אבי בר-אלי
אבי בר-אלי

אליעזר ברלנד נעצר השבוע בחשד שעשק יותר מ–200 חולים. מתברר שהרב מכר לאומללים סוכריות מנטוס בתור תרופת פלא, וגבה מכל חולה עשרות אלפי שקלים. "סבא חילק מנטוס כמו שהבאבא סאלי בירך על ערק", הסביר נכדו של הרב — והעיתונאים לא ידעו את נפשם.

ה"מנטוס" כבש את כותרות אתרי האינטרנט, ולא בכדי. ישראל היא השוק הגדול בעולם של הסוכריות הצמיגיות האלה (בצריכה לנפש). כך העניק המותג הפופולרי נופך מרענן יותר לפרשה האיומה של כת הרב, העצים את האבסורד שבמעשה העושק — ובמונחים עיתונאיים, סיפק את הסחורה.

ואולם עם שוך הדי המעצר, בכל זאת נותרה תהייה לא פתורה. אם המותג מנטוס כל כך מרתק את התקשורת ואת ציבור צרכניה, ואם הוא גורר עניין עד כדי הופעה במהדורות החדשות בטלוויזיה, מדוע השיח הציבורי בישראל עוסק במנטוס רק כשרב מוכר אותו בתור תרופת אליל? כלומר, מדוע המנטוס לא מסוקר בימים כתיקונם, לפני המעצר או אחריו?

סדרת התחקירים שעורכים בחודשים האחרונים כתבי TheMarker עדי דברת־מזריץ ושוקי שדה על היבואנים הגדולים (והנסתרים) במשק, גילתה כי חפיסת מנטוס גלילית אחת נמכרת לרשתות הקמעוניות ב–1.6 שקלים לחפיסה, אף שיבואן מקביל קונה אותה ב–80 אגורות, כולל הובלה — ובלי הנחת יצרן או הנחת כמות.

במלים אחרות, היבואנים של מנטוס, אנשי העסקים ראובן שליסל ומוני ליימן, מוכרים כנראה את הסוכריות בפער של הרבה מעבר ל–100% ביחס למחיר הקנייה (מחיר יותר מכפול).

ראובן שליסל
ראובן שליסל. מנטוס ברווח גבוהצילום: עופר וקנין

תמחור הוא פונקציה של היצע וביקוש. מובן שאין פסול ברווח — מנוע הכלכלה החופשית הצומחת. אבל מה קורה כשהרווח נגזר ממחירים מופקעים לכאורה, וכשתמחור היתר הוא פרי מונופוליזציה, חיסול של מתחרים וחסימת יבוא מקביל באמצעות הפעלת שרירים נגד לקוחות סוררים, או מנגנון "הלשנות" לרבנות ולמשרד הבריאות?

למכור מנטוס ל–200 חולים במסווה של תרופה זה ללא ספק עושק. אבל גם למכור מנטוס ל–200 אלף ילדים ברווח מופרז שהושג באמצעות חיסול מתחרים — זה סוג מסוים של עושק. מדוע בזה לא עוסקים גורמי האכיפה בימים שבהם אין צורך לטפל ברב שרלטן? ומדוע מהדורות החדשות בפריים־טיים לא בוחנות את מנגנון התמחור המעוות של מוצרי המזון באופן שוטף?

השמלה הנהדרת של גל גדות

מקרה הרב והסוכריות לא היה היחיד השבוע שהותיר אותנו מתחבטים בשאלה: מה הסיפור האמיתי פה?

למשל, האם הסיפור הגדול של הקולנוע הישראלי השבוע היה טקס האוסקר הנוצץ בהוליווד — או דווקא החקירה הפלילית שגילתה כי רשת בתי הקולנוע רב חן ניסתה לכאורה לחסל את קולנוע לב, ולפגוע בתחרות בין בתי הקולנוע ברחבי הארץ?

אוסקר גל גדות
גל גדות בטקס פרסי האוסקרצילום: MARIO ANZUONI/רויטרס

הרי כשרשות ההגבלים העסקיים התירה ב–2010 למוקי גרידינגר, הבעלים של yes פלאנט ורב חן, להשתלט גם על שוק הפצת הסרטים לבתי הקולנוע, ולמזג תחתיו את פורום פילם וא.ד מטלון — היא התנתה זאת בכך שלא ינצל את הזיכיון המורחב שלו בהפצה כדי לתעדף את בתי הקולנוע שלו על פני מסכים מתחרים.

והנה, חלף עשור, ואותה רשות נדיבה ובוטחת חושדת כעת כי אותו גרידינגר אסר על הקרנת סרטים שהפיץ בבתי קולנוע מתחרים, ובימים אלה היא אף שוקלת להגיש נגדו כתב אישום בגין הפרה בנסיבות מחמירות של תנאי המיזוג.

במלים אחרות, השמלה שלבשה גל גדות בטקס האוסקר ודאי מעניינת לא מעט אנשים, אבל אולי הסיפור הציבורי האמיתי טמון בשאלה מדוע יקר כל כך לצפות בגדות על האקרנים בישראל?

מוקי גרדינגר
מוקי גרידינגר, הבעלים של yes פלאנט ורב חןצילום: איליה מלניקוב

התלבטות אחרת צפה השבוע בעקבות הודעתו הדרמטית של משרד החקלאות על "חשיפת 12 טונות של קיווי מוברח מטורקיה". היעד זוהה בבית אריזה בעכו הודות למידע מודיעיני מדויק. בפשיטה על המתחם, דיווחו כלי התקשורת, השתתפו מפקחי השירות להגנת הצומח ויחידת הפיצו"ח. אלה השמידו את האויב ושבו בשלום לבסיסם.

בדיווח לא הוזכר כי מחיר קיווי בישראל נע בין 20-35 שקל לקילו – אף שבקיץ הוא נמכר בטורקיה וביוון במחיר של יורו אחד בלבד לקילו. גם משרד החקלאות נמנע מלציין כי הוא אוסר על יבוא קיווי זול מיוון ומטורקיה – ומתיר רק יבוא יקר יחסית מניו זילנד. מה לפיכך הסיפור האמיתי כאן - המבצע הצבאי המוצלח של פקחי משרד החקלאות, או התעמרות המדינה ביבואני הפירות והירקות בלחץ הלובי החקלאי המקומי – ועל חשבון כיסם של הצרכנים?

דוגמה אקטואלית אחרת מאירועי השבוע היא הרכישה "הסנסציונית" של חברת החשמל. החברה ניצלה את הסגר על סין כדי לפנות אל עשרות הטריידרים המאוכזבים ששטים פה ושם, ולקנות בזול יחסית מטען גז נוזלי (LNG) משתי מכליות שנתקעו בלב ים. אך האם רכישה נקודתית (SPOT) של שני טאנקרים של גז ב–3.8 דולרים (ליחידת חום) היא־היא המפנה הדרמטי שיוזיל את החשמל בישראל?

העסקה הזאת הרי חסרת חשיבות כלכלית. חברת החשמל רוכשת מדי שנה גז בכמות שוות ערך ל–60 טאנקרים כאלה, במחיר גבוה ב-50% — וזאת מתוקף חוזה מפוקפק שעליו חתמה מול מונופול הגז של תמר, ושבגינו נעקץ ציבור צרכני החשמל במיליארדי שקלים מדי שנה. מכאן, האם הסיפור האמיתי הוא ניצול מוצלח של הזדמנות עסקית אקראית — או העובדה שמונופול גז כופה על המשק, בימים אלה ממש, מחיר גז (בצינור) שגבוה יותר מגז שמיובא מעבר לים?

קחו חברת ממשלתית אחרת — מקורות — שהשלימה השבוע גיוס מוצלח של 1.15 מיליארד שקל, והתגאתה כי חלק מהאג"ח הופצו בריבית שלילית. האם הסיפור הוא ביקושי היתר מצד המוסדיים, עד כדי הסתפקות בריבית נמוכה, תוך "הבעת אמון רב" בניהול החברה? שמא דירוג הטריפל A של מקורות הושג בזכות הידיעה כי הממשלה מעניקה למונופול המים צ'ק פתוח לכיסוי כל מחדליו — גם כשסבל משחיתות עמוקה, נכשל בהקמת מתקן ההתפלה באשדוד ומחק 400 מיליון שקל מכספי ציבור — בלי שאף אחד נתן על כך את הדין?

ואם בתשואות עסקינן, האם סיפור ההצלחה הפיננסי של השבוע הוא אמנם התשואה (הדולרית) בת ה–6% שרשם בנק ישראל ב–2019 כנגד הררי הדולרים שרכש בשנים האחרונות, או העובדה שחרף מינויו של נגיד חדש וחיצוני למערכת, הבנק ממשיך לרכוש מט"ח כדי להגן על היצואנים (ללא תוחלת), והגדיל כבר את ההימור לחשיפה של 130 מיליארד דולר?

קולנוע רב חן -בתי קולנוע
קולנוע רב חן. אולי הסיפור הציבורי האמיתי טמון בשאלה מדוע יקר כל כך לצפות בגל גדות על האקרנים בישראל?צילום: מוטי מילרוד

ומה לגבי ניהול תקציב המדינה? האם העובדה שינואר הסתיים ב"עודף" תקציבי של 3.9 מיליארד שקל זו סיבה למסיבה עבור קברניטי משרד האוצר שממהרים להתנפח מגאווה? או שהסיפור האמיתי הוא עודף מלאכותי שנוצר בזכות תקציב המשכי מצומק — וכי זה נולד, בין היתר, כתוצאה מהתנהלות תקציבית פזרנית ופוליטית שהמיטה על המשק שיתוק חסר תקדים וסיכנה את יחס החוב־תוצר?

ומה לגבי שלושת ההרוגים השבוע בכביש 232 (עוטף עזה) או בכביש 90? זהו עוד פרק שגרתי בסיפורן של תאונות הדרכים בישראל, או שהסיפור האמיתי הוא קיצוץ של 80% בתקציב השדרוג של כביש 232, שאושר בממשלה עוד ב–2014 — וקיצוץ בסך חצי מיליארד שקל שהוטל על סעיף תחזוקת הכבישים ל–2020, כתוצאה מהגזירות התקציביות. קיצוץ זה הביא להפסקת עבודות הריבוד בכבישים, ולהותרת עשרות אלפי בורות שנפערו כתוצאה ממטחי הגשמים — ועוד יגרמו לתאונות רבות.

על חמוצים וגנבים

כל סיפור אקטואלי מורכב מכמה פנים. הבחירה לעסוק בפן זה של הסיפור, ולא באחר, היא בחירה אג'נדיאלית טהורה (ואל תאמינו לאלה שמוכרים "אובייקטיביות").

אפשר ללעוג לחולים שמשלמים לרב־נוכל כדי לקנות מנטוס, ולהסתפק בכך; אפשר להלל מונופולים ממשלתיים שסוגרים עסקה מוצלחת; אפשר להריע למשרד האוצר שהביא לעודף בתקציב ואפשר סתם לבכות בסרט (ולא ממחיר הכרטיס או הפופקורן).

לחלופין, אפשר לתהות אם הלגלוג הוא לעג לרש, אם השמחה היא שמחת עניים, אם ההצלחה היא בעצם ספין — ולשאול בעקביות ובנחישות מה כאן בעצם הסיפור האמיתי.

אלה שעוצרים, שואלים, בודקים, מבקרים ולא חוששים, זוכים בדרך כלל לכינוי "חמוצים". בצדק זוכים. טעם תובנותיהם לא ערב לחיך וגורם לפרצוף מעוקם. התיאור, יש להודות, די קולע.

אבל אם אלה הם "החמוצים", מי הם האחרים? כיצד יש לכנות את אלה שגונבים שקל מכל ממתק, את אלה שגונבים על ידי ניפוח הוצאות בתעריף מפוקח, את אלה שגונבים מהקופה הציבורית למטרות פוליטיות — ובעיקר, את אלה שרואים את כל מה שמתרחש, אבל בוחרים לגנוב דעת או לפרוט על הגיטרה עבור ראש הממשלה?

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker