לא נעים להודות, אבל יש מי ששמחים לקראת הקורונה

אף אחד לא מייחל לווירוס קטלני, אבל הבראה שרק חלמנו עליה – נהפכה לפתע אפשרית בזכות מחלה

אבי בר-אלי
אבי בר-אלי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
זוג בוולנטיינ'ס דיי, בהונג קונג
זוג בוולנטיינ'ס דיי, בהונג קונגצילום: TYRONE SIU/רויטרס

נניח שאתם מנהלים מפעל, בית מלאכה, מכבסה גדולה או אפילו בית חולים. נניח שכמו מאות בעלי עסקים אחרים בישראל גם אתם פתחתם עיתון, קראתם שגילו פה גז טבעי - והחלטתם להוזיל את עלויות האנרגיה שלכם, לרכוש גז ולהפסיק לשרוף מזוט מסריח ומזהם בחצר.

נניח שלשם כך פניתם לאחת מחברות שיווק הגז וחתמתם על חוזה לרכישת גז. כפי שראיתם, בחוזה הופיע מחיר הבסיס של הגז, כשזה מוצמד למחירה של חבית נפט בעולם (מדד הברנט).

התחזית המדאיגה: בקרוב - מאות חולי קורונה חדשים מדי יום בישראל

0:00
-- : --

היות שמחירי הנפט בעולם תנודתיים, החוזה כלל מעין מנגנון גידור הדדי. כלומר, הופיעו בו מחיר "תקרה" ומחיר "רצפה" לנפט. כך, אם מחיר חבית נפט יעלה מעבר לתקרה שנקבעה - מחיר הגז שמוצמד לו לא יאמיר בעקבותיו, כדי לא להרוג את הלקוח; מנגד, מחיר הגז לא יירד מתחת לרף המינימלי שנקבע לחבית נפט, כדי לא לשחוק מדי את רווחי ספק הגז.

המשווקים בישראל רכשו עד לאחרונה את הגז ממקור אחד - מאגר תמר. המונופול הזה, שנשלט בידי יצחק תשובה ונובל אנרג'י האמריקאית, הכתיב לחברות השיווק חוזה סטנדרטי, והן שירשרו ללקוחות הקטנים. לפי החוזה הזה, הרצפה במנגנון הגידור תהיה 60 או 70 דולר לחבית. כלומר, ירידה מתחת לרף זה לא תאפשר את הורדת מחיר הגז בהתאם. ומה לגבי התקרה, זו שאמורה להגן על הלקוח?

ובכן, זו נקבעה על הסכום הפנטסטי של 320 דולר לחבית (!). כן, כן, פי עשרה ממחירו כיום וכפליים משיא כל הזמנים למחיר חבית. רק אז, כשמחיר החבית ידביק את הסכום המדהים 320 דולר - תיעצר הגאות במחיר הגז שישלמו הלקוחות הישראליים למונופול.

נחתכו בעשרות אחוזים

התהייה בלתי נמנעת: כיצד הסכימו הישראלים לחתום על מנעד שנע בין מחיר רצפה גבוה מדי, שפועל לטובת ספק הגז - לבין תקרה מופרכת שלעולם לא תגן על לקוחותיו?

"זה לא היה בדיוק משא ומתן", השיב בשעתו אחד הלקוחות, "נובל אנרג'י באו עם המספרים מיוסטון".

עד שהגיע קורונה

לפני ארבע שנים, כשהובא מתווה הגז לאישור הממשלה, נמכרה חבית נפט ב-40 דולר - הרבה מתחת לרצפה של 60–70 דולר. מחיר הנפט הנמוך הסב לתעשיינים הגדולים במשק נזק של מיליוני שקלים מדי חודש - והרתיע אחרים מלהצטרף למהפכת הגז. אלה העדיפו להמשיך לשרוף מזוט ולזהם. הגז היקר נשאר בים, בלי שהמדינה גובה עבורו תמלוגים.

קידוח נפט בדקוטה, ארה"ב
קידוח נפט בדקוטה, ארה"בצילום: Reuters

חרף עוולה זאת, משרדי הממשלה סירבו לנצל את גיבוש המתווה כדי לתקן את מחירי הרצפה/תקרה המעוותים. TheMarker צעק, הלקוחות - פחות. התעשיינים נאלמו מאימת המונופול. כולם שתקו - ושילמו. עד שהגיע קורונה.

הווירוס שהביא לצניחה בביקוש הסיני לנפט, טילטל את קרטל אופ"ק. הרוסים הכריזו מלחמה על הנפט האמריקאי, הסעודים החליטו לשרוף את המועדון - והנפט נסחר השבוע סביב 30 דולר לחבית. אלא שהפעם, הלקוחות בישראל כבר לא שותקים.

המפעלים שמחויבים לרכוש גז במחיר מופקע איבדו מכושר התחרות שלהם מול העולם - וקול שוועה נשמע. נס המרד הורם וכבר בימים הקרובים עשויים כמה מלקוחות הגז לדרוש את פתיחת החוזים ואת עדכון מחיר הרצפה.

מניית דלק של תשובה התרסקה השבוע ב-80%, האג"ח זינקו ומצבו הפיננסי בכי רע. שותפתו האמריקאית איבדה 50% משוויה - וזקוקה אף היא לכל בדל תזרים. לפיכך, המונופול יוכרע, חוזים ייפתחו, הגידור המעוות יתוקן כך שהצרכנים יידפקו פחות, איכות הסביבה תהיה איכותית טיפה יותר וקופת המדינה תרופד במעט. את מה שהממשלה, הרגולטורים, שומרי סף והוועדות השונות לא הצליחו לנצח במשך שבע שנים - הכניע וירוס עטלפים בשלושה חודשים.

מתים שמעניינים פחות

נמל תל אביב ריק ממבקרים
נמל תל אביב ריק ממבקרים (אילוסטרציה, אין קשר לנאמר)צילום: עופר וקנין

נסיעה בין ראשון לציון לתל אביב בשעות הבוקר המאוחרות ארכה בשנים האחרונות 20 דקות. לפני כשנה זמן הנסיעה החל להתארך. תחילה ל-25 דקות, אחרי חגי תשרי ל-30 דקות - וכיום, נסיעה באותו תוואי ובאותה שעה בדיוק, אורכת כבר 35 דקות.

אין צורך בניתוחי נפח התנועה שמשרד התחבורה לא מפרסם כדי להבין שהגודש בדרכים הוא פצצת זמן שכבר התפוצצה. לא צריך להיות גאון כדי להבין מה צופן לנו העתיד הקרוב לנוכח זינוק שנתי של 75% בזמן שדרוש לעבור בציר של 15 ק"מ.

כבר עשר שנים אנחנו מזהירים מפני הקטסטרופה. כמעט ארבע שנים שאנחנו מריצים את קמפיין "לחלץ את ישראל מהפקק". ואולם לטפטוף העקבי בדבר הצורך בוויסות השימוש ברכב הפרטי ובדבר הצורך בתחבורה ציבורית נגישה ותדירה - עדיין אין קונים באמת.

חמש שנים מתקשקשת המדינה עם סלילת נת"צים בערים; ארבע שנים מסתבכת עם מכרז לסלילת נתיבי אגרה חכמים; שלוש שנים היא מייחצ"נת מיני פטנטים תיאורטיים לתמריצים דיפרנציאליים; שנתיים לא מצליחה לפשט תשלום באוטובוסים; ובקרוב נחגוג שנה לחזון הקארפול שהסתכם עד כה בשני מקטעים בלבד.

היוזמה משותקת, היצירתיות מנוונת, הלאות חוגגת - ואפילו החזר הוצאות רכב, כרכיב שכר שמחייב אחזקת רכב - עדיין לא בוטל. פתרונות פשוטים בצד הביקוש, כמו שינוי שעות העבודה או מימון שאטלים לשם, נדחקים. במקומם מקודמים שלושה קווי מטרו גרנדיוזיים ב-150 מיליארד שקל - קווים שאולי יסיעו את נכדינו, ובעיקר יקנו זמן למקבלי ההחלטות, ויממנו וילה שנייה ושלישית לקבוצה מצומצמת של יועצים ועורכי דין.

והנה, שלושה שבועות חולפים מאז התגלה חולה ישראלי ראשון בקורונה - ופתאום: הארה. צוות ממשלתי יושב על המדוכה ומתכנן להסיט את עובדי השירות הציבורי לעבודה חלקית/מלאה מהבית.

כך, משום מקום, נזכרו בממשלה בחלופה הפשוטה, המהירה והזולה ביותר לבעיית הפקקים. לפתע חילחלה ההבנה כי די טיפשי להסיע מדי יום ברכב צמוד מאות אלפי עובדים מאותה נקודה לאותה נקודה, בדיוק באותה השעה - ועל הדרך להפסיד למשק מיליארדי שקלים כתוצאה מאובדן שעות עבודה בדרכים. זאת, בלי להזכיר את 14 הישראלים שנהרגו בתאונות דרכים רק בשלושת השבועות שחלפו מאז חלה ישראלי ראשון בקורונה.

בזכות המחלה

אף אחד לא רוצה בווירוס הקטלני. מדובר בבריאות שלנו, של ילדינו ושל הורינו. על הפרק מונחים החיים עצמם, תרתי משמע, כשלצדם תרחישים מדכאים של פיטורים המוניים, קריסת עסקים ומיתון ממושך.

ובכל זאת, איך מסבירים את תחושת ההתעוררות שנלווית למכה שניחתה עלינו? איך מצדיקים את ההתרגשות ואת פרץ היצירתיות והעשייה? מדוע יש שמזהים באירוע המכונן והמוריבידי הזה יותר מניצוץ של חיוניות?

הסיבה פשוטה. היא נעוצה בכך שבמהלך תקופה ממושכת שררה כאן תחושה של מחנק - תחושה שאנו כבולים לכללי משחק שפועלים תמיד לרעתנו, ושרק התערבות חיצונית נסית תצליח לשחרר אותנו מהשלשלאות שלהם.

איך מושכים תשומת לב למשבר הבריאות ולעלויות התארכות תוחלת החיים? איך מושיבים את כולם לדיון על הפנסיה? איך מסבירים לכולם שמשבר דיור חריף דופק תודעה של דור שלם, שתחבורה פרטית הורגת, שתכנון לקוי יכול לפורר מדינה, שהזנחת הסביבה תתנקם בנו, שבולמוס הצריכה מחפה על כשלי שוק יקרים - ושהגאות בשוק ההון מסתירה אי שוויון? מי צריך בכלל את הגידור הזה? מפני מי או מה הוא מגדר?

יותר ויותר אנשים טובים נואשו בשנים האחרונות מלהביא שינוי בכלים שיש בידיהם, וכמהו ל-Game Changer. כמו פנטזיה על גיבור־על או על מבול תנ"כי. דרמה מטאפיזית שתאתחל מערכת שנהפכה משומנת מדי, והתנתקה מייעודה.

ואז מגיע וירוס אסייתי מוזר - והופס: דפוסי העסקה מאובנים מתחדשים בן רגע, רכיבי שכר עוברים ריענון, חינוך נחשל מתעדכן, רפואה ביתית מתעוררת, תשתיות תקשורת עוברות לחזית, מחירי הנדל"ן יורדים, בתי הזיקוק מתייתרים ומנגנוני גידור מושחתים נפרצים. הבראה שבייאושנו רק חלמנו עליה - מתאפשרת בן רגע בזכות מחלה.

לפני שמונה שנים, באחד הלילות המתישים שבהם נוהל המשא ומתן על רפורמה ברכבת ישראל, לאחר עוד יום של עיצומים קשים והותרת נוסעים על המסילה, פנה מי שפנה אל הנוכחים הבכירים בחדר ואמר: "כולנו מבינים שיש היגיון ברפורמה, כולנו יודעים שצריך שינוי - אבל עם כל הצער שבדבר, זה לא יעבור לפני שיישפך פה קצת דם".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker