - וזה מייצר סירוס למערכת.

התקשורת?

נניח שיש מחקר ממשלתי שבודק מה קרה לאנשים שהשתתפו בתוכנית כלשהי ומגלה שהתוכנית נכשלה והתוצאות פחות טובות בהשוואה לאנשים שלא עברו את התוכנית. מה יהיה כתוב בעיתון?

שיש כישלון.

ואז מנהיג שרואה שכתבתם שהוא נכשל ואולי לא ירצה לבדוק זאת שוב. אנחנו נותנים פידבק על הצלחות ולא על בדיקות, וקשה להתמודד עם כישלון. המדינה שלנו מוציאה טונות של כסף על שירותים שהופרטו.

כמה?

יותר מ-10 מיליארד שקל בשנה. במשרד האוצר אומרים 'אתם תמיד באים אלינו עם תוכניות, אבל אנחנו רוצים לדעת מה מצליח'.

ובצדק.

בצדק. יש עכשיו הרבה ביקורת, באופן כללי, על מערכות הבריאות, אבל בתי החולים והמחקר הקליני הם חוד החנית של שימוש בדאטה. לעומת זאת, המערכות שפוגשות בעיקר את החלשים בחברה מתנהלות בסטנדרטים אחרים לגמרי. העולם החברתי נמצא שנות אור מאחורי הבריאותי. בעולם הרפואה, ברור שאתה לא מוציא לשוק תרופה לפני שבדקת אותה על ידי השוואה של שתי קבוצות במחקר ניסויי - אחת שקיבלה את החיסון האמיתי, והשנייה שקיבלה חיסון דמה. אותו רציונל בדיוק היה יכול לשרת גם את העולם החברתי. הרי אם הפעלתי תוכנית למשל לכניסה של אוכלוסיות מהפריפריה לאקדמיה, והתוצאות מראות אחרי שנתיים עלייה של 20% - אני לא אוכל לדעת אם זה קרה בזכות התוכנית שלי אלא אם בדקתי את הנתונים מול קבוצת השוואה שלא השתתפה בתוכנית.

בדיקת קורונה
בדיקת קורונהצילום: מגד גוזני

אין דבר כזה בעולם החברתי בישראל?

לא. יש לנו מיזם עם הג'וינט וביטוח לאומי בשם "שער להערכה" למדידת תוכניות חברתיות בישראל. ניתחנו 400 מחקרים זמינים וראינו שברוב עצום של התוכניות לא בודקים מה קרה אחרי שהתוכנית הסתיימה. למשל, אסירים משוחררים - אתה רוצה לדעת אם הם חזרו לכלא. רק 14% מהתוכניות בודקות את עצמן שנה וחצי מסיומן, כשלרוב אפשר לראות תוצאות. מתוך אלה שבדקו, 92% לא מדדו את התוצאות מול קבוצת ביקורת או השוואה - כלומר, לא בדקו מה היה קורה אם לא היתה תוכנית כזאת. יש גם תוכנית בפריפריה שנועדה למשוך אנשים לעשות תואר במדעים, וראינו ש-22% מהבוגרים שלה הגיעו לאוניברסיטה. מה זה אומר? האם זה הצליח?

כי יכול להיות שהם היו מגיעים לאוניברסיטה גם בלי התוכנית?

נכון, וצריך גם לנטרל את הממד הפסיכולוגי בהשוואה לאחרים, כי יכול להיות שהיתה עלייה בקרב מי שמשתתף בתוכנית משום שיש לו מוטיבציה גבוהה יותר מראש, או למשל מכיוון שההורים דוחפים יותר. זה לא פשוט לעשות את זה, כי זה אומר של-100 ילדים של קבוצת הביקורת לא נותנים כלום, וכמדינה לא לתת לחצי מהילדים בגלל ניסוי זה בעייתי. אבל עד כה בישראל נעשה רק מחקר אחד בסטנדרט הזה מטעם המדינה.

בחיים לא היו מגלים בישראל השפעה של מענק אחרי 20 שנה?

רחוק מזה. במדינות אחרות, לעשות מחקרי הערכה עם קבוצת השוואה או ביקורת זה סטנדרט שנדרש כדי שיסתכלו ברצינות על תוצאות המחקר שלך. בישראל, הרוב לא יודעים אפילו לזהות את ההבדל.

אז הממשלה לא בודקת ולא דורשת, מה קורה אצל העמותות עצמן?

משבר הקורונה מראה לנו עד כמה חשוב לטפח מצוינות דווקא בעולם העמותות. הן אלו שמטפלות בילדים בסיכון, באנשים עם מוגבלות ובקשישים, ולכן מיצוי הפוטנציאל מדאטה צריך לקרות גם אצלן. הפרדוקס הוא שזה מגזר חלש שהמשאבים תמיד פוסחים עליו. עכשיו סביב המשבר יש תוכנית כלכלית לתמיכה במגזר העסקי, אבל על המגזר החברתי - שמעסיק 13% מהעובדים במשק ונותן שירותי חירום - בקושי מדברים.

כמה נתנו?

התוכנית הכלכלית הקצתה לעמותות 200 מיליון שקל מתוך תקציב של 80 מיליארד שקל לטיפול במשבר. בעתות משבר, דאטה איכותי משפיע על היכולת של המערכת לתת מענה מדויק בלי לבזבז כספים.

מה הכוונה?

יש עכשיו מיזמים שצצים בשטח, כמו מיזם 1221 שמאפשר לזהות קריאה של קשיש או אדם עם מוגבלות שמגיע למוקד, ולשלוח אליו מתנדב שנמצא בקרבת מקום על ידי שימוש בטכנולוגיית GPS. פתאום רואים איך טכנולוגיה פשוטה משפיעה על איך שאנחנו חושבים על פתרון של בעיה חברתית. חדשנות כזו חייבת להיות מפותחת בעולם העמותות בשוטף.

מישהו יודע מזה? מישהו דוחף את זה?

לא. אין היום כוח מרכזי שדוחף לחדשנות וחיבור בין עולם העמותות לעולם הדאטה והטכנולוגיה. במיזם ישראל דיגיטלית של הממשלה משקיעים הרבה בשנים האחרונות בעולם הדיגיטל והדאטה הממשלתי, אבל העמותות לא בפוקוס שלהם. גם בעולם הפילנתרופיה עוד לא קם גוף שחושב בצורה כזו חדשנית על עשייה חברתית. החזון שלנו הוא להקים בישראל את מעבדת הדאטה החברתי - כמו שבהיי־טק יש מעבדות דאטה שבהן מנסים דברים חדשניים.

מי יעשה שם ניסויים?

המעבדה תהיה מקום שאליו יכול להגיע מנהיג חברתי אמיץ, שרוצה לעבוד עם דאטה, ואנחנו נלווה אותו. נמצא עבורו את הטכנולוגיה, נחבר אותו לאנשי מקצוע מעולים, נעזור לו להכשיר להטמיע את זה בארגון שלו כדי שיוכל לשים את מקבלי השירות במרכז. כמו במגזר העסקי, להבין את הצרכים שלהם כדי לקבל החלטות טובות יותר.

הדס גבאי לרום
הדס גבאי לרוםצילום: אייל טואג

מה הוא יוכל לבדוק?

עוד לפני התוכנית, לראות שאנחנו מגיעים לאנשים שבאמת צריכים אותנו; בתוכנית עצמה, לראות שמתחיל לקרות שיפור; ולאחר התוכנית, לעקוב אחר תוצאות וללמוד מהן. אנחנו מחפשים שותפים שתהיה להם אמביציה להשקיע בדבר כזה. למעשה, אנחנו כבר עושים כיום ניסויים ראשונים של חיבור בין טכנולוגיה לעמותות.

באיזה הקשר?

למשל, יש לנו פרויקט עם הארגון הפילנתרופי פדרציית ניו יורק שמטרתו להבין מה אפשר ללמוד מהשיח ברשתות החברתיות. בהתחלה חשבנו שזה בעיקר ישמש לבדיקת עמדות בנוגע לאוכלוסייה הערבית או לנישואי להט"ב ולקהילה יוצאת אתיופיה, אבל הבנו שאפשר לעזור לאנשים במצוקה, למשל לזהות אובדנות ולדאוג שארגונים יגיעו אליהם בזמן. עסקים עוקבים אחרי הרשתות כבר שנים, אבל במגזר החברתי אף אחד לא חושב על זה. הראש של המגזר לא שם. השנה פתחנו גם קורס ראשון להכשרת מובילי נתונים בעמותות מתוך הבנה שאי אפשר לחשוב על דאטה בלי לפתח את ההון האנושי המתאים. בהקשר של משבר הקורונה אפשר להסתכל על האומץ לבדוק מה עובד ואיך יוצרים חדשנות. אם נשכיל לאמץ את האלמנטים האלה לטובת האתגרים החברתיים שלנו, נצליח לשנות את חייהם של הרבה אנשים.

כל הזמן אומרים שהממשלה לא משקיעה מספיק בעולם החברתי ואת אומרת שזה לא העניין.

בדיוק. תמיד אומרים שאין מספיק כסף. אנחנו מכירים את הממשלה ואת העמותות הרבה שנים, יש בהחלט דברים שאין להם כסף, עובד סוציאלי לא מרוויח מספיק, זה ברור, אבל באופן כללי ישראל היא מדינת רווחה. ילד בחינוך מיוחד מקבל שירותים מהמון זוויות - מורה, עובדת סוציאלית, מרפאה בעיסוק, יש המון משאבים.

מפתיע.

הבעיה היא שזה לא תמיד מנוצל נכון. וכשאתה לא עובד עם דאטה, אז כל חלק עושה אולי את העבודה שלו, אבל הוא לא יודע לדבר עם החלקים האחרים. העובד הסוציאלי לא יודע מה קורה כשהילד אצל המרפא בעיסוק והילד שקוף למערכת - זה לא נכון לטפל ככה באנשים.

זה לא רק קשור לדאטה וחדשנות, אלא לניהול.

נכון, היכולת לשים את האדם במרכז ולהגיד איך כל הגורמים יחד מטפלים בילד חשובה, אבל אם אין דאטה קשה לעשות את זה. אני מכירה אם לילד עם צרכים מיוחדים שמגיעה ממשפחה חזקה. כהורה היא יודעת הכל, היא הזיכרון של התהליך. אבל תחשוב על ילדים שמגיעים ממקומות מוחלשים יותר - מי זוכר מה אמר העובד הסוציאלי? יש לו מאה מקרים, ואף אחד לא מחזיק ומתעד כלום. התיעוד חשוב, כמו גם גורמי המקצוע האחרים. ככל שהאוכלוסייה מוחלשת יותר, כך יהיה קשה יותר לנהל את התיק. אנחנו רוצים לאפשר לעובד סוציאלי שנמצא בשיא הלחץ וצריך לתעד, לעשות זאת ביתר קלות, למשל באמצעות ממשק קל.

תני עוד דוגמה.

בארה"ב יש סוגיה עם אסירים משוחררים שחוזרים לכלא. באחד הארגונים שעובדים עם אסירים גילו שמתהליך שיקום שכזה נושרים פחות אסירים משוחררים שחוו משבר עם המדריך שלהם והתגברו עליו. אז הם הגיעו למסקנה שבתהליך של שיקום צריך לחוות משבר, ואם הוא לא קורה, הם יוזמים משבר כדי לייצר השלמה ושיפור. בשביל להבין דבר כזה צריך לאסוף דאטה שוטף, כשלאורך זמן מתגלים דברים.

מה שאת אומרת הוא שכל הטיפול שלנו באוכלוסיות מוחלשות יכול להיות שגוי משום שאין מחקר ואיסוף נתונים.

בדיוק. אנשים לא מבינים מה זה מדידת תוצאות ולא רגילים לעבוד עם דאטה. המדינה לא מתקצבת את זה, ובשטח לא רגילים לעשות השוואות. אם אני עושה מחקר הערכה ולא מבינה את ההבדל בין ניסוי עם קבוצת ביקורת כמו ברפואה, ואני גם לא מקבלת יותר כסף על זה ואפילו אנשי המקצוע לא מכירים את ההבדלים - זה גרוע. אם רוצים לדעת מה עובד ומה לא, חייבים להחליט לקדם מחקרים ברמה גבוהה ולתת את התקציבים המתאימים. יש סיפור מפורסם בארה"ב על הריון בגיל צעיר של נערות. היתה שם תוכנית דגל שבמסגרתה נתנו לבנות לטפל בבובה במשך כמה שבועות כדי שיבינו את הקושי בטיפול בתינוק.

וזה לא עבד?

לא, להפך. גילו שלא רק שזה לא הוריד את שיעורי ההריון, אלא העלה אותם - כי זה היה להן נחמד, בין היתר אולי כי לבובה לא צריך להתעורר בלילה. ואז אתה אומר - אם לא היו בודקים, זה היה ממשיך.

חלוקת מזון ביד אליהו
חלוקת מזון ביד אליהוצילום: מגד גוזני

נשמע לי שכדאי אפילו לחתוך תקציבים של סיוע ולהעביר אותם למחקר.

צריך לתת יותר למחקר ולעבודה עם דאטה בשוטף. אחת הבעיות היא שבעולמות האלה אין אנשי דאטה, כי מי שהולך לעבוד בפנימיה או במרכז חירום לילדים או לבריאות הנפש אלה אנשים מדהימים, אבל הם מחנכים או עובדים סוציאלים, הם בהגדרה לא בחרו בעולמות של דאטה.

וגם אף פעם אין לגופים כאלה מספיק תקציב.

העמותות רזות מדי ולכן לא תמצא אצלן יחידת דאטה ואנליזה, ובגלל זה אנחנו מפתחים את התשתית האנושית בעמותות. שיהיו בהן אנשים שהתפקיד שלהם הוא לדעת להכניס את התורה הזאת לארגון, ושיוכלו לדבר עם מומחי דאטה - גם אם הם לא יכולים לגייס אנשים כאלה במשרה מלאה. אבל בלי משאבים של הממשלה זה לא יקרה.

מה לגבי התורמים? הם רובם אנשים מהמגזר העסקי והם יכולים להוביל לזה.

זו בהחלט אחריות גם של התורמים של העמותות לשאול את השאלות ולממן את זה. אחת הבעיות היא שאנחנו חיים בעולם אמוציונלי, התורמים אוהבים את הסיפור ולכן הם לא ירצו לתת כסף למחשבים.

כי אנשים תורמים ממקום רגשי.

וזה לא טוב. תשאל את עצמך עד כמה דאטה זה סיפור רגשי. הכל חוזר לאחריות לתוצאות, ולמה שאני רוצה לראות כתורם.

הממשלה גם לא כזאת טובה במחקר ודאטה.

נכון. עד שבממשלה לא יכנסו אנשים שיודעים יותר ואנליסטים של נתונים אי אפשר יהיה לעשות שינוי כזה. התפקיד של המדינה הוא לדאוג שזה יקרה, כי אם היא נותנת כסף רק על השירות בלי לתמחר מחקר ודאטה, השטח לא יצליח לעשות את זה לבד.

איזה עוד דברים יכולים להשתפר?

אפילו אוכל של ילדים בפנימיה. אנשים יצלמו את האוכל ויעלו אותו לאפליקציה, והאלגוריתם יידע להגיד למשרד הרווחה אם השזיף טרי או לא. זה לקבל פידבק מהשטח בדומה לשירות לקוחות בחברה עסקית. יש פוטנציאל גדול לדאטה ברמה המערכתית, אוכלוסיות שלא מקבלות שירות שוויוני מושפעות מהטיות. למשל, ילדים נשלחים למסגרות שונות ונדחפים החוצה בגלל "חוסר התאמה". זה בסדר שיש גמישות לפנימיה להגיד שהילד לא מתאים, אבל לא היינו רוצים שבאופן שיטתי ידחפו החוצה דווקא את הילדים הקשים יותר.

אפשר להבין את הבעייתיות שרואה הפנימיה.

נכון, אבל אם המדינה היתה יודעת ומתעדת מי לא מצליח, מתי ולמה - היו מגלים דברים. המדינה רגילה לחשוב בתשומות: לכל ילד צריך להיות חדר של ארבעה מ"ר ואיקס עובדים סוציאליים. זו חשיבה על כמה כסף מוציאים, אבל חשוב יותר על מה ניתן לילד ומהן התוצאות של הנתינה הזאת. במשרד ראש הממשלה מקדמים את הנושא בשנים האחרונות, יש שם מנהלים שעושים עבודה יוצאת דופן. עשינו תהליך ארוך עם שירותים ראשונים כדי להגדיר מהי למשל הצלחה של מוסד גמילה מסמים או מהי הצלחה לילד בפנימיה.

צריך לקבוע מדדי הצלחה.

זה חשוב שלא רק שורת הרווח תקבע. קביעת מדדי הצלחה הוא שיח ערכי - זה לא טכני ולא זבנג וגמרנו. חייבים להפוך את האיסוף וחילוץ התובנות למשהו מתמשך, לדנ"א של משרדים חברתיים ועמותות, כי מדד גם יכול להיקבע בהתחלה ולהתגלות עם הזמן כלא מתאים.

חלוקת אוכל לנזקקים
למצולמים אין קשר לכתבה. חלוקת אוכל לנזקקים.צילום: תומר אפלבאום

זה לא פשוט לקבוע מדדי הצלחה, לפעמים זה גם יקר יותר.

זה באמת עולם מורכב, מצד שני מה עומד מול זה? לא למדוד? לא להגדיר מה זאת הצלחה? להתנהל בעולם של תשומות בלי להגיד לאן אנחנו רוצים להגיע? נכון, זה עולם לא מושלם. אנחנו רוצים לראות שבתוך הנהלות השירותים הממשלתיים יושבים אנשי דאטה, שזה יהפוך לתובנות עבור המנהלים, לא למשהו ספורדי. יש הרבה פוטנציאל בחיבור בין גופים כמו עיריות, משרד הרווחה, משרד החינוך, הביטוח הלאומי ורשות המסים. למשל, על משפחה חד־הורית שגרה בתל אביב ידוע שהאם עובדת, מהי רמת השכר שלה, מה ההשכלה שלה - אבל זה לא מתחבר. תחת מגבלות פרטיות חמורות אפשר בקלות רבה יותר להריץ מחקרים, לגזור קבוצות השוואה ולתכנן טוב יותר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker