על מה הייתי חושב ב-10 הדקות האחרונות שנותרו לי במעלית המוות

המעלית המוצפת בשכונת התקווה המחישה את כל מה שרע בישראל

אבי בר-אלי
אבי בר-אלי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
המעלית ברחוב נדב
המעלית ברחוב נדב

זה לא לקח שעה וחצי. לדעת הפרמדיקים הספיקו 15-10 דקות. במעלית סגורה שבה מטפסים מים בטמפרטורה של 5 מעלות, לא דרוש זמן רב כדי לאבד הכרה ולהגיע להיפותרמיה. המחשבה על מוות סתמי במהלך חיים שגרתי צימררה השבוע רבים. חלקם מצאו עצמם מהרהרים מה היה חולף בראשם במהלך עשר דקות כאלה: כיצד היו פועלים במעלית תקועה בשכונת התקווה בתל אביב, ועל מה היו משחיתים דקות אחרונות של מחשבה. במחילה, התנסיתי גם אני בתרגיל מחשבתי מעין זה.

את מספר הטלפון של ועד הבית ספק אם הייתי זוכר. ואם זו חברת ניהול, בצהרי שבת גשומים, אז בכלל אין על מה לדבר. את החיוג הראשון הייתי מקדיש למוקד כיבוי אש (102). אחרי הצלצול התפוס השלישי סביר שהייתי מקלל. לפחות חצי מיליארד שקל קיבל מערך הכבאות כתוספת לבסיס התקציב השנתי מאז אסון הכרמל. כסף שהורעף על הארגון כדי להשתיק ביקורת ציבורית ולחלץ ללא שריטה את כוכבי המחדל (ראש הממשלה בנימין נתניהו והשרים יובל שטייניץ, אלי ישי ויצחק אהרונוביץ'). כסת"ח יקר - אבל קל. בלי להפוך את מערך הכבאות לגוף ביטחוני, בלי לחלצו מלפיתת הוועד וההסתדרות, בלי לשנות את התרבות הארגונית החולה שם.

4 מיליארד שקל שילמנו עד כה בלי שיסייעו לארגון ללמוד שכשיש סכנת הצפות - עלולות להתרחש הצפות. כמעט עשור חלף, ועדיין קונים כבאיות ב-2.5 מיליון שקל לרכב, ומנווטים באמצעות ווייז בסלולרי הפרטי של הנהגים, כי הוועד מתנגד למעקב אחריהם באמצעות GPS.

הצינה במעלית המדומיינת שלי תוקפת. מבאס להיות תלוי בידי ארגון שמשותק כבר שנתיים בגלל קרבות אגו בין נציב הכבאות (דדי שמחי) ליו"ר הוועד (אבי אנקורי). האחרון ממרר את חיי מפקדו, מממן נגדו קמפיין חוצות וממריד נגדו אלפי כבאים. זאת, בגיבוי יו"ר ההסתדרות ("לא נשקוט עד שנשים סוף לצורר הזה"), בליווי החברים בליכוד (דודי אמסלם, דוד ביטן ומיקי זוהר) - ובמימון חריגות שכר שמשולמות עבור 26 שעות נוספות ביום עבודה אחד.

מפלס המים שמחלחלים לתוך המעלית מתחיל לעלות, ואתו גם רף הלחץ. אני נזכר בתחקיר "עובדה" מלפני שנה. כבאים שנשלחו אל מותם כי הוועד עצר למשך שנה אימונים והדרכות. אני תוהה אם הצוות שייצא אלי הספיק להתאמן על חילוץ ממעליות. רק שלא יפשלו אצלי. ואולי קיוויתי ליותר מדי. ייתכן שאף אחד לא קיבל את הפנייה שלי לחילוץ. הוועד הרי מסרב לתגבר את המוקדנים במשל"ט החדש של הכבאות בחולון, לאחר שאיבד את השליטה על גיוס המוקדנים לטובת ההנהלה. צודק הוועד. בחברת החשמל מינפו בעבר יפה את מוקד 103 כ"דלת אחורית" לעקיפת מגבלות הנפוטיזם ולהכנסת קרובי משפחה לעבודה.

המים הקפואים ממשיכים לטפס, ואיתם מטפס המבט המוטרד בחלל המעלית שהתקינה, כך אני רואה, חברת שינדלר-נחושתן. איזה קטע. שינדלר היא אחת מחברות המעליות שנחקרו השנה ברשות התחרות. החשד: קרטל חשאי שחילק את השוק בין חמש השחקניות הגדולות בו.

הצפות בשכונת התקווה
הצפות בשכונת התקווה

שוק בעייתי מתנהל במעליות. יצרנית שמוכרת מעלית כובלת את הלקוח לשירות התחזוקה שלה, היות שאף חברה לא מטפלת במעליות של מתחרתה. התוצאה היא הסדר כובל שמגלגל חצי מיליארד שקל בשנה, עם איכות שירות שאינה תחרותית בהגדרה. מתערב אתכם שלמרות 6,000 השקלים שהבניין שלי משלם מדי שנה לחברת המעליות, הטכנאי שהוקפץ עכשיו בטח שכח להוריד את החשמל בחדר המנועים למעלה. זו ודאי הסיבה שעדיין לא מצליחים להעלות אותי ידנית.

איך בכלל מכון התקנים מאשר למכור גם מעלית שדורשת חדר מכונות וגם מעליות חדישות יותר שבהן המנוע מוצמד למעלית (MRL) - ומקל על העלאה ידנית בשעת הצורך? למה לא לחייב את כולם באותו אלמנט? ולמה לא לחייב להתקין חיישנים שבולמים את המעלית במקרה של הצפה ומרחיקים אותה מקומות נמוכות? מה יהיה עם המונופול הזה של מכון התקנים. מועצת אינטרסנטים שנשלטת בידי תעשיינים, חוסמת יבוא, גוררת רגליים, מעלה מחירים ומשמשת כר למינויים פוליטיים של שרי הכלכלה לדורותיהם.

אני מתרגז כי מי הקרח חודרים מבעד למכנסיים, צורבים בעור והשיניים מתחילות לנקוש. תוהה אם המעלית באמת נבדקה כמו שכתוב במדבקה הצהובה למעלה, בידי בודק מטעם משרד העבודה. לכו תדעו, האגף שאחראי על הביקורות במעליות (מינהל בטיחות ובריאות תעסוקתית) - הוא אותו אגף שאחראי גם על אכיפת הבטיחות באתרי הבנייה. ואם מספר הפועלים שנפלו אל מותם ב-2019 רשם שיא של 45 הרוגים (קפיצה של 60% בשנתיים בסך הרוגי תאונות עבודה) - מי אני שאתלונן על נפילה מקומה מינוס אחת?

רחוב נדב. הרחוב בשכונת התקווה שבו אירע האסון
רחוב נדב. הרחוב בשכונת התקווה שבו אירע האסוןצילום: מוטי מילרוד

אני נזכר שתפקיד שר העבודה לא אויש כבר חמישה חודשים. הצוות של השר הקודם, חיים כץ, דווקא נשאר. אין הרבה עבודה, אבל מישהו צריך להיות שם כדי לדברר את שר העבודה נתניהו מברך על נתוני דו"ח העוני. זלגתי לדמגוגיה, אבל אפשר להבין. הקור מקפיא עצמות. התחושה באצבעות ובאוזניים אבדה. קר. ממש קר.

השבוע התיישבה על כס שרת העבודה יפעת שאשא-ביטון, אחרי 51 שבועות שבהם כיהנה כשרת השיכון. מה הספיקה לעשות שם? כיצד התמודדה עם הבינוי המואץ בערים, תחת התוכנית האסטרטגית להתחדשות עירונית? איזו היערכות קידמה עבור הדחיפה הממשלתית להוספת יחידות דיור בתאי שטח מבונים - גם אם על גבי תשתית ותיקה שלא מסוגלת להכיל זאת? איזה צוות חשיבה כונן עבור המעבר הלאומי לבנייה בתת הקרקע? הרי אין היום פרויקט פינוי-בינוי או תמ"א 38 ללא כריית חניון תת־קרקעי. גם הבניין שבו אני לכוד כעת הוקם לפני שנתיים במסגרת פינוי-בינוי. אילו שינויים נדרשים הוטמעו בטופס האכלוס שלו (טופס 4)? אילו תקנות תוקננו מחדש? אילו שינויים עבר מפרט התכנון המפורט עבור פרויקטים מסוגו?

אני תוהה מי בעיריית תל אביב חתם על טופס 4 עבור בניין שנבנה בלב אגן הניקוז של הרחוב, לצד בור חלחול אחד; נזכר במקורות שסיפרו כי תמורת הסכום הנכון ניתן להעביר היום איזו תוכנית שארצה באגף הרישוי או במינהל ההנדסה העירוני. אלה עמוסים להחריד ונהפכו מזמן גן עדן למאכערים, שעטים על מבקשי ההיתרים שמתייבשים בתור. ורק אני מתפלל פה במעלית לקצת יובש, ונזכר ללא קשר ביו"ר הרשות הלאומית להתחדשות עירונית, מינוי פוליטי של הליכוד/כולנו, שנעצר לפני חודשיים בפרשת השחיתות בשלטון המקומי.

איפה את, רח"ל

השיניים כואבות. הריאות מחוררות מדקירות. אבל אף אחד לא מגיע. לא מן הנמנע שהבאנו את האסון על עצמנו. "ביטנו" ו"איספלטנו" את עצמנו לדעת. מנענו חלחול ויצרנו מי נגר ששוטפים עכשיו אותנו, מציפים את החניונים ומתנקמים בנו על איטום הטבע בכימיקלים שנועדו לשמש פלטפורמה למכוניות.

לנגד עיני עולה סצנת המבול בסרט הדרום-קוריאני "פרזיטים", שזכה השבוע בפרס גלובוס הזהב - וצפוי לקטוף בחודש הבא גם את האוסקר. דירת מרתף עלובה של משפחת דלפונים מתמלאת מים שניגרו בשיטפון מהרחוב שעובר שמעליה. המשל הוא מגורי תת הקרקע של העניים שנהפכים לקברים - והנמשל הוא האי-שוויון המחריד בסיאול, אף שזו מדורגת 44 מקומות אחרינו במדד ג'יני.

מי הם הפרזיטים? מחוסרי כל שנוקטים עבריינות כדי לנגוס בעושרם המופלג של בעלי הון ולכרסם בכוחם של בעלי שררה - או דווקא העשירים שיונקים מעמלם של דרי המחילות המוצפות?

שוב נוזף בעצמי על הדמגוגיה. הרי גם דרי פנטהאוזים חונים במינוס 1. כך פועל הטבע. קר, אכזר - אבל הוגן. מכה בכולם באופן השוויוני ביותר. לכן ייתכן שהתשובה נמצאת בכלל במדיניות אסטרטגית לקראת עידן של אקלים משתולל. הפנמה ממשלתית שאירועי קיצון נהפכים לנורמה, ומאורעות של "פעם ב-50 שנה" יהיו מעתה לפעם בשנה.

"מדיניות אקלים אסטרטגית". בישראל. איכשהו הצלחתי להעלות חיוך בזווית הפה. נזכרתי ברח"ל, רשות החירום הלאומית, שהוקמה לפני 12 שנה כדי לנהל את המשק בשעת חירום, כמו זו שבה סובלות ערי הארץ הצפות. מאז שהוקמה, הצליחה להטביע עשרות מיליוני שקלים בשקט ראוי לציון. איש אינו יודע דבר על מעשי אנשיה, או על מקום הימצאו של השר הממונה עליה (נפתלי בנט), או לספר על תפקודם של יתר הממונים על הכבאות (גלעד ארדן), על השלטון המקומי (אריה דרעי) ועל התכנון (משה כחלון).

כמה כסף השקיעה המדינה בחילוץ גז מעומק מים של 2,000 מטר, במרחק 100 ק"מ מהחוף - אבל לא מצליחה לחלץ אדם שנתקע שלושה מטרים מתחת לקו הרחוב בדרום תל אביב. שוב דמגוגיה, אבל זו ההכרה שבשלב זה כבר מתערפלת. Shit happens. שטחי לקבוע מסמרות על בסיס טרגדיה נקודתית. כן, כעת כבר ברור לי שלשם זה הולך. במבחן הזמן יהיה זה מקרה שולי שלא היה בו די כדי "להזיז את הספינה". בסך הכל מינוס 1 במצבה.

זו העת לשקוע ברחמים עצמיים. לשקוע בכלל. בסופו של יום האשם ייעצר רק בי. אני זה שצריך היה להיות קשוב לתחזית. להביט בחלון ולראות את המים השוצפים במורד הרחוב. לבחור במדרגות ולא להסתכן במעלית. זו היתה טעות שלי. ועובדה היא שרק אני אשלם את המחיר. איזה בזבוז של חיים. וזהו. 

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker