בום טרכטנברג

שינוי האווירה בישראל מספק לטרכטנברג הזדמנות נדירה לטפל במונופולים ובקרטלים

גיא רולניק
גיא רולניק

1. עיתונות

"חלק גדול מהמחאה הופנה כלפי הריכוזיות במשק והנהנים הגדולים ממנה - כמובן הטייקונים... הריכוזיות במשק היא אחת הסיבות לעלייה ביוקר המחיה".

איפה קראתם או שמעתם את הדברים האלה בשנים האחרונות? לא במקומות רבים. ב-TheMarker קראתם לא מעט על הריכוזיות ועל השלכותיה ההרסניות על התחרות, הפריון, החדשנות, הצמיחה, אי השוויון והדמוקרטיה. אבל ברוב כלי התקשורת קראתם בשנה האחרונה דברים שונים בעליל. חלק התעלמו, חלק טענו שריכוזיות היא דבר טוב, אחרים הסבירו שמדובר בנושא שולי או פופוליסטי, והיו גם כאלה שיצאו למלחמת חורמה נגד כל מי שהעז לדבר על הריכוזיות ועל נזקיה.

אז של מי הציטוט שאתו פתחנו על הריכוזיות, הטייקונים ויוקר המחיה? של העיתונאי והתחקירן הידוע אייל קיציס, מנחה "ארץ נהדרת", שאמר את הדברים בספיישל המיוחד למחאה ששודר במוצאי שבת.

בשנים האחרונות נהפכה תוכנית הסאטירה The Daily Show בהנחיית ג'ון סטיוארט לאחת מתוכניות האקטואליה החשובות ביותר בארה"ב. חלק גדול מהאמריקאים צורכים חדשות ומגבשים דעה באמצעות הסאטירה הפרועה של סטיוארט.

רוב העיתונים ותוכניות הטלוויזיה הישראליים נמנעו בשנים האחרונות מעיסוק בריכוזיות במשק או אפילו אזכור קיומה, על אף שכל מי שמצוי ושרוי במשק פוגש אותה ואת גרורותיה הסרטניות בכל מקום. מעציב לגלות שרק דרך ליצן החצר, רק דרך הסאטירה, ורק לאחר ש-300 אלף איש יצאו לרחוב - בשלו התנאים לכך שהמוני ישראל ישמעו אמיתה כלכלית ועיתונאית כה פשוטה על מבנה המשק הישראלי.

אך סמלי הוא שהמערכון של "ארץ נהדרת" על הריכוזיות והטייקונים עלה לאוויר בסוף השבוע שבו שניים מהעיתונים החשובים בעולם, "ניו יורק טיימס" ו"פייננשל טיימס", גילו אף הם לקוראיהם את הסוד השמור ביותר בישראל: הכלכלה הישראלית נשלטת בידי קומץ משפחות, וכדי להוריד מחירים ולקדם את הכלכלה צריך לפרק את הקבוצות העסקיות השולטות במונופולים. כך יוצא שהקוראים הבריטים והאמריקאים יודעים עכשיו מה שכמה מהעיתונאים בישראל מנסים לטשטש ולהסתיר מקוראיהם כבר כמה שנים.

יש לקוות שהמדיה החברתית, האינטרנט והעיתונות הבינלאומית ייכנסו עכשיו למקום שבו העיתונות הישראלית נעצרה, כי ללא לחץ ציבורי מסיבי עלולים רבים מהפוליטיקאים וממקבלי ההחלטות הישראלים לשרת בפחד, ביראה ובכניעה את הגורמים הכלכליים החזקים ביותר במשק.

2. טרכטנברג

בסרט "ספרות זולה" נקרא The Wolf, בגילומו של הארווי קייטל, לסדר את הבלגן שהשאירו אחריהם וינסנט וג'ולס במכונית - בעיקר דם ונתזי מוח. שני הרוצחים השכירים מאבדים את העשתונות והם זקוקים למישהו שיבוא ויחלק הוראות. הוולף מגיע, מחלק הוראות פשוטות בקור רוח ופותר את הבעיה.

ראש הממשלה, שר האוצר וכל ממשלת ישראל מופקדים על ניהול הכלכלה הישראלית ויש להם מאות כלכלנים ופקידים בכירים במשרד האוצר ובכל הרשויות הכלכליות בישראל, אבל מול 300 אלף המפגינים ברחוב הם קוראים לוולף - פרופ' מנואל טרכטנברג - שיחלץ אותם.

וולף הישראלי יגיש את המלצותיו, ילך לדרכו ולא ייקח חלק ביישומן. בזמן הקצר שהוקצה לו הוא לא יוכל להמציא את הכלכלה הישראלית מחדש ולגלות לנו דברים שלא ידענו עד כה. הכלי העיקרי שנמצא בידי הוולף הוא הלחץ הציבורי שעשוי לייצר הזדמנויות לבצע שינויים, שבימים כתיקונם לממשלה לא היו יכולת ורצון לבצע כתוצאה מקושי פוליטי, ציבורי ואישי. הדברים אמורים בעיקר בעמידה מול לחצי הקבוצות החזקות במשק: הביטחון, הוועדים והטייקונים. הפעם עשויה להיות רוח גבית מהרחוב.

מי שרוצה להבין את עמדותיו הבסיסיות של הוולף, מוזמן להיכנס לאתר האינטרנט של המועצה הלאומית לכלכלה. טרכטנברג שימש ב-2006-2009 ראש המועצה הלאומית לכלכלה, וכשבנימין נתניהו נבחר לראשות הממשלה הוא בחר להיפרד ממנו. כשנתניהו מצא עצמו בפינה לפני שבועיים, הוא נאלץ להחזיר את טרכטנברג למוקד קבלת ההחלטות הכלכליות וגם לקבל את תנאיו של האחרון.

ב-20 באפריל 2007 פירסמנו כאן את הטור "בום טרכטנברג" ובו הצגנו תמצית של דו"ח עב כרס, שהוגש לראש הממשלה אהוד אולמרט ולשר האוצר אברהם הירשזון, שהכיל ניתוח של האתגרים שעומדים בפני הכלכלה. אלא שראש הממשלה ושר האוצר לא הגיעו לאותה מסיבת עיתונאים, משום שהעיתוי שלה היה אומלל במיוחד: חשיפת פרשות השחיתות שלהם. טרכטנברג הגיש דו"ח לראש ממשלה ולשר אוצר צולעים שהיו בדרך החוצה, וב-2009 סיים את תפקידו במועצה.

הכותרת "בום טרכטנברג" נבחרה לטור מפני שהוא בחן את מצבה של הכלכלה הישראלית באופן שהיה שונה מהמקובל בירושלים. הימים היו ימי גאות 2007 שלפני המשבר הפיננסי העולמי, אבל במקום להלל את הישגי הכלכלה וההיי-טק הישראליים, טרכטנברג הצביע על ארבע תופעות מסוכנות: העוני ואי השוויון הגדלים, פצצות הזמן של האוכלוסיה החרדית, הסכנה לתחרותיות של ההיי-טק, והפריון הנמוך של המשק.

הכותרת "בום טרכטנברג" נבחרה שוב כי יש חשש שראש הממשלה וגם חלקים גדולים מהציבור מצפים ממנו לבום, זבנג וגמרנו, פתרונות קסם לכלכלה הישראלית.

הפתרונות שטרכטנברג יכול להציג מחולקים לשלושה סוגים עיקריים: פתרונות לבעיות כלכליות קשות שהוזנחו במשך שנים - ועכשיו יזכו לתשומת לב בגלל הלחץ הציבורי הרחב; פתרונות לבעיות כלכליות קשות שאי אפשר היה לקדם מסיבות פוליטיות - ועכשיו הלחץ הציבורי יאפשר; פתרונות מבניים ארוכי טווח שיקדמו שינוי משמעותי באפקטיביות של המגזר הציבורי - ודורשים שינוי דרמטי בשיח הציבורי, בתרבות ובערכים בחברה הישראלית.

לטרכטנברג יש הזדמנות נוספת, חד פעמית. כשהוא הגיש את הדו"ח הקודם שלו, לפני ארבע שנים, רמת הקשב אליו היתה אפסית. לעומת זאת, הדו"ח שיגיש בסתיו יזכה כנראה לדיון ולעניין ציבורי שיתקרבו לאלה של "כוכב נולד", "הישרדות" או אפילו "מאסטר שף".

לטרכטנברג יש הזדמנות לחזור על עיקרי הממצאים שלו מהדו"ח הקודם, שלא השתנו מהותית בארבע השנים האחרונות. למרות הפרעת האישיות הנרקיסיסטית שבה אנחנו לוקים - הכלכלה הישראלית אינה כזה פלא גדול. אי השוויון בה גדל בקצב מבהיל; ההיי-טק - המנותק משאר חלקי הכלכלה - הפסיק להיות מנוע צמיחה והוא מאוים על ידי מערכת החינוך וההשכלה המידרדרת; והחשוב מכל: למשק הישראלי יש מחלה קשה, שאיש אינו מדבר עליה אף שהיא אחראית לחלק גדול מהסימפטומים שהוציאו מאות אלפי אנשים לרחובות לפני שבועיים: פריון נמוך של ענפי השירותים והתעשיות המסורתיות שהם המעסיקים הגדולים ביותר במשק - יותר מ-50% מכוח העבודה יחד.

המפגינים צועקים עכשיו, בצדק מבחינתם, שהם רוצים מדינת רווחה, כמו בשוודיה. בדו"ח טרכטנברג מ-2007 הם יכולים לקרוא שב-1995-2004 צמח התוצר לעובד בתעשייה הישראלית ב-35% לעומת 66% בארה"ב ו-80% בשוודיה. בדו"ח של טרכטנברג הם יוכלו לקרוא שבניגוד לסיפורי ההצלחה שמשווקים לנו באופן קבוע בעיתונות הישראלית בשנים האחרונות - המגזר העסקי בישראל שאינו היי-טק מפגר בכל פרמטר ביחס לעולם: "הוא סובל מהיעדר חדשנות, מהשקעה נמוכה במחקר ובפיתוח, בעיצוב תעשייתי ובטכנולוגיות מתקדמות, ומבעיות מבניות המונעות ממנו להיחשף לתחרות גלובלית... רמת התחרותיות הנמוכה מקטינה באופן ישיר את התמריצים להתייעלות ולחדשנות" (פרופ' מנואל טרכטנברג, המועצה הלאומית לכלכלה, אג'נדה כלכלית וחברתית לישראל, 2008-2010, אפריל 2007).

רמת הקשב הגבוהה של הציבור היא הזדמנות עבור טרכטנברג להחליף את הדיסקט של כל מקבלי ההחלטות והציבור. אנחנו מפסיקים למכור לעצמנו בלופים, ומודים שיש לנו "כלכלה דואלית" כדברי טרכטנברג - היי-טק שנאלץ להתחרות בעולם ולכן נהנה מפריון גבוה ומשכר גבוה לעובדים, מול שאר הכלכלה הישראלית - שהיא מפגרת.

איך מעלים את הפריון הנמוך בכלכלה הישראלית? לטרכטנברג יש פתרונות: משלבים את החרדים והערבים בשוק העבודה - תהליך ארוך מאוד והכרחי. ויש גם פתרונות מהירים הרבה יותר: מכריזים על "תוכנית החשיפה השנייה של המשק".

בתוכנית החשיפה הראשונה של המשק, שהחלה בסוף שנות ה-80, נפתחו כל הענפים הסחירים (מוצרים ושירותים שאפשר לייבא) לתחרות מחו"ל - מה שהביא לקפיצת מדרגה במשק, להגברת התחרות, להורדת מחירים ולעלייה ברמת החיים. עכשיו הגיע זמנה של תוכנית החשיפה השנייה - של המוצרים והשירותים הלא סחירים - אלה שקשה או בלתי אפשרי לייבא. או בעברית: לפרק את כל המונופולים והקרטלים, לשבור את הקבוצות העסקיות שמטפחות אותם ולאמץ מדיניות ממשלתית אגרסיבית שמזהה את כל הענפים החשובים במשק הישראלי וקובעת יעדים להגברת התחרות ולהעלאת החדשנות והפריון בהם.

3. טייקונים

את המונופולים והקרטלים הפרטיים והציבוריים - שעוצרים את הצמיחה במשק, דוחפים למטה את הפריון ואת השכר ומגדילים את אי השוויון - אנחנו מכירים היטב. אז מדוע שוועדת טרכטנברג וועדת הריכוזיות יצליחו לטפל במה שכל מקבלי ההחלטות בישראל נמנעו מלטפל בו בעשור האחרון?

הסיבה היחידה היא לחץ ציבורי ושינוי האווירה בישראל. אם עד לפני שנה היתה כל הצעה לשינוי מבני שפוגע בטייקונים או במונופולים מחוסלת על ידי הכנסת או העיתונות, הרי שהפעם "המחסלים" צריכים לעמוד מול מאות אלפי אנשי מעמד הביניים שדורשים צדק חברתי.

כמובן שלא כולם הבינו שהעולם השתנה, ולכן בשבועות הקרובים אנחנו צפויים למתקפת יחסי ציבור שתסביר לנו ש"הטייקונים מייצרים מקומות עבודה".

לכן לא מוקדם מדי להגדיר באופן ברור מיהו טייקון. טייקון, בהגדרה, הוא איש עסקים שלא מחדש, לא מקים מפעלים ולא מייצר מקומות עבודה, אלא רק קונה ומוכר עסקים במינוף. כליו של הטייקון אינם חדשנות, מחויבות וניהול, אלא כוח הפחדה והרתעה של פוליטיקאים, נגישות למוסדות פיננסיים וגיבוי של עיתונאים. הטייקון מייצר מקומות עבודה רק כשיש לו צרכנים שבויים, שעליהם הוא מגלגל את העלויות. ומה עם שאר הטייקונים? אלה שכן מייצרים מקומות עבודה בענפים תחרותיים? אלה אינם טייקונים, אלא אנשי עסקים ויזמים שרוב הציבור, כולל עיתון זה, מעריך ומוקיר.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ