המקום הכי שמח והכי מיואש: 72 שעות במאהל עם דור שלא רואה עתיד

"זה דור שהורגל לא לחשוב על מחר - פשוט מפני שאין לו אפשרות לעשות את זה"

אשר שכטר
אשר שכטר

יריית הפתיחה של המלחמה החשובה בתולדות ישראל נורתה בשבוע שעבר בשדרות רוטשילד בתל אביב. אלא שהפעם האויב לא היה הלבנונים, הסורים או האירנים, והמלחמה לא היתה על עצם קיומה של המדינה, אלא על משהו אחר: על האופן שבו האזרחים שמשלמים לה מסים ומשרתים בצבא חיים בה. כמו במהפכות ובסערות אחרות שפרצו בחודשים האחרונים - מצרים, תוניסיה, ספרד - מה שמניע אותה הוא התסכול העצום שחשים הצעירים.

הם עובדים, חלקם אפילו מצליחים להרוויח שכר סביר, ובכל זאת, דבר אחד מאחד ביניהם: הם לא מצליחים לגמור את החודש. הם בקושי מצליחים להחזיק בדירה שיש להם כיום, אם היה להם מזל והצליחו למצוא אחת. הם מגורשים ממנה כשבעל הדירה מחליט לפתע להכפיל את שכר הדירה, מפני שהוא קרא בעיתונים הכלכליים שהשוק מזנק. הם לא נולדו למשפחה עשירה, לא קיבלו נדל"ן בירושה ואין להם לאן ללכת. אז הם ישנים באוהל ומוחים.

6 מתוך 6 |
צילום: ערן אזרן
1 מתוך 6 |
צילום: ערן אזרן
2 מתוך 6 |
צילום: ערן אזרן

ישראל תמיד רצתה להיות חלק מהעולם המפותח, וכעת היא הצליחה: גם בישראל, בדיוק כמו בהרבה מדינות אחרות, מפותחות ולא מפותחות, יש שכבה רחבה של צעירים מיואשים שלא זוכים לייצוג במערכת הפוליטית, שמתקשים להתקיים מבחינה כלכלית ולא רואים כל סיכוי לעתיד. מחירי הדיור בתל אביב הם רק התירוץ למאבק הזה, שאמנם מונע על ידי צעירים, אך בפועל אימץ לתוכו גם את מחאות הסטודנטים, הנכים, העניים ואחרים שמגלים שהחיים בישראל יקרים מדי.

דפני ליף, 25, עורכת וידאו ויוזמת גל המחאה ששוטף כרגע באוהלים את ערי ישראל, לא תיארה לעצמה שאקט המחאה שנולד כעמוד בפייסבוק ונבע מייאוש פרטי עמוק יתפשט כל כך מהר לערים כמו חיפה, ירושלים, באר שבע, חולון וכפר סבא ויעורר מדינה שלמה. היא בסך הכל רצתה דירה במחיר סביר לגור בה, לאחר שנאלצה להתפנות מהדירה הקודמת משום שהבניין בו התגוררה נמכר לקבוצת רכישה. המציאות המרה שעמה נאלצה להתמודד היא שבישראל 2011, ובפרט בתל אביב, אין כזה דבר "מחיר סביר". לכן, משלא מצאה דירה, הקימה אוהל. אליה הצטרפו מאות ואלפים שבדיוק כמוה נדחקו החוצה מעירם, ונדחקים בקצב הולך וגובר גם ממדינתם.

מאהל מחאת הדיור

בימים האחרונים נכתב הרבה על התנועה שנולדה מול כיכר הבימה. הצינים אמרו עליה שהיא נועדה לכישלון, שהיא מהפכה של מפונקים שרק רוצים לגור בחינם בשדרות רוטשילד, שמדובר בפסטיבל גדול של צעירים שלא יודעים להוביל מחאה חברתית ושכולם שם שמאלנים הזויים שמעשנים סמים כל היום ובשאר הזמן שותים ומנגנים שירים של בוב מארלי. אבל בסוף השבוע הראשון בתולדותיה של העיר העברית החדשה, שנולדה בלבה של העיר העברית הראשונה, מתגלה אמת אחרת לגמרי - של משבר עמוק, חוצה מגזרים, עדות, דעות פוליטיות, גילים ורקע סוציו-אקונומי. מתגלה ייאוש הולך ומתגבר, אך גם אופטימיות הנובעת מכך שסוף סוף הכעס עולה על פני השטח.

חמישי: יום הבסטיליה

חמישי, 17:00 - תל אביב נוטפת. ראשוני האוהלים כבר הוקמו בשדרות רוטשילד, והמחאה מתחילה לקרום עור וגידים. אורלי וייסלברג וסתיו שפיר, ממארגנות המחאה, מתראיינות במרץ, לאחר מריבה עם העירייה שהובילה לחשש כי המחאה תבוטל.

"בהתחלה נתנו אישור, אבל אז התחילו להילחץ ואמרו לנו שבשום פנים ואופן לא נוכל לקיים את ההפגנה. ואז התקשורת השמיעה את קולה, ובסופו של דבר, מתברר שכשרוצים - מוצאים אישורים", אומרת וייסלברג, 29. המחאה, מספר רועי נוימן, גם הוא מהמארגנים, נולדה בקרב קבוצת אנשים ששבוע לפני כן לא הכירו זה את זה. "קראתי שבשנתיים האחרונות היה זינוק של 80% במחירי הדירות בישראל. לא ידעתי את זה, אני רק יודע שאני משלם 800 שקל יותר על דירת שני חדרים".

"זה לא סוד שיוקר המחיה כאן עלה באופן לא פרופורציוני לשכר שלנו", אומרת וייסלברג. "בניגוד לעולם, הבעיה כאן היא לא צעירים שלא עובדים, אלא צעירים כמוני שעובדים ומשתכרים בסדר. מצבי עוד טוב יותר, כי אין לי אוברדרפט, אבל אני לא שמה שקל אחד למחר. אני לא מצליחה לחסוך בגלל עלויות המחיה כאן, ואני במצב טוב. החברים שלי באוברדרפט, או שהם צריכים לחזור להורים בגיל 29. זה דור שהורגל לא לחשוב על מחר, פשוט מפני שאין לו אפשרות לחשוב על מחר".

על הטענה הנפוצה "לכו לגור בפריפריה, מפונקים" יש להן תשובות מוכנות ומנומקות. "אין לי פחד לצאת מתל אביב. אני מכירה את ישראל", אומרת שפיר, "אין לי כלי רכב כרגע. אם אתה עוזב את תל אביב, אתה חייב להשיג כלי רכב. אין יותר אופניים, ואין תחבורה ציבורית ראויה. כל החיסכון הזה ילך למקומות אחרים, והמחירים ממש לא מוזילים את זה באופן משמעותי מספיק".

"המצב הזה זהה גם בערים אחרות", אומרת וייסלברג, "המחירים בחולון, בבת ים ואפילו בנתניה לא טובים יותר. לאן שלא נלך, זה המצב. תל אביב והערים בכלל הן מרכזים תעסוקתיים. אנחנו עובדים כאן, לומדים כאן, התחבורה הציבורית לא מאפשרת לנו להתרחק מכאן. אנחנו קצת לכודים פה, בעיר הזאת. זה לא סתם פינוק שאנחנו רוצים לגור ליד הבימה, יש אילוצים".

בשעות הערב המוקדמות עיר האוהלים מלאה ביותר צלמים מאשר תושבים, אבל המצב משתנה תוך זמן קצר ועיר האוהלים נהפכת למקום הכי שמח בתל אביב. ראש העירייה רון חולדאי מגורש מהמתחם בבושת פנים, ואלפי צעירים שוטפים את הכיכר כשהם מנגנים, שרים ומשוחחים במעגלי דיון על יוקר המחיה בישראל. המתחם נראה כמו שילוב של אסיפה קיבוצית ומסיבת רחוב, ובערך אחת לרבע שעה מישהו מתחיל לנגן את "רידמפשן סונג" של בוב מארלי. "כל מי שמגיע לפה כועס ברמה הכי פרטית ואישית שיש", אומרת וייסלברג.

"עשיתי תואר, ועכשיו ייקח לי שבע שנים לשקם את חשבון הבנק שלי", אומרת אחת הצעירות. אחרים מאשימים את הבנקאים, את השיטה הכלכלית, את ביבי, את החרדים. המונח "כיכר א-תחריר" חוזר על עצמו לעתים קרובות. צעירה בשמלה פרחונית טוענת שאהבה היא הפתרון לכל הבעיות, ומציעה חיבוק המוני. אב בן 50 מספר כיצד לקח משכנתא כדי לעזור לילדיו להתקיים, בעוד שאחרים דנים בדרכים להשגת דיור זול ולשינוי השיטה הכלכלית. "אין סיכוי בעולם", מפטיר עובר אורח בזעם והולך לדרכו.

אתם מכירים את יושבי עיר האוהלים הרבה יותר טוב משנדמה לכם: הם עשויים להיות החברים שלכם או אפילו אתם, שכורעים תחת נטל השכירות ויוקר המחיה כאן, שהשכר שלהם לא עלה במאומה למרות עלייה של עשרות ומאות אחוזים בשכר הדירה, במחירי המוצרים ובחשבונות החשמל, המים והארנונה. אתם נאלצים לחשוב פעמיים לפני שאתם מתפנקים וקונים שני גביעי קוטג' במקום אחד, ורוב הסיכויים שאתם עדיין מקבלים עזרה כספית מההורים. אם מחירי השכירות עדיין לא הבריחו אתכם מהעיר, יש לכם לפחות סיפור זוועה אחד או שניים: בעל בית שהחליט להכפיל את שכר הדירה באמצע החוזה ועשה הכל כדי לסלק אתכם, דירות מתמוטטות וקטנטנות שעולות יותר מכפי שיעלה לכם לשכור דירה במנהטן, חודשים של אי ודאות בניסיונות עקרים למצוא דירה עם מקום למיטה שאפשר להניח בה את הראש.

או שאולי יושבי הכיכר הם הילדים שלכם, שסיימו ללמוד, התחילו לעבוד ונאלצו לחזור הביתה כשהבינו שלעולם לא יוכלו לרכוש בית, ורק רוצים להיות מסוגלים לעמוד במחירי השכירות של דירת שני חדרים. אתם קרובים לגיל פרישה, אך מבינים כעת שככל הנראה תצטרכו לתמוך בילדים שלכם עד הפנסיה ולאחריה. בכל מקרה, הם כועסים, מיואשים ולא רואים לעצמם עתיד. ובכל מדינה שהיא, אבל במיוחד בישראל, מדובר בפצצת זמן חברתית.

צילום: ירון כהן צמח

שישי: המעברה של נתניהו

בוקר ראשון בעיר האוהלים, שזוכה כעת לכינוי "המעברה של נתניהו". לאחר סשן נגינה עם עלמה זהר, איה כורם וגבע אלון זוכה העיר הטרייה לשערוריה הראשונה שלה. ח"כ מירי רגב מגיעה למתחם, כשהיא מלווה במצלמות, ומפגינה מיד את כישורי הדוברות המשופשפים שלה בכך שהיא קוראת לצעיר שקורא לעברה קריאות גנאי "סתום". רגב אמנם טוענת שהגיעה לתמוך במפגינים, אך בפועל היא מדברת יותר אל המצלמות מאשר אליהם. מאוחר יותר, לאחר שגורשה מהמתחם בשל ניסיון לגזור קופון על חשבון המחאה, טענה שהיו ליושבי האוהלים "ראסטות וריח של אלכוהול" ושהם בכלל שמאלנים.

חלק מכלי התקשורת אומרים שזאת הפגנה של סמולנים מסוממים ושתויים שרק רוצים לגור בחינם ברחוב רוטשילד. אז אומרים. אומרים שח"כ ניצן הורוביץ וח"כ דב חנין התקבלו בסבר פנים יפות, אך לא מציינים שזה קרה משום שהם טרחו לשבת על המחצלת יחד עם הצעירים והביעו עניין במצבם, במקום לספר על הצעות החוק שהגישו באחרונה. הם טרחו לחזור כמה פעמים למקום, ולשוחח שעות עם הנוכחים בכל פעם. אם יש דבר אחד שמוסכם על כל יושבי עיר האוהלים, הרי שמדובר בשנאה לפוליטיקאים שבאים לגזור קופון על חשבונם.

16 מתוך 16 |
עצרו את הגנגסטריותצילום: ירון כהן-צמח
1 מתוך 16 |
מחאת האוהלים - מנהיגת המאבק דפני ליףצילום: שי אילת
2 מתוך 16 |
צילום: שי אילת

יושבי עיר האוהלים הגיעו מכל רחבי הארץ, משדרות ועד אורנית, חלקם כבר מזמן לא צעירים ולחלקם דעות ימניות שהיו גורמות לאיתמר בן גביר להצטרף לארגון "בצלם". חלקם מוחים משופשפים, ותיקי מאבקים חברתיים קודמים, חלקם רק שמחים למזרון, חברה וקצת אוכל ללילה. וזה בסדר. אין אדם שלא מתקבל שם בברכה. אם יש דבר אחד שלא חסר בעיר האוהלים, זה אוכל: השכנים תורמים חשמל ושירותים, מסעדות מקומיות תורמות מזון, הורים מגיעים לתמוך בילדיהם ומביאים גם הם מאכלים תוצרת בית.

זמן קצר אחרי מירי רגב, מגיע נתן זהבי להביע תמיכה. "אין מהפכה בלי נפגעים. מהפכה בלי נפגעים שווה לתחת", הוא אומר, ומזהיר את הצעירים מהפוליטיקאים שינסו לנצל אותם ומטעויותיהם של מאבקים חברתיים קודמים שכשלו. יושבי העיר יושבים במעגל ומנהלים דיון דמוקרטי על התמודדות עם פוליטיקאים בעתיד ועל המשך הדרך. הנחמדות הבסיסית של רבים מהם והנחישות לא להפוך את המאבק לאלים יוצרות מחלוקת קשה עם קומץ של תומכים בצעדים קיצוניים יותר.

צילום: ירון כהן צמח

למרות הנוכחות המרשימה יום קודם לכן, רק עשרות צעירים יושבים בשדרה בשישי אחר הצהריים. "החברים שלי לא פה, אני רוצה אותם פה", אומרת וייסלברג. אוטובוס תיירותי של דן חולף על פני המתחם, מלא בנערות שחוגגות יום הולדת וקוראות: "הם צודקים, הם צודקים, הם צודקים!". מדי פעם, נהגים שעוברים על פני המאהל מצפצפים לאות תמיכה.

ארין, 23, סטודנטית משדרות, הגיעה לתל אביב מתוך הזדהות. תוך פחות מ-24 שעות היא תיהפך ממזדהה שאינה מכירה איש לתורמת בולטת למאמץ, שמשמשת לעתים כמארגנת, לעתים כמפעילה, לעתים כמבשלת ואחראית מטבח ולעתים מעבירה את צנצנת התרומות. הילה, 24, סטודנטית במכללה לאמנות שחזרה להוריה בקריות אבל בפועל ישנה אצל חברים בתל אביב, יושבת על הספה ונהנית. "מבחינתי מדובר בשיפור בתנאים". היא חוגגת יום הולדת היום, ומספרת כי אין לה איפה לגור.

"הפגיעה בכיס הביאה אותי לפה", היא אומרת, "כל מיני דברים קטנים, שהעלו להם את המחירים: עוד שקל לבירה, עוד שקל לסיגריות. אבל מה שפוגע לי בלב זה שאני רוצה לגור עם חבר שלי, ואני לא יכולה. במקום לגור אתי בשנה הבאה, במקום להמשיך ללמוד, הוא עובר לאירופה כדי לעבוד. אי אפשר לחסוך כאן ללימודים.

"גרתי בשדרות יהודית, ושילמתי 3,600 שקל על דירה שהיו בה חלון ודלת נעולה שהפרידה בינינו לבין השכנים. ההורים עזרו לי ככל יכולתם, אבל גם הם כבר זקוקים לעזרה. אני מרגישה כמו כישלון, בעוד ההורים שלי מרגישים כמו כישלון מול סבתא שלי, בת 90, כי הם נאלצים לבקש עזרה מהפנסיה שלה. יש סיכוי גדול שלא אשאר בישראל. בחצי השנה האחרונה נפלו עלי כל כך הרבה גזירות".

בשעות אחר הצהריים מגיע לעיר האוהלים ח"כ יצחק (בוז'י) הרצוג, לשעבר שר השיכון ושר הרווחה. הוא מגיע מלווה בימין סוויסה, ממייסדי "הפנתרים השחורים", שב-1976 ייסד את תנועת האוהלים, שבה השתכנו באוהלים ברחבי הארץ זוגות צעירים שלא היה להם פתרון מגורים. כמו כל פוליטיקאי מכהן שמגיע למתחם, מופצץ הרצוג מיד במטח שאלות וטענות, קריאות ופתרונות פוטנציאליים. "הם לא מגובשים", הוא לוחש באוזניי, "הם מעלים רעיונות סותרים".

חוסר הגיבוש הוא אחת מנקודות החולשה הגדולות של תנועת המחאה, ואולי גם נקודת החוזק הגדולה ביותר שלה. התנועה, מדגישים המארגנים, אינה קשורה לאף גוף פוליטי ולאף מפלגה. היא לא התחילה מגובשת - היא מתגבשת ברגעים אלה, בדמוקרטיה ישירה. האג'נדה המוסכמת היא אחת: להבטיח דיור בר השגה בישראל. הדרכים? המטרות? הדרישות? הכל ייקבע בדיון דמוקרטי, שנערך באופן מסודר כמה פעמים ביום ובאופן לא רשמי בכל רגע נתון.

בשעות הערב נערכת קבלת שבת בחסות בני עקיבא ורבני צהר. עד מהרה מוצאים את עצמם הנוכחים במעגל, שרים "הבה נגילה" ו"שלא ייגמר לעולם". מאוחר יותר נהפך המתחם למסיבת קריוקי אחת גדולה. התימה השולטת: שירים שבהם המלה "בית". לפני כן מאלתרים המפגינים שירי ראפ. הנושא שמככב: רוצים לחיות במדינה הזאת, לעזאזל.

רב מקומי מגיע לתמוך ומספר שמפרשת השבוע "אנו למדים שהזמן הנכון לפעולה הוא עכשיו". ליף עולה לדבר, וקוראת לצעירים להיכנס לפאבים ולמסעדות העמוסות בשדרות רוטשילד. "אני רוצה להביא את ההופעות הכי חמות, אני רוצה שאף אחד לא ייכנס לאף מסעדה, לאף פאב ברחוב הזה", היא אומרת בגרון ניחר שמקשה עליה להוציא מלה מהפה. עד סוף הערב היא תוכל רק ללחוש, וגם זה בקושי רב. בשלב הזה, כל מארגני המחאה בקושי מסוגלים לדבר מרוב צרידות.

ב-2:00, כשהנוכחות בעיר האוהלים מועטה יחסית, יוצאת סיירת של תושבי האוהלים להעיר את בלייני תל אביב מאדישותם. ההיפסטרים האדישים של רוטשילד מסרבים להתרשם. על הספסל, לדעתם, הם נראים מגניבים יותר. "זה בסדר, ההורים שלנו עשירים", מפטירה חבורה עליזה. "אנחנו צריכים עזרה!", קורא תומר טל, שחקן ששיחק בין היתר בטלנובלה "מיכאלה", לזוג צעירים במרפסת אחד הבתים ברוטשילד. במסעדות הממלאות את הרחוב נתקלים המוחים בשילוב של לעג ותמיהה. "אין לי כסף, קיבינימט!", צועקת צעירה שהצטרפה לסיירת.

ב-2:00 להקת "הביצים" מנגנת גרסת רוק של ההמנון הלאומי. יצחק, ילד שהוריו ישנים במתחם, מבקש לומר ש"רק העוזרים של ביבי מקשיבים לו". הוא עובר בין הקהל ומבקש לשאול כרית, ורץ בכל מקום מבלי להתעייף לדקה. ב-3:00 הוא עובר משבר קטן ורוצה הביתה. "מה, אתם לא סובלים?", הוא שואל, וחצי שעה לאחר מכן שוכח מכך לחלוטין. ב-4:00 קשישה על קלנועית שבאה לתמוך במוחים טוענת את כלי הרכב שלה באחד מהשקעים של המתחם. "אתם תהיו פה מחר?", היא שואלת, ומבטיחה לחזור.

בעיר האוהלים אפשר למצוא הכל כמעט, מאוכל ועד סיגריות, אך שינה היא דבר נדיר יחסית. ב-5:00 הדיונים על מלחמת מעמדות, על סוציאל-דמוקרטיה ועל שיטות כלכליות נמשכים במרץ, שעה שאחרים מנגנים את "ויילד הורסס" של הרולינג סטונס ויצחק פורט במרץ מנגינה פרועה משלו. "נישלו לנו את הקרקע, את המשאבים הטבעיים", אומר יגאל רמבם, פעיל חברתי ותיק, הלוחמני אך גם הסטואי מבין מנהיגי התנועה, שמשמש לעתים כגננת ולעתים כמנהל מנוסה שאחראי על הסדר במתחם. "מה שצריך לשנות זה את האופן שבו מחולק השפע. לאפשר לאנשים לגמור את החודש בכבוד, לא לשלם 70% מהמשכורת על שכר דירה". "אתה חושב שמדובר רק במחירי הדיור? איפה אתה חי?", הוא שואל את אבי, לאחר שזה חולק עליו. כשהשמש עולה, יצחק עדיין ער לחלוטין.

שבת: הכנסת האלטרנטיבית

צילום: ירון כהן צמח

עד שישבתם בשדרות רוטשילד במשך 72 שעות, כשאתם קודחים מחום ומייחלים לליטוף המרגיע של מזגן כלשהו, לא ידעתם חום ולחות תל-אביביים מהם. צהרי שבת נפתחים באסיפה דמוקרטית, דיון על דרישות, על מטרות ועל המשך ניהול המחאה. "היום שבת, אני פה מיום חמישי, ומבחינתי רק התחלנו. המטרה שלנו היא דיור בר השגה לכולם, לכל אדם במדינת ישראל", אומרת ליף, שעה שיונתן מסביר את כללי השיח החדשים של "הכנסת האלטרנטיבית", כפי שמכונה אסיפת הבוקר.

בדומה לתנועת "קחו את הכיכר", שנולדה בספרד והתפשטה מאז ברחבי העולם, גם בעיר האוהלים בתל אביב ההחלטות מתקבלות באופן דמוקרטי. צעקות נשמעות מדי פעם מצד הקומץ האלים, אבל רוב הזמן מדובר בדיון מנומס ותרבותי. כמו בספרד, גם בישראל אימצו המוחים את שפת הסימנים כדרך לשיח אלטרנטיבי, נטול התלהמות. מחיאות כפיים, חוסר הסכמה, רצון לדבר, הכל נעשה בתנועות ידיים, כדי לקיים שיח תרבותי. אפילו למונח "חופר" הומצאה תנועה, כדי לסמן לדוברים שעליהם לקצר.

"המטרה היא שאף אחד עם גפרור לא יתקרב לחבית הנהדרת שיש לנו", אומר יונתן. במהלך הדיון מעלים הדוברים הצעות לרפורמות חברתיות ודנים בדרכים להוריד את מחירי השכירות. כעת כבר מבינים כולם שהמאבק גדול בהרבה מדמי השכירות בתל אביב, אך האסטרטגיה המומלצת עדיין מהווה מקור למחלוקת לא פשוטה.

"עברתי עשר דירות, ואני משלם כיום 3,000 שקל על דירת חדר. הדיור הוא הבעיה הכי קריטית, כי לא נשאר לנו כסף לכלום: לעמלות של הבנקים, לארנונה, לחשמל, למים", אומר עמית אדלר, אסטרולוג וסופר. "אנחנו מחוסרי דיור, לא באנו לכאן לעשות כיף. צריך להביא לכאן את עומר אדם, את אייל גולן, דתיים, מתנחלים. גם להם עוד 10 שנים לא יהיה בית", אומר ברק. "כולנו עבדים", אומר לי, "אם ייתנו לכם בית, תפסיקו להיות עבדים? עלינו להשפיע על ההתנהלות של השלטון".

לקראת סוף האסיפה מגיעה ליף ומכריזה: "אני עובדת מגיל 15. בזמן שלמדתי לתואר היו לי שלוש עבודות. היום אני הולכת להתפטר מהעבודה שלי, כדי להגן בחירוף נפש על מה שקורה כאן". זמן קצר לאחר מכן, היא חוזרת ואומרת "זהו, התפטרתי. אני פה עד שזה נגמר. מקסימום, תמיד אוכל לחזור למלצר".

בקרב היושבים מתפשטת שמועה, שלפיה פקחי העירייה יגיעו לפנות את המתחם בלילה. נוימן שולל את השמועות כתוצר של פרנויה וטלפון שבור. "אנחנו רוצים שיפנו אותנו", הוא אומר, "חולדאי רוצה שקט. אני רוצה שיפנו אותי. אתפנה בלי כוח, פשוט אקח את האוהל שלי ואעבור לכנסת עם עוד 5,000 איש ו-5,000 אוהלים".

צילום: ירון כהן צמח

אחרי הצהריים מגיעה הבשורה: תנועת המחאה של הצעירים בספרד, שזכתה לכינוי 15-M ושהביאה עשרות אלפי צעירים להקים אוהלים בכיכרות מדריד וערים אחרות ולהישאר בהן במשך יותר מחודש, שלחה מכתב הזדהות ואף הכינה סרטון תמיכה עבור הישראלים. "מה שעשינו דומה למה שאתם עושים ברגעים אלה ממש. התאספנו בכיכרות. דיברנו. הכרנו זה את זה. הגענו להחלטות ופעלנו. יצרנו מרחב דמוקרטי אמיתי שבו כל קול זוכה להקשבה וכבוד", כתבו הספרדים, "זה לא היה קל בהתחלה. כשעשינו את הצעדים הראשונים היינו מעטים. מאז, מאות אלפים הצטרפו אלינו בעשרות ערים ברחבי ספרד ובעולם. ממצרים למלזיה, מאיסלנד לבלארוס, נשים וגברים יוצאים לרחוב להידיין ולקחת את העתיד שלהם בידיהם. היו חזקים, אתם לא לבד".

"אם לפני שנה היית אומר לי שככה תתחיל התקוממות עממית לא הייתי מאמינה", אומרת איה, שהתגוררה בספרד בשנה האחרונה והיתה מעורבת בתנועת המחאה לפני שחזרה לישראל. "אני בן אדם ציני מאוד, אבל זה ממיס את חומות הציניות שלך".

בשעות הערב, מתחדשת המסיבה עם סדרת הופעות, בין היתר של אריק ברמן, איתי פרל ומשה לוי ולהקת סטריט מיוזיק. המפגינים מאירועי "שבוע הזעם" שנפתח בגן מאיר מאחדים כוחות עם מפגיני האוהלים, לאחר שהשליכו גביעי קוטג' לכיוון בית ז'בוטינסקי, והאווירה מתלהטת. "מהפכה! להפיל את הממשלה!", קוראים רבים. דבורה, בעלת דירה ברחוב העלייה, מגיעה למחאה במקרה ומתרשמת. "אני בדיוק רוצה להשכיר את הדירה שלי", היא אומרת, "מה יהיה שכר דירה הוגן לדעתך?"

בשעות הלילה, כמו בימים הקודמים, שקט נופל על המעברה של נתניהו. חלק מדברים, חלק מנגנים בגיטרות וחלק מנסים לעצום עין, בזמן שאחרים ממשיכים לדון בהמשך הדרך וברפורמות כלכליות וחברתיות מורכבות. עיר האוהלים משמשת כעת כבית לרבים שאין להם בית אחר: יש בה מטבח, חמ"ל, אזור רגיעה ואזור מוסיקה. יש בה סלון ואפילו בריכות קטנות לילדים. החששות מפני פינוי מתבדים, והבוקר עולה בשלום על המעברה של נתניהו: המקום הכי שמח, הכי כועס, הכי מיואש והכי צודק בישראל.

לפחות יש עבודה

על אף מצוקת הדיור ויוקר המחיה, ישראל נבדלת באופן יחסי משאר העולם - לפחות במונחי אבטלת צעירים. אחת מהסיבות להבדלים היא שהצעירים של ישראל אינם הצעירים של ארה"ב או אירופה: בעוד שבחו"ל הם מתחילים ללמוד בגיל 18-19 ומסיימים בגיל 22-23, בישראל הם משרתים בצבא, לאחר מכן יוצאים לרוב לטיול לארוך, ורק אז מתחילים ללמוד. שוק העבודה הישראלי, שנוטה להעדיף צעירים על פני מבוגרים, והכישורים מקצועיים שרוכשים רבים מהחיילים בשירותם הצבאי - מקלים גם הם.

"יש ביקוש אדיר לצעירים בשוק העבודה", אומרת מלי אלקובי, מנכ"לית דינמיקס שמספקת פתרונות Work, Life, Balance לארגונים. "החברות מדווחות על קושי בגיוס, בעיקר לתפקידים ראשוניים בארגונים. קל יותר למצוא בכירים, אבל יש מחסור בתפקידים ראשוניים בתחומי האלקטרוניקה, הפיתוח והחומרה. יש קושי למצוא צעירים בבתי מלון, יש מחסור באחיות. יש מקצועות שסובלים ממחסור בגלל שהצעירים לא רוצים לעבוד בהם".

צילום: ירון כהן צמח

בני פפרמן, ראש מנהל מחקר וכלכלה במשרד התמ"ת, מצביע על תמונה מורכבת יותר. "שיעורי האבטלה בקרב צעירים בישראל גבוהים יחסית לשיעור האבטלה הנורמטיבי". לפי נתוני המשרד, שיעור האבטלה בקרב בני 18-22 יהודים בישראל, לא כולל אלה המשרתים בצבא, עומד על 19.3%. בקרב יהודים בני 23-28 יורד שיעור האבטלה ל-10.3%. בקרב הערבים, עומד שיעור האבטלה בגילי 18-22 על 11.8%, ובגילי 23-28 הוא עומד על 7.9%. גם בתוך הקבוצות יש פילוחים שונים: בקרב נשים ערביות בגילי 18-22 עומד שיעור האבטלה על 21%, בעוד שבקרב נשים יהודיות באותם גילים הוא עומד על 17.3%.

"בהחלט יש בעיה", אומר פרופ' עומר מואב מהאוניברסיטה העברית ומאוניברסיטת לונדון, "שוק העבודה אוהב צעירים, זה נכון, אבל לא צעירים בכל תחומי העיסוק. הביקוש למי שהוא לא כלכלן, מהנדס או אחות נמוך יותר. אם נסתכל על פילוח של צעירים מובטלים לפי רמת השכלה, נגלה גם פערים גדולים מאוד בין בעלי תואר אקדמי לבין חסרי השכלה גבוהה. אבל חשוב להסתכל לא רק על שיעור התעסוקה, אלא גם על השכר. כשזוג צעיר לא יכול לקנות דירה, זה נובע מצד אחד מיוקר המחיה ומצד שני מרמות שכר נמוכות. מהבחינה הזאת ישראל דומה יותר למדינות כמו איטליה או צרפת. במדינות האלה הבעיה היא ארגוני עבודה חזקים, במגזרים חזקים של המשק. בכל מקום שבו יש ארגון עבודה והשוק לא תחרותי, התוצאה היא שהתעסוקה והשכר לוותיקים מגיעים על חשבון מי שנמצא בשוליים - לא רק צעירים, אלא גם מיעוטים ונשים וכל מי שהוא לא גבר בשנות ה-40-50 לחייו".

"עם זאת", אומר מואב, "אני חושב שהבעיה פחות חמורה אצלנו. רוב המגזר הפרטי בישראל הוא די גמיש ותחרותי. השמאל הכלכלי לא אוהב שוק עבודה גמיש, כי מבחינתו פירושו אישור למעסיקים לפטר עובדים, אבל כששוק העבודה לא גמיש ולחלק מהעובדים יש ביטחון תעסוקתי ותנאי שכר גבוהים, זה תמיד בא על חשבון הצעירים".

סיבה נוספת לאבטלת הצעירים הנמוכה יחסית בישראל, אומר פפרמן, היא העובדה שצעירים ישראלים פשוט לומדים הרבה. בקרב יהודים בני 23-28 שיעור הלומדים עומד על 37% ובקרב בני ה-18-22 הוא עולה ל-44%.

"הלימודים בישראל מתארכים", אומר פפרמן, "אנשים לומדים באקדמיה וממשיכים לתואר שני. בחורים משתחררים בגיל 21-22 ונוסעים לשנה-שנתיים. לפעמים הם חותמים על קבע ומתחילים ללמוד תואר ראשון ושני רק לאחר מכן. במובן מסוים, האוכלוסיה הזאת לא לוחצת בשוק העבודה. כשאנשים לומדים, הם בדרך כלל פחות לחוצים למצוא עבודה, ועיקר העיסוק שלהם הוא לימודים. הצעירים בישראל משקיעים את משאביהם בלימודים ופחות רוצים לעבוד, ואם הם עובדים הם פונים לעבודות מזדמנות. האוכלוסיה הזאת לא בנויה לעבודה במשרה מלאה, ואם היתה מתעקשת על כך יכול להיות ששיעור האבטלה היה גבוה יותר. היא פחות בררנית. זאת אוכלוסיה צעירה שמתפשרת ולפעמים אפילו צוברת כסף אחרי הצבא רק כדי לנסוע לחו"ל ואחר כך לחזור. הם משקיעים עשור מחייהם בעצמם ובצבירת השכלה ופחות בצבירת ניסיון רלוונטי, מתוך ציפיה לקטוף פירות אחר כך".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker