פצצת זמן חברתית עולמית: דור ה-f - מובטלים, מושפלים ומתוסכלים - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

פצצת זמן חברתית עולמית: דור ה-f - מובטלים, מושפלים ומתוסכלים

מיואשים וזועמים, חסרי דיור ופרנסה, צעירים בכל העולם מרימים את דגל המחאה; המספר הגובר של בוגרי אוניברסיטאות שאינם מצליחים להשתלב בשוק העבודה הוביל ל-"בועת ההשכלה הגבוהה"

166תגובות

לפני כחודשיים נבחר הקומיקאי קונאן אובריין לשאת את נאום טקס הסיום לבוגרי אוניברסיטת דרטמות', מהאוניברסיטאות היוקרתיות והנחשבות ביותר בארה"ב. נאומי סיום נועדו בדרך כלל להעניק השראה לבוגרים הצעירים, שעומדים להיכנס בקרוב לשוק העבודה, ולחלוק עמם תובנות אחרונות שיסייעו להם בעתידם המקצועי והאישי כאחד. לרוב נבחרים לתפקיד הרם פוליטיקאים, סופרים, מנהיגים ואישי ציבור אחרים, בעלי רקע מנהיגותי והישגים יוצאי דופן. הפעם נבחר לתפקיד אובריין, שפוטר בשנה שעברה מרשת NBC באופן פומבי ומשפיל. המסר שלו היה פשוט, אך קולע: "החיים לא הוגנים".

"היום אתם מציינים הישג מיוחד, כזה שרק 92% מהאמריקאים בני גילכם ייהנו ממנו. יש לכם יתרון מוחץ על פני 8% מכוח העבודה, כולל לוזרים כמו ביל גייטס, סטיב ג'ובס ומארק צוקרברג", התבדח אובריין. "הורים, אתם הולכים להשקיע יותר כסף במסגור הדיפלומה של ילדיכם ממה שהם ירוויחו בחצי שנה הקרובה. לצעירים קשה למצוא עבודה כיום. אחת הסיבות לכך היא שבני דור הבייבי בום המזדקנים מסרבים לפרוש. סמכו עלי, אפילו כשהם מבטיחים לכם חמש שנים מראש שהם יפרשו ואומרים זאת בטלוויזיה, זה לא אומר שהם לא יחזרו מאוחר יותר".

ב-2010 סולק אובריין מהרשת שבה עבד במשך 17 שנים לטובת ג'יי לנו, בייבי בומר מזדקן שהסכים לפנות את כסאו כמנחה ה"טונייט שואו" ב-2009, רק כדי לקחת אותו מחדש מאובריין פחות משנה לאחר מכן. הסכסוך הפך את אובריין לסמל עבור מיליוני צעירים בארה"ב, שמתקשים לפלס לעצמם דרך בשוק עבודה עמוס בייבי בומרס. פיטוריו לוו בתנועת מחאה, שכללה הפגנות ועמוד נגד עזיבתו בפייסבוק עם יותר ממיליון מצטרפים. אף על פי שהוא בן 48 כיום, ועל אף שמדובר בסלבריטאי שקיבל הסדר פרישה נדיב בסך 45 מיליון דולר בתמורה לעזיבתו, נהפך אובריין לגיבור עממי מפתיע שייצג תופעה רחבה בהרבה: מלחמת הדורות המתעצמת כיום ברחבי העולם.

למלחמה הזו שני צדדים: בני דור ה-Y (ילידי שנות ה-80 וה-90 שנולדו לבני דור הבייבי בום), המתקשים למצוא עבודה ונאנקים תחת אבטלה גבוהה, ובני דור הבייבי בום (כך מכונים ילידי שנות ה-40 עד שנות ה-60 שנולדו בתקופת הילודה הגבוהה שמיוחסת לתוצאות מלחמת העולם השנייה), שכיום חוסמים את דרכם של הצעירים אל שוק העבודה ובעתיד ייאלצו אותם לממן את נטל החובות העצום שצברו המדינות ומערכות הפנסיה שניהלו באופן כושל. הצעירים רוצים לעבוד, ולכלכלה אין עבודות להציע להם. שנות הפריחה הכלכלית שלפני המשבר לא יצרו מספיק משרות עבורם, והמשבר הכלכלי העולמי הפך אותם לקורבנותיו הגדולים ביותר. הצעירים כיום עניים יותר, שקועים בחובות לאחר שרבים מהם לקחו הלוואות כדי לממן את התואר, והם ישלמו מסים גבוהים יותר עד לסוף חייהם המקצועיים כדי לממן את החובות שצברו הוריהם. אלה, בינתיים, מסרבים לפרוש, בין אם מתוך אילוץ או מתוך בחירה.

רויטרס

מדובר בפצצת זמן חברתית, שתוארה כ"מגיפה של העשור הבא" על ידי מנכ"ל מנפאוור ג'פרי ג'ורס, והיא מאיימת להתפוצץ בכל רגע: באתונה הבוערת יצאו צעירים לכיכרות, זרעו הרס וניסו לפרוץ לפרלמנט; ברחובות מדריד וערים נוספות בספרד מחו עשרות אלפי צעירים נגד המערכת הפוליטית והכלכלית; בבריטניה ניסו סטודנטים זועמים לתקוף את מכוניתו של הנסיך צ'רלס בדצמבר 2010; ומחאות דומות נרשמו בפורטוגל, באיטליה, בבלארוס, במלזיה, במרוקו ועכשיו גם בישראל. ההשראה העיקרית להתקוממות הצעירים במערב היא גל המהומות בעולם הערבי והמהפכות במצרים ובתוניסיה שנבעו גם הן, בחלקן הגדול, מאבטלת צעירים. בישראל הבעיה היא האחרת: לצעירים יש עבודה, אך החיים בה יקרים מדי. העובדה שאצלנו צעירים מתחילים את חייהם מאוחר יחסית עשויה גם להצביע על כך שהמצב רק יחמיר בעתיד. עם זאת, הגורם המאחד בין כל המדינות הוא ייאוש עמוק וחונק, וסיכויי ההצלחה לא ברורים.

"הדור שלי גדל על הבטחות שלא התממשו", אומר לוק פירס, 25, ממכון המחקר הליברלי הבריטי Compass. "אמרו לנו ‘תלכו לאוניברסיטה, תעשו תואר טוב, תשיגו עבודה והשמים הם הגבול עבורכם'. עכשיו זה קרס. צעירים משכילים, שהבטיחו להם שיצליחו, לא מוצאים עבודה ולא יכולים לרכוש בית, לפעמים גם לא לשלם שכירות, על אף שלמדו במוסדות טובים. אם למדת באוניברסיטת מנצ'סטר ועכשיו אתה עובד במקדונלד'ס, תרגיש רע. ההורים שלך יחשבו שאתה כישלון, החברה כולה תבוז לך. איך לא תהיה ממורמר?"

נתוני התעסוקה מספקים הצצה מטלטלת אל ההווה של צעירים רבים: בספרד, בעלת שיעור האבטלה הגבוה ביותר באיחוד האירופי, עומד שיעור האבטלה בקרב בני 16-24 על 44.3%; ביוון הוא עומד על 36%; בפורטוגל על 27.8%; באירלנד 31.5% מהצעירים הם מחוסרי עבודה; באיטליה שיעור האבטלה בקרב הצעירים עומד על 29.6%; בבריטניה בארה"ב ובצרפת נושקת האבטלה בקרב הצעירים ל-20%. ברחבי העולם, עלה מספר הצעירים המובטלים לשיא ב-2009. יותר מ-7 מיליון צעירים הצטרפו מאז תחילת המשבר למעגל האבטלה. לפי חוקרי אוניברסיטת נורת'ווסטרן, מספר הצעירים בארה"ב שפוטרו מעבודותיהם בשנים האחרונות עולה על מספר המפוטרים בקרב האוכלוסיה האמריקאית כולה במהלך השפל הגדול.

"במובנים רבים, זאת מלחמת דורות של ממש", אומרת גייל אלרד, מרצה אמריקאית ב-IE ביזנס סקול במדריד, ולשעבר עיתונאית ב"אקונומיסט". "הצעירים רוצים לעבוד, אבל אין תעסוקה בשבילם. הם רק שואפים לזכות באותו ביטחון תעסוקתי והטבות שמהם נהנו הוריהם, אבל כשהם רואים שגם עבור הוריהם זה בלתי אפשרי, הם מאבדים אמון במערכת כולה". "הדור האבוד" שנוצר בשנים האחרונות, מזהירים כלכלנים, יהיה אחד מהמשברים המרכזיים של המאה הקרובה.

ללא עבודה, ללא נכסים

אם נולדתם אחרי 1979 באחת מהמדינות המפותחות, כנראה שלעולם לא תוכלו לרכוש בית; שוק העבודה מכיל יותר דלתות סגורות מאשר פתוחות מבחינתכם; רוב הסיכויים שתיאלצו לעבוד עד שנות ה-70 לחייכם; אתם מתקשים לשלם שכירות - למעשה, יש סיכוי גדול שאתם גרים עדיין אצל ההורים - ולא מצליחים לצבור נכסים או חסכונות; אתם ככל הנראה שקועים בחובות כבדים, שצברתם עבור תואר שערכו מוטל בספק. אך כדאי לכם להתחיל לחסוך כבר עכשיו לימי זקנתכם, מפני שאין סיכוי שהפנסיה שלכם תהיה נדיבה כמו זו של הוריכם. למעשה, תשלמו מסים גבוהים יותר עד יומכם האחרון כדי לתמוך במערכות הסוציאליות שמהן הם ייהנו.

דור ה-Y זוכה בשנים האחרונות גם לשמות רבים, מחמיאים פחות. בספרד הם מכונים Los indignados, "הזועמים", ולפני כן כונו mileuristas משום שהם מרוויחים בממוצע 1,000 יורו בחודש; בפורטוגל הם מכונים geração à rasca, או "הדור המיואש"; בתוניסיה הם כונו "היטיסטס", מונח סלנג צרפתי-ערבי שפירושו "עומדים עם הגב לקיר"; בארה"ב גדל דור של "ילדי בומרנג", שחוזרים לגור עם הוריהם אחרי הלימודים משום שהם לא מצליחים למצוא עבודה.

בבריטניה מכנים אותם "הדור הדחוי", "דור השוכרים" או NEET: לא לומדים, לא עובדים, לא עוברים הכשרה מקצועית. ביפן הם מכונים "פריטרס", ואפילו לסין הצומחת במהירות יש "שבט נמלים" משלה, כינוי רווח לאלפי בוגרי אוניברסיטאות שלא מצליחים למצוא עבודה ומתגוררים יחדיו בדירות זולות בשולי הערים, לאחר שמספר הבוגרים זינק פי חמישה תוך 10 שנים. בסרט "וול סטריט 2" מרצה גורדון גקו (מייקל דגלאס) בפני סטודנטים ומזהיר אותם מפני הצפוי להם: "אתם דור ה-NINJA. ללא הכנסה, ללא עבודה, ללא נכסים".

הסיבות לאבטלת הצעירים מגוונות, אך השורה התחתונה זהה: אין מקום לכל בוגרי האוניברסיטאות שמציפים את שוק העבודה העולמי. במדינות כמו ספרד, יוון ופורטוגל, נתקלים הצעירים בשוק עבודה ארכאי ומסוגר בחומה בצורה בדמות הסכמי שכר וחוקים המגנים רק על חברי האיגודים המקצועיים והופכים אותם לעובדים זמניים חסרי זכויות. בארה"ב ובמדינות רבות אחרות היו הצעירים הראשונים שפוטרו עם פריצתו של המשבר הכלכלי העולמי, בגלל החישוב הפשוט שעלות הפיטורים שלהם היתה נמוכה בהרבה.

בכל המדינות המכנה המשותף הוא זה: הצעירים - מקור האנרגיה, החדשנות והצמיחה של כלכלות בריאות - לא מצליחים למצוא את מקומם בחברה. הפריחה הגדולה שלפני המשבר הכלכלי איפשרה למחירי הבתים ולדמי השכירות להרקיע שחקים, בעוד שהמשבר הכלכלי הפך רבים מהם למובטלים והקשה על אחרים להיכנס לשוק העבודה. רבים נאלצו לחזור לגור עם הוריהם, בעוד שאחרים מעולם לא הצליחו לעזוב. נוצר מצב ביניים שזכה לכינוי "תקופת ההמתנה" (waithood), שבו צעירים שלא מוצאים עבודה נאלצים להמשיך להיתלות בהוריהם.

המצב הזה, אומרת אלרד, מוביל לציניות מדאיגה שרק צפויה להתגבר."אני לא חושבת שהצעירים אפילו מבינים איזה עתיד עגום עומד בפניהם. הם לא מבינים עדיין עם אילו בעיות הם יתמודדו בעתיד, בכמה אנשים הם יצטרכו לתמוך וכמה מסים הם יצטרכו לשלם. הם כועסים משום שהם רוצים להמשיך לחיות כמו הוריהם".

אבטלת הצעירים מייצגת את השבר התרבותי הגדול ביותר עבור דור שגדל תחת המוטו "תלמד, תצליח". המציאות ניפצה את החלומות האלה והותירה צעירים רבים - שסיימו את לימודיהם ולא מצליחים למצוא עבודה - כשהם מרגישים שההשכלה שרכשו, וביוקר, היתה לחינם. בארה"ב מדווחים מרצים על חרדה מוגברת בקרב התלמידים. "העלינו ציפיות בקרב הצעירים באמצעות חינוך גבוה. יצרנו ציפיות שהמציאות לא יכולה לעמוד בהן. אין להן מקום", אומרת אלרד.

"זה דור שנולד להורים מדור הבייבי בום, שנהנה מ-50 שנה של צמיחה כלכלית שלא היתה כמוה בהיסטוריה", אומר פרופ' קרלו שטרנגר, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. "הדעה הרווחת היתה שאם אתה עושה את מה שצריך, יהיו לך חיים טובים. לכן הם מצפים שזה יקרה להם, כמו שזה קרה לדורות הקודמים. דור ה-X, שקדם להם, הוביל אותם לצפות לא רק לחיים טובים, אלא גם להישגים מטורפים ולעשות כסף בזמן קצר מאוד. הפער בין הציפיות התרבותיות שלתוכן צמח הדור הזה לבין המציאות שהוא מוצא את עצמו בתוכה הוא ענק. במובן הזה, זה אכן דור שמרגיש שהעולם דפק אותו".

המספר הגובר של צעירים בוגרי אוניברסיטאות שאינם מצליחים להשתלב בשוק העבודה הוביל לזיהויה של מה שמכונה כעת על ידי כמה פרשנים "בועת ההשכלה הגבוהה". תשכחו מבועת האינטרנט, בועת הדיור או בועת הסחורות, הבועה האמיתית כיום בעולם המערבי היא בועת ההשכלה הגבוהה: שכר הלימוד גבוה מדי, נטל החובות שנופל על הסטודנטים - שלוקחים הלוואות ענק כדי לממן את הלימודים - הוא עצום, וכל הסימנים מצביעים על כך שהערכת השווי של התארים האקדמיים מופרזת משמעותית. כך לפחות כך טוען פיטר תיל.

רויטרס

לתיל, היזם האגדי שהיה ממייסדי פייפאל והמשקיע הראשון בפייסבוק, יש כישרון מיוחד לזיהוי בועות. את בועת הדוט.קום הוא זיהה יותר משנה לפני שפקעה ואת בועת הדיור בארה"ב איבחן שנים לפני המשבר. הוא מזהה סימנים זהים בהשכלה הגבוהה. "בועה אמיתית מתרחשת כשמשהו מוערך ביתר ומאמינים בו באדיקות", אמר באפריל בראיון לבלוג הטכנולוגיה טק קראנץ', "חינוך הוא אולי הדבר האחרון שאנשים עדיין מאמינים בו בארה"ב. זה טאבו מוחלט, כמו לומר לילדים שאין סנטה קלאוס".

כמו בועת הדיור, גם בועת ההשכלה הגבוהה מלווה בנטילה של חובות עצומים. בארה"ב, היקף הלוואות הסטודנטים עקף את היקף החובות לכרטיסי אשראי ועלה ב-2011 ליותר מטריליון דולר, זינוק של 47% לעומת העשור הקודם. שני שלישים מהסטודנטים היו חייבים, נכון לסוף 2010, 23 אלף דולר בממוצע, ורבים לוקחים הלוואות של רבע מיליון דולר כדי לממן את התואר. חשוב לציין שמהחוב להלוואות סטודנטים בארה"ב, כפי שקבע הנשיא הקודם ג'ורג' בוש, אי אפשר להשתחרר גם באמצעות הכרזה על פשיטת רגל. "זה גרוע יותר ממשכנתא גרועה", אומר תיל.

כדי לתרום את שלו לפתרון הבעיה, יזם תיל את התוכנית 20 under 20, שמעניקה 100 אלף דולר ל-20 צעירים מתחת לגיל 20 שיסכימו לנשור מהלימודים, להקים חברה ולפתוח בקריירה של יזמות באופן מיידי.

צעירים רבים, כולל בעלי תארים, מגלים כיום שבשוק עבודה - שבו כולם בוגרי אוניברסיטה - תואר אקדמי לא מהווה יתרון. הרעב לעבודה בארה"ב הוא כה גדול, עד שכאשר מקדונלד'ס גייסה באפריל 60 אלף עובדים בארה"ב, היא קיבלה יותר ממיליון בקשות - רבות מהן מצעירים. "לצעירים תמיד קשה יותר, כי הם נכנסים לשוק העבודה ללא ניסיון", מסבירה אלרד, "הם העובדים הכי פחות מושכים, מבחינת המעסיקים. במדינות שבהן שוק העבודה נוקשה או מאוגד מדי, כמו בספרד, לצעירים קשה במיוחד".

את האשם להסלמה הקיצונית באבטלת הצעירים בשנים האחרונות תולה אלרד באותה תופעה שהובילה למשבר החובות באירופה, לבועת הנדל"ן בארה"ב ולמשבר הפיננסי העולמי: היבריס. "חיינו מעל האמצעים שלנו. גם הצעירים נהנו מתנאים טובים כילדים, הם נהנו מיתרונות רבים שלא היו להוריהם. אבל זה נגמר. הם לא ירוויחו כמו הוריהם, כי אף אחד לא ירוויח ככה".

באוגוסט 2010 פירסם ארגון העבודה העולמי (ILO) את הנתונים הבאים: ב-2009 עלה שיעור הצעירים המובטלים בני 15-24 ברחבי העולם ל-13% או 81 מיליון, הרמה הגבוהה ביותר מאז החל תיעוד הנתונים שני עשורים קודם לכן. "מעולם לא ראינו עלייה כזאת בשיעור או במספר המובטלים", אמר אז כלכלן ה-ILO סטיבן קפסוס.

"הצעירים כיום רוצים הזדמנות לקבל עבודה טובה ולבנות לעצמם עתיד טוב יותר. אם ניקח מהם את התקווה, נישאר עם נוער מפוכח שיהיה לכוד במעגל של עוני או אפילו ינותק משוק העבודה לחלוטין - מה שיותיר אותנו עם בזבוז עצום של פוטנציאל כלכלי", הזהיר הארגון. בינואר השנה דיווח ה-ILO כי אבטלת הצעירים בעולם ירדה ב-2010 ל-12.6%, ירידה של 2 מיליון לעומת 2009. אם חשבתם שזה סימן טוב, טעיתם: לא מדובר בצעירים שמצאו עבודה, אלא בצעירים שוויתרו לגמרי על החיפוש. אם מנהיגי המדינות לא ינקטו צעדים במהירות, הזהיר הארגון, ייווצר "דור אבוד" של בלתי מועסקים.

האשם: דור ההורים

רויטרס

פרדינדד, 26, סטודנט לעיצוב ממדריד, עדיין מתגורר בבית הוריו באחד מפרברי העיר. עד לפני כשנה עבד בחברת טלמרקטינג, אבל מהמשרה ההיא הוא פוטר בעקבות קיצוצים ומאז הוא לא מצליח למצוא עבודה. כשהוא צריך לרכוש בגדים או לצאת לבלות הוא מבקש כסף מההורים. דוד, 28, סטודנט לתואר שני ב-IE ביזנס סקול, אחד מבתי הספר הטובים בעולם למינהל עסקים, עובד בחברת ייעוץ ומתכוון לעזוב את ספרד עם סיום התואר. כמו סטודנטים רבים בספרד, הוא יודע שהוא יכול להרוויח שכר גבוה יותר במדינות אחרות. מיק, 23, גלוח ראש ממנצ'סטר, ויתר לחלוטין על חיפוש העבודה ומעדיף להסתובב ברחובות בחוסר מעש. כולם חלק מהדור האבוד.

"דור אבוד" הוא דור ממורמר, מצולק, שיסבול מחוסר סיפוק שילווה אותו לאורך חייו המקצועיים ויתקשה להגיע לעצמאות כלכלית. ההתאוששות המקרטעת מהמשבר, שמובילה לאזהרות מפני עשור אבוד של צמיחה אפסית בשילוב עם קיצוצים תקציביים כואבים, רק מגדילה את החששות. כל עוד הבעיה נמשכת, טוענים כלכלנים, גדלה הסכנה שדור שלם יפספס את ההזדמנות שלו להיכנס לשוק העבודה: צעירים שלא יצליחו למצוא עבודה במשך שנים ייחשבו לסחורה פגומה בעיני מעסיקים, שיעדיפו לקפוץ דור ולעבור לבוגרי האוניברסיטאות במחזורים מאוחרים יותר. ב-34 מדינות ה-OECD יש, נכון לסוף 2010, 17.6 מיליון צעירים שעונים להגדרה NEET. מתוכם, 10 מיליון הפסיקו לחפש עבודה.

"היה לי מזל, השגתי עבודה טובה לפני המיתון", אומר פירס, "אבל אני מכיר רבים שסיימו באותה שנה את לימודיהם ולא היה להם מזל כמוני. אחי, למשל, עושה עכשיו דוקטורט משום שאין עבודות עבורו. יש מעט מאוד הזדמנויות עבור צעירים, וזה מוביל לכך שבוגרי אוניברסיטאות נחשבות נאלצים לעבוד בפאבים ובמסעדות, בעבודות בשכר נמוך שלא תואמות את רמת הכישורים שלהם. חברות לא מוכנות לקחת סיכון ולהכשיר צעירים, אבל כן דורשות ניסיון תעסוקתי, לכן רבים נאלצים לקבל משרות זמניות והתמחויות ללא תשלום".

קל מאוד לפטור את בעיית הצעירים כתלונות של דור מפונק, שלא מוכן להוריד את הסטנדרטים שלו ושנהנה מיתרונות רבים שמהם לא נהנו הוריו, אך מדובר בתיאור שרחוק מלהיות מדויק. הדור שמסיים את לימודיו בעולם שאחרי המשבר הפיננסי מתחיל את חייו הבוגרים בעמדה נחותה בהרבה מזו שבה החלו בני דור הבייבי בום את חייהם.

"הדורות הקודמים נהנו מצמיחה כלכלית אדירה אחרי מלחמת העולם השנייה, משנות ה-50 ועד שנות ה-90 ובעשור שקדם למשבר הפיננסי", אומר פירס. "ההורים שלי נהנו מריביות נמוכות על משכנתאות, ממסים נמוכים ומעלייה חדה בשכר. אנשים כמו סבי פרשו עם פנסיות טובות מאוד, ומחירי הבתים שיותר משילשו את ערכם הפכו רבים לעשירים. גם אחרי המשבר, אם יש לך עבודה טובה - הרווחת. הריבית על המשכנתאות ירדה. אתה יכול לקנות במרכולים יותר יקרים. יש אנשים שהרוויחו מהמשבר, אבל הצעירים הם לא חלק מהם".

רבים מהצעירים מפנים את האצבע המאשימה, כמובן, לדורות הקודמים, שעל השגשוג שלהם ישלמו הצעירים עד סוף חייהם. מערכות הפנסיה הציבוריות ברחבי העולם קורסות עם פרישתם של יותר ויותר בייבי בומרס, ונטל החובות העצום שצברו מדינות כמו יוון, ספרד, פורטוגל, ארה"ב ובריטניה יופחת באמצעות מסים גבוהים הרבה יותר על הצעירים. "הדורות הקודמים אכלו את עתידם של הדורות הצעירים", אמר באחרונה ראש ממשלת איטליה לשעבר, ג'וליאנו אמטו, בראיון לעיתון "קוריירה דלה סרה".

"אחרי מלחמת העולם השנייה, הדור שהלך למלחמה שילם את החובות שנצברו במהלכה. כשחושבים על העובדה שהכנסנו את עצמנו למצב הזה בתקופת שלום, זה מזעזע", אומרת אלרד, "אולי אנחנו קורבנות של הצלחה: צמחנו זמן רב כל כך, עד שחשבנו שזה יימשך לנצח".

"הפוליטיקאים, החברות, כולם רדפו אחרי צמיחה בטווח הקצר ולא חשבו מה יקרה עוד 20-30 שנה. כך עוצבה כל המערכת כלכלית. אפילו אני, שיש לי עבודה טובה, ממורמר. בשארית חיי אשלם מסים גבוהים כדי לממן את החוב הלאומי, בעוד שההורים שלי נהנו ממסים נמוכים יותר. אצטרך גם לעבוד הרבה יותר זמן, אני מעריך שאוכל לפרוש רק אחרי גיל 70", אומר פירס.

"קשה לא להגיע למסקנה שהדורות הקודמים תרמו במידה רבה לבעיה הזאת", אומר פירס, "אבל אני מסתכל על ההורים שלי וחושב ‘הרי כמובן שהם לא חשבו שיפגעו בי'. הם רק רצו להמשיך בחייהם ולהרוויח שכר טוב כדי לשים אוכל על השולחן ולאפשר לי ללמוד. צריך להאשים את הפוליטיקאים ואנשי העסקים שהחליטו איזו כלכלה תהיה לנו, ולא את האיש הרגיל ברחוב".

האביב הערבי מגיע למערב

הומנס דה לוטה היא להקה פארודית מפורטוגל שכולה לעג לדור הקודם. חבריה נוהגים להופיע כשהם לבושים כמו צעירים מהפכנים בשנות ה-70, בדומה לדור שהביא את מהפכת הציפורנים לפורטוגל וסיים את המשטר הצבאי במדינה, ולשיר גרסאות פארודיות של שירי המחאה מאותה תקופה. באופן בלתי צפוי, הומנס דה לוטה נבחרו על ידי הציבור לייצג את המדינה באירוויזיון האחרון. השיר שחיברו עבור התחרות נהפך אפילו להמנון של תנועת המחאה במדינה, שאימצה לעצמה שיר נוסף של הלהקה, שבו כלולה השורה: "אני שייך לדור שלא משלמים לו".

השיר Luta É Alegria (המאבק הוא האושר) כבש את פורטוגל בסערה בחודשיים האחרונים. רבבות צעירים שטפו את רחובות ליסבון, פורטו וערים אחרות. "זה חסר טעם להתבכיין, כעס חסר כיוון לא יעזור לכם", אומרות מלות השיר, שקורא לצעירים לצאת לרחוב ולרקוד כדי להשמיע את קולם, "לילה ויום, המאבק והאושר מתחזקים והאנשים ברחוב צועקים".

פורטוגל וספרד סובלות מבעיית צעירים חמורה במיוחד: קרוב למחצית מהצעירים מובטלים. בממוצע, צעירים בשתי המדינות עוזבים את בית ההורים רק בשנות ה-30 המוקדמות לחייהם. שנים של חקיקה אגרסיבית למען זכויות העובדים, שייקרה באופן משמעותי את עלות ההעסקה, הרתיעה חברות מגיוס עובדים קבועים וכפתה עליהם מעמד של עובדים זמניים חסרי זכויות, ולעתים קרובות גם חסרי תשלום. בוגרי אוניברסיטה בני 21-35 שנואשים להתחיל קריירה, להרוויח שכר הוגן ולצאת מבית ההורים, מוכנים לעשות כל דבר כדי לצבור ניסיון תעסוקתי, אפילו לקבל התמחויות בשכר זעום או ללא שכר. בפורטוגל כיום אין זה נדיר לראות צעירים שרושמים בקורות החיים שלהם 10 התמחויות ללא שכר.

הן בספרד והן בפורטוגל, שוקי העבודה ידועים לשמצה בחוסר התפקוד שלהם. בשתי המדינות, פיטוריהם של עובדים בעלי קביעות נחשבת למטלה כמעט בלתי אפשרית, הודות לאיגודים חזקים במיוחד ולהגנות ממשלתיות רבות. העובדה הזאת מרתיעה חברות מפני העסקת עובדים קבועים, והן מסתפקות בגיוס עובדים זמניים בלבד. בספרד אותם עובדים זמניים מהווים שליש מכוח העבודה ואינם נהנים מההגנות החוקיות שמהן נהנים העובדים הקבועים. בפורטוגל, לפי נתוני הנציבות האירופית, יש כיום יותר עובדים זמניים מאשר עובדים קבועים. "המשרה היחידה שמציעים לנו היא ‘חוויית עבודה', העתיד היחיד האפשרי עבורנו הוא להגר", אמרה אינז גרגוריו, בוגרת תואר בתולדות האמנות בליסבון, בראיון ל"פייננשל טיימס".

בשבועות האחרונים, לעומת זאת, משהו השתנה בספרד ובפורטוגל. תנועת המחאה בספרד החלה ב-15 במאי, וזכתה בהתאם לכינוי 15-M. רבבות יצאו להפגין נגד מדיניות הצנע של הממשלה, נגד השחיתות הנרחבת במערכת הפוליטית ובעיקר נגד האבטלה. המפגינים התמקמו בכיכרות הערים, כשהם מקימים אוהלי מחאה, מטבחים מאולתרים ואפילו ספות וכורסאות שיוכלו לישון עליהן. בדומה למהפכות בעולם הערבי גם מחאת הצעירים בספרד ובפורטוגל תואמה בפייסבוק ובטוויטר.

"תנועת המחאה בספרד משקפת היטב את המתח שחווה הנוער בכל אירופה", אמר בחודש שעבר דומיניק רייני, חוקר למדעי המדינה במכון המחקר הצרפתי פוליטיקל אינוביישן בראיון ל"לה פריסיאן". "הספרדים הצעירים מוקיעים חברה שלא נותנת להם דריסת רגל, ומראים בוז מוחלט לכל המוסדות שלה. אין להם דוקטרינה או פלטפורמה אחידה, אך הם לוחמניים יותר והמשבר הנוכחי הביא אותם לנקודת רתיחה".

תנועת המחאה הספרדית שנולדה תחת הפקודה Toma La Plaza ("קחו את הכיכר") התפשטה בחודשים האחרונים כמו אש בשדה קוצים לערים ברחבי העולם. המפגינים השתלטו על הכיכרות, הקימו אוהלים והתקיימו מתרומות של מזון, חשמל ושירותים, כשהם מצביעים באופן דמוקרטי יום-יומי באסיפות מקומיות על כל ההחלטות הנוגעות למאבק ולהתנהלות החיים. נשמע לכם מוכר? מחאת האוהלים בישראל לא צמחה מתוך ואקום: היא חלק ממחאה עולמית של דור שלם, שמאס בשכר נמוך וביוקר מחיה בלתי אפשרי, בממשלות אימפוטנטיות ובתאגידי ענק נצלניים.

קל לשכוח זאת, אך גל המהפכות שסוחף כיום את העולם הערבי ושהוביל להפלת השלטון במצרים ובתוניסיה נובע גם הוא מאבטלת צעירים. במצרים, שבה 700 אלף בוגרי אוניברסיטאות התחרו על 200 אלף משרות פנויות בלבד, עלתה אבטלת הצעירים על 40% לפני המהפכה. תוניסיה סובלת גם היא מאבטלת צעירים נרחבת במיוחד של כ-30%, וכך גם סוריה, שבה יותר משני שלישים מהצעירים מחוסר עבודה. צעירים משכילים היו מוביליהן העיקריים של מהפכות מאז המהפכה הצרפתית, וצעירים שנתקלים במערכת שלא מוכנה לשלב אותם בתוכה, חשים לרוב שיש להם רק ברירה אחת: להפוך אותה על פיה.

עם זאת, למרות הרוח המהפכנית השוטפת בחודשים האחרונים את צעירי אירופה, אלרד לא צופה "מהפכת יסמין" של צעירים בעולם המערבי. "הצעירים באירופה מזדהים עם המערכת. הם מסכימים עם מדינת הרווחה. הם לא אוהבים את הצורה הנוכחית של הדמוקרטיה, אבל הם יודעים שיש להם קול. בספרד הצעירים דורשים רפורמות חשובות וצודקות, ואני חייבת לציין לשבח את ההתנהלות שלהם. המחאה שלהם מנומסת מאוד. הם ספגו מהלומות רבות לפני שהתחילו להרעיש, על אף שמצבם כיום הוא ממש קשה".

ביוון המחאה היתה מנומסת פחות: הצעירים, בשיתוף עם האיגודים, הובילו את תנועת המחאה נגד מדיניות הצנע של הממשלה. העימותים האלימים במיוחד בין כוחות הביטחון לבין המפגינים, שהשליכו אבנים והופגזו בתמורה בגז מדמיע, כיכבו בכל מהדורות החדשות ברחבי העולם בשבועות האחרונים, שעה שחברי הפרלמנט אישרו תוכנית צנע בסך 28 מיליארד יורו שנועדה להציל את המדינה מחדלות פירעון.

היוונים, שהתאספו בשבועות האחרונים בכיכר סינטגמה מול הפרלמנט היווני והפגינו נגד הקיצוצים הכואבים, ביססו את תנועת המחאה שלהם על המודל הספרדי. על אף שתנועת המחאה ביוון חוצה גילים ומגזרים, אפשר להבחין בקלות בצעירים המשתתפים בה: הם אלה שהסתערו על כוחות המשטרה באלימות. "אין לנו עתיד של ממש. אנחנו רואים רק מבוי סתום באופק, אף על פי שהשקענו המון בלימודים בניסיון לשפר את חיינו", אמרה החודש ג'ורג'יה ניקולופולו, 28, יוונייה עם תואר בביולוגיה ימית שהפסידה באחרונה את עבודתה כמוכרת בחנות בגדים, למגזין "טיים". "רבים מחבריי עוזבים את יוון. אני חושבת שגם אני צריכה לעזוב, אבל בינתיים אני נשארת כאן ונלחמת".

תופעת ההגירה של צעירים מובטלים, אומרת אלרד, עשויה להוביל לשינויים דמוגרפיים מרחיקי לכת. רבים מהצעירים בפורטוגל ובספרד מבינים שאין להם עתיד במדינותיהם מוכות החובות ובוחרים לעזוב כדי למצוא הזדמנויות במדינות אחרות כמו מדינות דרום אמריקה ומדינות אירופיות כמו גרמניה והולנד, שבהן יש משרות בשכר טוב לצעירים. עם זאת, רבים לא מסוגלים להרשות לעצמם לעזוב.

אלרד מוטרדת יותר ממה שיקרה ברגע שהצעירים במדינות המערב יתמרדו ויאמרו: 'אנחנו לא מוכנים לשלם'. לפי מחקר שערך רייני, הצעירים באירופה אינם תומכים עוד בתוכניות חברתיות ובתוכניות פנסיה לעובדים מבוגרים יותר. לדבריו, "הזדקנות האוכלוסיה פירושה שהמבוגרים יותר יספגו באופן אוטומטי יותר ויותר מההון הקולקטיבי של החברה, והצעירים הם אלה שיצטרכו לשלם את המחיר".

"בייבי בומרס רבים יוצאים לגמלאות ומצפים שעד סוף חייהם הם יקבלו פנסיה", אומר שטרנגר, "אבל כל המערכות האלה קורסות. הבעיה גדלה בגלל הפער בין מספר האנשים שנמצאים באמצע החיים לבין מספר הצעירים שעובדים".

"כל זה עשוי להוביל אותנו למדרון תלול מאוד. חלק מזה יהיה חזרה לעוני של העולם הישן, במיוחד בקרב קשישים", אומרת אלרד, "הזקנים תמיד היו עניים, אך לאחר מלחמת העולם השנייה הבעיה הזאת הופחתה באופן משמעותי הודות למערכות הפנסיה הציבוריות. פעם, אם זקנים היו עניים בדרך כלל היה מעגל משפחתי שהיה תומך בהם, אך כיום גם מוסד המשפחה מתפורר. אם אנשים לא בטוחים בעתידם ולא יודעים כיצד יממנו את עצמם לאחר שייצאו לפנסיה, שיעור החיסכון יעלה בחדות וזה יכביד על הכלכלה. בכלכלות המפותחות אנחנו עשויים לראות צמיחה אטית מאוד בעתיד הקרוב, ואז יהיה אפילו קשה יותר לממן תוכניות חברתיות. זה מעגל אכזרי".

הפתרון: יזמות

בכל הנוגע לפתרונות, קיימות שתי אסכולות מתחרות. מאמיני השוק החופשי טוענים כי על ממשלות לבצע רפורמות בשוקי העבודה כדי להקל על העסקת עובדים ופיטוריהם. גם הורדה של שכר המינימום, לטענתם, תסיר חלק מהמכשולים העומדים בפני העובדים הצעירים. האסכולה השנייה דוגלת בהתערבות ממשלתית מוגברת, ובהענקת תמריצים לחברות שיעסיקו צעירים, כמו הקלות מס. "אני תמיד חושב שאפשר לעשות משהו כדי לעזור", אומר פירס, "אני לא חושב שהממשלה הנוכחית בבריטניה לוקחת את הנושא ברצינות, ומאמינה שהשווקים יפתרו את הבעיה בעצמם".

במגזר הפרטי, ניסו אחדים להציע פתרונות אפשריים: תיל, מהמבקרים החריפים של בועת ההשכלה הגבוהה, הוא אחד מהם. חברות כמו בלאקסטון ו-AT&T הקימו תוכניות יזמות משלהן במטרה לעודד צעירים שלא מוצאים עבודה לעשות את הדבר הטוב הבא: ליצור עבודה עבור עצמם. מזכ"ל האו"ם, באן קי-מון, הדגיש גם הוא את חשיבותה של היזמות כמודל אפשרי להפחתת האבטלה בקרב הצעירים, אבל פתרון רחב היקף עדיין לא נראה באופק.

"התרחיש האופטימי הוא שהממשלות יבינו באופן מיידי את תפקידם של הצעירים בהישרדות המערכות החברתיות שלהן", אומרת אלרד, "הן חייבות לבצע רפורמות בשוק העבודה כדי שלצעירים יהיה סיכוי, כי כיום הם לא מקבלים סיכוי. לא ייאמן שזה לקח כל כך הרבה זמן. חייבים לתת לצעירים הזדמנות לעבודה במשכורת הגיונית וביטחון תעסוקתי ושיוכלו לרכוש בית. אם נסתכל אל העתיד, מה נעשה אם הם לא יוכלו להרשות לעצמם לעשות ילדים? רק מהבחינה הכלכלית, מבלי לעסוק בהישרדות הציוויליזציה, מה נעשה? חייבים לתת להם סיכוי לצבור חסכונות ונכסים לפני גיל 40, אחרת לא יהיה להם זמן".

בחזרה לאובריין. בסיום נאומו בדרטמות', ניסה אובריין להכין את הבוגרים הטריים למציאות רצופת אכזבות: "אין דבר משחרר יותר מההתגשמות של פחדיך הגרועים ביותר. בין אם אתם חוששים מכך או לא, תנחלו אכזבות. אבל אכזבה גם יכולה לאפשר לכם לזכות בצלילות דעת, ועמה מגיעות נחישות ומקוריות אמיתית. אף עבודה ספציפית או מטרה מקצועית לא מגדירה אותי, והיא לא צריכה להגדיר אתכם". לאחר מכן שבר אובריין טאבו וציטט דווקא את עצמו, במונולוג הפרידה הנרגש שנשא בערב האחרון שלו. "אני רוצה לפנות לצעירים בקהל", אמר אז, "בבקשה, אל תהיו צינים. אף אחד בחיים לא מקבל את מה שחשב שיקבל, אבל אם תעבדו קשה ותהיו אדיבים, דברים מדהימים יקרו".

"אנחנו מרגישים כמו כלה שנזנחה בחופה"

בסוף 2009 מצאו עצמם שיב מאליק ואד האוקר, שני עיתונאים צעירים בריטים, בבעיה. הם לא היו יכולים לרכוש בית, לא הצליחו למצוא יציבות בחייהם המקצועיים, והעתיד שלהם - לפחות זה הנראה לעין - לא נראה טוב יותר. הם כעסו, אך החלו לתהות אם יש צעירים בגילם שמצבם טוב יותר, ואם כן מדוע. עד מהרה הם גילו את האמת המרה.

"אד ואני מצאנו את עצמנו במצב דומה", אומר מאליק, 30, עיתונאי ב"גרדיאן", בראיון ל-Markerweek. "היינו נשואים, בדרך לגיל 30, ובכל זאת לא הצלחנו להשיג יציבות בעבודה או במצב המגורים שלנו. זה הכעיס אותנו. נראה היה שלהורים שלנו היה קל יותר כשהיו בגילנו, וזאת היתה תעלומה בעינינו. הבנו גם שאנחנו בין האנשים בני המזל עם המשכורות הטובות ביותר מבין בני הדור שלנו. לכן תהינו אם יש אנשים אחרים במצב שלנו שהצליחו להסתדר? והתשובה היתה שגם הם לא הצליחו".

התוצאה של המחקר שערכו השניים היא הספר "הדור הזנוח: כיצד בריטניה רוששה את הנוער שלה" (Jilted Generation: How Britain Has Bankrupted Its Youth), כתב אשמה נוקב נגד המדיניות קצרת הטווח של ממשלות מרגרט תאצ'ר, טוני בלייר, גורדון בראון ודיוויד קמרון, שהעניקו הטבות מופרזות לבני הדורות הקודמים במקום לחסוך לעתיד, ובוחרות לקצץ דווקא בחינוך ובהטבות לצעירים - הסובלים משיעורי אבטלה גבוהים ומשכר נמוך - כדי להפחית את הגירעון התקציבי. אבטלת הצעירים בבריטניה עומדת כיום על כ-20%, ורבים נאלצים לכלות את שנותיהם הפורות ביותר בהתמחויות ללא תשלום ובעבודות זמניות בתעשיית השירותים. 1.5 מיליון מתוך 2.5 מיליון מובטלים במדינה הם צעירים מתחת לגיל 35 והמצב צפוי להחמיר ככל שיותר ויותר בוגרי אוניברסיטאות יצטרפו לשוק העבודה.

"מצבם של הצעירים בבריטניה עגום בהרבה מהדור של הוריהם, במונחי דיור ועבודה", אומר מאליק, "במונחים מקצועיים תהיה לנו פחות יציבות, ישלמו לנו פחות, יהיה לנו מזל אם נוכל להרשות לעצמנו לרכוש בית, וזה מפני שהפוליטיקאים שכחו מהצעירים והשאירו את הטיפול בבעיות האלה לעתיד. בסופו של דבר, העתיד תמיד מגיע, ואנחנו העתיד. המונח ‘זנוח' מתייחס בדרך כלל לכלה שננטשה בחופה, וכך אנו מרגישים במובן מסוים. אנחנו 13 מיליון בני אדם, אבל הם מעדיפים לדאוג לדורות הקודמים. זה כאילו שאנחנו לא חלק מהמדינה הזאת".

את האחריות למצבם של הצעירים בבריטניה תולה מאליק בהזנחה מצד הפוליטיקאים. "בשניים-שלושה העשורים הקודמים, הפוליטיקאים דאגו רק לטווח הקצר בכל הנוגע לתכנון. זה נובע מכך שראיית העולם שלהם מבוססת על אמונה ניאו-ליברלית, שדוגלת באינדיווידואליזם ובכך שהמדינה תצא באופן כללי מהחיים של אנשים. הכל טוב ויפה, אבל צריך גם אלמנט של תכנון לעתיד. הקיצוצים התקציביים שמבצעת הממשלה פוגעים, בחלקם הגדול, בצעירים. יש כל כך הרבה הטבות שמבוגרים נהנים מהן, למה שלא יקצצו בהן? משום שהפוליטיקאים לא רוצים לאבד קולות. זאת אותה מנטליות לטווח הקצר, וזה מגעיל. הצעירים הם העתיד שלכם, למה אתם מכים אותם?"

לטענת מאליק, בעבר נתקלו הצעירים המובטלים בתגובה הצפויה מצד מבוגרים: "תשיגו עבודה". "כעת אנשים מבינים שיש מיתון. אבל התגובה עכשיו יותר גרועה: ‘אתם לא יודעים לקרוא, אתם לא יודעים לעבוד, אתם עצלנים, אתם חסרי ערך'. רבים מהדור שלי מאמינים שנכשלו באופן אישי. צעירים באים אלינו כל הזמן ואומרים לנו דברים כמו ‘אני בן 29 ועדיין לא עזבתי את הבית של ההורים שלי, מה אני עושה לא בסדר?'. זאת בעיה שכל אחד בדור שלנו מתמודד אתה. הנסיבות שונות, אבל התוצאה זהה".

מאליק מוצא לא מעט קווים משותפים לגל מחאות הצעירים ברחבי העולם. "יש דמיון בין מה שקרה במצרים ובתוניסיה לבין מה שקורה עם הצעירים באירופה. הכוח המניע של כל חברה וציוויליזציה הוא האמונה שהמצב ישתפר. אפשר לשמח הרבה אנשים לפי הרעיון הזה. כשהתקווה הזאת מתפוגגת ומתנפצת באופן כל כך אלים - במיוחד בבריטניה שבה עשירים נהיים עשירים יותר ועניים נעשים עניים יותר - אנשים מתרגזים".

מאליק מקפיד להדגיש כי גם הצעירים זקוקים לשינוי גישה אם ברצונם לשרוד בעתיד. "אני חושב שאנחנו צריכים להיות יותר כמו הצרפתים. עבודה נתפשה ב-20-30 השנים האחרונות כאמצעי לביטוי עצמי. זאת גישה שגויה בעיניי, כי רוב האנשים לא זוכים לזה. הם לא נהפכים לכוכבי רוק או לשחקני כדורגל. עבודה היא תמיד, בבסיסה, עסקת חליפין: אתה יוצא לעולם ומוכר את הכישרונות שיש לך תמורת כסף. כשאתה מבין את זה, יש לך גישה טובה יותר כלפי עבודה. שאר החיים שלי הם מה שמבטא אותי, לא העבודה שלי.

"כיום שואלים ילדים בבריטניה מה הם רוצים להיות, והם אומרים שהם רוצים להיות מפורסמים. להיות סלבריטי זה לא מקצוע. זאת לא המהות של עבודה. זה נובע גם מהעובדה שעבודה פשוט לא משתלמת: היא לא משלמת כמו פעם. זאת בעיה אמיתית".

האחרונים שאפשר להאשים במצבם, אומר מאליק, הם הצעירים עצמם. "הם עושים בדיוק את מה שאמרו להם לעשות: ללכת לאוניברסיטה, לעבוד ולעשות כמיטב יכולתם מתוך ציפייה שחייהם יהיו יותר טובים. מה לא בסדר בזה? התשובה היא שהמערכת לא יכולה לספק את המשרות, או שלא היה תכנון לכלכלה שכזאת. יש צורך בשינוי, אבל אי אפשר לצפות מבני 18 לשנות מערכות כלכליות אדירות או את הדרך שבה חונכו. מה הם יכולים לעשות? הם בקושי יכולים להצביע".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#