הקולנוע הדוקומנטרי מציג: האם חברות התרופות ממציאות מחלות? ומי הפיל את אליוט ספיצר? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הקולנוע הדוקומנטרי מציג: האם חברות התרופות ממציאות מחלות? ומי הפיל את אליוט ספיצר?

הקולנוע התיעודי מעולם לא היה עמוס כל כך בסיפורים מתחום הכלכלה על שחיתויות, שערוריות, קונספירציות ורווחים מהירים על חשבון הציבור

20תגובות

מי הפיל את אליוט ספיצר?

שערוריית מין | אפרת נוימן

ניו יורק טיימס

בסיפור של אליוט ספיצר יש את כל החומרים שמהם עשויה דרמת מתח סוערת ומושכת - כסף, כוח, סקס, השפעה ונקמה - בכמויות מסחריות. לכן אין זה מפתיע שבמהרה הוא נהפך להשראה לסדרת טלוויזיה מצליחה: "האשה הטובה", על אשתו (ג'וליאנה מרגוליס) של תובע כללי כריזמטי (כריס נות') שחוזרת לעבודה כעורכת דין לאחר שבעלה, שהואשם בשחיתות פוליטית ומינית, נשפט והחל לרצות את עונשו בכלא.

גם ספיצר היה תובע כללי (ובהמשך מושל מדינת ניו יורק) שפרש מתפקידו לאחר שנחשף כי השתמש בשירותי רשת זנות יוקרתית. הוא אמנם לא ישב בכלא - הוחלט לא להגיש נגדו כתב אישום - ואשתו סילדה כנראה לא עשתה שינוי בקריירה, אבל ההקבלה ברורה. בשני המקרים הנשים תמכו בבעלים שבגדו, לפחות כלפי חוץ.

סיפורו של ספיצר עבר למסכים באופן מובהק יותר כסרט דוקומנטרי. על הפרויקט אחראי אלכס גיבני, שביים גם את "מונית לצד האפל" ואת "אנרון: האנשים הכי חכמים בחדר".

להמשך הביקורת לחצו כאן.

לקוח מספר 9: עלייתו ונפילתו של אליוט ספיצר

שני, 18.7, ב-22:00, ב-yes דוקו

ילדים תחת מתקפה

תעשיית הילדות | עמי גינזבורג

הצפייה בסרט "מסחורה של הילדות" מעוררת כבר בתחילתה תחושת אי נוחות עצומה, שמלווה בתחושות אשמה ואפילו עצב. האם כך נראים החיים של הילדים שלנו? האם הם מסוגלים להתמודד עם שטיפת המוח הפרסומית-צרכנית שמונחתת עליהם מדי יום? האם הם יהיו מסוגלים לפתח בעתיד חוש ביקורת ומחשבה עצמאית משל עצמם? הסרט מתמקד אמנם בעיקר בתרבות הצריכה של הילדים בארה"ב, אבל רוב התובנות בו נכונות גם לישראל.

"הילדים של זמננו כמעט לא עוסקים במשחקים יצירתיים", אומר אחד המרואיינים בסרט. "הכל בא להם מן המוכן. בשביל לשחק את הארי פוטר הם חייבים שיהיה להם את השרביט של הארי פוטר. סתם מקל כבר לא מספיק. הם לא יכולים לשחק את הגיבור אלא אם יש להם את כל האביזרים הנלווים שלו".

להמשך הביקורת לחצו כאן.

מסחורה של הילדות

רביעי, 20.7, ב-17:45 ב-yes דוקו

איך מרוויחים? ממציאים מחלה שלא קיימת

תעשיית התרופות | רוני לינדר-גנץ

מכירים את הקלישאה על האשה העצבנית והמצוברחת, שבוע לפני שהיא מקבלת מחזור? ובכן, את הקלישאה הזו, שיש בה קצת מהאמת בחלק מהמקרים, הפכו חברות התרופות למחלה. ולא סתם מחלה: מחלה מסוכנת. באחת הפרסומות האמריקאיות שמוצגות בסרט "איך משווקים מחלות?" נראית אשה, עצבנית כמובן, שמטיחה עגלות סופר אלה באלה. הקריין מבהיר בקול שמשלב אמפתיה ותוכחה: "בשבוע שלפני המחזור את סובלת ממצבי רוח, מעצבנות, מנפיחות ומחוסר סבלנות? ייתכן שזו תסמונת קדם וסתית. פני מיד לרופא, כי זה יכול להיות סימן למחלה קשה". לא פחות.

תעשיית התרופות האינובטיביות (מקוריות) מיצתה פחות או יותר את התגליות פורצות הדרך של תרופות למחלות קשות כמו יתר לחץ דם. בעשור האחרון היא מצאה שיטה מעולה שנועדה לשמור על רווחיה: להמציא מחלות שלא ממש קיימות, להפוך מצבי חיים נורמליים למחלות ולהרחיב את הקריטריונים שמגדירים אדם כחולה - וכמובן שלהציע תרופות לכולם.

הסרט המרתק הזה מדגים כיצד תעשיית הענק השתלטה על כל חולייה בשרשרת בין החולה למרשם: החל בהשפעה אדירה על המחקרים והפרסומים המדעיים, עבור בקשר המסחרי עם הרופאים והלוביסטים שמשפיעים על ממשלות, וכלה בקמפיינים ענקיים לשינוי תודעת ההמונים.

להמשך הביקורת לחצו כאן.

איך משווקים מחלות?

חמישי, 21.7, ב-21:00, ב-yes דוקו

קלקול ידוע מראש

מוצרי צריכה | שני ליטמן

זה קורה לנו כל הזמן. המדפסת הביתית מפסיקה לעבוד, וגם החלפת מחסנית הדיו לא מחזירה אותה לחיים. אנחנו שוקלים לרגע לתקן אותה, אבל מחירה הנמוך יחסית של מדפסת חדשה מכריע את הכף לטובת זריקת פיסת הפלסטיק הישנה ורכישת פיסת פלסטיק חדשה, שגם היא די מהר, תלך בדרך כל בשר.

מה המשותף לתהליך הזה ולרכישת שמלה חדשה או נורה חשמלית? השמלה הישנה יצאה מהאופנה, אולי התבלתה אחרי עונה אחת בלבד. הנורה נשרפה. המקרר שבק חיים. כל אלה נראים לנו כדרכו של עולם. מה כבר אמור לשרוד לנצח, חוץ מהג'וקים? וחוץ מזה, מי לא אוהב קניות?

קוסימה דנוריצר, במאית גרמנייה שמתגוררת בבריטניה ובספרד, מציעה בסרטה "קונספירציית הנורה החשמלית: להשתמש ולזרוק" מבט אחר לחלוטין על כל אותם אירועים פרוזאיים לכאורה בחיינו. כפי שמרמז שמו של הסרט, דנוריצר טוענת כי מדובר בקונספירציה, לא פחות. את הרעיון השטני שמאחורי הקלקולים מסכם הסרט בשתי מלים: "השבתה מתוכננת" - planed obsolescence.

הכל החל כשכמה חברות גדולות שייצרו נורות חשמל בתחילת המאה ה-20 החליטו להקים ב-1924 קרטל, תחת השם "פובוס", שישלוט על ייצור נורות החשמל ועל הצרכנים. כשתומס אדיסון המציא את הנורה החשמלית היא הצליחה לשרוד 1,500 ואף 2,500 שעות. אבל אנשי פובוס הגיעו למסקנה שכדי להבטיח לעצמם עסקים משגשגים, עליהם לדאוג לצריכה תכופה ככל האפשר. לכן הם הוציאו הוראה סודית, מעין תו תקן מהופך, שאסר על ייצור נורות טובות ועמידות מדי. טובי המהנדסים והמפתחים שקדו על ייצור נורה חשמלית טובה פחות מאשר זו שפיתח אדיסון. הם הצליחו, ותו התקן של הנורות התייצב על 1,000 שעות בלבד.

דנוריצר מבקרת בתחנת כיבוי אש בקליפורניה, שבה חגגו לפני עשר שנים יום הולדת 100 לנורה חשמלית מיוחדת במינה, שמאירה את התחנה מאז 1901. את הנוסחה המיוחדת לנורה ששורדת כל כך הרבה המציא מדען מהעיירה הסמוכה בסוף המאה ה-19, אך היא לא זכתה לאריכות ימים כמו הנורה הבודדת בתחנת הכיבוי, וירדה עמו אל הקבר.

צילום מסך

המודל העסקי של השבתה מתוכננת מאפיין, לטענת הסרט, לא רק את החברות המייצרות נורות חשמל. ברוקר נדל"ן אמריקאי, ברנרד לונדון שמו, הציע בשנות ה-30 לבלום את המיתון בארה"ב ולפתור את המשבר הכלכלי בעזרת הפיכת ההשבתה המתוכננת לחובה על פי חוק. לפי הרעיון הזה, לכל המוצרים ייקבע תאריך תפוגה, שלאחריו הם יועברו לידי רשות ממשלתית שתשמיד אותם, כך שתמיד יהיה צורך בייצור מתמשך. היתרון: אספקת עבודה שוטפת ושמירת התעשייה בחיים. על בזבוז המשאבים איש לא חשב אז. הצעתו של לונדון לא התקבלה, אבל עד היום, מסביר הכלכלן הצרפתי סרז' לטוש, אנו חיים בחברה שמקדשת את הצמיחה לשם הצמיחה, ולכן שואפת להגדיל כל הזמן את הצריכה באופן מלאכותי. וכך, אחת לחודש בערך נגרר כיסא אל מתחת למנורה כלשהי בבית, לאחר שבוע של חשיכה כי איש לא זכר לקנות נורה חדשה, והנורה השרופה נזרקת לפח האשפה.

וכאן בדיוק מגיעה הבעיה השנייה שטומנת בחובה ההשבתה המתוכננת - לא רק בזבוז כסף וחומרים, אלא גם השחתה סביבתית. לאן נעלמות כל אותן מדפסות ישנות, מחשבים שלא עובדים, טלוויזיות שאבד עליהן הכלח? התשובה מפתיעה וצפויה כאחד: לאפריקה. ברגע מבעית במיוחד בסרט מראיינת דנוריצר פעיל איכות סביבה מגאנה, שמראה לה מגרש גרוטאות אלקטרוניקה עצום בגודלו, ומסביר שעד לפני שנים לא רבות עבר במקום נהר של מים מתוקים. מתברר שאניות שלמות מגיעות לארצות שונות בעולם השלישי כשהן עמוסות פסולת אלקטרונית שמוגדרת "סחורה יד שנייה", שם מכובס לספינות זבל ענקיות שמרחיקות מהמערב את העדות המרשיעה למודל הכלכלי הקלוקל שהוא יצר לעצמו.

בראיון טלפוני קצר סיפרה דנוריצר על השינוי שהסרט חולל בחייה הפרטיים, ועל האופן שבו היא מקווה שישפיע גם על חיי הצופים בו. היא עצמה החלה לתקן מכשירים ישנים במקום להחליפם, ולרכוש מוצרים בחנויות יד שנייה. אם המוצר שרד והגיע ליד שנייה, היא אומרת, זה אומר שהוא יוצר באופן טוב יותר, שנועד להחזיק מעמד שנים ארוכות יותר. דנוריצר אומרת שיצאה לדרך במטרה לבדוק אם יש ממש בתיאוריות הקונספירציה שעליהן קראה באינטרנט, ובאמירה הקבועה של אנשים מבוגרים שטוענים שפעם המוצרים שרדו זמן רב יותר.

"תהיתי אם זו סתם נוסטלגיה, או שיש בזה משהו", היא אומרת. "חשבתי שמדובר בכמה חברות שהיו תאבות בצע במיוחד, ושכיום זה כבר לא קיים. אבל גיליתי שזה בהחלט קורה. הסרט נהפך לניתוח של מערכת שלמה, והיה לי חשוב להוכיח שאפשר לצרוך גם בדרך אחרת. לכן הדקות האחרונות של הסרט עוסקות באלטרנטיבות, בכוח שלנו כצרכנים לשנות מציאות".

מה שמטריד את דנוריצר עוד יותר מאשר גורלם של משאבי הטבע המתכלים, הוא האופן שבו "השבתה מתוכננת" גולשת מהתחום הצרכני אל תחום יחסי האנוש. "אנחנו רגילים להיפטר ממוצרים, ומתחילים לחשוב באותו אופן על בני אדם - שהם מסיימים את תפקידם בשלב מסוים, כעובדים, כחברים ואפילו כבני משפחה. הם ברי תחליף. אנחנו כל כך רגילים להחליף חפצים בחפצים חדשים, אז גם אנשים שמתיישנים אנחנו רוצים להחליף באנשים חדשים, ולא מעריכים יותר ניסיון וידע. אנחנו מחילים דפוסים צרכניים גם על היחסים הבינאישיים שלנו".

קונספירציית הנורה החשמלית: להשתמש ולזרוק

שלישי, 19.7, ב-22:00, ב-yes דוקו

כמעט דבר לא השתנה

שלוש שנים למשבר | דפנה מאור

"אינסייד ג'וב" - "המעגל הפנימי" בתרגום לא מוצלח לעברית - הוא אחד הסרטים הבולטים על המשבר הפיננסי של 2008. הוא זכה באוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר ל-2010; הקריין בסרט הוא השחקן הידוע מאט דיימון; והמשתתפים בו הם ה-A-List של צמרת עולם הכלכלה, השמנה והסלתה של הממשלה, האקדמיה, המערכת הפיננסית הגלובלית. עבור מי שעקב אחר המשבר, הצפייה בסרט משולה לצפייה באלבום תמונות משפחה עב כרס. הוא מעלה זיכרונות פחות נעימים, אבל כמו אלבום תמונות הוא מצליח לשחזר לא רק את העובדות, אלא גם את הרגש - תחושת הבהלה, האכזבה המרה והתדהמה מעזות המצח של האינטרסנטים והאנשים שעמדו מאחורי המעללים הפיננסיים שהפילו את העולם למיתון.

אחת ההברקות הבולטות ב"אינסייד ג'וב" היא הפתיחה שלו. הסרט, שעוסק במשבר שמזוהה ביותר עם נקיקי הפלדה והבטון של דרום מנהטן, מתחיל את דרכו דווקא בנופיה הדרמטיים ועוצרי הנשימה של איסלנד המבודדת, הקורבן הראשון של בועת האשראי שפקעה. הפתיחה קובעת את הטון באופן נחרץ ביותר: לא רק שהבנקאים רודפי הבצע ניפחו ואז מוטטו בטיפשותם וחמדנותם את הכלכלה האיסלנדית, הם גם זיהמו את הסביבה וקיעקעו את היסודות המוסריים שלה.

הברקה נוספת, שיוצרי הסרט לא יצרו במכוון אך נפלה בחיקם של אלה הצופים בו כעת, היא ליהוקם של אנשים שלאחר המשבר הפיננסי שיחקו תפקיד בכמה דרמות - ואף טרגדיות וקומדיות - כלכליות ואחרות. הבולטים בהם, דומיניק שטראוס-קאהן, יו"ר קרן המטבע, שוחרר לא מכבר ממעצר לאחר שהואשם בתקיפתה של חדרנית במלון בניו יורק; כריסטין לגארד, שנטלה את תפקידו ולרגע קל התחרתה על התפקיד עם סטנלי פישר שלנו; ואליוט ספיצר, בתפקיד האירוני של לוחם הצדק, הצלבן של וול סטריט, שאפילו מאזכר ברמיזה בסרט את המשבר האישי שלו - הוא התפטר מתפקיד מושל ניו יורק לאחר שהתגלה כי השתמש בשירותי נערות ליווי יוקרתיות (ראו המאמר על "לקוח מספר 9"). משעשע לראות את זחיחות הדעת, אפילו השמחה לאיד, של האירופאים, כמה דקות לפני שמשבר החובות שלהם התפוצץ בפרצופם.

"אינסייד ג'וב" מצליח לכסות היבטים מרובים של המשבר, לעתים באופן מפורט מאוד, תוך שימוש בלא מעט נתונים וגרפים שבדרך כלל אינם קולנועיים במיוחד, באופן מעניין וקל לעיכול. הוא מצליח לספר את הסיפור באורח מרתק וקולח, אם כי לעתים חוטא בגלישה מהירה מדי מנושא לנושא, ומטבע הדברים, גם גוזר מסקנות נחרצות ופשטניות מדי. תאוות הבצע של הבנקאים, רדיפת השכר שלהם והתרשלות הפוליטיקאים והמפקחים - הן הנבלים של המשבר. המוני המשקיעים, קוני הבתים והצרכנים - הם הקורבנות התמימים. למרבה הצער, המסקנה הפשטנית נכונה עד מאוד: כל עוד לא מאלצים את מי שלוקח סיכונים עם כספם של אחרים לשאת באחריות ולתת את הדין, העולם ימשיך לסבול ממשברים כאלה.

כמעט שלוש שנים לאחר קריסתו של בנק ההשקעות ליהמן ברדרס (ולא לימן כפי שנכתב בתרגום, שבמפתיע צלח באופן מצוין את המוקשים הטכניים, אולם מעד בדברים פשוטים: "אנ.וויי.יו" היא בעצם אוניברסיטת ניו יורק; עמוד תווך ולא "עמוד טווח", שרשרת המזון של האיגוח ולא "איגוח שרשרת המזון", ו"קרנות גמלה" הן בעצם קרנות פנסיה), "אינסייד ג'וב" מעורר תדהמה מחודשת, מפני שהוא מראה עד כמה המציאות הנוכחית, שנה וחצי לאחר צילום הסרט, כמעט ולא השתנתה. בנקי ההשקעות חזרו לעשות הון תועפות ממכירת סיכונים ללקוחות רודפי תשואות, המוסדות הפיננסיים ממשיכים לחלק משכורות עתק, הרגולטורים עדיין נאבקים בהתנגדות ובתקציבים מקוצצים, ולארי סאמרס - אחד מהנבלים הבולטים של המשבר והפחות מוקעים ביניהם - שימש עד לפני זמן לא רב כיועץ כלכלי בכיר לנשיא ארה"ב.

נקודה מעוררת קנאה בסרט נמצאת בשימועים בקונגרס. יכול להיות שארה"ב לא הענישה דיה את הבנקאים שחטאו, אבל כשרואים חבר בית נבחרים שיושב בראש ועדת השימוע צולב מנכ"לים של בתי השקעות, מזכיר להם את הפער האדיר בין ההשקעה שלו בטיפוח עושרו האישי לבין ההשקעתו בהגנה על כספי הלקוחות שלו ("נראה לך הגיוני למכור ניירות ערך שהסוחרים שלך כינו זבל?"), אפשר רק לייחל שנבחרי הציבור שלנו יהיו בעלי היושרה והאומץ לעמוד בפני "אדוני היקום" - בעלי ההון והכוח הכלכלי - ולהטיח בפניהם דברים כאלה.

המעגל הפנימי

ראשון, 17.7, ב-22:00, ב-yes דוקו

כל מיתון הוא הזדמנות

מעמד הביניים | אסא ששון

המיתון הגדול שפקד את ארה"ב ב-1929 יצר אגדה אורבנית: רבים מהבנקאים שהפסידו את ממונם קפצו אל מותם. הם לא היו היחידים: גם העשירים שירדו מנכסיהם בחרו לסיים את חייהם בקפיצה מגורד שחקים. ואולם מתברר כי המציאות שונה מעט: אף בנקאי לא קפץ, ומרבית העשירים איבדו את נכסיהם על הנייר - ועם ההתאוששות הם שבו לשווים הקודם. ומה קרה להם במשבר של 2008? נגיע לזה בסוף.

מי שכן הפסידו אז את ממונם ואת קורת הגג שלהם היו בני המעמד הבינוני. אלה נאלצו לגור בקומונות אוהלים שזכו לשם "הוברוויל", על שם הנשיא הובר שהוביל למיתון. הבמאי ג'ימי קסטנר חוזר אל מעמד הביניים של 2008 - אותו מעמד שכמו ב-1929 היה המפסיד הגדול, ומנסה להראות לנו במסע משעשע כי מיתון אינו סוף העולם. נהפוך הוא: אם בני המעמד הבינוני יקפידו על כמה כללים, הם אף יוכלו לנצל את המיתון לטובתם, לשרוד אותו ואפילו להתעשר מחדש.

שינוי תעסוקתי וחינוך פיננסי: אמנם השיטה האמריקאית אשמה במשבר, אבל היא גם השיטה היחידה המאפשרת לכל משבר ליהפך להזדמנות. כדי שנוכל לנצל את ההזדמנות, צריך ללמד פיננסים כבר בבית הספר. השכלה כזאת היתה עוזרת ללא מעט אנשים לשרוד את המשבר בשלום. כך עושה אליזבת דונאט, שהקימה קייטנה לחינוך פיננסי בקליפורניה. הקייטנה מיועדת לבני 10-14, ולצד השוקו והלחמנייה לומדים בה איך לעשות כסף. השיטה נשענת על שינון מנטרות כמו "תלוו כסף רק כדי לעשות כסף", "פרסום הוא דבר טוב". ואולם כשנשאלים הילדים מה המנטרה הטובה ביותר שלמדו, התשובה היא "שלם קודם כל לעצמך". נראה כי הבסיס לקפיטליזם לא ממש השתנה.

עברו למקום אחר: כמות הדירות שעברה לידי הבנקים לאחר שבעלי הבתים לא עמדו בתשלומי המשכנתא יצרה מקצוע חדש - מנהל דירה. הבנק מעדיף שהבית יישאר מאוכלס, כך שהוא יהיה נקי ושמור יותר, וערכו לא יירד. מנהל הדירה גר בה ללא דמי שכירות, אבל הוא מחויב להציגה שבעה ימים בשבוע לרוכשים פוטנציאלים ומוכן לפנות אותה אם היא נמכרת. החיסרון הוא שמנהל הדירה צריך לעבור לאזור שבו יש היצע גדול של דירות.

גמישות והתאמה: תקופת מיתון מאפשרת ללא מעט אנשים להגשים חלום. קארי, מעצבת שיער ודוגמנית לעת מצוא, רצתה לשפץ את החזה שלה לאחר לידת בנה, כדי להמשיך לדגמן בירחונים פורנוגרפיים - אבל המחירים הגבוהים לא איפשרו לה. למזלה הרב, המיתון הוביל לכך שגם הפלסטיקאים הגמישו את המחירים. "כך יכולתי לבצע גם הגדלת חזה וגם שאיבת שומן", היא מציינת בסיפוק. התמונות לא משקרות.

עיקרון ההתאמה עובד גם בתקופות מיתון: אם אי אפשר למכור בתים, הבה נמכור בתים מעוקלים, מסביר סוכן נדל"ן ממולח המציג וילה בשווי של 10 מיליון דולר רגע לפני המכירה הפומבית - שבה מחיר הבסיס הוא 2.1 מיליון דולר.

נצלו כל הזדמנות, המציאו מחדש ומתגו מחדש: הסרט שופך אור חדש על היוזמה החופשית שנוקטים היזמים האמריקאים כדי לשרוד בעולם העסקי. כך, לדוגמה, בתקופת המיתון של 1929 מכרו ברחבי ניו יורק תפוחים, וההכנסה היתה לא רעה. ב-2008 נהפכו התפוחים למשאית ירוקה - מזנון נייד המספק אוכל גורמה לשעת הצהריים. "אתה צריך להיות פוליטיקאי טוב, וללחוץ הרבה ידיים כדי שהלקוח יחזור אליך שוב", מסביר מיטשל קולייר, יוזם הרעיון. אף על פי שהלקוחות עדיין לא צובאים על דלתות המשאית, התחרות בין המשאיות נמצאת בעיצומה.

קסטנר קובע כי מי שרוצה לשרוד את המיתון - אל לו לבוז לדבר. גם אם זה אומר לקבץ נדבות בגרסה מעוצבת וסטייליסטית: צמד מעצבי טקסטיל הולנדים עיצבו מצעים בצורת קרטונים, אבני מדרכה ושאריות אוכל, כדי לתת למי שיש קורת גג מעל ראשו מושג כיצד מרגיש חסר בית.

Media 3.14

אין תחום שלא נפגע במיתון. גם המקצוע הוותיק בעולם סבל: מה שבנקאים מבוססים קנו בעבר בכסף, כיום הם מעדיפים לקבל בחינם מהאשה החוקית. למרות זאת, בית בושת גרמני אחד הצליח לשרוד ואף לשגשג. מנהליו יישמו חלק מכלליו של קסטנר: ראשית, מחירים גמישים (45 יורו ל-20 דקות תענוג); ומיתוג מחדש - זהו בית בושת ירוק, כך שלקוח שמגיע באופניים או ברכבת זוכה להנחה.

והעשירים מודל 2008? ובכן, מתברר כי גם הפעם חלקם הפסידו על הנייר. האחרים פשוט צימצמו הוצאות ורכשו רק חליפה אחת מדגם "וואנקיש 2" - שמחירה 43 אלף יורו. "יצאנו רק עם סדרה אחת כזאת, והיא אזלה", מסביר הבעלים של חברת האופנה. "יותר לא נייצר סדרה כזו". לפחות עד המיתון הבא.

כבכל מיתון, דבר לא השתנה עבור מי שיש לו כסף. העשירים נותרו עשירים, ואף שידרגו חלק מנכסיהם, שכן המחירים גמישים. נראה כי רק המעמד הבינוני ימשיך לשאת בנטל.

תתמתנו! להרוויח בכיף

חמישי, 21.7, ב-22:00, ב-yes דוקו

תן לנו את הכוח להפסיק לבזבז

טירוף הקניות | אשר שכטר

זו שעת תפילה בכנסייה של הכומר בילי. הימים הם ימי טרום חג המולד, 2005: הכלכלה האמריקאית פורחת, ושוק הדיור נמצא בשיאו. גן עדן עלי אדמות, שלא נראה כאילו אי פעם יסתיים. אך הכומר בילי ומאמיניו לא מעוניינים להודות לאל הטוב על השפע שהעניק להם, וגם לא לשיר שירי חג מולד. "נניח את נעלי הנייקי ואת כוס הסטארבקס, ונפסיק לקנות", שרה מקהלת הגוספל של הכנסייה, לפני שהכומר בילי עולה.

בשיער מחומצן ועם מניירות של מטיף טלוויזיה דרומי, הוא נראה ומתנהג כמו שילוב בין חקיין אלביס לפסנתרן הססגוני ליברצ'י. "תן לנו את הכוח להפסיק לקנות!", הוא צועק, ומבטיח לגרש את שד האשראי מהתרבות האמריקאית. כדי לעשות זאת הוא יבצע גירוש שדים מול סניף וולמארט וייכנס עם מאמיניו לחנות דיסני בכיכר טיימס במנהטן כדי לשכנע את התיירים התמימים: מיקי מאוס הוא השטן.

אם הכומר בילי וחבר מאמיניו נשמעים לכם משוגעים, אין לכם מושג עד כמה הם נורמליים. למעשה, הם האנשים הנורמליים היחידים בסרט שמלא כולו במשוגעים אמיתיים: כאלה שמתגודדים ב-4:00 מול חנויות למוצרי חשמל ב"יום שישי השחור" שאחרי חג ההודיה, כשהם הולכים מכות, דוחפים, מקללים, יורקים, אפילו יורים זה בזה בשביל 50% הנחה על קונסולת פלייסטיישן או על מסך פלסמה; שמרוששים את עצמם וצוברים חובות עצומים כדי שלכלבים שלהם לא יחסר תיק של לואי ויטון, או שלא יהיה מצב שבו לילד של השכנים יהיה צעצוע שהילד שלהם לא קיבל. ברוכים הבאים לטירוף הצרכני של ארה"ב, אומה שבה עוסקים האזרחים שעה בשבוע בפעילויות רוחניות וחמש שעות בשופינג, אומה שהדת האמיתית שלה היא לא נצרות, אלא קפיטליזם.

"הכומר בילי" הוא למעשה דמות שפיתח ביל טיילן, אקטיביסט ואמן פרפורמנס יליד מינסוטה שגר בכיכר טיימס בסוף שנות ה-90, כשהיא נהפכה ממרכז הזנות והתיאטרון של ניו יורק לקניון ענק מלא באטרקציות תיירותיות כמו חנות דיסני והמחזמר "מלך האריות". טיילן פיתח את דמותו של "הכומר בילי" כדי למחות נגד הדיסניפיקציה של הכיכר, כשהוא נכנס לסניפים של רשתות גדולות ומטיף נגד פגעי הצרכנות ושואל את סגנון הדיבור שלו מהמטיפים הידועים שמילאו את הכיכר לאורך השנים, והזהירו את העוברים והשבים מפני יום הדין. הוא כריזמטי, הוא דרמטי, הוא אקסטטי ולעתים נראה שדמותו של הכומר בילי קצת השתלטה עליו, ושהוא אפילו קצת מאמין להצגה של עצמו.

כיום מוביל "הכומר בילי" את כנסיית "תפסיקו לקנות", קבוצת פרפורמנס ללא מטרות רווח הכוללת 34 חברי מקהלה ולהקה של שמונה נגנים. יחד הם נוסעים ברחבי העולם ומעלים מופע המזהיר את הצרכנים מפני ה"שופוקליפסה" - יום הדין הצרכני.

ב-2005, חודש לפני חג המולד, לקח טיילן את חברי הכנסייה למסע הופעות ברחבי ארה"ב, כדי להביא את בשורת האנטי-צרכנות לארה"ב. הם סולקו מהחנות של דיסני בכיכר טיימס; גורשו לאחר הופעה קצרה ממול אוף אמריקה, קניון עצום בגודלו במינסוטה שמושך יותר מ-40 מיליון מבקרים בשנה; ערכו טקס הלוויה לעיירות הקטנות של ארה"ב, שנרצחו בדם קר על ידי וול מארט; ולבסוף הסתערו על מעוז הקפיטליזם הצרכני עצמו: דיסנילנד, קליפורניה, היכן שכמו בסיפור אגדה של דיסני, פניה היפהפיים של המכשפה מסתירים את העובדה שכל צעצוע שהיא מוכרת יוצר על ידי ילד בן 10 שהוכה והורעב בסדנת יזע בסין.

שנתיים לאחר שצולם "מה ישו היה קונה?" (שלוקח את שמו מהמנטרה הפופולרית של האוונגליסטים: "מה ישו היה עושה?"), השופוקליפסה הגיעה. בועת האשראי המטורפת שאיפשרה לאמריקאים לצבור חובות של טריליוני דולרים בכרטיסי אשראי, משכנתאות והלוואות אחרות התפוצצה, והפילה אתה את הכלכלה העולמית, שעדיין לא התאוששה לגמרי מהחינגה הצרכנית האמריקאית ששיאה בחג המולד. הכומר בילי נכשל במשימתו, וצפייה בסרט מבהירה למה: השטיק שלו אמנם מצחיק ומצטלם נהדר, אך טיילן חולה באותה מחלה שבה חולה כמעט כל אקטיביסט: הוא מדבר לעצמו. "אני צריכה שמתישהו, בקרוב, נצליח לשכנע מישהו", אומרת לו רעייתו ובמאית המופע סביטרי דורקי. הכומר בילי הוא אמנם צבעוני ומשעשע, אך שש שנים לאחר צילומי הסרט - ושעה שהציבור האמריקאי מוכיח שלא למד דבר וממשיך לשבור שיאי מכירות בעונת החגים - תיעוד המסע שערכה הכנסייה מביא למסקנה מצערת: הכומר הטוב שיכנע בעיקר את המשוכנעים.

ומה ישו היה קונה?

שישי, 22.7, ב-18:00 ב-yes דוקו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#