כך שברנו את המורה שיצא להציל את ישראל ב-5,000 שקל בחודש

אם אינך יכול לנצח אותם - הצטרף אליהם: כך תוכלו גם אתם להצטרף לחגיגת השכר ששווה כבר 19 מיליארד שקל בשנה

אבי בר-אלי
אבי בר-אלי
עמית לוקשינסקי
עמית לוקשינסקיצילום: אייל טואג

עמית לוקשינסקי, 28, מחפש עבודה. קורות החיים שלו לא רעים: בוגר התיכון למדעים ולאמנויות (מגמת פיזיקה ומדעי הרוח); פסיכומטרי 700 פלוס, שנת שירות בתנועת תרבות (אמנים־מחנכים לחיזוק הפריפריה); שירות במדור זהות ישראלית־יהודית בחיל החינוך; פרק משימה בנתניה (עידוד בני נוער לשירות בצה"ל); גרעין חקלאי בחצור הגלילית; BA (בהצטיינות יתרה) בפילוסופיה יהודית ומדעי הרוח מאוניברסיטת תל אביב; בוגר תוכנית אופקים היוקרתית ובעל תעודת הוראה.

רגע לפני שהמשיך לתואר שני, החליט עמית לפגוש את ייעודו. חדור מוטיבציה הוא איתגר עצמו בבקשה לשמש מחנך כיתה, לצד הוראת מקצוע. את מבוקשו קיבל בתיכון יוקרתי באחד היישובים המבוססים בשרון. לפני שנה וחצי הציעו לו שם משרת מורה לתנ"ך ומחנך כיתת י"א. עמית היה מאושר.

מבנה ההעסקה היה כזה: 15 שעות הוראה שבועיות כמחנך כיתה. עוד תשע שעות כמורה לתנ"ך בשכבה. כלומר 24 שעות הוראה פרונטלית בשבוע — ועוד 16 שעות עבודה במתחם בית הספר (הכנה לשיעורים, כתיבת מבחנים, בדיקת שיעורי בית וכו'). סך הכל 40 שעות שבועיות בבית הספר (לא כולל מטלות בית) — תמורת 90% משרה ותלוש של 7,000 שקל (כולל גמול הכנה לבגרות).

עמית הסתער על המשימה. הוא הקדים פגישות עם תלמידיו לעתיד. בנה תוכנית לימודים בהתאם לסילבוס, והרכיב מערכי שיעור. נרגש ונכון ספר את השעות ב–31 באוגוסט לקראת פתיחת שנת הלימודים. אלא שאז הטלפון צילצל.

המורים הצעירים בצרות
המורים הצעירים בצרות

"חשבנו על זה מחדש, ונראה לנו שאתה צריך לקבל כיתה אחרת", בישרה לו מנהלת בית הספר. ערב ה–1 בספטמבר התחוור למורה הצעיר כי לא יחנך את כיתת האמנויות שלה שובץ, בהתאם לכישוריו, ושאת תלמידיה כבר הכיר. תחת זאת הוא התבקש להתייצב למחרת בכיתת מב"ר — כיתה שמיועדת לקידום תלמידים שסובלים מבעיות התנהגות או למידה. המורה המיועדת לשם, כך נמסר לו, דיווחה ברגע האחרון על נבצרות, ומשכך הוטלה על כתפיו המשימה.

הוראת התנ"ך היתה מהנה. אמנם את השליש הראשון של השנה הקדיש עמית ללימוד שפת המקרא ולהבנת הנקרא. התלמידים בני ה–16 פשוט לא ידעו לקרוא בתנ"ך. חלקם לא פתח את הספר מהיסודי. "מרגע שלמדו לקרוא, אפשר היה לנהל דיון — וזה היה כבר כיף", נזכר. לעומת זאת, בכיתה שהופקד עליה כמחנך השידוך לא עלה יפה. נראה שהמטלה לא התאימה למורה צעיר שעושה את צעדיו הראשונים במקצוע. עמית מצא עצמו עוסק רק בבעיות משמעת, וחש תסכול מחוסר ההפרייה ההדדי ומבדידותו במערכה. הוא החזיק מעמד עד ינואר, ואז ביקש לעזוב את הכיתה.

למן הרגע הזה סומן עמית כמורה "בעייתי", ותויג כעושה צרות. אחוז בהלה בעקבות תגובת המערכת, הוא ביקש להתחרט ולחזור לכיתה — אך זה כבר היה מאוחר מדי, ונמצא לו מחליף.

הפגנת מורים במחאה על השכר
הפגנת מורים במחאה על השכרצילום: תומר אפלבאום

איבוד משרת המחנך עלה לו ב–55% משרה. שכרו נחתך בהתאם ל–3,000 שקל בחודש. כמו רבים מעמיתיו שמועסקים במשרות חלקיות, גם עמית חיפש אחר משרת הוראה נוספת. הוא מצא אותה בבית ספר ביפו, שם נקלט כמחליף למורה שיצאה לחופשת לידה. לשמחתו החל לשמש מחנך כיתה ד' ומורה לעברית. ההסדר: שלושה ימי עבודה בשבוע, 20 שעות הוראה, 60% משרה — ב–2,000 שקל.

מוסר התשלומים במערכת החינוך, אגב, גרוע ורצוף תקלות. במשך חודשיים השתכר בתיכון היוקרתי 400 שקל בחודש בלבד, בגלל קשיים טכניים בהזנת שכרו ושעות העבודה שמילא. את משכורתו המלאה הראשונה קיבל עמית רק בדצמבר. עד אז חי מחסכונות ונעזר בהורים.

גם לאחר שקיבל משכורת (5,000 שקל בחודש), עדיין נדרש בהשלמת הכנסה. הוא מצא עבודה כברמן בתל אביב. פעמיים־שלוש בשבוע היה חוזר מבית הספר סביב 16:30, מתרענן, יוצא לבר, מסיים שם סביב חצות — וב–7:30 כבר היה ישוב באוטובוס לבית הספר בשרון. בסוף השנה נשבר. "אני אוהב ללמד, אבל לא יכולתי להמשיך. זה שם אותי במקום לא טוב בחיים", אמר — והחליט לעזוב את מערכת החינוך.

ישראבלוף ב–19 מיליארד שקל

איני יודע מה יכולותיו של עמית לוקשינסקי. לא עמדתי על מעלותיו בתחום ההוראה. אני כן יודע שסיפורו מעוגן היטב במציאות העובדתית. זה חמש שנים ברציפות נרשמת עלייה בשיעור המורים שנושרים מהמערכת; ב–2017 זינק מספר הנוטשים ל–7,050 מורים — ושיעורם (4.3%) היה הגבוה מאז 2004; אכן, 20% מהמורים עוזבים את עבודתם בשלוש השנים הראשונות במקצוע; רוב הנוטשים הם בעלי ציוני בגרות ופסיכומטרי גבוהים יחסית; ואכן, אחת הסיבות העיקריות לכך, לצד הניכור המערכתי, היא האפליה הקשה של שכר המורים החדשים לעומת הוותיקים, ושכרם הנמוך ביחס לממוצע במשק.

ובכל זאת, סיפורו של עמית קומם השבוע במיוחד. לא בגלל האי־שוויון במקצוע ההוראה, וגם לא בגלל התוצאות העגומות של מבחן המיצ"ב (ציון ממוצע של 57 במתמטיקה ו–47 במדעים וטכנולוגיה). הסיבה נעוצה דווקא בדו"ח השנתי שפירסמה השבוע רשות החברות הממשלתיות על תוצאותיהן ב–2018.

בחברות הממשלתיות מועסקים רק 50 אלף עובדים (1.4% מכוח העבודה במשק), אך אלה מייצגים מקרה מעניין בגלל שכרם הגבוה יחסית — 23.1 אלף שקל ברוטו בממוצע (פי 2.3 מהשכר הממוצע במשק).

משתלם לעבוד בחברה ממשלתית
משתלם לעבוד בחברה ממשלתית

לפי הדו"ח, שכר העובדים בחברות הממשלתיות (18.8 מיליארד שקל) נגס ב–2018 בנתח של 25.5% מהכנסותיהן. השכר, כך נטען בין השורות, מוצדק כל עוד התוצאות הפיננסיות מצדיקות זאת, והחברות הממשלתיות מייצרות כסף. ואולם מדובר בפיקציה, אחיזת עיניים. מדוע? רוב החברות הממשלתיות לא פועלות בשוק תחרותי. שירותיהן מתומחרים פוליטית — ולא כלכלית. לכן ההכנסות מנופחות ושיעור הנגיסה "בפועל" גבוה יותר.

לדוגמה, אם תעריף החשמל יועלה מחר ב–5% — הכנסות חברת החשמל יאמירו במיליארד שקל ורווחיה יוכפלו. בגלל משקל החברה בתוצאות כלל החברות הממשלתיות, יוכל הרגולטור לנופף בזינוק מרשים של 20% ברווח השנתי של כלל המגזר. שוב, לא בגלל מהלך עסקי פורץ דרך, חדשנות או התייעלות, אלא סתם בגלל ברית פוליטית בין שר אוצר ליו"ר איגוד עובדים.

האם קפיצה מלאכותית כזאת בתוצאות כלל החברות הממשלתיות תצדיק העלאת שכר גורפת? היכן הסיבה לחגיגה? מה משמעות הדו"ח הכספי של חברת רכבת ישראל, אם זה "משופץ" באמצעות הגדלת סובסידיה? ומה משקלן של תוצאות מעצ או נת"ע, אם אלה רושמות את המימון התקציבי לפרויקטים שלהן כהכנסה?

דוגמה מובהקת אחרת היא נמלי הים בחיפה ובאשדוד, שגם הערך האמיתי של הכנסותיהם מוטל בספק. האגרות שגובים המונופולים הממשלתיים האלה מגלמות רנטה מונופוליסטית — שתיכתש בעוד שנה, עם חנוכת הנמלים הפרטיים החדשים. בעידן של תחרות יתברר כי שכר עובדי הנמלים (36.5 אלף שקל בממוצע בחודש) לא נוגס ב–50% מהכנסות הנמלים, כפי שמדווח כיום — אלא ב–100%. כלומר, הנמלים הממשלתיים פועלים למעשה כדי לממן את השכר התופח של עובדיהם, ולא כדי למנף את הנכס הציבורי שהופקד בידיהם לטובת כלל הציבור.

בחינת בגרות בבית ספר בירושלים, השנה. לדברי מורים לאזרחות, חוקי יסוד אחרים לא זכו להתייחסות רבה כל כך
בחינת בגרות בירושלים. למצולמים אין קשר לנאמרצילום: אמיל סלמן

החברה הממשלתית להוראה

לאורך השנים התברר כי לעתים הפעילות הממשלתית שתואגדה תחת חברות עסקיות, נהפכה לגרסה מתוחכמת של מחלקת עבודות יזומות. במקום שהחברות יפעלו לפי שיקולים עסקיים, ינהלו תקציב מאוזן, יחתרו ליעילות וינהגו בשקיפות — היוצרות התהפכו והגולם קם על יוצרו. עצם קיומה של חברה ממשלתית נהפך אמצעי לחץ על הממשלה כדי להגדיל את סבסודה, לנפח את פעילותה לריק, להעלות את שכר עובדיה באופן אוטומטי ולגדר את תנאיה המונופוליסטיים — והכל בשם הדו"ח הכספי ושירות החוב.

רק באחרונה לחצה רשות החברות על הדירקטורים בחברת החשמל ובמקורות לדרוש מהמדינה להעלות את תעריפי החשמל והמים כדי לשפר את מאזנן הפיננסי של החברות — במקביל לשיפור בתנאי ההעסקה של העובדים. עם רגולטור כזה, מי צריך לוביסטים?

אם במערכת החינוך היו מביטים אל המציאות נכוחה, הם היו מבינים שנוכח אקלים פוליטי רעוע, ממשלה משותקת, הסתדרות שמשרתת את עובדי דור א' וליקוי מאורות בדרג הפקידותי — חייבים למצוא פתרונות חירום יצירתיים כדי למנוע מדור של ילדים לגדול ללא כלים בשוק העבודה העתידי. ואם אינך יכול לנצח אותם — הצטרף אליהם.

אם הייתי יועץ למורים החדשים, הייתי מציע להם כך: דחפו להקמת חברה ממשלתית לאספקת שירותי הוראה (חדישים); בנו תעריף ממשלתי שעתי או פר־תלמיד; קיבעו בסיס שכר גבוה; רוצו להנפיק אג"ח (לצורך גיוס המורים הראשוני) — ואז תנו לרגולטור לעבוד בשבילכם. אם ממילא הציבור מממן בשקט חברות ממשלתיות לשיגור דואר, הקמת מתנ"סים ולתחזוקת קבר הרשב"י — הוא יממן גם חברה שתעלה למורים את השכר באופן אוטומטי ותחלץ את הילדים ממערכת פדגוגית כושלת.

"אני זוכר איש משרד החינוך שהגיע לבקרנו, ונשאל בידי אחת הסטודנטיות על השכר הנמוך של המורים המתחילים", נזכר עמית. "'את חושבת שעם שכר כפול תהיי מורה טובה יותר?!', הוא הגיב בשאלה־נזיפה. הסטודנטית גימגמה, אבל אני חשבתי לעצמי שבתור סטודנט לא רע, שצריך כסף כדי לכלכל את עצמו ולממן שכר דירה — התשובה היא 'כן'". 

תגובות