הרחוב בנהריה בו נוסדו 3 תעשיות ענק - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הרחוב בנהריה בו נוסדו 3 תעשיות ענק

להתרפקות של משפחת זוגלובק על העבר שותפים כמה מהשכנים המוכרים בנהריה

3תגובות

בנייני מגורים חסרי ייחוד הפרושים לאורכו של רחוב הרצל בנהריה, חנויות מיושנות בקומות התחתונות וסופר שכונתי צנוע מסתירים היטב את סיפורו האמיתי של הרחוב. באמצע המאה הקודמת נוסדו ברחוב שלוש חברות קטנות שנהפכו לאבני דרך בתעשייה הישראלית: קבוצת שטראוס נולדה במשק הבית של בני הזוג ריכרד והילדה שטראוס בהרצל 111; ישקר, מהחברות המובילות בעולם לייצור כלי חיתוך, נוסדה במרפסת המטבח של השכן סטף ורטהיימר; וחברת הנקניקים זוגלובק נוסדה בקצה הרחוב.

בתקופה שבה קמו שטראוס, זוגלובק וישקר, נהריה היתה מקום שונה בתכלית. מייסדי היישוב - יוסף לוי, זליג סוסקין ושמעון רייך - הקימו ב-1935 את חברת נהריה משקים זעירים בע"מ, שגייסה כספים מעולי גרמניה כדי לרכוש ממשפחת טואני הלבנונית את האדמות שעליהן יקום היישוב.

העלייה היקית ידועה בזכות תרומתה בתחומים בורגניים כמו משפט, רפואה, בנקאות, אקדמיה, מוסיקה ועיתונות, אבל גם בענף החקלאות רשמו העולים הגרמנים תרומה ניכרת: כמחצית מהם פנו להתיישבות החקלאית, למרות היעדר הניסיון שלהם בתחום. לחלקם דווקא היה ניסיון בתחום אחר - ייצור תעשייתי.

אולי זו הסיבה לכך שרק כשליש מהחקלאים היקים החדשים הצטרפו לקיבוצים ולמושבים, ורובם העדיפו להקים יישובים מהפכניים פחות. הכפרים שהקימו כונו "כפרי המעמד הבינוני", ופעלו בהם משקים פרטיים ששיתפו פעולה סביב אספקת החומרים ומכירת התוצרת. רבים מהעולים הפעילו במשקיהם ציוד תעשייתי מודרני, שהביאו עמם מאירופה, והנהיגו בישראל שיטות ייצור חדשות. העולים מגרמניה הקימו בין השאר את רמות השבים, רמת הדר, שדה ורבורג, כפר שמריהו ונהריה.

ארכיון זוגלובק

ריכרד והילדה שטראוס עלו לישראל ב-1936 עם בנם מיכאל מהעיירה אולם שבגרמניה, והתיישבו בנהריה שנתיים לאחר מכן. "אבא שלי התאהב בפרות והתעקש להקים רפת, על אף שכעסו עליו ביישוב", מספרת רעיה שטראוס בן דרור, אחותו הצעירה של יו"ר שטראוס אחזקות, מיכאל שטראוס, ודודתה של יו"ר קבוצת שטראוס, עופרה שטראוס. "הבעיה היתה שלא היה מה לעשות עם החלב שהם ייצרו, כי לא היו אמצעי קירור. אנשים העדיפו לשתות חלב מקופסה, אז אמא שלי התחילה לעשות גבינות".

נהריה שמרה באותם הימים על צביון אירופי. השפה המדוברת היתה גרמנית, התושבים פרשו לשלאף-שטונדה ב-14:00, ולמרות תנאי המחיה הקשים הם המשיכו להאזין לאופרות ולהגיש את ארוחות הערב בכלי פורצלן. "הכל התנהל בגרמנית", מספרת שטראוס בן דרור. "עד היום, כשאני נפגשת עם איתן ורטהיימר אחרי שלא התראינו זמן רב, אנחנו מתלוצצים בגרמנית. גדלנו על המוסיקה והאופרה של הגרמנים".

לדברי שטראוס בן דרור, היישוב היה מגובש מאוד. "היינו שרים ועושים מסיבות שבהן הקראנו את גתה ושילר. היתה לנו תחושה חזקה של ביחד, והיתה הרבה עזרה הדדית". החינוך, עם זאת, תאם את השיטות הנהוגות בגרמניה והיה נוקשה במיוחד: "אחי קיבל מכות, כולם קיבלו מכות ועונשים", מודה שטראוס בן דרור. "אפילו מנהל בית הספר, ד"ר שלמה רילף, החטיף מכות. אני חטפתי רק פעם אחת. מיכאל, לצערי הרב, קיבל גם מכות וגם עונשים".

ובכל זאת, אומרת שטראוס בן דרור, ההחמרה היקית השתלמה. "אני חושבת שהצלחנו בגלל העיקשות של היקים, שמאמינים במטרה ועושים את העבודה. אף אחד לא עזר לנו. אנשים ידעו שאם החלטת לעשות משהו, הכל באחריותך". המסר הזה מהדהד בדברים שכתבה הילדה שטראוס ביומנה ב-1936 (תורגם מגרמנית): "כאן, בשמש הקופחת, לא קל לעבוד, במיוחד למתחילים. צריך כמויות אדירות של אנרגיה פנימית, עמידות ונחישות כדי להמשיך, והרבה אומץ לב כדי לא לוותר. חיינו הקודמים שייכים לעבר הרחוק מאוד (...) בנסיבות אלה דווקא מתחיל אדם לסמוך על עצמו בלבד, כמו בכל חוויה בעלת משמעות, כשמתעורר בנו הצורך להוכיח מאיזה חומר קורצנו".

שטראוס בן דרור מחלקת כיום את חייה בין נהריה, שבה היא מחזיקה בבית ברחוב הרצל, לבין תל אביב, שם יש לה פנטהאוז רחב ידיים. היא גם אחת התורמות המרכזיות לעיר, ובשנתיים האחרונות תרמה כ-10 מיליון שקל להקמת מרכז לרפואת נשים בבית החולים נהריה.

"כבר כילדה עזרתי לשוחט"

ב-1937 עלו לנהריה ריינהולד ואירמגרד זוגלובק, ששינו במהרה את שמותיהם לאברהם ויונה. בני הזוג הגיעו מהעיר ביטום, שהיתה אז בשטחי גרמניה וכיום נמצאת בפולין. הם ניהלו בביטום ובוורוצלאב מפעל משפחתי לעיבוד בשר כשר, אך כשהיטלר אסר על שחיטה כשרה החליטו לעלות לישראל ולהקים בה את המפעל - עם המכונות שהביאו מגרמניה. בעקבותיהם באו גם הוריה של יונה, שמואל וברטה קבילצקי, וכן אחיה ורעייתו. המשפחה המורחבת רכשה שלוש חלקות קרקע באזור שנועד למלאכה ולמסחר, והקימה בהן את בניין המפעל בסגנון גרמני כפרי. הקומה העליונה שימשה למגורים.

המפעל שיגשג בעיקר בקרב העולים מגרמניה ואנשי הממשל הבריטי בישראל. אך בשנות הצנע עברה על העסק תקופה ממושכת של שפל, שחלפה לאחר ההקלות במשטר הצנע. ב-1975 הקימה זוגלובק מפעל בשלומי, וב-1990 הכניסה לקו המוצרים גם תחליפי בשר, ומאוחר יותר אף מאפים. החברה מייצאת כיום ל-15 מדינות.

יעל זוגלובק-אנדר, הצעירה בין ארבעת ילדיהם של יונה ואברהם, היא בעלת השליטה בזוגלובק יחד עם אחיה עמי זוגלובק, ומתגוררת מאז 1975 בקנדה. "היה לנו משק גדול יותר משל שאר המשפחות, עם 22 פרות ברפת, לול תרנגולות גדול והרבה כבשים", היא מספרת. "המפעל היה צמוד לבית. כבר כילדה עזרתי לשוחט: הייתי מוציאה את התרנגולות מהלול ומושיטה לו אותן, תמיד עם הכנפיים מוחזקות לאחור".

הארכיון הפרטי של סטף ורטהיימר

על מוסר העבודה היקי היא מעידה: "גדלנו בידיעה שצריך לעזור במפעל. היינו מנקים, אוספים ביצים וחולבים פרות". ההורים עבדו, לדבריה, מ-6:30 עד 23:30, עם הפסקת צהריים קצרה בלבד.

אני בכלל מחוף פרישמן

נהריה לא היתה התחנה הראשונה של סטף ורטהיימר, שנולד בכפר קיפנהיים באזור היער השחור בגרמניה ועלה בגיל 10. "אני בכלל מחוף פרישמן", הוא אומר בחיוך, "את רוב ילדותי ביליתי בים, כעוזר מציל". לנהריה הגיע ב-1948, כשהוא בן 23, עם רעייתו הראשונה מרים, לאחר ששירת בפלמ"ח והחל לעבוד במכון 3 - לימים רפא"ל.

בספרו "איש ליד מכונה" מתאר ורטהיימר את ימיה הראשונים של ישקר בנהריה: "העסק החל לפעול בביתנו שברחוב הרצל 129, במרפסת המטבח, בינואר 1952, עם משחזה קטנה - כל כולה מנוע שמסובב אבן השחזה. מכונת ההשחזה עלתה לי אז 40 לירות".

שטראוס בן דרור זוכרת היטב את ורטהיימר הצעיר רוכב שזוף על אופניו ביישוב. "סטף בא לנהריה כאיש נשוי עם ילד. הוא קנה בית מול ההורים שלי בהרצל, ואשתו מרים ואני היינו מתעמלות ביחד. הם היו מבוגרים ממני, אבל הדודה שלו היתה החברה הכי קרובה של אמא שלי". היא מוסיפה שוורטהיימר היה "עקשן ונחוש. אנשים תמיד העריכו אותו. הערצתי אותו ואת הדברים שהוא הוביל, בעיקר בגלל הנחישות והחזון שלו".

גם ורטהיימר זוכר היטב את השכנים ממול. "הם היו אנשים נחמדים מאוד וחיינו בשלום, אף על פי שלפעמים היה רעש מסביב בגלל ייצור הגבינה", הוא אומר ומחייך. הקשר בין שתי המשפחות נותר חזק עד היום: עופרה שטראוס ואיתן ורטהיימר מקפידים לשוחח מדי שבוע על עסקים ונושאים אקטואליים.

ארכיון זוגלובק

כפי שעולה מיומנה של הילדה, השנים הראשונות בנהריה לא היו פשוטות עבור משפחת שטראוס. "נהריה היתה אז סוף העולם, מנותקת. חיינו במצוקה גדולה ועבדנו קשה מאוד", אומרת שטראוס בן דרור. "הורי היו אנשים משכילים ועשירים שהגיעו מתרבות גבוהה באירופה, והיה להם קשה פה. הם לא הצליחו ללמוד עברית".

גם מבחינה עסקית לא היה קל. רבים מהקשיים שחברת שטראוס מתמודדת עמם כיום ליוו אותה כבר בראשיתה. התחרות היצרית מול תנובה, למשל. "הם נחשבו לחקלאים. היה צריך לתת להם הכל. כל היתר נחשבו לקפיטליסטים", אמר פעם על תנובה מיכאל שטראוס. בשטראוס חששו כבר בשנות ה-50 מיבוא של מוצרי חלב לישראל, רעיון שמוצע כיום שוב לאור המחירים הגבוהים.

לאחר מלחמת השחרור קיבלה ישראל מענקים מארה"ב בדמות חמאה וגבינה, ושטראוס התקשתה להתחרות במחיר הזול של המוצרים המיובאים. מיכאל שטראוס אפילו טען בעבר שהממשלה התנכלה בשנים ההן למחלבה. "איש לא אהב את היקים. כולם קיבלו סיוע חוץ משטראוס. עודפי החמאה והגבינה מהסיוע מארה"ב נמכרו במחירים אפסיים", אמר אז. "שטראוס, כמפעל פרטי, קופחה ולא זכתה לסיוע כתוצאה ממדיניות הממשלה, שהפנתה את המשאבים רק למגזרים ההסתדרותיים ולקיבוצים".

אבל החברה התאוששה. בסוף שנות ה-60 החלה שטראוס לייצר מעדני חלב של דנונה העולמית בהצלחה מרובה. המעדנים הבולטים היו מילקי ודני, שנהפכו למותגים אהובים מאוד בישראל. בהמשך היא נכנסה לתחום הסלטים הארוזים ורכשה את יטבתה, עלית ותמי 4. שוויה מוערך כיום ב-5.5 מיליארד שקל.

"לא רק אנחנו טובים"

גם עבור ורטהיימר, ההתחלה כעסק קטן לא היתה פשוטה. לאחר שייצר 50 סכינים הוא גילה שהוא מייצר דגם גדול מדי, ומצא את עצמו עם מלאי של סכינים שאיש לא רצה לקנות - ובלי כסף, מאחר שהבנקים לא הסכימו להעניק לו הלוואה.

הארכיון הפרטי של סטף ורטהיימר

במהלך השנים צמח העסק. ישקר עברה לגן התעשייה תפן, אחד מתשעת גני התעשייה שהקים ורטהיימר, ודיסקונט השקעות הוכנסה כמשקיע בחברה. בסוף שנות ה-80, לאחר סכסוך בין דיסקונט השקעות למשפחת ורטהיימר, קנתה משפחת ורטהיימר את חלקה של דיסקונט השקעות ונהפכה לבעלים הבלעדיים של החברה. ההצלחה הגדולה הגיעה ב-2006, כש-80% מישקר נמכרו למשקיע האגדי מאומהה, וורן באפט, לפי שווי של 5 מיליארד דולר.

האם בעלי העסקים השכנים שיתפו אלה את אלה בקשיים ובלקחים? "אני בטוח שלמדנו זה מזה, אבל כל אחד עסק בשטח אחר", אומר ורטהיימר. "אני לא חושב שמישהו למד מהשני משהו ספציפי, כל אחד עשה עבודה יפה בשטחו".

מה גרם לנהריה להצמיח חברות כאלה, שנהפכו לשחקניות מפתח במשק הישראלי?

"אין ספק שהקבוצה הראשונה השאירה את חותמה. היו אנשים טובים, הגונים ואחראים, ריכוז של כמה משפחות שעשו עבודה טובה וחשבו במושגים בינלאומיים. אבל לא רק אנחנו טובים. יש חברות מוצלחות רבות, למשל אלביט ואל-אופ. עשינו הרבה, אבל גם אחרים עשו הרבה".

ובכל זאת, אפשר לדבר על גן הצלחה יקי?

"אל תעשה מהיקים יותר מדי טובים. הם חלק מהמוזאיקה שלנו, אבל אנחנו צריכים את כל סוגי האנשים. אם כולם היו מסודרים כמו אנשי נהריה, לא היינו מצליחים לבנות את המדינה. השאלה הכי חשובה לישראל היא איך מחברים את המוזאיקה, כך שיהיה בסוף עם ולא אוסף של פליטים".

אתה מתגעגע לחיים בנהריה?

"לא. אני מתעסק רק עם הקדימה".

אבל לפעמים אפשר גם להסתכל אחורה בגאווה. לפני כחודשיים הצפינו לגן התעשייה תפן 6,000 איש מרחבי המדינה, בשיירה ארוכה של אוטובוסים, כדי להשתתף בחגיגות לרגל 75 שנה לעלייה החמישית ולציין את תרומת העולים דוברי הגרמנית לישראל. מאחורי היוזמה עמדה שטראוס בן דרור, שגייסה לפרויקט את ורטהיימר, המוזיאון ליהדות דוברת גרמנית בתפן וארגון יהודי מרכז אירופה.

"לעלייה הגרמנית מלאו 75 שנה, ולצערי ליקים לא כל כך חשובה דעת הקהל", הסבירה שטראוס בן דרור את המניע לאירוע. "בגלל זה כמעט אף אחד לא יודע על התרומה של היקים לישראל. התקשרתי לסטף וסיפרתי לו על הרעיון. סטף הגדול אמר ‘בואי נשאיר את זה קטן'. אנחנו היקים נורא צנועים. הייתי ממש צריכה להכריח אותו לעשות משהו בגדול".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#